ביאורים על התורה, ברמב"ם ובלשון הרמ"א, לאור החשיבות לסיים בטוב * הרבי מעורר את עורך האנציקלופדיה התלמודית וגם סופר נודע לסיים את חיבוריהם בטוב * מסיים בטוב על גבי ספר מודפס ובסופה של הנחה מהתוועדות שלו * סיפורה של חתימה שהרבי הורה להטביע בסוף ההגדה של פסח * רשימה שנייה
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
לפנינו דוגמאות נוספות להשתדלותו של הרבי לסיים כל דבר בטוב.
כשקיבל את כרך יד של האנציקלופדיה התלמודית, מיהר לשגר מכתב תודה לעורכה הראשי, הגאון החסיד רבי שלמה-יוסף זווין. במכתב, שנשא את התאריך "מוצאי שבת , ב' דר"ח אדר, שנה השביעית ה'תשל"ג", הוסיף הרבי הערה מיוחדת בכתב-יד-קודשו. בין השאר כותב הרבי:
ופשוט שלא לדרשא קאתינא וכו' – על-פי הדיוק לסיים בדבר טוב – כדאי היה להעתיק "ובהבטחות נאמר כו'" (עמוד תשנה) – לסוף הערך ואם-תמצי-לומר – בלאו-הכי שם מקומו ובכותרת חיות-רעות לעתיד-לבוא (ובתיבת נח).
סיום טוב ל'בית ישראל'
אחרי פטירתו של הרה"צ רבי ישראל אלתר זצ"ל מגור, יצא לאור עולם ספרו על התורה 'בית ישראל'. בסיום פרשת מסעי (עמ' צט), שהוא גם סיום ספר במדבר כולו, נחתמים הדברים במשפט הבא: "כדאיתא בשפת-אמת בשם חידושי הרי"ם ז"ל ואם לאו מים שוטפים כו'". בעותק שלו הוסיף הרבי בכתב-יד-קודשו: "ומסיימים בטוב".
הסיום בטוב צריך להיות קשור
כשלומדים את סיום מסכת יומא בתלמוד הירושלמי, שם מסתיימת המסכת בפסוק מיחזקאל (לו,כה), "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם" – עשוי להתקבל הרושם כי לסיום זה אין קשר של ממש לסוגיה הקודמת וכי כל מטרתו היא לסיים בדבר טוב. הרבי סובר אחרת (ליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 239):
מכיוון שכל עניין בתורה הינו בדיוק, הרי סביר יותר לומר, שהעובדה שהגמרא בחרה ב"דבר טוב" זה, דווקא, הוא משום שיש לכך שייכות וקשר הסמוך לזה.
לאחר הקדמה ארוכה מבאר זאת הרבי באר היטב.
'סיום' הרמ"א על-פי פנימיות
כיוצא בזה הסביר הרבי (בהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא תשכ"ז – שיחות-קודש תשכ"ז, כרך א, עמ' 380 ואילך) את סיומו של הרמ"א לסימן תרצז העוסק "בי"ד וט"ו שבאדר ראשון", במילים "וטוב לב משתה תמיד":
מבאר ה'שערי תשובה': "שלפי שרצה לסיים בדבר טוב ודבר בעתו, נקט לישנא מעליא דקרא לצחות וטוב לב כו'".
ולכאורה – שואל הרבי – אינו מובן: הכלל של לסיים בדבר טוב מתאים כאשר הדבר טוב שבו מסיימים שייך ומתחבר לכללות העניין. אך בנידון דידן, כאשר עיקר המשתה ושמחה הם בפורים (באדר שני), מה מקום יש לסיים דווקא את דיני פורים קטן בפסוק זה?
בהכרח אפוא, ממשיך הרבי, שהפסוק "וטוב לב משתה תמיד" קשור – על-פי פנימיות העניין – לפורים קטן דווקא, וממנו נמשך הכוח לפורים גדול ולשאר ימות השנה. הרבי מאריך בביאור הדברים.
שיטת הרבי מתגלה בביאור הרמב"ם
סיום ספר נשים (בהלכות סוטה) ברמב"ם: על הבעל לדבר "בינו לבינה בנחת כו' כדי להדריכה בדרך ישרה כו', מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שיידע שהן שלמין כו', שנאמר [איוב ה, כד] וידעת כי שלום אוהליך ופקדת נווך ולא תחטא".
