עמדה שבועית

ההרס נהפך למטרה

מה דוחף ללכת שוב לטראומה נוראה של גירוש וחורבן, בשעה שנפגעי הגירוש האחרון עדיין מתגוללים בפתרונות-דיור זמניים, מחפשים תעסוקה ומנסים לאסוף את השברים?

במשך הדורות ידעו היהודים, שאם המצב הכללי במדינה לא כל-כך טוב, כדאי שהם יתחילו לדאוג. האשמת היהודים והשימוש בהם כשעיר לעזאזל היו תמיד מפלט נוח בעתות מצוקה. במקום להתמודד עם קשיים אמיתיים, אין קל מלהצהיר 'היהודים אשמים', ומיד מופנה זעמו של ההמון לעבר היהודים.

את מקומם של היהודים בארצות הגולה תפסו בארץ שתי קבוצות אוכלוסייה – החרדים והמתנחלים. שנים רבות הייתה ססמה קבועה, שנשלפה בכל פעם שהתברר כי חסר תקציב למטרות חברתיות ואחרות – "כל הכסף הולך לחרדים / למתנחלים". לא הועילו שום הסברים ועובדות. יכולת להראות שחור על-גבי לבן כי תלמיד בתלמוד-תורה חרדי מקבל הרבה פחות מתלמיד בבית-ספר ממלכתי, אבל התועמלנים היו מוסיפים לפמפם את המשפט "החרדים חולבים את קופת המדינה". כך גם בדבר המתנחלים.

בשביל מה זה טוב?

התובנה הזאת מסבירה את פשר הלהיטות המוזרה להכריז בהתנדבות גמורה על עוד תכנית של גירוש יהודים מבתיהם והחרבת יישובים יהודיים. מה ההיגיון בתכנית כזאת? מה היא אמורה לתת לעם-ישראל, ולו לשיטת התומכים בה? מה דוחף ראש-ממשלה ללכת שוב לטראומה נוראה כזאת, בשעה שנפגעי הגירוש האחרון עדיין מלקקים את פצעיהם, מתגוללים בפתרונות-דיור זמניים, מחפשים תעסוקה ומנסים לאסוף את השברים?

אתם זוכרים מה הסבירו לנו כאשר הועלה רעיון ה'התנתקות'? אמרו שהתמורה להחרבת יישובי חבל עזה וצפון השומרון תהיה הכרה אמריקנית בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ובשומרון. יש הכרה כזאת? – לא ולא. אמרו שהנסיגה תשפר את הביטחון. אין ספק, תושבי שדרות, אשקלון ויישובי מערב הנגב יכולים להעיד על ה'שיפור' בביטחון.

כולנו זוכרים את ההצהרות שאם אחרי הנסיגה המלאה של צה"ל מחבל עזה יוסיפו המחבלים לשגר טילים לעבר ישראל, אנחנו נפעל בלי מחסומים ועכבות. גם אז היו כמה ילדים ששאלו את המלך העירום, מה בדיוק יוכל לעשות אחרי הנסיגה שאין הוא יכול לעשות קודם-לכן. מובן שלא ניתנה שום תשובה. אבל כיום אנחנו רואים בדיוק איך צה"ל פועל 'בלי עכבות' – הוא ממטיר פגזים על שטחים ריקים, בעוד מטחי הטילים נמשכים.

ראינו במו-עינינו את התממשות אזהרתו של הרמטכ"ל הקודם, כי הנסיגה תיתן רוח גבית לטרור ותתפרש כניצחון אדיר של המחבלים. התוצאה הייתה עליית החמאס, שלטון התומך בגלוי בטרור וברצח יהודים. האם לנוכח כל זה אין איש הקורא לעצור, לחשוב רגע? מה ההיגיון להוסיף להחריב יישובים יהודיים ולגרש יהודים מבתיהם, כאשר הדבר מחמיר את המצב ומחזק את מבקשי נפשנו?!

