מדורים נוספים
	התקשרות 613 - כל המדורים ברצף
	"כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא"
	עשו כל אשר ביכולתכם!
	לימוד חסידות – ביחיד וברבים
	פרשת שמיני
	הלכות ומנהגי חב"ד

 
גיליון 613, ערב שבת פרשת שמיני, כ"ג בניסן ה'תשס"ו (21.4.2006)

 דבר מלכות

"כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא"

ייתכן שבעולם הזה נדמה לו שגדלה מעלתו על מעלת זולתו, בעוד שבעולם-הבא יתברר לו בדיוק להפך * את הזולת יש לדון תמיד לכף-זכות מה-שאין-כן את עצמו * העבודה עם הזולת היא בכוחו של משה, ש"מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו", עד לרבותינו שבכל דור ודור * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי שפעם בשבת שלאחרי פסח קרא לו אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וציווה עליו להוציא גמרא מש"ס ווילנא וללמוד מתוכה פרקי-אבות¹ – מתאים להמנהג ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת².

– ולהעיר, שכפי הנראה, היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג ללמוד פרקי-אבות (לא רק בשבתות שבין פסח לעצרת, אלא גם) בכל שבתות הקיץ,

[בדרך כלל נהוג אצל חסידים ללמוד פרקי-אבות רק בשבתות שבין פסח לעצרת. – (כ"ק אדמו"ר  חייך ואמר:) בקוצר רוח היו ממתינים עד לסיום אמירת פרקי-אבות, כדי לחזור המאמר חסידות בסעודה שלישית... אבל, כאמור, כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג לומר פרקי-אבות בכל שבתות הקיץ],

וכפי שמצינו כמה מאמרי חסידות מהשבתות שלאחרי שבועות ד"ה "משה קיבל תורה מסיני", "רבי אומר", וכיוצא בזה.

ובהתאם לכך יש לבאר לימוד והוראה מהתחלת הלימוד דפרקי-אבות בשבת זו – "משה קיבל תורה מסיני כו'", ובהקדמה לזה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", כדלקמן.

ב. במשנת³ "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – יש לימוד והוראה בנוגע לכללות העבודה עם הזולת:

כאשר מדברים עם יהודי אודות הצורך להתעסק עם הזולת, יכול לטעון: למה לי להקדיש את זמני עבור הזולת, הרי מוטב שאנצל את זמני ללימוד התורה. ותוכן המענה הוא – שהעבודה עם הזולת בעולם-הזה תביא לו תועלת לעולם-הבא.

וביאור העניין:

מהחילוקים שבין עולם-הזה לעולם-הבא – שעולם-הזה הוא "עולם הפוך", ואילו עולם-הבא הוא "עולם ברור"⁴.

וכיוון שכן, הרי ייתכן שכאן בעולם-הזה ("עולם הפוך") נדמה לו שגדלה מעלתו ממעלת זולתו, שלכן עושה חשבונות שההתעסקות עם זולתו אינה כדאית עבורו; ואילו בעולם-הבא ("עולם ברור") יתברר להיפך. אי-אפשר לדעת מי גדול ממי. ייתכן שהזולת הוא למעלה ממנו.

בנוגע להזולת – הרי לעולם צריכים לדון אותו לכף זכות⁵, מה-שאין-כן בנוגע לעצמו – אינו יכול לסמוך על זה שנראה לו שמצבו כדבעי, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה"⁶, אהבת עצמו, ואמרו חז"ל⁷ "אל תאמין בעצמך כו'".

ונמצא, שבנוגע לכל אלה שמתעסק עמהם – בוודאי יש להם חלק לעולם-הבא, ואילו בנוגע לעצמו יכולה להתעורר שאלה כו'.

וכיוון שכן, הרי ייתכן שכתוצאה מההתעסקות בטובתו של חבירו לקרבו לתורה ומצוות, יגמול לו חבירו "בעולם הבא", שבזכותו של חבירו יזכה גם הוא (המשפיע) לעולם-הבא:

כאשר יהודי מקרב את חבירו לתורה ומצוות, נעשה הוא "רבו", שלימדו תורה והביאו לחיי עולם-הבא⁸.

ועל-ידי זה יגמול התלמיד לרבו – שבבואו לעולם-הבא לא יניח שהוא (התלמיד) יהיה בגן-עדן, ואילו "רבו" (שלימדו תורה והביאו לחיי העולם-הבא) יהיה בגהינום ח"ו!

בבואו לעולם-הבא – בוודאי יטען: אינני יכול להיות ללא הרבי שלי... כך שבגלל טענותיו, יוציאו את "רבו" מגהינום ויושיבוהו בגן-עדן!

ויש להוסיף, שבימינו אלה יכול להיות התשלום של חבירו באופן שלא צריכים להמתין עד לאחר מאה ועשרים שנה, "בעולם הבא" – שהרי "הנה זה עומד אחר כתלנו", משיח עומד לבוא מיד ("משיח האלט אט-אט ביים קומען"), "אחכה לו בכל יום שיבוא", וגם הזקן (ועל-אחת-כמה-וכמה הבינוני והצעיר) שבחבורה יזכה לביאת המשיח בימיו, כך שהתועלת שישיב לו חבירו יכולה להיות גם בעולם הזה ("אויף דער וועלט").

ג. וכשמתחילים לעסוק עם הזולת (לאחרי הקדמת ההכרה ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא") – צריכים לזכור ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'":

כאשר מתעסקים עם הזולת, צריכים להיזהר שלא לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁹.

צריכים לידע שההתעסקות עם הזולת אינה אלא בכוחו ובאחריותו של הרבי, "אויפן רבי'נס פלייצעס", וכאמור לעיל (ס"ה בגוף השיחה) שכ"ק מו"ח אדמו"ר הנחיל לנו את הכוח שגם ב"מצרים" נוכל לעסוק בהפצת התורה והיהדות (בדוגמת עבודתו של יוסף הצדיק), ואין אנו עושים (ואסור לנו לעשות) לבד, "אויף די אייגענע פלייצעס"...

וזהו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" – שהעבודה עם הזולת היא בכוחו של משה, ש"אוהב ישראל היה"¹⁰, ו"מסרה ליהושע¹¹, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'", עד לרבותינו שבכל דור ודור, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא¹².

* * *

ד. [במהלך ההתוועדות הורה כ"ק אדמו"ר לכמה וכמה שיאמרו "לחיים" כמה פעמים, וגם הוא בעצמו לקח הרבה משקה, והמשיך להתוועד עם המסובים כשהוא פונה במיוחד לאנשים פרטיים¹³, מוכיחם, מעוררם ומעודדם להתחזק בעבודתם בדרכי החסידות כו', כל חד וחד לפום שיעורא דיליה.

