מדורים נוספים
	התקשרות 611 - כל המדורים ברצף
	לצאת מ"מצרים" בכל זמן ומצב
	"אחד בדורנו"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 611, ערב שבת פרשת צו / שבת הגדול, ט' בניסן ה'תשס"ו (7.4.2006)

דבר מלכות

לצאת מ"מצרים" בכל זמן ומצב

(מכתב-כללי מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לרגל י"א בניסן ה'תשד"מ
– תרגום חופשי מאידיש)

אחת הנקודות בהן שונה חג הפסח משאר החגים היא העובדה שנוסף לקביעת החודש והיום, בהם חל חג המצות, דבר שישנו גם בשאר החגים, מציינת התורה בדיוק את הרגע של הגאולה מגלות מצרים – "בחצי הלילה" – ואת הרגע של יציאת מצרים – "בעצם היום הזה", "בחצי היום":

בחצי הלילה – בדיוק – חל רגע הגאולה, ולא זו בלבד שפרעה מלך מצרים לא החזיק יותר את בני ישראל ב(גלות) מצרים, אלא שהגלות בטלה לגמרי, ויתר על כן הוא עצמו ציווה על בני ישראל וביקשם לצאת ממצרים, והמצריים מיהרו וסייעו לבני ישראל לעזוב את מצרים ככל המוקדם.

כך גם בתחילת ההכנות לקרבן-פסח, כאשר כל יהודי אמר למצריים בביטחון החלטי כי מגיעה יציאת מצרים – השפיע הדבר באופן דומה, שהבכורים שבהם (שהם ממילא החזקים שבהם, כדוגמת "חצי הלילה" שהיא נקודת השיא של אפילת הלילה) נלחמו ודרשו לבטל את הגלות ולשחרר את בני ישראל, דבר שהביא לידי "למכה מצרים בבכוריהם", כפי שהדבר מצויין מדי שנה על-ידי קביעת השבת שלפני יציאת מצרים כ"שבת הגדול".

ו"בעצם היום הזה" – "בחצי היום" – בדיוק, יצאו בני ישראל ממצרים, ביד רמה, יהודים בני חורין וגאים.

"לילה" ו"יום" הם תופעות מנוגדות המסמלות את המושגים המנוגדים של "חושך" ו"אור" במובן הרוחני.

ובמיוחד "בחצי הלילה" – הרגע החשוך ביותר בלילה. ו"בעצם היום" – הרגע המאיר ביותר ביום.

וכל זה קשור עם המשמעויות הסמליות של "לבנה" ו"שמש", שהוזכרו במכתב של ראש-חודש ניסן.

* * *

נוסף להבדל הבולט בין השמש לבין הירח, כפי שהוזכר במכתב הקודם, שהשמש מסמלת יציבות ואי-שינוי והירח מסמל תמורה והתחדשות, ודווקא שניהם יחד הכרחיים כדי להגיע לשלימות בעבודת השם, מתווסף הבדל עיקרי ביניהם, ובלשון הפסוק – השמש היא "המאור הגדול לממשלת היום", והירח הוא "המאור הקטן לממשלת הלילה". פירוש הדבר הוא כי אלה שני אופנים שונים ומנוגדים ב"להאיר את הארץ". ככל שתהיה מידת האור של זריחת הירח, ואפילו היא ב"אשלמותא" (במלוא שלימותה), הרי זה בכל זאת לילה, "ולחושך קרא לילה", וככל שתהיה מידת זריחת השמש, אפילו בראשית היום או בסופו, כאשר אורו חלש ביותר – הרי זה בכל זאת יום – "ויקרא אלוקים לאור יום".

הבדל זה משתקף גם בעבודת השם, כפי שמוסבר בתורתנו, תורת חיים (– הוראה בחיים). עבודה זו כוללת את כל חיי היום-יום של היהודי עם כל ("כל" – ממש) פרטיו, כפי הביטוי: "בכל דרכיך דעהו", לדעת ולשמש את הקב"ה בכל הדרכים והמעשים – ובזה ישנם שני סוגים כלליים, תחומים: "מצווה" ו"רשות". יש דרכים ועניינים שהיהודי חייב לעשות, משום שהקב"ה ציווה ומקיים מצוות, הרי הוא מאיר – את עצמו ואת סביבתו ואת העולם כולו – באור האלוקי של "נר מצווה ותורה אור". בין אם הוא עושה זאת בהתלהבות רבה ובין אם לפעמים בהתלהבות פחותה, הרי זה תמיד "נר מצווה ותורה אור" – ה"מאור הגדול" בעבודת ה'.