פוליטיקה צינית

התשובה היא שבעיני חוגים מסויימים בציבוריות הישראלית, הפגיעה במתנחלים היא מטרה נעלה כשהיא לעצמה. הם יודעים שהדבר לא יביא שום תועלת לעם-ישראל. להפך, ברור להם כי מהלך כזה יגרום נזק חמור בכל המובנים, אבל איזה משקל יש לכל הנימוקים הענייניים נוכח האפשרות להכות במתנחלים, לשבור את רוחם, להחריב את יישוביהם ולדכאם עד עפר.

הפוליטיקאים הציניים ידעו לזהות את הלך-הרוח הזה, הנושב בחוגי התקשורת והמשפט. הם קלטו מהר כי אם ירכבו על הגל הזה מובטחות להם תמיכתה של התקשורת והעלמת-עין מכל מחדל ואף מעבֵרות על החוק. שוב יתגייסו כל הכוחות הללו לעטוף את ה'אתרוג' החדש בצמר-גפן, להללו ולפארו, להדוף כל מתקפה נגדו, ובכך להבטיח את שלטונו.

עצוב לחיות במדינה שאלה שיקוליהם של ראשיה. כואב לראות יהודים חרדים העומדים להצטרף לממשלה שזו מדיניותה, ואין הם מבינים שמחר יהיו הם היעד לשנאה. אוי, כמה אנחנו צריכים את הגאולה!

יש חדש

הכנות לתהלוכות

ברחבי הארץ נמצאות בשיאן ההכנות לקראת תהלוכות הילדים המסורתיות של ל"ג בעומר, שבהן יופגנו אחדות העם והזיקה הבסיסית של כל ילד יהודי לעם-ישראל ולתורת ישראל. התהלוכות יאובטחו על-ידי המשטרה, ויבטאו את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. מרכז צעירי-חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה שי מיוחד לכל ילד – ספרון חדש של סיפורי צדיקים. התהלוכה הגדולה ביותר תהיה בע"ה בירושלים, ובה ישתתפו יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-התורה מכל רחבי העיר.

זכות המשקה

מנהג הוא לתרום מידה מסויימת של משקה ('ח"י רוטל') לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי. כמה אברכים יוזמים גם השנה מבצע ארצי, שמאפשר לתרום משקה עבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. תמורת 80 ש"ח יחולקו לילדים שקיות שתייה במידה זו ('ח"י רוטל'). שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 1-700-700952, או בדואר לת"ד 600 כפר-חב"ד 72915.

ניגונים של פעם

המנגן החסידי דוד-רפאל בן-עמי (פיינשיל) מגיש תקליט חדש – אנו לה' ולה' עינינו. שמונה ניגונים מרטיטי-לב, המושרים ברגש ומלוּוים בכלים אקוסטיים, המעניקים תחושה של אותנטיות. טל' 02-5807080 או 054-5247086.

קומיקס יהודי

אלי וגולד מגישים את כרך הקומיקס השלישי – בין שתי טיפות. סיפור עלילתי, בשילוב מסרים חינוכיים. טקסט מנוקד. טל' 1-700-704120.

שלחן שבת

הקדמה לקבלת גזֵרותיו של ה'

בכמה וכמה מקומות בתורה נאמר "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם". ביטוי זה מופיע בדרך-כלל לאחר ציווי כלשהו, ומשמעותו להבהיר כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע מהעוברים על רצונו.

כמו-כן מצאנו שהביטוי הזה נאמר גם בלי קשר לציווי כלשהו, אלא בסיום עניין. כאשר משה רבנו זעק אל ה' "למה הרעותה לעם הזה", נאמר: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". אולם גם שם הכוונה דומה: הקב"ה אמר לו למה הרהרת אחר מידותיי, והלוא נאמן אני לשלם שכר טוב למתהלכים לפניי.