הבא לקמן הוא "זעיר פה זעיר שם" מהדברים שנאמרו בהמשך ההתוועדות:

בתחילת דבריו אמר כ"ק אדמו"ר שההתוועדות מתארכת והשעה כבר מאוחרת ("ס'איז שוין א פערטל נאך דריי"¹⁴), ומתחילים כבר לחשוב מה תאמר ה"בעה"ב'טע" על האיחור דסעודת שבת... ובמילא, צריכים "אריינכאפן" לפני שיהיה יותר מדי מאוחר.

בהמשך הדברים עורר כ"ק אדמו"ר  ותבע שצריכים לצאת מההגבלות, "ארויסגיין פון זיך", כל אחד לפי עניינו. ולדוגמה:]

לאחד מהבעלי-בתים אמר, שיפסיק להתיירא שמא העניבה או הכובע לא יהיו בדיוק במקומם, והופעתו החיצונית לא תהיה לרוחה של ה"בעה"ב'טע"...

[כמו כן הורה לכמה אנשים להפוך את כובעיהם, וגם הוא בעצמו הפך כובעו, באמרו, שאף שה"משכילים" (בנוקבו בשמותיהם של כמה מהנוכחים בהתוועדות) יכולים לחשוב ולשאול "מה זאת", צריכים לעשות זאת מתוך קבלת-עול...].

לאחד הבעלי-בתים שלבש חליפה קצרה, אמר, שמתפלא לראותו בלבוש כזה ביום השבת-קודש, ומכאן ולהבא יתחיל ללבוש בשבת-קודש בגד ארוך, כמנהג החסידים¹⁵, מבלי הבט על לבושיו בימות החול כשהולך לעסקיו, שכן, יש לזכור את דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶ שעניין הגלות אינו אלא בנוגע להגוף, ולא בנוגע להנשמה!

לאחד הבעלי-בתים שלא היה מגדל זקנו, אמר, שאכן הצליח לפעול על בני ביתו בדרכי החסידות, אבל על עצמו עדיין לא הצליח לפעול...

והמשיך לדבר אליו על-דבר גודל המעלה דגידול הזקן (לא רק בימי הספירה...) – שקשור עם י"ג תיקוני דיקנא¹⁷, י"ג מידות הרחמים המרומזים בפסוק¹⁸ "והוא רחום יכפר גו'". ולכן, על-ידי גידול הזקן נמשכים כל העניינים במדת הרחמים, ועד להמשכת הרחמים מבחינת "הוא" ("והוא רחום"), לשון נסתר, שמורה על העלם העצמי¹⁹.

וסיים: הלוא "איש-מסחר" הנך, ובכן, שמע לעצתי והבטח לי ("זאג מיר צו") שתגדל זקנך, ואז תראה הצלחה בכל העניינים, ותוכל גם להוסיף בהעזר והסיוע למוסדות חינוך וכו'.

ה. כ"ק אדמו"ר המשיך לדבר אודות "ארויסגיין פון זיך" גם בענייני העבודה בתורה ומצוות, ולדוגמה:

לאחד הבעלי-בתים, בעל-צדקה, אמר, שגם כשנותן ריבוי צדקה, ועד שנדמה לו שנתן יותר מכפי יכלתו [הוא עשה חשבון שיכול וצריך ליתן צדקה בסכום של שלוש ספרות, ובפועל נתן צדקה בסכום של ארבע ספרות...], אין לו להסתפק בכך, ובוודאי שלא לעמוד מול ה"ראי", לטפוח על כרסו ולומר "שישו בני מעי"²⁰... – אם כי מובן וגם פשוט שגם במצב כזה (שמרגיש מעלתו בנתינת הצדקה) צריך להמשיך בנתינת הצדקה, אלא שביחד עם זה, עליו להשתדל לבטל הרגש דמעלת עצמו, ולידע שככל שעושים יכולים תמיד להוסיף ולעשות יותר.

לאחד הרמי"ם בישיבה, אמר, שלפעמים צריך לשכוח שהוא ר"מ בנגלה, וללמוד דא"ח קודם התפילה, ועל-ידי זה ישפיע על התלמידים בנוגע ללימוד התורה ביראת-שמים.

לאחד הרבנים אמר, שצריך לחזור מאמרי חסידות בבית-הכנסת שלו גם אם הבעלי-בתים אינם רוצים לשמוע דברי חסידות, ואמר: בשבועות הראשונים אל תספרו להם שהדברים הנאמרים הם דברי חסידות, ואז ישמעו את הדברים, ולאחרי משך זמן, כשתראו שהדברים מצאו חן בעיניהם, תגלו להם שהדברים שאמרתם הם דברי חסידות, ואז כבר לא יהיה איכפת להם.

– כך נהגו הבחורים בווארשא כשהתחילו להפיץ בין תלמידי הישיבות את קונטרסי החסידות של כ"ק מו"ח אדמו"ר: בתקופה הראשונה היו מפרסמים את מאמרי החסידות ללא "דף-השער", כדי שלא יידעו שזהו מאמר חסידות, ובמילא יעיינו וילמדו בו, בחשבם שזהו קונטרס של דברי-מוסר וכיוצא בזה, וכשלמדו, מצא חן בעיניהם, ואז אפשר היה לגלות להם את ה"סוד" – שזהו מאמר חסידות!

דיבר גם לכמה מהבחורים²¹ אודות ענייני ההנהגה בדרכי החסידות²², והורה על אחד שהנהגתו היא באופן שלמעלה מסדר והדרגה, ומצליח בעזרת ה' יתברך. ולאחד אמר שלא יסתפק בכך שהוא מתנהג בדרכי החסידות, אלא ישפיע גם על אחרים כו'.

כן אמר לכמה מהבעלי-בתים שילמדו מהבחורים, באמרו: "אגרא דכלא דוחקא"²³. לכו ודחקו בין הבחורים...

כן אמר: צריכים להביא גם את הילדים הקטנים, בני שלוש שנים, שיידחפו בין חסידים...

(והוסיף בבת שחוק:) אחד החסידים סיפר אודות יהודי שהביא את בנו הקטן לה"סיום" בערב פסח, ושמישהו שאל אותו: וכי הילד מבין, ענה לו: והם – הגדולים – כן מבינים?!...

ו. כ"ק אדמו"ר המשיך לתבוע גם מזקני החסידים "ארויסגיין פון זיך", באומרו:

גם מי שנדמה לו (ואפילו אם כן הוא באמת) שהוא בשלימות, "ער איז שוין א פארטיקער" – הרי גם "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש"²⁴.

והעניין בזה:

"כלי" – ראשי תיבות כהנים, לוויים וישראלים²⁵, שכולל כל הסוגים דבני-ישראל וחילוקי עבודותיהם. וכולם, גם לאחרי שמגיעים לשלימות עבודתם, בבחינת "כלי הנגמר בטהרה", הרי, ביחס לדרגה נעלית יותר, "קודש", "צריכין טבילה", אותיות הביטל²⁶.

