פתגם עממי אומר, שקל להגיע לאהבת 'כלל ישראל', אבל קשה להגיע לאהבת 'ר' ישראל'. אין איש מתנגד לרעיונות הנעלים של אהבת כלל-ישראל, אבל כאשר מגיעים אל 'ר' ישראל', יהודי פלוני, בעל שם ודמות, שיש לו מעלות וחסרונות - כאן מתעוררים קשיים. השאלה הגדולה היא, איך מגיעים לאהבת כל יהודי פשוטו כמשמעו.
בדברי גדולי החסידות אנו מוצאים כמה וכמה הדרכות כיצד להגיע לאהבת-ישראל אמיתית לכל יהודי ממש. רבנו הזקן מבאר (לקוטי תורה ניצבים מד,א) שעל האדם להתבונן בכך, שהוא-עצמו אינו יכול להיות מושלם בלי זולתו: "הנה כל ישראל הם קומה אחת שלמה, וכללות נשמותיהם נקרא כנסת ישראל... ולכן אמרו רז"ל הווי שפל רוח בפני כל אדם, לפי שיש בכל אחד ואחד בחינות ומדרגות מה שאין בחברו, וכולם צריכים זה לזה. ונמצא שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד שגבוה מחברו וחברו צריך לו".
רבנו הזקן מביא על כך משל מגוף האדם: "כמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגליים, שאף שהרגליים הם סוף המדרגה ולמטה, והראש הוא העליון ומעולה ממנו, מכל-מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה לרגליים, שצריך להלך בהם, וגם הם מעמידי הגוף והראש... ונמצא שאין שלמות להראש בלתי הרגליים".
מבט אל הנשמה
נקודת-מבט נוספת היא ההתייחסות כלפי יהודי ברמה הנשמתית. בכל אדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית גבוהה ונעלה ביותר. אף אם הוא נגוע בחסרונות – אין הם אלא קליפתו החיצונית, ואילו בפנימיותו שוכנת נשמה אלוקית טהורה ויקרה מפז.
כשמביטים אל הנשמה של היהודי, אין לנו למעשה שום יכולת לשפוט יהודי ולהעריך את גדולתו. אולי אותו יהודי עלוב ומלא חסרונות יש בו נשמה גבוהה ועליונה עד מאוד? מכאן מתחייבת אהבה לכל אדם מישראל, כבעל נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש".
זאת ועוד: כל ההפרדה בין יהודי אחד למשנהו היא רק מצד הגוף. מצד הנשמות – כל נשמות ישראל הן חטיבה אחת, כמו מיליוני תאים בגוף אחד גדול. לכן צריך לאהוב את היהודי השני, שכן הוא בעצם חלק ממך-עצמך.
ערב ומעורב
את מאמר חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה", מפרש רבנו הזקן בשלוש דרכים: א) יהודי חייב להיות ערב (במובן של ערב לחך, מתוק) כלפי יהודי שני; ב) יהודי חייב להיות מעורב עם יהודי שני; ג) כל יהודי ערב (במובן של אחריות וערבות) בעד היהודי השני (ספר השיחות תש"א עמ' 144).
הרבי מליובאוויטש מוסיף על כך (לקוטי שיחות כרך כג עמ' 431): אם יש יהודי אחד שאינו מתנהג בדרכי התורה – הרי זה נוגע לכלל כולו, משום שישראל ערבים זה בזה. וכמבואר בדברי חז"ל, שהתורה ניתנה לשישים ריבוא דווקא, ואילו היו שישים ריבוא פחות אחד, יהיה מי שיהיה, גם הפחות שבפחותים – לא הייתה התורה ניתנת חס-ושלום גם לגדול שבגדולים, כמו משה רבנו.
מכאן נגזרת אחריות נוספת למעשיו האישיים של כל אחד: יהודי היורד מקודש-הקודשים לקודש – עלול לגרום ליהודי אחר, המצוי במצב רוחני ירוד יותר, לרדת מקודש לחול, ואפילו מהיתר לאיסור (לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 425).
הרבי מוסיף ומסביר, שחז"ל דרשו על הפסוק "וכשלו איש באחיו", ש"איש בעוון אחיו", מכיוון שכל ישראל ערבין זה בזה. מבואר בתורת החסידות, שבעומק העניינים, דברי התוכחה אינם אלא ברכות. ואף כאן, הברכה היא שאחד יכול להועיל לחברו, מכיוון שהם מעורבים זה בזה ושייכים זה לזה (לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 361). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