אחרי ביאור פנימי של הדברים [שתוכנו הוא שהקב"ה מעניק כוח שגם בעולם נמוך כזה – שבו יכול להיות קא-סלקא-דעתך לעניין בלתי רצוי – יהיה "וידעת" בוודאי שיהודי (ה"אשה") הוא בשלום ובשלימות ("שלום אוהלך"), ועושה דירה נאה ("נווך")] – מקשה הרבי (בהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, כ"ב בשבט תש"נ – 'התוועדויות' תש"נ, כרך ב, עמ' 82) הכיצד מסיים הרמב"ם במילים "ולא תחטא" ואינו מסיים בטוב? ובמיוחד שכאן יכול היה לשנות ולהקדים את ה"ולא תחטא" ל"ופקדת נווך" (כפי שעשה רבי נתן בסיום מסכת ברכות)?
בתשובה לשאלתו זו, נוקט הרבי בשיטתו שנתבארה בי"ט בכסלו (ובהתוועדויות הסמוכות) תשד"מ, ולפיה הכלל ש"מסיימים בטוב" יכול להיות על-ידי סיום בתוכן טוב (ולאו דווקא שהמילה האחרונה חייבת להיות בטוב גלוי). ומבאר הרבי ש"ולא תחטא" משמעו שלימות הטוב, שגם במצב שישנו קא-סלקא-דעתך שיהיה "תחטא" (חטא כפשוטו, או חטא מלשון חיסרון) נעשה "לא תחטא", כמעלת הבינוני על הצדיק, שמתגבר על-ידי עבודתו – אתהפכא חשוכא לנהורא – ויתרון האור מן החושך (ביאורים נוספים של הרבי נאמרו בשנת תשד"מ).
גם טוב יחסי, טוב הוא
סיום פרשת שמות, שתוכנה גלות ושיעבוד מצרים, הוא בדבר טוב – "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". אמנם, מציין הרבי (שבת-קודש פרשת שמות תשמ"ו – 'התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 335), הרי:
א) עניין זה אינו אלא על-שם העתיד, ב) כדי לסיים בדבר טוב, ג) בעניין זה גופא ישנו דבר בלתי רצוי – שחרף הקושי דגלות מצרים כו', יימצאו יהודים שלא ירצו לצאת מהגלות, ולא יועיל שיצוום לצאת מהגלות, עד שפרעה יצטרך לשלחם ולגרשם "ביד חזקה" ("על כורחם של ישראל יגרשום")!
על המילים "בלתי רצוי" כותב הרבי:
ואין זה בסתירה להכלל ש"מסיימים בטוב" – שכן, הסיום בטוב אינו מוכרח להיות בדבר שכולו טוב ממש, אלא מספיק לסיים בטוב לפי-ערך וביחס לעניין הבלתי-רצוי שלפני זה, כפי שמצינו דוגמתו בכמה מקומות.
חותמת בסוף ההגדה
סיפר הרה"ח ר' לוי-יצחק גורליק:
בי"א בניסן תשל"ד זכיתי לקבל הגדה מהרבי (שהודפסה בשנת תשל"ג). לאחר מכן נמסר לנו בשם הרבי על-ידי המזכיר הרב גרונר שיחי' שלא נשכח להחתים את ההגדה עם חותמת בסופה.
חותמת זו מה עניינה?
ההערה האחרונה בעמוד האחרון בהגדה (העבה) שהופיעה בשנת תשל"ג, מסתיימת במילים "משום צערא דינוקא".
כדי לסיים בטוב ביקש אפוא הרבי להחתים בסוף העמוד בחותמת גומי, או להדביק מדבקה, שתחתום במילים טובות. לבסוף הוחלט שיהיה זה הנוסח של "לשנה הבאה בירושלים". חברי ה"וועד להפצת שיחות", שהכינו את ההגדה לדפוס, החתימו את כל ההגדות במילים "לשנה הבאה בירושלים".
לכך התכוון הרבי כשביקש (באמצעות המזכיר) להחתים גם את ההגדה שקיבלתי מידיו הק'.