וכיוון שכן, צריכים כולם לצאת מהמדידות וההגבלות – "ארויסגיין פון זיך".

בהמשך לזה דיבר כ"ק אדמו"ר אודות העניין דמסירת-נפש, והזכיר את אלה שמסרו נפשם על קידוש השם, באומרו, שידוע²⁷ שהבית-יוסף הצטער על כך שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם, שמזה מובן גודל העילוי שנעשה על-ידי מסירות-נפש בפועל.

כ"ק אדמו"ר אמר שיוסיפו לומר "לחיים", וסיפר²⁸:

פעם ביקש כ"ק מו"ח אדמו"ר מאביו כ"ק אדנ"ע לומר חסידות, והשיב לו, שיאמר חסידות בתנאי שהוא (כ"ק מו"ח אדמו"ר) ישתה תחילה כוס יי"ש ("א גלאז אריק"). מה עשה כ"ק מו"ח אדמו"ר – שתה הכוס יי"ש, ואחר-כך תחב אצבעו לפיו והקיא המשקה, כדי שיוכל לשמוע המאמר חסידות...

ז. כ"ק אדמו"ר  דיבר על-דבר הנסיעה לשליחות לעסוק בהפצת היהדות והמעיינות, ותבע מכמה אברכים שיסעו בשליחות.

לאחד שאמר שאינו יודע שפת המדינה, אמר: בנוגע לענייני העולם – הנך מסתדר בטוב עם שפת המדינה... כך שאין זו מניעה לנסוע בשליחות.

עורר לאחד השד"רים על-דבר גודל המעלה שבעבודתו, באמרו: כשאתם נוסעים בשביל ענייני מעמד – נוסע עמכם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא!

וכיוון שכן, בוודאי אין להתפעל מזה שלפעמים צריכים להשאר ליום השבת-קודש רחוק מהבית, כי, במה נחשב צער הריחוק מן הבית לגבי גודל המעלה שבהתעסקות בענייני מעמד.

והוסיף: העבודה שלכם אינה רק בנוגע לגשמיות, אלא, לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות²⁹.

כשבאים לעיר צריכים להתעניין ולהשתדל בנוגע לענייני יהדות, תורה ומצוותיה, תפילין, שבת, וכיוצא בזה, ולכל לראש – בנוגע לטהרת המשפחה, שכן, אפילו הליכה למקווה פעם אחת יכולה להיות עניין שנוגע ללידת הוולד (שלא יהיה ולד פגום ח"ו), שזהו עניין שנוגע לדורות.

כן דיבר עם אחד העסקנים בארץ-הקודש³⁰, שעבודתו בעסקנות לטובת המוסדות של כ"ק מו"ח אדמו"ר צריכה להיות מתוך תוקף, ואז יתקבלו דבריו ויפעלו פעולתם.

ח. במהלך ההתוועדות נתן כ"ק אדמו"ר  ברכות לכמה וכמה אנשים בעניינים הפרטיים.

לאחד שביקש ברכה עבור אחיו שיזכה לצאת מעמק הבכא, באמרו, שרצונו לקבל ברכה כמו שקיבל פלוני בעניין זה – ענה כ"ק אדמו"ר : מוכרחני איפוא לא להתפעל ולגלות לכם את האמת – שנתינת ברכה הוא עניין שנוגע ותלוי בשורש הנשמה...

בהתוועדות היה נוכח יהודי שהיה משתתף בתחרויות במשחקי "שאח", שהתחיל להתקרב ליהדות, ואמר לו כ"ק אדמו"ר, שאם מקבל על עצמו להמשיך ולהוסיף בענייני יהדות, אזי יברכו שיצליח בהמשחקים, וסיפר:

בנערותו שיחק פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר עם הרה"ח ר' אלחנן דוב³¹, וכשהבחין בהם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, התערב במשחקם, והציע להם סברות איך להמשיך הילוכם בהמשחק, וביאר תוכן הדברים בעבודת ה'³².

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) אצל כ"ק אדמו"ר נ"ע היה זה באופן דמלמעלה למטה, שמפרטי העניינים בעבודה הרוחנית הבין וידע פרטי העניינים בהמשחק בגשמיות. אצלכם – שיהיה לכל הפחות באופן דמלמטה למעלה, להעלות את ענייני העולם ולעשותם כלים לאלוקות.

ט. (להגבאי הרה"ת ר' יוחנן גורדון³³, אמר:) זכיתם להיות גבאי בבית-הכנסת ובית-המדרש דליובאוויטש שבליובאוויטש, שאף שנמצא לעת-עתה בניו-יורק, הרי, "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ-ישראל", כדאיתא בגמרא³⁴.

[כ"ק אדמו"ר  ביקש לעיין בלשון הגמרא, ולאחרי העיון המשיך לדבר בעניינים אחרים באחזו את הגמרא בידיו הקדושות, וכשאחד החסידים הציע ליקח הגמרא, באמרו "אפשר איז דעם רבי'ן שווער", אמר כ"ק אדמו"ר: "א רבי'ן איז תורה ניט שווער"].

י. [כשנתארך ביותר זמן ההתוועדות, ביקש אחד מזקני החסידים לסיים את ההתוועדות לטובת בריאותו של כ"ק אדמו"ר, וענה לו כ"ק אדמו"ר  בבת-שחוק: בעת אמירת המאמר עמדתם בקרן זווית, ועתה הנכם באים לומר דעות?!... וכאן הרצינו פניו הקדושות, והתחיל לדבר על-דבר עניין הנשיאות, באומרו:]

כאשר מתבוננים בגדלותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובכך שהשאיר אותנו...

– אינני יודע למה עשה ה' ככה³⁵, אבל, כן הוא המצב בפועל, וברור הדבר שאין זה בעל-כורחו, שכן, אצל הרבי לא שייך המושג של "בעל-כורחו". וכשהרבי מסכים על דבר מסויים, הרי זה משום שכן הוא רצונו³⁶ –

הרי אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת... ובכל אופן, בנוגע להעניינים שקיבלתי על עצמי, שזוהי שליחותי בעלמא דין, משתדל הנני שיהיו בחסד וברחמים³⁷...

בהמשך הדברים, כאשר אחד החסידים הזכיר את אדמו"ר מהוריי"ץ בתואר "דער רבי נ"ע" – התרעם כ"ק אדמו"ר , באמרו (בהתרגשות רבה ובבכי)³⁸:

למה הנכם "משלחים" ("פארשיקט") את כ"ק מו"ח אדמו"ר ל"סיביר" ל"סאלאווקי"... לגן עדן?! – אנחנו צריכים אותו (ואולי גם הוא צריך אותנו) כאן!...

