עמדה שבועית

למצוא את האפיקומן

המפגש המשפחתי סביב השולחן הערוך הוא רק התפאורה למהותו האמיתית של ליל הסדר. הלילה הזה נועד להעביר את היהדות ואת מורשת ישראל מאב לבן, מדור לדור

הנה אנחנו מגיעים לליל הסדר. לקראת כל סעודה וארוחה יש טורח, אך לקראת ליל הסדר המאמץ גדול עשרת מונים. אנו מגיעים לליל הסדר אחרי עמל ויגיעה של שבועות קשים, לילות בלא שינה, מסעות קניות וקרצוף כל הבית. הפיצוי על כל העמל המפרך הזה טמון במשמעותו הפנימית של הלילה הזה, שבו יצאנו ממצרים.

אפשר 'להעביר' את ליל הסדר בקריאה חפוזה של ההגדה, כדי להגיע מהר ל'שולחן עורך'. תהיה לנו ארוחה משפחתית נחמדה, עם כמה מחמאות לבשלנים, אבל את העיקר החמצנו. המפגש המשפחתי סביב השולחן הערוך הוא רק התפאורה למהותו האמיתית של ליל הסדר, וחבל להתרכז בתפאורה ולזנוח את המהות האמיתית.

להשיב ולהסביר

כל דבר בעולמנו מורכב משני רבדים – רובד חיצוני, גשמי, ורובד פנימי, רוחני-נפשי. הרובד החיצוני הוא הנראה, הגלוי, הבולט, אבל המשמעות האמיתית של הדברים מסתתרת בתחום הפנימי, הבלתי-נראה. כאשר נפגם הצד הפנימי, מאבד הצד החיצוני את טעמו ונעשה עול מעיק.

לא צריך להרחיק לכת. אפשר לראות זאת אפילו בדבר פשוט ויום-יומי כפעולת האכילה. אנו טורחים הרבה סביב הארוחה – קניית מצרכים, בישולם, הגשתם ועריכתם אל השולחן, ולאחר מכן פעולת האכילה עצמה. אף-על-פי-כן איננו רואים באכילה טורח ועול, אלא להפך, היא מסִבה לנו הנאה. הטעם שאנו מרגישים באכילה מאפיל על המאמץ ונותן משמעות לכל הטִרחה. אולם מי שאיבד את חוש הטעם לא יבין את כל הטורח והעמל סביב ארוחה, והיא תהיה בעיניו עול מעיק, צורך הכרחי ותו לא.

אף ליל-הסדר כך. פנימיותו של הלילה הזה עשירה כל-כך, עד שקשה להחליט במה להתחיל. בראש ובראשונה הוא נועד להעביר את היהדות ואת מורשת ישראל מאב לבן, מדור לדור. דברים רבים בלילה זה נעשים רק כדי לעורר את תשומת-ליבם של הילדים ולגרום להם להתעניין ולשאול. כל זה מושתת על הציווי הנצחי "והִגדת לבנך" – לספר לילדי הדור הבא על לידת העם ועל מסורתו ומורשתו.

לאחר שהילדים שואלים 'מה נשתנה' מגיע השלב שבו האב צריך להשיב ולהסביר. לא דיי בקריאת ההגדה, אלא חובת האב להסביר לילדיו על-פי גילם ורמתם. זה הזמן לספר על לידתו של עם-ישראל, על יציאתו הפלאית מעבדות לחירות, על קבלת התורה בהר-סיני, ועל המשך המורשת שמייחדת אותנו ושאותה אנו נושאים זה 3318 שנים.

המאמץ כדאי

נוסף על כך יש בליל הסדר רבדים רבים נוספים. זה 'ליל שימורים', שבו נפתחים שערי שמים ומתקבלות הבקשות. זה זמן לקבלת החלטות טובות, ובמיוחד בשעת פתיחת הדלת.

גדולי ישראל בכל הדורות ציינו את קדושתו וסגוליותו של ליל הסדר, כשעת רצון מופלאה. באחד הספרים הקדמונים נאמר: "יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתיקנו מצוות הסדר והגדה, ולא יהא הדבר קל בעיניו. אף אם כמה דברים יש בסדר, שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים, שאין שום דבר ריק בהם".