האמונה קודמת לקטרוג
הדוגמה הבאה אינה נוגעת במובהק לנושא שבו עסקינן, ובכל זאת, ייתכן שלאור הדברים הנ"ל אפשר לראות בה מן היוצא-דופן:
בשנת תשכ"ט הגיב הרבי על שם ספרו של המשורר אורי-צבי גרינברג (שהוא אישית מסרו לרבי בביקור שערך ב-770). הספר נקרא "ספר הקטרוג והאמונה" והרבי כותב (איגרות-קודש, כרך כו, עמ' קעט):
...לכאורה יש מקום לומר ששם הספר של מר שנתפרסם ביותר, ספר הקטרוג והאמונה, היה צריך להיות "ספר האמונה והקטרוג". ואם תמצא לומר, אין זה רק "תואנה" בעלמא, כי אם נקודה עיקרית: האדם בכלל ובני ישראל בפרט מאמינים הם בטבע ורק לאחר זמן מתעוררת קושיה וכולי המביאה לפעמים גם לקטרוג. במילים אחרות: האמונה הוא עניין טבעי, יסודי ועצמי, והקטרוג הוא יצירת השכל בצירוף מאורעות מחוץ לאדם. ועוד וגם זה עיקר, שעצם מציאות הקטרוג אפשרית היא רק באדם מאמין, שאז מקום לקושיה וקטרוג ועד לטענת המאמין הראשון, אחד היה אברהם, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". שהרי, בבירה שאין לה מנהיג, אין מקום לקושייה וטענה, וק"ל.
הכתוב לעיל הוא לא רק בנוגע לאמונה באלוקי ישראל כי אם גם לאמונה בבני-ישראל, אשר לא ידח ממנו נידח, והרי אלה הם דברי הנביא: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם עוונותיכם" (עמוס ג,ב). ובפרט שכל אחד ואחד מישראל הוא חלק אלו-ה ממעל ממש, שלכן נצטוו, ואפשר הדבר, להידבק בדרכיו, ובלשון רבנו הזקן בספרו תניא פרק לב, אשר נפשות בני ישראל "מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים, בשגם שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה".
לסיים בשמחה
לרגל שנת השבעים לרבי שיגר לו "שאר-בשרו", המשורר המפורסם א. שלונסקי, סדרה בת עשרה כרכים של אוצר כתביו. בתשובה שלח לו הרבי איגרת תודה ארוכה, בכ"ג בסיוון תשל"ב (שיצאה-לאור זה עתה, בכרך כז (החדש) של איגרות-קודש, עמ' רכד-ה):
בשולי המכתב באה הוספה ("נ.ב.") ובה נאמר:
כמו ששמחתי על ההשגחה פרטית במה שפותח כל המוסף על-פי הכתוב לעיל, כן, לאחרי בקשת סליחתו, חבל אשר הסיום הוא "יוצאים לקול נגינת אבל". ואף שזהו תרגום מחיבורו של גוי, כל זה חבל. והרי תפקידו של כל אחד, ובפרט של יהודי, ובמיוחד מי שזכה לאווירה חסידותית ולידיעה בזה, לקיים "עבדו את ה' בשמחה" בכל פרטי חייהם. ואם מאיזה טעם שיהיה יש עסק עם גוי, גם בזה טוב לסיים בשמחה.
בהכירי את מר בטוחני אשר ימשיך בכתיבה ובהדפסה וכו' ותקוותי אשר גם להבא ישלח לכאן מפרסומיו ות"ח מראש.
הגהה בפירסום ראשון
הרשימה של התוועדות שבת-קודש פרשת שלח תשכ"ב, שהועלתה על הכתב על-ידי הרושמים, מסתיימת (כפי שניתן לראות גם בשיחות-קודש תשכ"ב, עמ' 496) במילים "שאין אחריה גלות". בטופס האישי שלו, הוסיף הרבי בכתב-יד-קודשו, את המילים "אמת ישעך".
(המידע והצילום נמסר על-ידי הרה"ת ר' חיים-שאול שיחי' ברוק).
הערה: להשלמת הנושא ניתן לעיין ברשימתנו במדור זה, גיליון קלא. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:25