גם אם לשם כך צריכים להוציאו מגן-עדן, גן-עדן התחתון, ואפילו גן-עדן העליון –כדאי הדבר, כי העילוי דגן-עדן (אפילו גן-עדן העליון) אינו אלא הארות וגילויים, מה-שאין-כן בעולם-הזה – כשאומרים לחיים על משקה און מען פארבייסט מיט גשמיות'דיקע מזונות (ומקנחים במזונות גשמיים) – ישנו עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא...

(וסיים כ"ק אדמו"ר – בטופחו באגרופו של השולחן:) אנו צריכים את הרבי – יחד עם כל הרביים – כאן.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש אייר ה'תשי"ב.
 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ב, חלק שני (ה) עמ' 183-175 – בלתי מוגה)

----------

1) "רשימות" ש"ק ר"ח אייר, תרצ"ה. וראה גם שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר דאשתקד ס"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ג עמ' 62).

2) ראה ביאורים לפרקי-אבות (קה"ת, תשנ"ו) בתחילתו. וש"נ.

3) מכאן עד סוף השיחה – נדפס בלקו"ש ח"א עמ' 262 ואילך.

4) ראה פסחים נ,א. וש"נ.

5) ראה אבות פ"א מ"ו.

6) משלי י,יב.

7) אבות פ"ב מ"ב.

8) ראה ב"מ לג,א (במשנה).

9) עקב ח,יז.

10) מנחות סה, סע"א.

11) ראה עירובין כב,ב ("יהושע אוהב ישראל היה").

12) ראה תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

13) לאחד אמר, שהדברים שאומר לו עתה ישארו בסוד. וטפח על השולחן והכריז בבת-שחוק: "אלץ וואס מ'רעדט דא איז א סוד"...

14) יש לציין שההתוועדות נתארכה עד 10 דקות לפני השקיעה. – מזמן לזמן היה כ"ק אדמו"ר  פונה לאחד הבעלי-בתים שיאמר לו השעה, וכשהלה היה אומר השעה המדוייקת, היה כ"ק אדמו"ר  מפטיר: אבל עדיין לפני השעה הרביעית, לפני השעה החמישית, וכן הלאה. ופעם אחת כששאלו השעה ורצה לענות, אמר כ"ק אדמו"ר  בבת-שחוק: "ווען וועסטו שוין ניט ענטפערן" (כלומר, מתי יהיה כבר במצב שלמעלה מהגבלות של השעון). – המו"ל.

15) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 53. וש"נ. מכתב ה' ניסן שנה זו (אגרות-קודש ח"ה עמ' רצא).

16) סה"ש תרפ"ז עמ' 169. וש"נ.

17) ראה זח"ג קלא, א ואילך. יהל אור עמ' תרכו ואילך. וראה גם מכתבי כ"ז מנ"א וי"ד אלול שנה זו (איגרות-קודש ח"ו עמ' רפה ואילך. עמ' שמ). ועוד.

18) תהילים עח,לח.

19) ראה סידור (עם דא"ח) לט,ג ואילך. ובכ"מ.

20) לשון חז"ל – ב"מ פג,ב.

21) לאחדים מהם הורה להתחיל להתעסק בענייני שידוכים, ובירכם שימצאו שידוך טוב בשנה זו.

22) לאחדים העיר שהלבושים צריכים להיות באופן שהצד הימני יהיה על גבי הצד השמאלי.

23) ברכות ו,ב.

24) חגיגה כ,ב (במשנה). וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד עמ' 255. וש"נ.

25) דעת זקנים מבעה"ת חוקת יט,יז.

26) ראה סידור (עם דא"ח) בכוונת המקווה בסופו (קנט, סע"ד).

27) ראה גם לקו"ש חכ"א עמ' 176, ובהנסמן שם.

28) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 325.

29) ראה סה"ש תש"ג ריש עמ' 80. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"א עמ' 138.

30) כן נתן לו בקבוק יי"ש לחלק באה"ק, באמרו, שכדי שיספיק לכולם יוסיף עוד משקה לתוך הבקבוק, באופן ש"קמא קמא בטיל" (ראה ע"ז עג,א ובתוד"ה כי אתא).

31) ראה אודותו – 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 186 וש"נ.

32) ראה גם ספר "ימי בראשית" עמ' 338 ואילך.

33) ראה גם איגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חי"ב עמ' מב. חי"ז עמ' קכ. ועוד.

34) מגילה כט,א.

35) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 22. ועוד.

36) עניין זה אמר גם לאחד בנוגע לעניין פרטי, באומרו: השי"ת יעזור לכם להבין שאצל הרבי לא שייך "בעל כורחו" וכו'.

37) ראה גם ספר "ימי בראשית" עמ' 387.

38) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"א עמ' 27 בהערה. וש"נ.

 כ"ח ניסן

עשו כל אשר ביכולתכם!

להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

...על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א – ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 474)

האחריות מוטלת על כל יהודי

כל יהודי, אנשים נשים ואפילו טף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח-צדקנו בפועל ממש!

ומזה מובן, שאין מקום כלל שבמקום לפעול בעצמם יסמכו על אחרים או יטילו את העבודה על אחרים – אלא שזו היא העבודה דכל אחד ואחת...

ובמה מתבטאת עבודה זו – הרי זה גם-כן בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור,

כולל ובמיוחד בעניין שהזמן גרמא – קיום המנהג (כמו שכתב רבינו הזקן בסידורו) לומר וללמוד פרקי אבות (לאחר תפילת מנחה) בשבתות בין פסח ועצרת, ובכל שבתות הקיץ.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש וער"ח אייר ה'תנש"א – 'התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 132)

"דרך ישרה" להבאת הגאולה

...האמור לעיל קשור גם עם פרק שני דאבות (שלומדים ביום השבת-קודש זה) – שהתחלתו "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"...

ויש לומר הביאור בזה – בהמשך להאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח.

רבי (רבינו הקדוש) – עליו נאמר (בזמנו) "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הווה", דאף שהיה "חסיד גמור", שגמר עבודתו, אף-על-פי-כן היה סובל תחלואים, תחלואי הגלות, כמו משיח (ששמו "חיוורא דבי רבי", "מצורע של בית רבי"), שעם היותו בתכלית השלימות, סובל וכואב תחלואי הגלות.

ותוכן מאמרו – "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":

"האדם" – קאי על "אדם הזה (ש"הוא במדרגה גדולה... שלימו דכולא") כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים... רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו'" מצד עניין הגלות – כמו רבי: ובדורנו זה – דור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, שכבר נסתיימו ונשלמו במשך זמן הגלות – יש לומר שכל בני-ישראל הם בדרגה זו.