הסוג השני הוא ענייני "רשות", כאכילה ושתייה וכיוצא בהן, שהרי אכילה ושתייה לכשעצמן, בשביל האדם עצמו, אינן מצווה (מלבד בשבת ויום-טוב, בפיקוח-נפש וכו'). ולמרות שענייני הרשות צריכים וחייבים להיות על-פי התורה, "תורה אור", הרי אינם עומדים ביחס והשוואה לתורה ומצוות. הם מקבלים את אורם, "המאור הקטן", מן התורה "המאור הגדול", כשם שהירח מקבל אורו מן השמש.

במיוחד בענייני רשות, כאכילה ושתייה וכיוצא בהן, הקשורים עם נטיות טבעיות חזקות, נדרשת השתדלות מיוחדת שיהיו לשם שמים, אם אפילו במצוות קיימת אפשרות של "מצוות אנשים מלומדה", כאשר השיגרה (ההרגל) היא לא רק הפרעה ל"מעלין בקודש", אלא אף לעצם קיום המצוות כראוי – על-אחת-כמה-וכמה בענייני רשות, כאשר ההרגל עלול ח"ו לגרום לירידה, עד לעשיית ההיפך: 'זולל וסובא', וכו'. לפיכך דרושה בענייני רשות עירנות מיוחדת והשתדלות מיוחדת, להחדיר בהם יותר "לשם שמים", יותר אור, עד למלוא השלימות של "סיהרא באשלמותא", למרות שגם אז הרי זה עדיין רק "לשם שמים", הוא יעשה בהם לאחר מכן ענייני "שמים" – ובינתיים הרי זה עדיין "לילה", רשות.

וגם זו אחת מן ההוראות שבהדגשה של "בחצי הלילה", הרומזת, כאמור, לענייני רשות, שהם ביחס לתורה ומצוות כיחס הלילה ליום – שאפילו "בחצי הלילה", בגשמיות שבגשמיות שבענייני הרשות, הוא חייב להשתחרר לגמרי מן הגלות (השיעבוד אל) "מצרים" (חומריות, ואל הגבלות הגשמיות).

כך גם העניינים הרמוזים ב"חצי היום", כל ענייני "נר מצווה ותורה אור" שבהם עומד האדם במלוא התוקף של האור – צריכה להיות הזהירות שתהיה "יציאת מצרים", יציאה מן ההגבלות והמדידות, כולל הגבלות ומדידות דקדושה, שייצא משביעות רצונו מעצמו וממצבו. ואדרבה: ככל שתהא דרכו נעלית ורמה – הוא חייב להגיע לדרגה גבוהה יותר. צריך שיהיה, כפי שאומרים כל יום – ביום בנפרד ובלילה בנפרד: "בכל מאודך", "מסירות נפש", "מסירת הרצון", מסירה מוחלטת של רצונו אל הקב"ה.

ודבר זה רמוז בהדגשה של "בעצם היום הזה", ב"חצי היום": אפילו כאשר האדם עומד בדרגא נעלית מאוד של אור בכל ענייני "נר מצווה ותורה אור", הוא צריך, חייב, לקיים "יציאת מצרים" כדי להגיע לדרגא נעלית עוד יותר.

ובלשון הכתוב: "יילכו מחיל אל חיל", מ"חיל" – כלומר: מצב שאין לו בו כל חיסרון, ואדרבה: השם נתן לו "כוח לעשות חיל", אך יחד עם זה נתן לו את הציווי (ואת הכוח לכך) שמטרתו, עבודתו לה' כדבעי, בשלימות, היא לא לעמוד בדרגא אחת, ככל שתהיה זו דרגא נעלית, כי אם דווקא הליכה "מחיל אל חיל": גם לאחר שהשיג, בעזרת הקב"ה, את דרגת "עושה חיל", אין הוא נח והוא משתדל להשיג "חיל" נעלה יותר.