קבלת המלכות

אולם בפרשתנו מופיע הביטוי "אני ה'" בתחילת עניין, לא אחרי ציווי ואף לא בסיומו של אירוע. כאן הוא נאמר בתחילת הדיבור: "דבר אל בני-ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם". כאן אי-אפשר לומר שהכוונה להזהיר או לציין שהקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע. מה אפוא עניינו של ביטוי זה בפרשתנו?

יש לומר, שמשמעותו של הפסוק כאן דומה לדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוקיך". משמעות הדיבר היא שעל בני-ישראל לקבל את מלכותו של הקב"ה. כך גם כאן, כפי שרש"י מפרש: "אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלוקיכם וקיבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזֵרותיי".

השכל מתנגד

מדוע דווקא כאן יש צורך בהוראה מקדימה על קבלת מלכותו של הקב"ה, לאחר שבני-ישראל כבר קיבלוה במעמד הר-סיני? – הדבר נובע מאופיים של הציוויים שבאים בהמשך לפסוק הזה. מכיוון שהקב"ה עומד לצוות את בני-ישראל ציוויים שהשכל עלול להתנגד להם, הוא מקדים ומודיע "אני ה' אלוקיכם".

הציוויים הנאמרים כאן הם האזהרות על העריות – "איש-איש אל כל שאֵר בשרו לא תקרבו". היה אפשר לתהות על פשר הציוויים הללו – למה ללכת לחפש את הזיווג במחוזות אחרים, כשאפשר לשאת אישה מתוך המשפחה ולשמור על הייחוס הנעלה?

קיום רצון ה'

זאת ועוד: הקב"ה ברא את העולם בדרך שחייבה לשאת אחיות. בניו של אדם הראשון נשאו את אחיותיהם. גם אבותינו נשאו נשים שכיום אסור לשאתן – יעקב אבינו נשא אחיות, והקים מהן את שנים-עשר שבטי ישראל; עמרם נשא לאישה את דודתו, ומהנישואים האלה נולדו משה ואהרון. מדוע פתאום נאסרו הנישואים הללו ונעשו איסור חמור?

לכן איסורי עריות מכונים 'גזֵרות'  וכהקדמה להם בא ציווי מיוחד על קבלת הגזֵרות בכללות, ואחר-כך באים הציוויים המפורטים על איסורי העריות. לומר לנו: יש לקיים את מצוות ה' אך ורק משום שכך ציווה הקב"ה, אף אם הם סותרים לחלוטין את השכל האנושי.

(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 85)

מן המעיין

אמת ושקר

אי-אפשר לרמות

"ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט,יא). את הקב"ה אי-אפשר לרמות; בני-אדם אסור לרמות; ואם האדם מרמה את עצמו – הריהו מרומה.

(רבי משה מקוברין)

דרך המיצוע

"אמת" היא דרך המיצוע. הנטייה לימין, להחמיר עם עצמו או למצוא בעצמו חסרונות שאינם נכונים, וכן הנטייה לשמאל, להקל עם עצמו או לכסות על חסרונות אמיתיים – שתיהן אינן דרך האמת.

(היום-יום)

הונאת הרבים

"ולא תשקרו" נכתב בלשון רבים, כי כשם שאסור לשקר ליחיד, כך אסור לשקר לרבים, ולגזול את דעתם במסווה של דיפלומטיה ופוליטיקה.

(מטה אהרן)

עלמא דשקרא

העולם הזה נקרא "עלמא דשקרא", עולם השקר, כי כל מה שנמצא בעולם הזה – משקר. אנשים משקרים, אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בקרבו, עם חסרונותיו הפנימיים, שרק הוא עצמו יודע מה הם, והוא עושה כל אשר ביכולתו שהזולת לא ידע זאת.

(לקוטי דיבורים)

השקר מתדמה לאמת

הצער על שקר העולם הוא לא כל-כך על השקר עצמו, אלא על זה שהשקר מתדמה לאמת, שאת השקר עושים לאמת. עבודת החסידות היא לנקות ולהוציא את השקר מתוך האמת, שהאמת תהיה נקייה.