והשאלה היא: כיוון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" – מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בני-ישראל) שגמר ענייני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח?

והמענה לזה – "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם":

"תפארת" – קאי על התורה ("תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכוחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, "תפארת לעושיה") ושוב (המשכה למטה, "תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו וייתגלו בכלים, שעל-ידי זה מתגלה עניינה האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל עניין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחריה גלות.

לימוד ענייני משיח וגאולה

כיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה... של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא על-ידי מלכות בטהרתה, עניינו של מלך המשיח עצמו, אלא) על-ידי "מלכות שבתפארת", כלומר, עניינו של מלך המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת)... שעל-ידי התורה (עניינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות העליונים דהגאולה (עניינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי.

ובפשטות: "תפארת" – הוא עניין לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" – הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות,

– בתורה שבכתב (ובפרט "בדברי הנביאים... שכל הספרים מלאים בדבר זה") ובתורה שבעל-פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה) ובמדרשים, וגם – ובמיוחד – בפנימיות התורה, החל מספר הזוהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמים"), ובפרט בתורת החסידות (שעל-ידי הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי-שיחות) של נשיא דורנו – מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא", שילמד לכל העם פנימיות התורה (טעמי תורה), ידיעת אלוקות ("דע את אלוקי אביך"), כפסק-דין הרמב"ם ש"באותו הזמן... יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'" – וההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.

(התוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, ו' באייר ה'תנש"א – ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 497-498, 501)

 ניצוצי רבי

לימוד חסידות – ביחיד וברבים

"צריך להיות קביעת עיתים בלימוד פנימיות התורה שבדורנו נתגלתה בתורת החסידות", כותב הרבי לתלמיד ישיבת באר-יעקב * "אילו היו חוזרים חסידות, היו חוסכים טענות" * "כשאמרתי לו שצריך לעסוק בלימוד פנימיות התורה, שאלני מהיכן המקור, ועניתי לו – מדברי הגר"א..." * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בהתוועדות שבת-קודש פרשת מקץ, שבת חנוכה תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה, כרך א, עמ' 276-275) אמר הרבי בין השאר, בכאב-לב:

המאמר שנאמר בהתוועדות י"ט כסלו היה מאחד הנשיאים הקודמים, אך ניתוספו עליו פרטים מסויימים. היו צריכים אפוא להתאמץ ולהבחין בהוספות ובחסרות כו'...

טעמו וראו, שלימוד החסידות הוא בכלל דבר נעים... עליך לעסוק בלהט (דו דארפסט זיך קאכן") בלימוד החסידות! חיזרו על מאמר של הרבי (מוהרש"ב) נ"ע, וממורי חמי... – זהו הרבי שלכם! מדוע אינכם עסוקים בתורתו?!

מעט אור דוחה הרבה חושך

בהזדמנות נוספת (בשנת תשל"ה) ציין הרבי (שם, עמ' 397-396): "אילו היו חוזרים חסידות היו חוסכים בעיות (וטענות) נגד ליובאוויטש!".

ובאיגרת מיום ח' בכסלו תשי"ט מדריך הרבי בחור שלמד בישיבה לא-חסידית כיצד להתנהג עם אלו המדברים על תורת דא"ח וכו':

במצבו ומעמדו הוא, אין לו להיכנס עמהם בוויכוחים כלל וכלל, ותמורת זה – להוסיף בהתמדה ושקידה בלימודו בנגלה ובחסידות. וידועה ההבטחה, אשר אפילו מעט אור דוחה הרבה חושך, ובפרט הרבה אור.

במענה לשאלה "איך יסדר לימודו להבא", משיב לו הרבי:

מובן וגם פשוט, שעליו ללמוד במסגרת כזו, שיש בה לימוד נגלה ולימוד פנימיות התורה, וכדברי האריז"ל והרח"ו הנ"ל, מיוסדים בהררי קודש – דברי הזוהר הקדוש. ומהם בזוהר הקדוש, חלק ג, קכד ב. רעה, ב. ובכ"מ.

חיפוש מגיד-שיעור בתניא

בחודש שבט תשכ"ז נכנס ל'יחידות' אל הרבי אחד החסידים. ב'יחידות' דובר על מועמד מתאים שימסור שיעור תניא במקום מסויים, שהרבי החשיבו מאוד, והרבי הגיב ואמר:

מכיוון שהמדובר לזמן הלימודים הבא עלינו לטובה, עוד יש זמן להתבנון בזה.

בהמשך הדברים הועלה שמו של מועמד אחר, והרבי הגיב ואמר: בכלל אינו מחזיק מעמד, וכל שיעוריו נפסקים אחרי זמן. צריכים לחפש עצות לקרבו יותר [=לליובאוויטש] ובלשונו הקדוש: "עס פעהלט דארט איינער זאל זיין מסוגל מקרב זיין" [חסר שם מישהו שיהיה מסוגל לקרבו]...".

לנצל ההזדמנות, אך לא למתוח החבל מדי...

כדברים האלה כתב הרבי לשד"ר הרה"ח ר' בן-ציון שמטוב ('נלכה באורחותיו', עמ' 75), בי"ב טבת תשי"ב:

היה אצלי [=בביקור] הרה"ג וכו' לאנדינסקי זה כשבועיים מלפנים, וכפי השיחה שבינינו, אפשר הדבר שבקרוב יחזור למקומו בגעטסייד, וכשנסבו הדיבורים אודות לימוד החסידות כו' הנה אמר לי, אשר חס-ושלום וחס-וחלילה אין כל מניעה מצדו. ומכיר הוא בהכרח לימוד תורת המוסר ותורת החסידות, וזה איזה פעמים שהיה כבוד תורתו שי' במחנו, והוא (הרב לאדינסקי) סייע בידו בזה, ופשיטא אשר גם להבא יהיה כן. וכפי שנודעתי מדבריו, יש לו השפעה על חוגים רחבים, הן דנערים והן דנערות, ובמילא כדאי לנצל הזדמנות זו ובאופן שיהיה הקישור בר קיימא, היינו אויף ניט אנציען די סטרונע [=לא למתוח יותר מדי את החבל], ודברי חכמים (כשהם) בנחת – נשמעים.

העדר הלימוד – מעכב הגאולה

מעשה בתלמיד ישיבת באר-יעקב שכתב לרבי בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת, שהדבר עלול ("כאילו") לעורר כעס וטרוניה חס-ושלום וכו'. על כך הגיב הרבי (במכתב מכד' באדר תש"כ): "הרי בכל חלקי תורתינו כן הוא, וכמבואר בחז"ל רמז השם, הר סיני, שעליו ניתנה התורה, שאז ירדה שנאה כו', עיין-שם".