הקרובים לעולמה של החסידות יכולים להשתמש בשפע ביאוריה על משמעות החמץ והמצה, על יציאת מצרים רוחנית-נפשית שמתרחשת בכל יום, על הכוח שניתן בחג-הפסח 'לפסוח' ולדלג קדימה, בקפיצה פתאומית גדולה, מעבר למגבלות הרגילות, ועוד ועוד.

כל אלה הם הטעם האמיתי שמאחורי ליל הסדר. כאשר עורכים אותו כהלכתו, לא רק במובן הגשמי, אלא גם במובן הפנימי והרוחני, או-אז מרגישים שכל המאמץ והטורח איננו נחשב נוכח תחושת ההתעלות שהלילה הזה מעניק לנו, והכוח שאנו שואבים ממנו למשך השנה כולה.

פסח כשר ושמח!

יש חדש

ערוכים לחג

בתי-חב"ד ברחבי הארץ חילקו לקראת חג-הפסח יותר ממאה-אלף חבילות מזון, ובהן  מצות, יין ומצרכי מזון בסיסיים, למשפחות נזקקות. זה למעשה מפעל 'קמחא דפסחא' הגדול בארץ. נוסף על כך נערכים ברחבי הארץ כמאתיים סדרים ציבוריים, ל'כל דכפין'. צעירי-חב"ד הפיקו לקראת החג מגוון עלוני-הסברה על החג, הלכותיו ומצוותיו, בעברית וברוסית, לילדים ולמבוגרים.

עולים אל הרב

כמסורת הראשונים לציון, יקבל הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, את העולים לרגל באוהל מיוחד ברחבת בית-הכנסת הגדול (המלך ג'ורג' 58 ירושלים), ביום שני, ד של חול-המועד פסח, בשעות 17-20. אורח-הכבוד: נשיא המדינה, מר משה קצב. הציבור מוזמן.

בפסח שמחים בחברון

היישוב היהודי בחברון מזמין את המוני בית-ישראל לבוא לשמוח בחברון בחול-המועד פסח. בימי ראשון ושני תהיה מערת המכפלה כולה פתוחה כל היום, ויתקיימו אירועים עם מיטב אמני הזמר החסידי. סיורים מודרכים באתרי היישוב היהודי. את כל האירועים, הדרכים והסיורים מאבטחים כוחות הביטחון. טל' 1-800-400-450.

סעודת משיח

בשביעי של פסח נהוג לקיים את המנהג שייסד הבעל-שם-טוב, לערוך אחרי תפילת מנחה סעודה מיוחדת - 'סעודת משיח'. נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. סעודות משיח נערכות בבתי-כנסת רבים ברחבי הארץ, ומחזקים בהן את האמונה בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. צעירי-חב"ד הוציאו-לאור עלון צבעוני מהודר בעשרות-אלפי עותקים על מנהג קדוש זה ועל הנחיצות שבחיזוק האמונה והציפייה לגאולה.

שלחן שבת

שלוש מצות, ארבע כוסות

בליל הסדר אנו אוכלים מצה, על-פי ציווי התורה לאכול מצה בלילה זה. חז"ל תיקנו שהמצות יהיו שלוש. בליל הסדר אנו שותים גם יין, על-פי תקנת חז"ל, אולם ביין הכוסות הם ארבע, כנגד ארבע לשונות של גאולה, "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". מדוע במצות אנו לוקחים שלוש מצות ואילו ביין אנו שותים ארבע כוסות?

יש טעם הלכתי לשלוש המצות: שתיים ל'לחם-משנה' (כבכל שבת וחג) והשלישית ל'לחם עוני'. יש עוד טעם, ששלוש המצות הן לזכר לחמי תודה. אך מאחר שבתורה כל דבר מדויק בתכלית, עלינו לומר שיש גם קשר פנימי בין עניין המצות למספר שלוש ובין עניינו של היין למספר ארבע.

ברגע האחרון

ידוע, שבשעת יציאת מצרים לא היו בני-ישראל ראויים להיגאל, ועד כדי כך, שאילו היו נשארים שם עוד רגע אחד, היו שוקעים לגמרי בטומאת מצרים. לכן היה הקב"ה צריך להוציאם משם "כהרף עין", בכוח אלוקי מיוחד – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

גאולת מצרים הגיעה לשלמותה רק במתן-התורה. רק אז הצליחו בני-ישראל להשתחרר לגמרי מטומאת מצרים ונעשו מוכנים לקבלת התורה וראויים לתואר "גוי קדוש". שלב זה נרמז בלשון הרביעי של הגאולה – "ולקחתי אתכם לי לעם".