(ספר השיחות)

שקר באמת

מדוע רבים אוהבי השקר ומועטים אוהבי האמת? משום שאת השקר אפשר לאהוב באמת, אבל את האמת אי-אפשר לאהוב בשקר.

(היהודי הקדוש מפשיסחה)

בלתי-ניתנת לחיקוי

רבי מנחם-מנדל מקוצק אמר: הכול אפשר לחקות ולזייף, אך לא את האמת, שכן אמת שמחקים אותה ומזייפים אותה, אינה אמת אלא חיקוי וזיוף.

האמת מפחידה

שאלו חסידים את רבי ישעיה מפשדבוז' מדוע בני-האדם שונאים את האמת. השיב להם: מכיוון שהם מפחדים ממנה. שאלוהו שוב: מדוע שונאים את הצדק. השיב להם: מכיוון שהוא מפריע.

אמרת השבוע

עבודת אמת

היו זמנים שרבנו הזקן, בעל התניא, היה נודד בעיירות ישראל כשהוא מעלים את זהותו. פעם אחת הגיע לביתו של יהודי, למדן, ירא-שמים ועשיר גדול, שהצטיין במיוחד בהכנסת-אורחים. הוא בנה בית-הארחה מיוחד, עם פתחים מכל ארבעת הכיוונים, כאברהם אבינו בשעתו, והציב שם משרתים שתפקידם לשרת כל עובר ושב, ללא תשלום.

כאשר רבנו הזקן הגיע לשם, הכיר בו בעל-הבית כי הוא איש מורם מעם וביקש לשוחח עמו. האיש שפך את ליבו לפני הרבי ואמר: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת". כאן פרץ בבכי וקרא: "מה ערך לכל מעשיי הטובים, כאשר הדבר אינו נעשה באמת!".

הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת"...

מעשה שהיה

שליחות נסתרת

שמו של רבי שלמה לניאדו, רבה של חַלַבּ שבסוריה ומחבר ספר השאלות ותשובות 'בית דינו של שלמה', נישא למרחוק והיה נכבד ונערץ לא רק בקרב יהודי העיר אלא גם בסביבותיה.

שמשו של הרב, שלום שמו, היה יהודי בעל-מום: צולע ברגלו ועיוור באחת מעיניו. בני הקהילה לא ראו בעין יפה את העובדה שדווקא בו בחר הרב למשרת השמש. הם סברו שקהילה נכבדה כשלהם ורב גדול כרבם ראוי שיהיה להם שמש נאה ומרשים יותר. אולם כל הרמזים העדינים ואף הבקשות המפורשות שהופנו בעניין זה לרב, נדחו על-ידו על הסף.

ויהי היום ובחַלַבּ וסביבותיה פרצה מגֵפה קשה. המגֵפה הפילה חללים רבים ולא הבחינה בין יהודים לבין שאינם בני-ברית. יהודי העיר התעטפו בתפילות ובתעניות כדי להעביר את רוע הגזֵרה.

בעת ובעונה אחת הפצירו ברבם, שאותו ראו כאיש אלוקים קדוש, לפעול לביטול הגזֵרה. "מן השמים העלימו ממני את סיבת המכה, ועל-כן אין בכוחי למצוא לה תרופה", השיב להם רבי שלמה בצער. "עם זאת", הטעים, "כשבאה צרה על הציבור אסור לומר, 'מקרה הוא', אלא חובה להתעורר בתשובה שלמה לאבינו שבשמים, עד שיחוס וירחם עלינו".

בינתיים הוסיפה המגֵפה להכות ללא רחם. לא היו כמעט רחוב או שכונה שבהם לא מתו אנשים, נשים וילדים. בשלב מסויים באו מים עד נפש והזעקה עלתה עד לב השמים.

ראשי הקהילה התאספו בבית הרב ולא היו מוכנים להרפות ממנו, עד שיבטיח להם לעשות ככל שבכוחו לעצירת המגֵפה. למשמע הזעקות והתחינות התכנס הרב בתוך עצמו ושתק. כך נמשך הדבר שעה ארוכה. לבסוף הנהן בראשו והבטיח לנוכחים לחפש בכיוונים חדשים, אולי יצליח לבטל את הגזֵרה.

