הבעל-שם-טוב אומר ('מאור עיניים' תחילת פרשת חוקת), שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שיש בו-עצמו משהו מאותו רע. שכן הזולת הוא בבחינת מראה, ו"מי שפניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי", וכשהוא רואה לכלוך במראה – הרי זו הוכחה שהלכלוך הזה נמצא בו-עצמו. לכן "הצדיק הגמור שאין רע בקרבו, אין רואה שום רע על שום אדם".
שואל הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך י, עמ' 24), מהו ההכרח שראיית הרע אצל הזולת היא בבחינת השתקפות של הרע שקיים באותו אדם עצמו? למה לא תיתכן אפשרות שבאמת הרע קיים רק אצל הזולת, ואילו האדם הרואה את הרע מושלל מזה לגמרי?
השגחה פרטית
מסביר הרבי, שהדבר נובע מהעובדה שכל דבר וכל מאורע בעולם הוא בהשגחה פרטית. אם האדם רואה דבר-מה, אין זה במקרה חס-ושלום, אלא זימנו לו מלמעלה. לא ייתכן לומר שמלמעלה יביאוהו לידי ראיית רע בזולת – לשווא. ברור אפוא שהראו לו את הרע שבזולת, כדי שיזדעזע מחומרתו של הרע, ואז יוכל לתקן זאת בתוך עצמו ובנפשו. מכאן הוכחה, שאם האדם עצמו היה נקי מאותו רע, לא היו מראים לו זאת אצל הזולת.
הסיבה שמעוררים אותו על הרע שקיים בתוך נפשו דווקא על-ידי שמראים לו את הרע שבזולת, היא משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה", וכל-שכן אהבתו של האדם לעצמו. כמו-כן ידוע הכלל: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו", וכפירוש ה'מאירי', שהכוונה גם ל'נגעים' רוחניים, שהאדם אינו רואה אותם כשהם בו-עצמו. לכן הדרך להביאו לידי הכרת חסרונותיו היא על-ידי שמזמנים לו לראותם בזולתו, והדבר גורם לו להתבונן בגנות החסרונות הללו ולתקנם בנפשו.
אך עדיין אפשר לשאול, מניין לנו שהעובדה שהראו לאדם מן השמים את הרע שבזולת נועדה לתקן משהו בעצמו, אולי הדבר נעשה כדי שיתקן את הרע אצל הזולת? הלוא חלה עליו חובת "הוכח תוכיח את עמיתך", ואולי לשם כך הראו לו את הדבר?!
זאת ועוד: כל יהודי הוא תכלית הכוונה, שהרי העולם כולו נברא בשביל ישראל, ובשביל כל אחד ואחת מישראל. איך אפשר אפוא לומר, שכל המטרה בהימצאות רע אצל הזולת היא לא בשביל שיוכיחוהו ויתקנוהו, אלא כדי שיהודי שני, הרואה את הרע, יתקן זאת בנפשו (והרי לפי זה נמצא שהיהודי שבו נמצא הרע אינו אלא אמצעי לתיקונו של יהודי שני). ברור שמטרת ראיית הרע היא כדי שהרואה יוכיח את האדם, ויגרום לו לתקן את חסרונותיו. אם-כן, מניין לנו שיש בזה גם מטרה להורות לרואה שהרע הזה קיים גם בנפשו?
לא לדבר בגנות יהודי
התשובה היא, שאילו הייתה המטרה רק לתקן את הזולת, לא היה האדם רואה את עצם הרע של הזולת; הוא היה רואה שיש עניין הדורש תיקון, וההדגשה הייתה על התיקון. אם הוא ראה את הרע, והתרגש מעצם הרע – זו הוכחה שהרע קיים במידה מסויימת גם בו-עצמו.
דבר זה עולה מסיפור התורה על התנהגותם של בני נח. חם, שהרע היה קיים בו-עצמו, נאמר בו "וירא... את ערוות אביו". מכיוון שהרע היה טמון בנפשו-הוא, ראה את הרע גם אצל אביו. לעומתו, שם ויפת, שהיו נקיים מהרע, ראו רק את הדבר הדורש תיקון, אבל את "ערוות אביהם לא ראו".
ומכאן הוראה: יהודי צריך לראות רק את הטוב שאצל הזולת, ואם יש דבר הדורש תיקון, עליו לראות רק את הצד של התיקון, אבל לא את הרע עצמו, וקל-וחומר שלא לספר זאת לאחרים, כפי שעשה חם. כשהולכים בדרך זו, זוכים להשראת השכינה, על-ידי אחדות-ישראל ואהבת-ישראל. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