עוני וטעם

המצה מסמלת את שלב הגאולה ממצרים, כאשר בני-ישראל עדיין אינם ראויים לה. המצה היא 'לחם עוני', שאין בה 'טעם', והיא מסמלת עניות רוחנית. בעבודת ה' זו הדרגה התחתונה, כאשר האדם עדיין אינו מבין ואינו מרגיש את משמעות הדברים, והוא עושה אותם מתוך קבלת עול, ללא 'טעם'.

לעומתה, היין מסמל את ה'טעם', את ההבנה, ההכרה וההרגשה, וזו דרגה עליונה יותר בעבודת ה'. האדם כבר הגיע להבנה ולהרגשה באלוקות, עד שמתפרצת ממנו שירה (ולכן אין אומרים שירה אלא על היין). זה השלב שמסמל את החירות ואת הגאולה מן הרע.

המספרים מתאימים

לכן המצה קשורה עם המספר שלוש, שהוא כנגד שלוש הלשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי". זה השלב הראשון של הגאולה, כפי שהוא מגיע מהקב"ה לבדו, בלי שבני-ישראל עצמם יהיו ראויים לו. זה עניינה של המצה, 'לחם עוני', ולכן אנו אוכלים שלוש מצות.

אולם היין קשור למספר ארבע, הכולל גם את הלשון הרביעית, "ולקחתי אתכם לי לעם". זה השלב שבו עם-ישראל נעשה ראוי להיות עמו של הקב"ה, וכבר הגיע להכרה, להבנה ולהרגשה באלוקות. עניין זה קשור עם היין, שמסמל את ה'טעם' וההשגה, ולכן אנו שותים ארבע כוסות.

(לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 43)

מן המעיין

חג-הפסח

שולט בטבע

התרבות המצרית דגלה בפולחן כוחות הטבע, המגיע לשיא בחודש האביב, שבו הטבע פורח בכל הודו ויופיו. לכן בחר הקב"ה בחודש זה דווקא להוצאת בני-ישראל ממצרים, כדי להראות לעין-כול שהטבע הוא כגרזן בלבד ביד החוצב בו, ואין לו שום כוח משל עצמו.

(הרבי מליובאוויטש)

הכול ייגאלו

"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג,יד). היציאה מצרים בחוזק-יד הייתה מכוּונת לא רק לפרעה, אלא גם לישראל, שהיו שקועים בעבודה-זרה של מצרים, והקב"ה הוציאם על-כורחם. גם בימינו, בגאולה על-ידי משיח-צדקנו, יוציא הקב"ה מהגלות גם את מי שירצו להישאר בגלות.

(שיחות-קודש)

יש סדר

ליל פסח נקרא ליל הסדר. ללמדנו, שכל מה שאירע לנו מזמן יציאת מצרים, אין בו שום דבר מקרי, אלא הכול מתרחש לפי סדר מסויים, אף-על-פי שלא תמיד אנו מבינים את הסדר הזה.

(המהרי"ל)

מצדקה לגאולה

"כל דכפין ייתי ויכול" (מן ההגדה). רק אחרי שמזמינים את הנזקקים אפשר לומר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". כי הדרך לגאולה היא הצדקה, הרחמנות, העזרה והנאמנות של יהודי לאחיו, של השבע לרעב, בבחינת "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

(שמחת הרגל)

עומדים על המשמר

כשיצאו בני-ישראל ממצרים נקראו "צבאות ה'". כי "צבא" הוא שם-תואר לכל מי שעומד על המשמר בעניין מסויים. בהיות ישראל במצרים עמדו על משמרת היהדות במסירות-נפש, לא שינו את שמם, לשונם ולבושם. לכן הם נקראים "צבאות ה'".

(ספר המאמרים תש"א)

נלקטו הניצוצות

"וינצלו את מצרים" (שמות יב,לו). בני-ישראל ליקטו את כל ניצוצות הקדושה שהיו  במצרים, ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

(תורה אור)

ירידת הדורות

רבי נפתלי מרופשיץ אמר: מפני מה מדפיסים כל שנה הגדות חדשות? משום שאותם יהודים שבעל ההגדה ראה אותם בשנה שעברה כרשעים, השנה הם כבר נראים כצדיקים...