לאחר שיצאו מלפניו ראשי הקהילה קרא הרב לשלום השמש. "היום בערב אל תלווה אותי לתפילת ערבית", אמר. "לך לבית-הכנסת הגדול בעיר. התפלל שם ערבית, ולאחר מכן הסתתר בתוך ארון או חדר, שאיש לא יבחין בך. לאחר שיינעל בית-הכנסת במנעול ובריח, תצא ממסתורך ותעשה ככל שאורה לך בהמשך".

תושבי חַלַבּ חששו להקדים את שמחתם, אך העובדות החלו לדבר בעד עצמן. למחרת היום לא מת בעיר שום אדם. כך גם ביום שלאחר מכן וגם בימים הבאים. המגֵפה נעצרה ותושבי חַלַבּ יכולים היו לנשום לרווחה. הכול נשאו עיניים מעריצות אל רב העיר, אך העניין כולו הוסיף להיות לוט בערפל.

אט-אט נודע הסיפור המלא שעמד מאחורי עצירת המגפה: באותו יום, לפנות ערב, הפקיד רבי שלמה מכתב סגור, במעטפה חתומה, בידו של השמש. "בחצות הלילה יבואו לבית-הכנסת הגדול אורחים. הם ידברו ביניהם ויזכירו שמות של תושבים בחַלַבּ. או-אז תיגש אליהם ותמסור להם את המעטפה הזאת", הורה הרב לשלום.

השמש חש כי המשימה שהוא עומד למלא אינה שגרתית. פחד מילא את ליבו וכל גופו החל לרעוד. "אני שולח אותך למשימה בכוח התורה ועל-כן הסר פחד מליבך, כי כל רע לא יאונה לך!", הרגיעו הרב.

שלום ציית להוראות שקיבל. לפני תפילת ערבית פנה לבית-הכנסת הגדול ונבלע בין המתפללים. בטרם הסתיימה התפילה חמק מהאולם והסתתר מאחורי ארון בחדר צדדי. לאחר התפילה החלו המתפללים להתפזר, וכעבור שעה קלה כובו האורות בבית-הכנסת והאולם ננעל, כשהשמש נותר לבדו בבניין החשוך.

פחד בלתי-נשלט אפף את שלום. כדי להתחזק החל לומר את פרקי התהילים שזכר על-פה. כך עברו עליו השעות. החושך במקום היה מוחלט ועל-כן לא היה יכול לדעת את השעה המדוייקת.

לאחר כמה שעות שמע לפתע רחשים מוזרים. נדמה היה לו כי הוא גם רואה דמויות. הדמויות לא היו ברורות, אולם הילה קלושה של זוהר הקיפה אותן. אוזניו קלטו בליל של קולות ומילים, ובהן גם שמות של תושבי העיר. כמה מהם היו שמות מוּכרים לו.

באותו רגע ידע שהגיעה העת לקיים את שליחותו. הוא אזר את כל האומץ שהיה יכול לגייס, וניגש למקום שממנו באו הקולות. כשהגיע לבימת התפילה וקריאת-התורה, הניח עליה את המעטפה הסגורה ונסוג לאחור.

בדקות הבאות הוסיפו הקולות להישמע. טון הדיבור נהפך עצבני. מבין כל המילים שהזכירו הצליח לקלוט רק את שם רב העיר, רבי שלמה לניאדו. כעבור שניות אחדות פסקו הקולות והדמויות המוזרות הסתלקו מבית-הכנסת כלעומת שהופיעו.

שלום השמש הצליח לפתוח אחד מחלונות בית-הכנסת ונמלט מהמקום כל עוד רוחו בו. כשהגיע לבית הרב קיבלו רבי שלמה במאור-פנים. "ברוך ה', הצלחנו במשימה", אמר.