על-פי האמור יובן גם ביתר עומק החיוב להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, הן ביום והן בלילה. לכאורה: כיוון שכבר הוזכרה וקויימה אתמול "יציאת מצרים", הן בעניינים של "יום" (נר מצווה ותורה אור) והן בעניינים של "לילה" (ענייני רשות), מה שייך לקיים היום שוב את "יציאת מצרים"?

אך ההסבר הוא, כי מאחר שהגיע יום חדש, הרי המצב של יום אתמול, ככל שהוא טוב, הוא בסוג של "מצרים" לגבי המצב הנעלה, החדש, שניתן להגיע אליו ביום החדש, וגם מ"מצרים" זה, צריכים וחייבים לצאת, וגם בזה – ביד רמה.

* * *

ויהי-רצון, מאחר ואנו נמצאים עדיין ב"לילה" של הגלות, ויתר על כן – באפילה של ה"חושך יכסה ארץ", עקבתא דמשיחא, נזכה בקרוב ממש לגאולה אמיתית, באופן שבו קויימה הגאולה ממצרים – עוד בהיות בני ישראל במצרים בחצי הלילה, ובכל סערת ההתלהבות והשמחה עד ש"פקע הגג" – ודבר זה שימש הכנה והקדמה ליציאת מצרים, יציאה כפשוטה, ביד רמה ובעצם היום הזה.

על-ידי שנחזק את הביטחון שה' גואל ישראל, ונחזק עוד יותר את התשוקה אל "לישועתך קיווינו כל היום", כשכל יום, במשך כל היום ובכל רגע מן היום, מקווים ומתפללים ללא הרף שתבוא הישועה על-ידי דוד מלכא משיחא.

ודבר זה ימהר עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, באופן של "וזרח בחושך אורך, ואפלתך כצהרים".

('תורת-מנחם – התוועדויות' תשד"מ, כרך ג, עמ' 1414-1410)

קביעת החודש והיום... בשאר החגים: וגם בחג השבועות תלאו הכתוב ביום החמישים דראשון דחה"פ (אמור כג,טז).

גאולה... "בחצי הלילה"... יציאת מצרים – "בעצם היום הזה": ראה ברכות ט, סע"א. פרש"י עה"פ ראה טז,א. וראה לקו"ש ח"ו עמ' 69.

בחצי הלילה: בא יב,כט.

בעצם היום הזה: שם, מא,נא.

בחצי היום: ראה ירושלמי פסחים פ"י ה"ה. תוספתא פסחים פ"י, ו. ספרי עה"פ האזינו לב,מח. פרש"י עה"פ שם. – נתבאר בלקו"ש חי"ט עמ' 339 ואילך.

בחצי הלילה – בדיוק: ראה ברכות ד,א. הובא בפרש"י עה"פ בא יא,ד. וראה יל"ש עה"פ שם (רמז קפו). לקו"ש חכ"א עמ' 55 ואילך. וראה אוה"ת בא (כרך ז) עמ' ב'תרלג ואילך. כרך ח עמ' ב'תתקנ ואילך. ד"ה ועבר ה' לנגוף את מצרים תרע"ח (ותש"ו) פ"ב (סה"מ תרע"ח עמ' רמא ואילך. תש"ו עמ' 71 ואילך). לקו"ש ח"ג עמ' 866.

הגלות בטלה לגמרי: ראה גבורות ה' (למהר"ל מפראג) פס"א, דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל. – ועיין זח"ב מ,א.

ציווה על בני ישראל וביקשם... לעזוב את מצרים ככל המוקדם: בא יב, לא-לג.

כאשר כל יהודי אמר למצריים וכו': בהבא להלן – ראה תוד"ה ואותו – שבת פז,ב. ב"י לטור או"ח ר"ס תל. שו"ע אדה"ז שם.

הבכורים... החזקים: ראה תרגום אונקלוס עה"פ ויחי מט,ג: חילי וריש תקפי.

"בעצם היום"... – "בחצי היום" – בדיוק: ראה מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ בא שם, מא: כיוון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין.

ביד רמה: בשלח יד,ח. ובתרגום אונקלוס עה"פ: בריש גלי. ובפרש"י שם: בגבורה גבוהה ומפורסמת.