ישובו בתשובה

במצרים, קודם שניתנה התורה, הרשעים לא היו ראויים לגאולה; אבל בגאולה העתידה עתידים גם הרשעים להיגאל, כי גם הם יעשו תשובה, ושום יהודי לא יישאר בגלות.

(לקוטי שיחות)

אמרת השבוע

מצה שמורה

סיפרו לרבי מאיר מקרטשניף שיש יהודים המקפידים שלא לאכול מהמצות בליל-הסדר אלא את השיעור הנדרש כדי לצאת ידי-חובה, מחשש שמא המצה אינה שמורה היטב.

לא מצא הדבר חן בעיניו ואמר: וכי עדיף לאכול מאכלים מגושמים, שיש צורך בעבודה רבה כדי להעלותם לקדושה, במקום לאכול מצה, שקצירתה, טחינתה ואפייתה היו לשם שמים, ואפילו מי הלישה נשאבו לשם מצווה?!

וכך פירש את מה שאומרים "הלילה הזה כולו מצה": הרי אוכלים דברים נוספים מלבד מצה? אלא הכוונה כאן לרמז, שכשם שהמצה נעשתה בתכלית הזהירות וההקפדה, כך כל המאכלים שאוכלים בפסח צריכים להיות שמורים היטב.

מעשה שהיה

"לא אמות כי אחיה"

כשפרצה מלחמת-העולם היה הרב מאיר בירנבוים (תלמיד-חכם ומרצה מבוקש המתגורר בירושלים) בחור כבן עשרים, תושב ברוקלין. הוא קיבל לביתו צו גיוס לצבא ארה"ב, ועל-אף חששותיו ורצונו המובן שלא להתגייס, גויס לבסוף לשורות הצבא ונשלח לשדות המערכה.

ערב גיוסו שוחח עם הגאון הרב יצחק הוטנר, שאליו היה מקורב. "בכל יום ויום אמור עשרים פעמים לפחות את פרק צא בתהילים – 'יושב בסתר עליון', ובעזרת ה' תשוב הביתה בריא ושלם", עודדו הרב הוטנר. על-אף כל זאת הכין צוואה שבה הורה – אם, חלילה, לא ישוב מהמלחמה – להעביר את כספו לישיבתו של הרב הוטנר.

בצבא נאלץ להתמודד עם קשיים רבים, שנבעו מהיותו שומר תורה ומצוות בסביבה לא-יהודית. ובכל-זאת, מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגבוה הטמון בו והתעקשו לשלוח אותו לקורס קצינים מזורז בבית-הספר לקצונה וסטפוינט. לאחר מכן פיקד על כמה יחידות והשתתף בחמש מערכות, שאחת מהן הייתה הפלישה הידועה בנורמנדיה.

לקראת סוף המלחמה הגיעה יחידתו לגרמניה, והוא היה אחד החיילים הראשונים שנכנסו לשרשרת המחנות שנשאו את השם הכללי 'בוכנוולד'. שם נכונו לו סדרת חוויות מסעירות ומצמררות, מקצתן מתועדות בתמונות שצילם בעצמו והשמורות עמו עד היום.

זה היה זמן-מה לאחר כניסתו למחנה. הוא היה נתון לרישומה הקשה של הזוועה שהתגלתה לנגד עיניו, ושממדיה המפלצתיים התחוורו לו רק אז. יום אחד, כשישב באוהלו והכין דוח צבאי, כנדרש מתפקידו, ניגש אליו אחד החיילים ומסר לו כי שני צעירים גרמנים מבקשים לשוחח איתו. "קח את הגרמנים ליער ודאג שיהיו בעולם שני אנטישמיים פחות!", הגיב בזעם.

כעבור דקה חזר אליו החייל. "השניים שואלים אם ידוע לך שהם יהודים", אמר. זעזוע אחז בו למשמע דברי החייל. באמירה נמהרת אחת כמעט הביא לידי חיסולם של שניים מאחיו היהודים!

הוא קם ממקומו ויצא בסערה מהאוהל, לפגוש את שני הצעירים. "דיברתם איתי גרמנית!", התגונן החייל שחשבם תחילה לגרמנים. "באיזו שפה רצית שנדבר איתך, ביידיש?! אינך יהודי, אז דיברנו איתך בגרמנית!", ענו השניים.

מאיר שלח את החייל לדרכו והחל לשוחח עם השניים. אלה היו שני נערים חסידיים, יוסל ולייבל בורונשטיין. הם חיפשו יהודי בין החיילים, וכשנודע להם כי אחד המפקדים יהודי, רצו לפגוש אותו.