מאותו יום לא קָבְלו עוד תושבי חַלַבּ על העסקתו של שלום השמש. הם חבו לו תודה, בידעם כי היה שליח נאמן במעשה הצלתם.

אהבת-ישראל

שתי נקודות-מבט

הדרך להגיע לאהבת-ישראל אמיתית היא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה לכל יהודי. בתורת החסידות העניין מתבאר בשני כיוונים: א) המעלות העצמיות השורשיות של כל יהודי, בהיותו 'חלק א-לוה ממעל ממש', חלק מהמהות העליונה של נשמות-ישראל. ב) המעלות הפרטיות של כל אחד ואחד מישראל – לכל יהודי מעלות ייחודיות לו, שאין בזולתו, ועל-כן צריך לאהבו.

שני העניינים הללו מביאים את האדם לכלל אהבת-ישראל: כשיהודי מתבונן בכך שהיהודי השני הוא 'חלק א-לוה ממעל ממש', בנו-יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה – הוא מתעורר לאהבו. וכמו-כן כשהוא מבין שליהודי השני מעלות ייחודיות שאין בו, ועל-כן לא יוכל הוא-עצמו להגיע לשלמותו בלא היהודי השני – גם זה מעורר בליבו רגש של אהבה ליהודי השני, המשלים אותו.

מעלות וחסרונות

מסביר הרבי (לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 56) ועוד, שבכל אחת ואחת מההתבוננויות הללו יש מעלה שאין בחברתה:

 המעלה בנקודת-המבט הראשונה היא, שהאחדות נעלית יותר, מכיוון שהיא נובעת מכך שבני-ישראל הם מלכתחילה מציאות אחת, שאין בה הבדלים בין יהודי ליהודי, וכל בני-ישראל הם "בנים אתם לה' אלוקיכם". לעומת זאת, בהתבוננות השנייה נשאר כל אחד ואחד במציאותו הפרטית ובגדריו האישיים, אלא שהוא מבין כי בלא הזולת אין הוא יכול להגיע לשלמותו.

מצד שני, כאשר האחדות נובעת מהנקודה המשותפת שבכל בני-ישראל, אין היא מגיעה לפרטים שבהם קיימים החילוקים בין איש לרעהו. היהודי מרגיש את האחדות כל עוד הוא מביט ביהודי השני בראייה כוללת, בהיותו בנו של הקב"ה, אבל אין הוא חש אחדות לנוכח תכונותיו האישיות הפרטיות. זו המעלה בנקודת-המבט השנייה, שבה מרגיש יהודי את מעלתו של חברו גם מצד תכונותיו האישיות הפרטיות, שכן גם כאן יש ביהודי השני מעלות מיוחדות, ייחודיות לו.

אך תכלית הכוונה היא להגיע להתכללות של שתי המעלות – שגם כשיהודי מכיר במעלותיו הפרטיות של היהודי השני, הוא חש שהוא והיהודי השני הם מציאות אחת, מאוחדת אחדות גמורה (ולא רק שהוא נזקק למעלות המיוחדות הקיימות ביהודי השני, החסרות בו).

בלי ראש וסוף

דבר זה רמוז בדברי רבנו הזקן (לקוטי תורה תחילת פרשת ניצבים), כשהוא מסביר את עומק האחדות של בני-ישראל. לאחר הסבר מפורט בדבר המעלות המיוחדות שיש לכל יהודי ויהודי, שבהן האחד משלים את חברו (בדוגמת הראש הזקוק לרגל), הוא מסיים: "ונמצא, אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחינת 'ראש' לגבי חברו, הרי אין לו שלמות בלי חברו, וימצא חיסרון בנפשו מה שחברו משלימו. ועל-ידי זה יהיה בטל ושפל-רוח לגבי חברו, מבלי ימצא האדם ראש וסוף".

סיום זה דורש ביאור: כאשר יהודי אחד נזקק לחברו בגלל מעלה מיוחדת שיש בחברו, עדיין נשארת ההבחנה בינו ובין חברו, ואיך תהיה כאן אחדות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף"?