"לילה" ו"יום"... "חושך" ו"אור": ראה פסחים ב,א. ירושלמי ברכות פ"ח ה"ו. ב"ר פ"ג, ו. חגיגה יב,א. וראה ד"ה זה היום תרפ"ח בתחלתו (סה"מ תרפ"ח עמ' קנג. תש"ח עמ' 239). ספר-הערכים – חב"ד ערך אור – ביחס לאור. וש"נ.

"בעצם היום" – הרגע המאיר ביותר ביום: ראה ספר-הליקוטים דא"ח (צ"צ) ערך יום סכ"ד (ס"ע שעט ואילך).

השמש... אין שינוי... "המאור הגדול": ראה אוה"ת בראשית ה,א: השמש נק' המאור הגדול שמקבל מבחי' גדול הוי' ולגדולתו אין חקר כפי שמאירה למעלה מהצמצום ע"כ נק' המאור הגדול ולכן אין בהשמש שינויים ותמיד מאירה. ראה רש"י ר"פ וישלח לב,א.

ובלשון הפסוק: בראשית א,טז.

להאיר על הארץ: שם, טו.

"באשלמותא": בין י"ד לט"ו בחודש – ראה מכ' ר"ח ניסן ה'תשד"מ הע' ד"ה ביום ארבעה-עשר חמשה-עשר. וראה זח"א קנ, רע"א. ח"ב פה,א.

"ולחושך קרא לילה"... "ויקרא אלקים לאור יום": בראשית שם, ה.

תורת חיים (-הוראה בחיים): ראה זח"ג נג,ב.

בכל דרכיך דעהו: משלי ג,ו (וראה ברכות סג,א). רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א (ומסיים בשו"ע שם: ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד. ובטור שם: נמצא עובד את בוראו כל ימיו). שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב (וש"נ). וראה או"ת להה"מ עה,ב ד"ה עוד נראה.

"דעהו"... לשמש: ראה תניא ספ"ג.

הרי הוא מאיר – את עצמו... ואת העולם כולו: להעיר מרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד (מקידושין מ, רע"ב): צריך כל אדם שיראה עצמו... עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

נר מצווה ותורה אור: משלי ו,כג.

ענייני "רשות": ראה בארוכה מכ' ערב ח"י אלול ה'תשמ"ג. וש"נ.

שבת ויום-טוב: ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב. שם ר"ס תקכט. וש"נ.

ענייני הרשות... הרי אינם... ביחס והשוואה לתורה ומצוות: ראה בארוכה ד"ה וירד ה' תרס"ב וד"ה בראשית תש"ה (פ"ל), שהבירור שמדברי הרשות מגיע רק בבחינת "לבוש מלכות", ודווקא על-ידי המצוות ממשיכים בחינת "כתר מלכות" (ראה גם תו"א מג"א, צא, סע"ב. שערי-אורה סד,א).

הירח מקבל אורו מן השמש: להעיר גם מזח"א רלו, סע"ב. ובכ"מ.

ענייני "רשות"... לשם שמים: כמארז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – אבות פ"ב מי"ב. רמב"ם וטושו"ע שם וצע"ק שבשו"ע אדה"ז שם השמיטו (אבל מציין בפנים לעיין באדר"נ פי"ז ובח"פ להרמב"ם פ"ה, שבשניהם מקושר הנ"ל עם "בכל דרכיך דעהו" – שהובא בשו"ע אדה"ז שם).

קשורים עם נטיות טבעיות חזקות, נדרשת השתדלות מיוחדת: ולהעיר מתורת הה"מ (או"ת הוספות סי' מ', מלקו"ת ואתחנן ט,ד): שאע"פ שארז"ל (ראה תו"כ ס"פ קדושים) אל יאמר אדם אי אפשר בבשר וכו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר אי אפשי כו' בכדי שלא יפול ח"ו. וראה לקו"ת שם.

"מצוות אנשים מלומדה": ישעיה כט,יג. וראה תו"א ר"פ וארא. המשך תרס"ו עמ' שיד-שטו. סה"מ קונטרסים ח"ב שטז,ב.