והמשיך:

מובן שהלימוד בתורת החסידות שיעור הנ"ל [=חת"ת] אינו מספיק כלל, ועניין השיעור עניין מיוחד בו. וצריך להיות קביעת עתים (לשון רבים) בלימוד פנימיות התורה שבדורנו נתגלתה בתורת החסידות, וכמבואר בהקדמת הרב חיים ויטאל לשער-ההקדמות, איך שהעדר לימוד זה מעכב את הגאולה ומאריך גלות השכינה וגלות בני ישראל, והובא העניין בכמה מקומות, ומהם גם בספרי הגר"א.

הגר"א ותלמידיו עסקו בחכמת הנסתר

לא-פעם ציטט הרבי את דברי הגר"א בדבר ההכרח שבלימוד פנימיות התורה. כך, למשל, בעת ביקור הרבנים הראשיים בשנת תשד"מ ('בצל החכמה', עמ' 208):

הרי הגר"א, מגדולי האשכנזים, כותב בפירושו למשלי [עה"פ ה,יח. וראה שם ד,כב. ז,יב. ועוד (ראה ליקוטי-שיחות ח"י, עמ' 252)] שמי שלא למד חכמת הנסתר אי-אפשר שיידע דין לאמיתו! ובדור שלאחריו – הדפיס תלמידו המבוהק, ר' חיים מוולוז'ין את ספרו "נפש החיים", שרובו לקוח מספרי קבלה. וכמו כן ידוע שאחדים מתלמידי הגר"א עסקו גם בלימוד הקבלה.

"אין יצר-הרע יכול להתגרות בהם"

"וגם בחיבורי וספרי הגר"א מווילנא, שמוכרח לימוד פנימיות התורה, שבדורנו נתגלתה רק בתורת החסידות" – מציין הרבי במכתב לבחורי ישיבה (ח' בכסלו תשי"ט).

באיגרת אחרת, משנת תשי"ז (איגרות-קודש, כרך טו, עמ' שלא) כותב הרבי:

...ואפילו אלו שהן מתלמידי תלמידיו של הגר"א, הנה זה לשון הגר"א בעניין הנ"ל: "וכל זמן שאינו מבין הסוד, אפילו הפשט אינו ברור בידו, ומי שהיה יכול להשיג סודות התורה והוא לא השתדל להשיגן נידון בדינין קשין רחמנא-ליצלן, והעוסקים ברמז וסוד אין יצר-הרע יכול להתגרות בהם" [הועתק בספר אבן-שלמה פרק ח' ושם נסמן].

מקור בדברי הגר"א

כשביקר האדמו"ר מרחמסטריווקא זצ"ל אצל הרבי (אור ליום ב, ו' בטבת תשכ"ז – 'בצל החכמה', עמ' 23) סיפר לו הרבי:

ביקר כאן ראש ישיבה ליטאית וכשאמרתי לו שצריך לעסוק בלימוד פנימיות התורה – שאלני היכן המקור לכך?!

עניתי לו, אביא לכם (לא מדברי אדמו"ר הזקן, כי-אם דווקא) מדברי הגר"א...

מה הסיבה?

מהי אכן הסיבה שרוב ההולכים בשיטת הגר"א אינם עוסקים בלימוד פנימיות התורה? תשובה לדבר נתן הרבי בשנת תשד"מ ('בצל החכמה', עמ' 208):

אבל כנראה הזהירו הם את תלמידיהם שלימוד זה שייך ליחידי סגולה בלבד, ולכן אלו ההולכים בשיטת הגר"א ממעטים בלימוד הנגלה.

בקיאות בענייני פנימיות התורה

כך אכן ציין הרבי בשנת תשכ"ד כשפלוני כתב לו ש"שאל את דעתו של הרב ר' משה פיינשטיין בזה וענה לו שיש חיוב להאמין שיש אלוקה, אבל אין חיוב ללמוד פנימיות התורה". על כך השיב לו הרבי (התשובה מצוטטת באיגרות-קודש, כרך כג, עמ' נז):

זהו היפך דעת הגר"א... היפך דעת הרב חיים ויטאל... היפך דעת רבנו הזקן, ועוד.

על-פי תורה – בדיני ממונות צריך לשאול רב הבקי בדיני ממונות ועוסק בהם. בדיני איסור והיתר – רב העוסק בדינים אלה (שלכן הלכה כרב באיסורי וכשמואל בממוני) – שמזה מובן שבהנוגע לפנימיות התורה – הלכה כאלה היודעים בזה, וכו'.

[וראה גם ליקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 292: "פשוט שבזה... יכול לפסוק רק זה שמומחה הוא בעניין זה (בחסידות), עסק בה כמה שנים בהתמדה וכו'. ובאם לאו, אין כלל מענייני לחוות דעה בזה... מה-שאין-כן אלו שאין זה לימודים כלל. וקל להבין ופשוט..."]

פסק הלכה של רבנו הזקן

וכך פוסק אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד-תורה (פרק א' הלכה ד'):

"וכן אמרו חכמי האמת שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגולים רבים עד שתקיים כל תרי"ג מצוות במעשה, דיבור ומחשבה; ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן על-דרך שאמרו (מנחות ק"י) חכמים על פסוק  (ויקרא ל,יח), זאת תורת החטאת וגו' – שכל העוסק בתורת חטאת כאילו כו'. ועוד אמרו חכמי האמת, שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע. וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע, אלא מעט, צריך לבוא בגלגול, עד שישיג ויידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות, הן ברמזין ודרשות וסודות, כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה ואי-אפשר לה להתתקן להשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים (פסחים נ,א. וש"נ) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם-הזה".

נתקבלו בכל חוגי ישראל

בהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשמ"ו ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 782), הביא הרבי פסק-דין זה וציין:

ולהוסיף, שהלכות תלמוד-תורה נתקבלו בכל חוגי בני ישראל, גם בחוגי המתנגדים, וכידוע פרטי הדברים אודות הדפסת הלכות תלמוד-תורה, אשר לאחרי שאחד מגדולי המנגדים ראה החיבור בהעתקת כתבי-יד, ונתפעל מאוד, ובלי ידיעת זהותו של המחבר נתן הסכמתו להדפיס, ולאחרי שנדפס והובא לגדולי המנגדים, הפליאו בגודל מעלתו של החיבור והמחבר, וכתוצאה מזה נתפרסם ונתפשט בחוגי בני-ישראל, כלומר, גם גדולי המנגדים בדור ההוא הסכימו לפסק-דין הנ"ל בשם "חכמי האמת", שיש חיוב בלימוד סודות התורה וכו', ולא עוד, אלא מי שלא למד, יתחייב לגלגול בעולם-הזה!