מאיר פרץ בבכי נרגש וביקש את סליחתם. משאלה אחת הייתה בפיהם: להניח תפילין. הוא הציע להם את התפילין שלו, אך הם לא ידעו כיצד להניחן. כשפרצה המלחמה היו מתחת לגיל בר-מצווה, ומאז לא ראו תפילין. בהתרגשות עצומה סייע להם להניח תפילין. לאחר מכן נתן להם לסעוד את ליבם בעוגיות ובסרדינים.

באותו רגע ניגש אליו כומר נוצרי ושאל אם הוא יהודי. לאחר שענה בחיוב, ביקשו הכומר לגשת לאוהל החולים ולהתפלל עם חולה העומד למות. הוא הלך לאוהל וניגש למיטת החולה. שכב שם בחור צעיר, שלד ממש. לא נותר ממנו אלא שתי עיניים בולטות, עצמות לחיים ואף. "אתה יהודי?", שאלוֹ. "כן", השיב לו הצעיר בלחישה, "שמי יוסף".

יוסף נראה כמי שנשמתו תלויה בקצה אפו. "מתי בפעם האחרונה התפללת לה' יתברך?", שאל מאיר. "אני תמיד מתפלל לה' יתברך", ענה יוסף. הוא לא ידע מה בדיוק עליו לעשות במצב כזה. לאחר הרהור קל, החליט לומר איתו 'שמע ישראל'.

באמצע הפרשה עצר אותו יוסף. "מדוע בחרת בדיוק עכשיו לקרוא איתי 'שמע ישראל'?", שאל בחיוך קל. השאלה הביכה מאוד את מאיר, והוא החליף מיד נושא.

"מה שם משפחתך?", התעניין. "פרידנזון", הייתה התשובה. בהמשך הבין כי הלה הוא בנו של הרב אליעזר-גרשון פרידנזון, שנמנה עם מנהיגיה של אגודת-ישראל בפולין, ואף שימש עורך הביטאון 'בית יעקב'.

למרבה הפלא, גבר יוסף פרידנזון על תחזיות הרופאים במחנה. אט-אט החל להתחזק, עד שקם ועמד על רגליו. לימים שימש עורך העיתון 'דאס יידישע ווארט', והיה סופר חשוב ומפורסם. השיחה ההיא ביניהם הייתה אפוא ראשונה בסדרה של שיחות רבות ששוחחו ביניהם.

באחת משיחותיהם סיפר לו פרידנזון על שאירע ביום שבו שוחררו דרי מחנה בוכנוולד. זה היה ימים אחדים לאחר חג הפסח. באותו יום פגש פרידנזון מכר. האיש סיפר לו כי בכל ימי חג-הפסח שחלפו בירך את ברכת ה'הלל', אך מיד לאחר מכן פרחו מראשו כל שאר מילות התפילה. אבל כעת, אמר, הוא בטוח שיצליח להיזכר במילים.

כעבור חמש דקות ראה אותו ופניו דבוקות לכותל, כולו רועד והוא אומר בקול את פסוקי ה'הלל'. וכאשר הגיע למילים "לא אמות – כי אחיה", כל גופו רועד וצועק.

חגים וזמנים

סכנה: 'חמץ'

אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן נודע בצעירותו כעילוי גדול ונמנה עם מתנגדי החסידות. פעם אחת הגיע אל הרבי, ודברי-תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד חודשים רבים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא-אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יֵשות וגסות-הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול".

בסיפור זה משתקפת התפיסה החסידית הבסיסית על החמץ והמצה. החמץ מסמל את ההתנשאות, הגאווה ותחושת היֵשות העצמית, ואילו המצה מסמלת התבטלות, ענווה והעדר יֵשות עצמית. חג-הפסח הוא זמן שבו מושם הדגש על היחלצות מכבלי היֵשות והגאווה, ולכן אנו נזהרים בשבעת ימי הפסח מפני החמץ.

מקור הרע

איסור חמץ שונה מהרבה איסורי-תורה בכך שאיסורו ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. שכן כל עוד יש באדם גאווה וגסות-הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה-לב".