השיגרה (ההרגל)... הפרעה... לעצם קיום המצוות: שלכן, כשעובד רק לפי רגילותו נקרא "אשר לא עבדו" – חגיגה ט,ב. תניא פט"ו. המשך תרס"ו שם.

מעלין בקודש: ברכות כח,א. וש"נ.

הרי זה עדיין רק "לשם שמים", הוא יעשה בהם לאחר מכן כו': וע"ד החילוק בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907. שם עמ' 932. ח"י עמ' 104 ואילך. – אף שבכלל "בכל דרכיך" כולל גם מעשיך לשם שמים (ראה רמב"ם ושו"ע שם).

"יציאת מצרים", יציאה מן ההגבלות... כולל הגבלות... דקדושה: ראה תניא פמ"ז. תו"א וארא נז,ב ואילך. בשלח סד,א-ב. יתרו עא,ג ואילך. לקו"ת במדבר ג,א. י,ג. שער האמונה לאדהאמ"צ פכ"א (לט,א ואילך). סידור שער התפילין (ח,ד). ד"ה ויהי בעצם היום הזה תרנ"ה (סה"מ תרנ"ה עמ' עא ואילך). ובכ"מ.

שייצא משביעת רצונו וכו': ראה לקו"ש חט"ז עמ' 273. וש"נ. "היום יום" ל' סיוון (עמ' סו).

בכל מאודך: ואתחנן ו,ה. וראה תו"א מקץ לט, ג-ד. דרמ"צ קכג,ב. קס,ב. ד"ה צאינה וראינה תר"ס. ובכ"מ. וראה ספר הערכים-חב"ד ערך אהבת ה' – בכל לבבך, נפשך ומאודך ס"ד. וש"נ.

"מסירות נפש", "מסירת הרצון": תו"א שם לו,ב. ובכ"מ.

אפילו כאשר האדם עומד בדרגא נעלית... להגיע לדרגא נעלית יותר: להעיר מתורת הבעש"ט (כש"ט – הוצאת קה"ת – הוספות סי' יד. וש"נ) עה"פ (שמות ג, ב-ג) וירא מלאך ה' אליו גו' אסורה נא גו' – בסיום וחותם התורה שם.

ובלשון הכתוב: תהילים פד,ח. וראה ברכות בסופה. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"א. וש"נ.

השם נתן לו "כוח לעשות חיל": עקב ח,יח.

הציווי... (ואת הכוח: שהרי אינו מבקש אלא לפי כוחן – במדב"ר פי"ב, ג.

כדבעי: ראה כתובות סז, רע"א.

החיוב להזכיר... יציאת מצרים: רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סי' סז ס"א.

לכאורה וכו': ראה גם ד"ה בכל דור ודור די"א ניסן ה'תשמ"א.

ב"לילה" של הגלות: ראה תו"א שמות נ, סע"ד ואילך: דהנה ארז"ל מזכירין יצי"מ בלילות, פי' בכל הגלויות ושעבוד הדומות ללילות. וראה גם תו"א וישב כח, ג-ד.

ה"חושך יכסה ארץ": ישעיה ס,ב. ובמצו"ד עה"פ: רצה לומר צרות יתרבו בעולם... יאיר לך אור הישועה.

עקבתא דמשיחא: ראה סוף מס' סוטה. ושם: בכל יום ויום מרובה כו'.

"פקע הגג": פסחים פה, סע"ב (בפסח דורות – שמקורו ונצטוו עליו בר"ח ניסן בפסח מצרים – בא יב,יד; שם, יז ובפרש"י).

ודבר זה שימש הכנה והקדמה ליציאת מצרים: להעיר ממכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ בא שם, ו. – נתבאר בארוכה בלקו"ש חט"ז עמ' 114 ואילך.

לישועתך קיווינו כל היום: תפילת העמידה – ברכת את צמח דוד וכו'. וראה לקו"ש ח"כ עמ' 459. חכ"ה עמ' 274.