 ממעייני החסידות

פרשת שמיני

שבת פרשת שמיני

השבת שבה קוראים את פרשת שמיני נקראת 'שבת פרשת שמיני', ובשם זה עצמו יש הוראה בעבודת הבורא:

שביעי – הוא יום השבת, שמצד אחד הוא שלימות הבריאה, ומצד שני הוא אחד מ'שבעת ימי ההיקף', דהיינו חלק מהבריאה.

שמיני – רומז לדרגה שלמעלה ממציאות העולם.

שבת פרשת שמיני אומרת לנו כי גם מי שזכה להגיע לשלימות של 'שביעי', עליו להוסיף ולהתעלות לדרגה שלמעלה מהגבלות העולם לגמרי – 'שמיני'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ג)

ויהי ביום השמיני (ט,א)
רבי יצחק פתח: ברון יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלוקים (זוהר ריש פרשתנו)

'יצחק' בגימטרייה ר"ח (208), כמספר שמונה פעמים שם הוי', ולכן לו נאה ולו יאה לדרוש על הפסוק "ויהי ביום השמיני".

ומדוע הגימטרייה של 'יצחק' היא שמונה פעמים שם הוי'?

יעקב בגימטרייה קפ"ב (182), כמספר שבע פעמים שם הוי', שכן עבודת ה' בדרגה נמוכה (יעקב, מלשון עקב) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא שייך וקשור לגדרי העולם, שנברא בשבעה ימים. ואילו יצחק בגימטרייה שמונה פעמים שם הוי', כי עבודת ה' מתוך שמחה ותענוג (יצחק מלשון צחוק) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא למעלה מגדרי העולם.

(ליקוטי לוי-יצחק; התוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ח)

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט,א)

לכאורה, אהרון ובניו כבר היו באוהל-מועד, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", ומדוע אפוא הוצרך משה לקרוא להם? ועוד צריך להבין, לשם מה קרא משה לזקני ישראל, והרי לא מצאנו בפסוקים שדיבר אליהם?

ההסבר הוא:

"יום" – רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), "ויקרא אלוקים לאור יום".

"שמיני" – רומז לספירת הבינה (הספירה השמינית, מספירת היסוד כלפי מעלה).

"קרא" – פירושו גם המשכה והשפעה, ככתוב (ישעיהו ו), "וקרא זה אל זה", ותרגם, "ומקבלין דין מן דין".

"ביום השמיני קרא משה" – משה המשיך את גילוי ספירת הבינה,

"לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" – ועל-ידם הגיע גילוי זה לכל ישראל.

(ספר-המאמרים תש"ה עמ' 167)

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם (י,ב)

עבודת הקטורת היא התקשרות והתחברות, כמו "בחד קטירא אתקטרנא". המשמעות הפנימית של העלאת קטורת על מזבח הפנימי היא – גילוי התקשרותה של פנימיות הנפש לקב"ה.

עבודה זו היא בבחינת "אש זרה" – שכן התגלותה של פנימיות הנפש 'זרה' לעבודה הרגילה של האדם, שהיא בדרך-כלל בחיצוניות הנפש בלבד.

ועד כדי כך, שזו עבודה "אשר לא ציווה אותם" – זו עבודה שאי-אפשר לצוות עליה את האדם, אלא האדם מגיע אליה מעצמו. ובדוגמת פתגמו המפורסם של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב בקשר ליום-הכיפורים, שביום קדוש זה היינו צמים גם ללא ציווי מפורש לצום, שכן "מי רוצה לאכול".

(ליקוטי-שיחות כרך לב עמ' 98)

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (י,ב)

היום השמיני לחנוכת המשכן (שבו מתו נדב ואביהו) שייך לחנוכה, שכן מלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו, אלא שחנוכת המשכן נדחתה עד א' בניסן (ולכן קוראים בחנוכה את פרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן).

והרי רמז לחנוכת המשכן במילה 'חנוכה':

ח – יום שמיני למילואים,

נו – בגימטרייה נד"ב (56),

כה – בגימטרייה אביהו"א (25).

רמז לכך שביום השמיני למילואים נסתלקו נדב ואביהוא.

(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ' רסח)

ותצא אש מלפני ה' (י,ב)
שתויי יין נכנסו למקדש, תדע: שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' (רש"י)

אם האיסור על כניסתם של שתויי יין למקדש טרם ניתן, מדוע נענשו על כך נדב ואביהוא?

רש"י מרמז לתשובה בלשונו הטהור – "משל למלך שהיה לו בן בית". נדב ואביהוא, שהיו בבחינת "בני בית" כביכול אצל הקב"ה, היו צריכים להבין מעצמם שאין זה כבודו של מקום להיכנס למקדש שתויי יין.

(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 52)

זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)
היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... אף בשרצי המים... וכן בעוף... וכן בשרצים (רש"י)

נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים - כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.

ובכל-זאת רש"י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-בית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שמיני
כ"ד בניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה¹.

הפטרה: "ויוסף עוד דוד... וילך כל העם איש לביתו" (שמואל-ב ו,א-יט)².

המולד: ליל שישי, שעה 3:57 וחלק אחד.

הש"ץ³ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש⁴.

מברכים החודש: "ראש-חודש אייר⁵ ביום השישי וביום השבת-קודש".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' – מוסר את ספר-התורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, וב'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'⁶).

התוועדות בבית-הכנסת⁷.

מי שלא הספיק לקיים המנהג לשתות 'ארבע כוסות' באחרון-של-פסח [או בארה"ק בשביעי-של-פסח], ישלים זאת ב[התוועדות] שבת זו, מתוך שמחה וטוב לבב⁸.

ה'גזירה' על 'משקה'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשכ"ג, בקשר לפסוק "יין ושכר אל תשת", השמיע הרבי שיחה בקשר להגבלות על שתיית 'משקה'⁹. בין השאר אמר שלא יעשו עליו 'קידוש', וגם כשעושים קידוש על יין – שישתו רק 'רוב כוס', ולא (כבד' כוסות דפסח) את כולה, ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן, וכן בסתם התוועדות חסידית, אפשר לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים', ושזה יהיה רק על כוסיות קטנות, באופן שכל ג' הפעמים יחד יכללו לא יותר מאשר 'רוב רביעית מצומצם'. כל זה בקשר לאלה שקודם גיל ארבעים (ובפרט לבחורים שהם עדיין קודם הנישואין, שבקשר אליהם יש טעמים נוספים מדוע עליהם להימנע משתיית 'משקה'), וגם אלו שלאחר ארבעים, שאז "משתי מעליא"¹⁰, עליהם למעט בזה, וצריכה להיות אצלם השתייה מיינה של תורה, שהיא פנימיות התורה.

"כל האמור לעיל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום-טוב, וכן בנוגע לכל המקומות. רק בנוגע ליום אחד בשנה – פורים¹¹ – איני רוצה להתערב"...

