בתוך האפלה הגדולה ששררה במחנות הריכוז וההשמדה הבליחו לא-מעט ניצוצות-אור הקשורים בהתנהגות הקרבנות כלפי בוראם ובינם לבין עצמם. על-אף הרעב, הייסורים וההשפלות, שהיו מנת חלקם יום-יום ושעה-שעה, הצליחו רבים מהם להתעלות על עצמם בגבורת-נפש מופלאה ולשמור על צלם אנוש, בתוככי הגיהינום. היהודים האלה ידעו, גם במצבים הקשים ביותר, להושיט יד תומכת ומסייעת לאח ורע.
המקרה הזה אירע במחנה סוביבור. שם היו, בין השאר, שניים מבני עירי, ויאז'בניק-סטרחוביצה – ר' לייביש הרבלום ור' שמואל, שכינויו היה "ר' שמואל אברך-המשי".
זה היה כשבועיים לפני כניעת הנאצים יימח-שמם. ר' שמואל היה שלד מהלך, כולו עור ועצמות, תשוש לגמרי. בקושי רב שירך את רגליו אל חברו ר' לייביש וביקש ממנו אוכל. "אני גווע ברעב וכוחותיי אוזלים; אנא השג לי דבר-מה לאכול!", התחנן.
לבקש אוכל מאדם במחנה היה כמו לבקש מצולל במעמקי הים את מסֵכת החמצן שלו. משמעות הבקשה הייתה שר' לייביש ייאלץ לוותר על מנת הלחם היומית שלו. לחם זה היה יבש ומעופש, אבל זה היה הדבר היחיד שהחזיקו בחיים. ובכל-זאת, בראותו את מצבו של ר' שמואל ובשמעו את התחינה בקולו, לא היסס ר' לייביש לרגע; הוציא מכיסו חתיכת לחם והושיטה לחברו.
"החייתני!", אמר ר' שמואל לחברו, לאחר שסיים לאכול את פרוסת הלחם שקיבל ממנו. כעת היה על ר' לייביש להחיות את נפשו-הוא. שעה ארוכה התהלך בחוצות המחנה, עד שלבסוף הצליח למצוא, ליד גדרות התיל, כמה רצועות של קליפות תפוחי-אדמה. הוא שמח עליהן כמוצא שלל רב. רחץ את הקליפות, מלח אותן במעט מלח שהיה לו ואכלן. "ממש טעם גן-עדן!", אמר בעידוד לחברו ר' שמואל, שראה אותו אוכל את הקליפות והתייסר ברגשות אשם.
המלחמה תמה והניצולים החלו לחפש את דרכם לעתיד חדש. ר' לייביש נענה להזמנת שליחי העלייה מארץ-ישראל והחליט לעלות ארצה. לעומתו, ר' שמואל בחר לחפש את גורלו באמריקה. "ידעתי סבל ותלאות דיי והותר; כעת אני רוצה לפתוח דף חדש ולחיות בשקט ובשלווה. באמריקה אוכל לעשות זאת!", הסביר לחברו, שניסה לשכנעו להתלוות אליו ארצה.
ואמנם כך היה: ר' שמואל היגר לארה"ב ור' לייביש עלה ארצה. ר' לייביש קיבל צריף מגורים במעברת רעננה, והחל לגשש את דרכו בחיפוש אחר מקור מִחיה. כעבור זמן-מה פתח חנות, אך העסקים בה היו כושלים ובקושי רב הצליחה החנות לפרנס את בעליה. כל פניותיו לשלטונות, לסייע לו למצוא מקום-מגורים אחר, ראוי יותר, לא נענו. הוא חי את חייו – חיים של עוני ומחסור – בשקט ובהשלמה.
יום אחד הונחה על מפתן מעונו מעטפת דואר, ועליה בול וחותמת של ארצות-הברית. התרגשות רבה אחזה בו כשגילה על המעטפה את שם חברו, ר' שמואל.
במכתב ארוך ומפורט גולל ר' שמואל את קורותיו מאז בואו לארה"ב. הוא סיפר על התאקלמותו הטובה בארץ החדשה ועל חייו הטובים והנעימים שם. ר' לייביש קרא ושמח בשמחת חברו. לרגע אחד לא חשב שהדברים עשויים להיות קשורים אליו.
בסוף המכתב באה ההפתעה: את מכתבו חתם ר' שמואל בהזמנה לחברו לבוא לארה"ב. "לא שכחתי את פרוסת הלחם שחסכת מפיך ושהושטת לי בעמדי על סף מוות", כתב. "כעת אני רוצה לגמול לך טובה תחת טובה. בוא לכאן כי הכנתי לך דירה מרוּוחת ותעסוקה שתפרנס אותך בכבוד. אל-נא תתמהמה".
למכתב צורף אישור כניסה רשמי לארה"ב, שהסדיר ר' שמואל בעבור חברו.
ר' לייביש היה נפעם. הזמנת חברו העמידה אותו לפני התלבטות קשה: מצד אחד, בכל מאודו אהב את ארץ-ישראל ולא רצה לעזבה. מצד שני, פרנסה לא הייתה לו, והנה גלגלה יד ההשגחה לפתחו הצעה מפתה.
לבסוף החליט להיענות להזמנת חברו ולנסוע לארה"ב, לכמה שנים בלבד. "לאחר שאתבסס ואחסוך מעט כסף, אשוב לארץ אבותיי", אמר בליבו.
כעבור שבועות אחדים הגיע ר' לייביש לארה"ב והתקבל בזרועות פתוחות על-ידי חברו שאכן – כהבטחתו – דאג לכל מחסורו.
גם ר' לייביש עמד בהחלטתו, ולאחר כמה שנים של עבודה וצבירת סכום כסף נכבד, שב לארץ. בידו היה עתה הכסף שאִפשר לו לקנות מפעל קטן ולהתפרנס ממנו בכבוד.
נתקיימו אפוא בר' לייביש דברי הכתוב, "שלח לחמך על-פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו".
(תודתנו לשולח הסיפור – ר' זוסמן ציטרונבוים) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