התורה מתייחסת לגאווה ולהתנשאות בחומרה רבה כל-כך, משום שאין היא סתם גורם שלילי, אלא המקור לכל חטא ולכל עוון. הסיבה הראשית לכך שאדם מסוגל לעבור על רצון  ה' נובעת מכך שהוא מחשיב את עצמו מציאות. לו היה בטל בתכלית לקב"ה – לא היה עולה על דעתו לעשות דבר-מה שאינו עולה בקנה אחד עם הרצון האלוקי. אך מכיוון שיש בו גאווה והרגשת יֵשות עצמית, נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.

הגאווה גם מונעת את החזרה בתשובה. ביסוד התשובה עומדת ההכרה בחטא, ההודאה בטעות. האדם הגאה אינו יכול להרשות לעצמו להודות ששגה. גאוותו אף עלולה לגרום לו להצדיק את החטא בק"ן טעמים, ואף לעוות את האמת עד-כדי הפיכת חושך לאור ומר למתוק. לכן חובה למחוק לחלוטין כל שריד של גאווה, ואז אפשר להתקרב אל ה'.

תקיפות של ענווה

אלא שכאן נוצרת בעיה. מצד אחד התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. מצד שני התורה מצפה ממנו להציג לא-אחת תקיפות ונחישות-דעת, עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בעת ובעונה אחת גם העדר שמץ של יֵשות עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות?

בעומק הדברים אין כל סתירה, ואדרבה, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה, שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. הכרה זו עולה בקנה אחד עם ההתבטלות המוחלטת לקב"ה. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל מציאות עצמאית, הוא מרגיש שהמציאות האחת והיחידה היא זו של הקב"ה. תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא בדיוק להפך – ביטוי להכרה העמוקה שאין שום מציאות חוץ מהקב"ה. כך יוצא, שדווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית היא הגורמת לאדם לנהוג ביתר תקיפות ועוצמה בענייני התורה ומצוותיה.

בציפייה לגאולה

"כשם שבגלות מצרים בא הקב"ה בעצמו להוציא את כנסת-ישראל שהייתה שם... כך עתיד הקב"ה לעשות בסוף גלות אדום, שיבוא הוא להקים את השכינה ולנערה מעפרה" (זוהר פרשת תצא)

חיים יהודיים

הרב ברוך חייט (צ'ייט) על רקע עמוד מההגדה

(הצילום באדיבות מגזין 'שירו לו')

ממוזיקה לחינוך ובחזרה לאמנות

אלפי מהדורות של ההגדה ראו אור עד היום. יש הגדות עם סיפורים, ויש עם פירושים; יש המלוּות בתצלומים מהוויי ליל-הסדר ויש שמאוירות בסגנונות מגוּונים. דומה שההגדה שהוציאו-לאור הרב ברוך חייט (צ'ייט) והצייר גדי פולק היא מן היפות ומהמרהיבות שבהן.

כשמביטים בפניו המיוסרות ובמצחו נוטף הזֵעה של היהודי, בזמן שהנוגש המצרי חושף שיניים ומצליף בו באכזריות, המושג 'עבודת-פרך' מקבל משמעות חדשה. עשר המכות נעשות חיות ומוחשיות. המעבר בין גזרי ים-סוף מפעים, ולנוכח התלמידים המתייצבים לפני רבותיהם אפשר כמעט לשמוע את הקריאה: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

בעקבות בקשת הכומר

כשנתיים וחצי השקיע פולק בציור ההגדה, בהנחייתו הצמודה של הרב חייט, שהקדים לכך עבודת מחקר מקיפה במקורות חז"ל. ההיכרות בין השניים החלה לפני כעשר שנים, זמן-מה לאחר שפולק עלה ארצה מחבר-העמים. פולק למד ציור ופיסול ברוסיה, וגילה את יהדותו בעקבות פנייה מכומר רוסי שביקשו לצייר את התנ"ך. הוא החל להתעמק בספר-הספרים ומצא את שורשיו.

קודם ההגדה הוציאו-לאור השניים סדרה של ספרים לילדים ("אבל גם למבוגרים", מבהיר חייט), העוסקים בתיקון המידות. 'המלכודת המסוכנת של שודדי הים המושחתים', 'מסע הפלאות למידות הטובות' ו'האוצר הגנוז באי של תיקון המידות'. הטקסט חכם, והציורים – מופלאים. יש ציורים שאפשר להתבונן בהם עוד ועוד ועדיין לגלות פרטים חדשים. "הרעיון הבסיסי שלנו הוא להעביר את המסרים בדרך החוויה", אומר הרב חייט. "אנו שואפים שהקורא או המתבונן ייהנו, ולאחר מכן יקלטו את המסרים ויושפעו מהם".