אלא רבנו הזקן רומז כאן לנקודת אחדות עליונה יותר, שמחברת את שתי נקודות-המבט הנ"ל. כאשר יהודי מגיע להכרה שהיהודי השני הוא חלק ממנו, וכל בני-ישראל הם למעשה פרטים של נקודה אחת כללית, הרי אז הוא מרגיש שגם המעלות הייחודיות של היהודי השני אינן עניין לעצמו, אלא גם הן נובעות מעצם הנשמה, הנושאת בתוכה את כל הפרטים. על-ידי כך מגיעים לאחדות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף", כי הכול נובע מהנקודה הפנימית המשותפת שלמעלה מכל חלוקה לפרטים.

בציפייה לגאולה

"כל שם חביב שנקרא לקב"ה, בו בשם קרא את ישראל. נקרא קדוש – ונקראו ישראל קדושים. ואף לעתיד לבוא, כל אחד ואחד (מישראל) – קדוש ייאמר לו" (ילקוט שמעוני, ירמיה רמז שטו)

חיים יהודיים

סלע והתקליטור. הדוגמית נהפכה להפקה שלמה

מסע וירטואלי בעולם שנשרף

לפני כמה שנים ארגן עקיבא סלע מסע שורשים משפחתי לאירופה. למעלה מעשרים נפש, מהצד שלו ומהצד של אשתו, התאחדו לסיור משותף במחוזות הצמיחה של שתי המשפחות. האוטובוס שהסיעם גמא בעשרה ימים יותר משלושת-אלפים קילומטרים, שהחלו בווילנה הליטאית והסתיימו בוורשה הפולנית.

במסע השתתפו תשעה גברים וחסַר להם עשירי למניין. סלע דאג מראש לברר את כתובות בתי-הכנסת ושעות התפילה, בכל תחנות מסעם. "יוצא מן הכלל היה היום שבו נסענו למחנה ההשמדה מיידנק", מספר סלע. "היה ברור לי שנפגוש שם יהודים רבים ושלא יקשה עלינו להשיג מניין. אבל המציאות טפחה על פנינו. שעות התהלכנו שם, מחפשים בין אלפי המבקרים נפש יהודית אחת, ולא מצאנו".

לצאת ולצלם

כשחזר סלע מהמסע נתקל בתקליטור המציע סיור וירטואלי בדגם ממוחשב של בית-המקדש. כך נולד במוחו רעיון להפיק תקליטור של מסע וירטואלי באירופה היהודית שהושמדה בשואה. כאן אין צורך לבנות דגם ממוחשב, אלא לצאת לשטח ולצלם. "אמרתי לעצמי שאם רק מעטים מיהודי העולם באים לבקר במקומות שבהם שגשגה ופרחה יהדות מפוארת וכשליש מעמנו נשרף – אביא את המקומות הללו אליהם!".

סלע (61), תושב ירושלים, שימש בעבר ראש המִנהל הפדגוגי במשרד החינוך. לאחר מכן ניהל את 'המועצה העולמית לחינוך תורני-עולמי', עמותה ליד הסוכנות היהודית, ונשא בתפקידים אחרים שעניינם חינוך.

שלוש שעות וחצי

בדיקה קצרה שלו העלתה כי מדובר בהפקה מורכבת ויקרה מאוד. הוא ביקש להפיק דוגמית, בת כמה דקות, שאותה יהיה אפשר להציג לפני משקיעים פוטנציאליים. כאן נוצר חיבור בינו ובין מגמת המולטימדיה ב'מכללת ירושלים', בראשות הרב קופרמן. הם בחרו בגטו פראג ובמחנה טרזיינשטט הסמוך. הבחירה נבעה בעיקר מהסיבה שמחנה טרזיינשטט – שלא כאושוויץ, מיידאנק ומחנות אחרים – נשאר שלם ולא נהרס בידי הגרמנים לקראת סוף המלחמה.