במקום אחר¹², נדפסו שתי תשובות בעניין:

בעניין ה'היתר' שנטען כאילו למשפיע מותר לשתות יותר מכפי ה'גזירה':

מפיתוי היצר, כמובן, ובמילא – אין העצה לשמוע לפיתוי (שעל-ידי-זה יתגבר עוד יותר, ובמכל-שכן שלא יניח להתוועד באיזה פיתוי אחר, או גם בלא פיתוי), אלא הפכו.

ובמענה נוסף בעניין זה (הלשון אינו מדוייק):

נבהלתי לשמוע, ובצנעה – גרוע מבפרהסיא.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות¹³.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדמוה"ז בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו¹⁴.

יום שישי
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש ומקורותיהם, רוכזו בגיליונות קודמים].

בליל ראש-חודש אין מפסיקים להכריז 'יעלה ויבוא' לפני שמונה-עשרה בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת לציבור.

שחרית: 'יעלה ויבוא'. חצי הלל¹⁵. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. הוצאת ס"ת. קוראים לארבעה עולים בפרשת התמיד וקרבנות שבת וראש-חודש בפרשת פינחס. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון (הש"ץ אינו מסיימו בקול רם). יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם. אמירת ג' פרשיות דקריאת-שמע, ופרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצתן. אמירת איזה מזמור (עכ"פ הש"ץ יסיימו בקול), קדיש. תפילת מוסף.

* "דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש (מדי חודש בחדשו) יתאספו יהודים יחד בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-הכנסת, לעשות התוועדות, לדבר דברי תורה, לאמור 'לחיים', 'לחיים ולברכה', לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות, ולקבל יחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק-דין הרמ"א 'וטוב לב משתה תמיד'.

"וכדאי לקשר את ההתוועדות והשיעורי-תורה ברבים (בימי החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש לה סגולה מיוחדת, ש'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'"¹⁶.

* צוואת ר' יהודה החסיד שלא ליטול ציפורניים בראש-חודש¹⁷.

* מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכה היום¹⁸.

----------

1) ספר-המנהגים, עמ' 30.

2) שם, עמ' 33.

3) אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

4) ורק אם קשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

5) שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן – אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה – אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) – אג"ק כרך טו עמ' קלו.

6) כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה נוטל את ספר-התורה ומכריז 'יהללו' (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שיחי' אופן. כנראה אין הקפדה מי יאמר זאת – ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שבו כתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף – במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק").

7) היום-יום, ל' ניסן.

8) 'תורת מנחם – התוועדויות' (טז) תשט"ז ח"ב עמ' 256, (יט) תשי"ז ח"ב עמ' 354, שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 97.

9) תוכן העניין בקצרה – ע"פ שיחות-קודש תשכ"ג עמ' 282. ראה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות' גיליונות יא-יב שליקט מקורות רבים בנושא זה. ומהם: סה"ש: תרפ"ב עמ' 28 וש"נ. תרצ"א עמ' 184. ליקוטי-שיחות כרך לא עמ' 180. אג"ק, לפי הכרכים: ז עמ' נח. טז עמ' פב. כא עמ' שפד. כב עמ' קי. שנט. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסו. שיחות-קודש: תשכ"ז עמ' 132. תשכ"ח עמ' 169. 207. 'תורת-מנחם – התוועדויות': תשמ"ה ח"ב עמ' 741. תש"נ ח"ב עמ' 372. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנו. רסד. 'ימי מלך' ח"ג עמ' 954.

10) שבת קנב,א.

11) ראה ע"ז בהרחבה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות', גיליון תק"ב.

12) 'תשורה' לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר-חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52.

13) ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול) עם שמות ה' כמות-שהם.

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] – עכ"פ צריך היה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדמוה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש.

14) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי-אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים, כי יש כמה שינויים בנוסח אדמוה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" – ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 301, ועד"ז בשער הכולל פ"ל ס"ג. וכמדומני שלא מצאתיו לע"ע נעתק ב'ביאורים לפרקי אבות'] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות' חוברת קמג עמ' 10, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לאדמו"ר מהוריי"צ. ושם בחוברת ה' עמ' 28 מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי-אבות בשבתות הקייץ – לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור בחוברת קפב עמ' 20 שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקייץ).

15) ידוע מה שסיפר הרבי (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה) ש"חסידים נהגו 'אריינכאפן' ולומר את הברכה בעצמם בחשאי" [ולמרות שאין לראות בזה הוראה, הרי כו"כ דברים סיפר הרבי באופן כזה כדי שחסידים יאמצו זאת, ובפרט כאן שלא ידוע כלל על מנהג כזה בעבר בין חסידים]. כן הובא בזה שהמברך בעצמו לא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ לפני התחלת ההלל (ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן סי' נט סו"ס ד), עיי"ש. אמנם בווידאו מקריאת המגילה מכמה שנים ברור שהרבי היה מברך בעצמו וממתין לענות אמן על ברכת הקורא לפני התחלת הקריאה (וזה כדעת הגהת יש נוחלין שהביא הברכי-יוסף סו"ס רצה, וכ"כ העולת שבת סי' רעג – ראה הדעות בזה בשו"ת יחווה-דעת ח"ו סי' כה, ובמילואים ל'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשל ציין גם לקצות-השולחן סי' לז בבדה"ש ס"ק כג. ומעשה רב. והסברא לכאורה היא, כיוון שבענייתו הוא מאמת גם את ברכתו-שלו) וא"כ גם כשכמה אנשים עושים קידוש, ושמע אחד מהם את חבירו שסיים את הברכה לפני שתייתו-שלו, יענה אמן. גם הרב אליהו שיחי' לנדא מסר בשם אביו הרב יעקב ז"ל שבמצבים כיו"ב בבית רבינו ברוסטוב בשעתו נהגו בני-הבית לענות אמן. וע"ע.

16) משיחת ש"פ קורח, אדר"ח תמוז תש"נ סי"ג – סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 539, ובלה"ק 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 383. לע"ע לא מצאתי במקום נוסף בדברי הרבי על הוספה בצדקה בר"ח עצמו. בס' מנהגי ר"ח-חב"ד עמ' עז בשוה"ג ציין בזה לשיחת ש"פ משפטים תש"נ, ולא מצאתי שם. וראה כף-החיים סי' תיט סוס"ק ז.

17) קצות-השולחן סי' עג בבדי-השולחן ס"ק ד, צוואת ריה"ח אות מח. וראה בס' מנהגי ר"ח-חב"ד פי"א הע' 2, ובס' קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז ב'מילואים לסי' רס-רסב (עמ' נד).

18) כיוון שהרבי (ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) דייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.