מפורצי המוזיקה היהודית

הרב חייט (60) הוא דמות ייחודית. נולד בניו-יורק ולמד בישיבת 'חפץ חיים', שם גם הוסמך לרבנות. לאחר מכן עלתה משפחתו ארצה והוא המשיך את לימודיו בסניף של הישיבה, שפתח אביו ז"ל בירושלים. בגיל עשרים היה מפורצי הדרך במוזיקה היהודית, והיה שותף למקהלות הוותיקות 'קול סלוניקה' ו'בני הרבנים'.

הלחין אין-ספור לחנים, שרבים מהם נעשו נחלת הכלל: 'מי האיש החפץ חיים', 'כל העולם כולו גשר צר מאוד' ו'מן המֵצר', אלה רק דוגמאות. אחר-כך עבר לחינוך. זה יותר מעשרים שנה הוא עומד בראש ישיבת 'מערבא', ביישוב חשמונאים.

שרים בלילה

פה ושם הוא עדיין מופיע, בעיקר בחו"ל. נראה שהוא ראש הישיבה היחיד ששר ומנגן לפני קהל. קִרבתו למוזיקה משפיעה גם על ישיבתו. "בכל ליל שישי עורך אחד התלמידים סיום על מסכת, ואני נושא שיחה בנושא תיקון המידות. אחר-כך מכבים את האורות ושרים כשעה. לפעמים אני מלמד ניגון חדש שהלחנתי", הוא אומר.

הרב חייט משוכנע שעל-ידי הנגינה והציור אפשר להעביר מסרים עמוקים מאוד. "על-אחת-כמה-וכמה בליל הסדר, שאז אנחנו מצוּוים 'לראות' את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים – אין דרך טובה לעשות זאת מבעזרת ציורים", הוא מטעים.

פינת ההלכה ומנהג

אפיקומן כהלכתו

שאלה: למה אין אוכלים דבר אחרי ה'אפיקומן'?

תשובה: בשלב ה'יחץ' פורסים את המצה האמצעית לשני חלקים. את החלק הגדול מחביאים לאפיקומן, שהוא מצווה חשובה, ואת החלק הקטן משאירים כדי לומר עליו את ההגדה ("לחם עוני" –  'שעונים עליו דברים').

בזמן בית-המקדש היו אוכלים את השה של קרבן הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שייהנו באכילתו ותהיה דרך חשיבות וגדוּלה, כדרך שהמלכים והשרים אוכלים. לאחר אכילתו אין אוכלים דבר, כדי שלא יעבור טעם הפסח מהפה.

עכשיו, שאין לנו קרבן פסח, חובה עלינו לאכול 'כזית' מצה, זכר לפסח, בסוף הסעודה, והוא הנקרא 'אפיקומן' (דהיינו לפתן). ולכתחילה צריך לאכלו בהסיבה.

את האפיקומן עוטפים במפה ומניחים אותו בנפרד, כדי שלא יבואו לאכלו עד תום הסעודה. בקהילות המזרח, האב (באחרות – הבן, 'שומר האפיקומן') לוקח את האפיקומן העטוף במפה על כתפו, יוצא וחוזר, ומספר לילדים: ככה יצאו אבותינו ממצרים, "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות יב,לד).

מנהג נפוץ בקהילות אשכנז שהילדים 'גונבים' את האפיקומן (ופודים אותו מהם תמורת מתנה כלשהי), אבל בחב"ד לא נהוג כך. והעיר הרבי ממאמר חז"ל, שהגונב את שלו מן הגנב, אף הוא טועם טעם גנֵבה.

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות כפי הצורך, כדי שלא להיות צמאים לאחר מכן, שאם יצמא מאוד, יתירו לו לעבור על דעת קצת פוסקים ולשתות מים.

צריך להיזהר לאכלו לפני חצות הלילה (במרכז הארץ: 12:39), כמו הפסח, שלא היה נאכל אלא עד חצות.

מקורות: שו"ע סי' תעז-תעח. שו"ע אדמו"ר הזקן שם. לקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח, לאדמו"ר מליובאוויטש. 'ילקוט מנהגים - ממנהגי שבטי ישראל'.