"לאחר עבודת מחקר והכנה, ועם תקציב זעום, יצאתי לפראג עם ראש המגמה, יוסי קליין. צילמנו במצלמה פנורמית, המאפשרת צילום היקפי של שלוש-מאות ושישים מעלות. כעבור שלושה ימים חזרנו ארצה כשבאמתחתנו כעשרים שעות צילום". חמש הדקות שתכנן סלע להכין כדוגמית, נהפכו להפקה מרגשת של כשלוש שעות וחצי – 'מסביב לכיכר' שמהּ.

להלך בסמטאות הגטו

כשנה וחצי נדרשו להכנת התקליטור המאפשר לשבת מול צג המחשב ולחוש כמהלֵך בסמטאות הגטו היהודי העתיק של פראג, בבית-הכנסת של המהר"ל, בכיכר המרכזית של מחנה טרזיינשטט, במפקדה הנאצית, ובעוד עשרות נקודות שבהן נחרץ גורלם של כמאה ועשרים אלף יהודים.

התקליטור משלב שיטת צילום ייחודית עם יישומים טכנולוגיים המעצימים את חוויית הסיור. אפשר להתמקד במִבנים המצולמים ו'להיכנס' לתוכם. שם אפשר לקבל מידע על המקום, או להיעזר בשירותיו של מדריך קולי המספר ומסביר. כמו-כן ניתן לצפות בעדויות ניצולי המחנה. לתקליטור מצורפת חוברת הדרכה, שבה מידע היסטורי וסטטיסטי. סלע סבור שהתקליטור יכול לשמש כלי לימוד מקורי גם במוסדות החינוך (טל' 050-5287379).

פינת ההלכה

לא להוציא

שאלה: האם מותר למורה להוציא מהכיתה תלמיד המפריע לשיעור?

תשובה: את ההוצאה מהכיתה יש להוציא מרשימת העונשים. בשו"ת אגרות משה כתב: "ודאי אין להעניש בביטול תורה, שהקלקול הוא ודאי והתועלת מזה היא רק ספק, ולפעמים היא רק ספק רחוק. ולכן יש לחפש עונשים אחרים, ולא בביטול תורה".

עדיין יש לדון אם אפשר להשתמש באמצעי זה לא כעונש, אלא כדי להגן על שאר התלמידים. אמנם נפסק בהלכות תלמוד תורה: "אפילו תינוק שאינו מבין לקרות, לא יסלקוהו משם, אלא ישב עם האחרים, אולי יבין", אך כל זה כשאינו מפריע לאחרים, אבל אם הוא מפריע לאחרים (אפילו אם הוא מבין) – טובת הרבים קודמת לטובת היחיד. ברור שאין להשתמש באמצעי זה כל עוד לא ניסו את שאר הדרכים האפשריות.

איש החינוך הנודע, מזכירו של הרבי מליובאוויטש, הרב חמ"א חודוקוב, הציע למורים כמה נקודות למחשבה בעניין זה: א) אמרו חז"ל (מכות י,א): "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו". ב) המורה אחראי לתלמיד גם בהיותו בחוץ – האם הוכיח שהוא חש אחריות זו? (תלמיד חריף רואה שהמורה אינו מקיים את הדין של "תלמיד שגלה" ומתעלם מאחריותו; איזה רושם נוצר אצלו?). ג) אמרו חז"ל: (סנהדרין יט,ב): "המלמד את בן חברו תורה, כאילו ילדו". הורים אינם מגרשים ילד מן הבית, ואיך יכול מורה להוציא את ילדו מהכיתה?

על-כן, באין-ברֵרה, יש להכניסו לכיתה אחרת, או להכניסו לחדר ולתת לו תעסוקה חיובית מתאימה.

מקורות: ב"ב כא,א ופירש"י. טושו"ע יו"ד רמה ס"ט ונו"כ. אמרי יעקב שם. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סו"ס קג. 'החינוך והמחנך' עמ' 52.