כל יום: גם בשבת ויו"ט (אף שלא באופן של צער, שחסר לו כו') – נוסף ע"ז שגם אז אומרים בכל תפלה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

מקווים ומתפללים ללא הרף שתבוא הישועה: וכמו שאומרים ב(כמה נוסחאות ד)תיקון חצות: עד מתי! וראה שיחת ש"פ משפטים וש"פ תשא ה'תשד"מ. ראה מדרש תהילים עה"פ (תהילים פג,ב) "אלוקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל", הובא ונתבאר באוה"ת לתהילים (יהל אור) עה"פ (עמ' רחצ). וראה גם ד"ה ויקם עדות דש"פ אחרי, שבת הגדול ה'תשד"מ.

וזרח בחושך אורך, ואפלתך כצהרים: ישעיה נח,י. ובמצו"ד כאן: בהיות בעולם חשכת הצרות יזרח אורך ולא תהיה נכלל עמהם וכו'.

כצהרים: ראה רד"ק עה"פ: כמו הצהרים שהוא חוזק אור היום.

"אפלתך" – שיא החושך: ראה בא י,כב. ובפרש"י.

ניצוצי רבי

"אחד בדורנו"

"נוגע לי "דבר ה' זו הלכה", נוגע לי עם קודש כל יהודי, אפילו כאלו שרחמנא-ליצלן טועים" * "ענייני הוא להשתדל להפיץ עניינים – שלפי עניות-דעתי הרי הם של אור, ואכן בקול שאון ובקול המונה של רומי" * לרגל י"א בניסן, יום-הולדת הק"ד לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בבואנו ממערכת הבחירות, נפתח את רשימתנו בדברים שכתב (בו' באלול תשכ"ה) איש ההגות והעיתונאי הרב יהודה נחשוני, בביטאונה של פא"י, 'שערים'. הדברים נשאו את הכותרת "נהיה מוכנים":

"האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א פנה ברגע האחרון במכתב שבו הוא מחייב את ההופעה המשותפת של המפלגות הדתיות לבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. אין ספק כי זו משאלתם של המוני בית ישראל בארץ ובגולה. אף פעם לא היה בפיצול הדתי להסב כל-כך נזק לתורה בישראל כבימינו אלה. כל כוחות החולין מימין ומשמאל יכולים היו להתאחד ולהתגבר על המפריד ביניהם, ואילו אנו הדוגלים בא-ל אחד ובתורה אחת מופיעים בשלוש רשימות נפרדות ומוקיעים את עצמנו כפלגנים לעיני הרחוב החילוני הצוחק למשבתנו. ברוך האיש הגדול והמרומם, ראש עדת רבבות שלומי אמוני ישראל, שמציל כבודה ותפארתה של יהדות התורה ואומר את דברו הנוקב, קול אלוקים חיים, בעניין קדוש ונשגב זה. לדאבוננו הרב שותקים כולם למשחקי תעתועים שברחוב התורני, ונותנים לנערים לקבוע הלכה בישראל. אין איש מזכיר את חובת הליכוד הדתי בשעת הרת עולם כזו, כשימין ושמאל התאחדו למחוק צלם אלוקים מעל מצח העם. באווירת אדישות מדהימה זו מכין כל פלג ופלג הליכותיו המיוחדות, ללא שים לב לתוצאה ההרסנית שבהתפצלות בלתי מובנת זו לענין המשותף שכולם מעונינים בו במידה שווה.

"ידוע כי כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א הוא מהלוחמים הנמרצים למקוריות תורתית, בלתי מפלגתית וסיעתית. אי-אפשר לחשוד בו בנטייה חד-צדדית. הוא הגבר הקים עול תורה ויראה במתכונת טהורה ובצורה כללית, ואין כמעט מתחרה לו להחדרת דבר השם בכל החוגים והשכבות, ובארבע כנפות העולם. בהשקפה הוא מייצג תמיד קו תורתי ברור ובלתי פשרני בכל הבעיות העולות. יש לציין, כי מעודו הוא לא התחמק מלתמוך בשעת הכרעות ברשימה החרדית ביותר, אם כי לא ביקש ולא קיבל כל תמורה על כך משום צד שהוא. ואם הוא מצא לנכון לקרוא קריאה לליכוד דתי כללי, הרי זהו מתוך אחריות וחרדה לגורלה של יהדות התורה בארץ, ומתוך תדהמה על כי השתיקה אופפת את עולמנו, כשמוסדות קיומנו עומדים חס-ושלום בסכנת התמוטטות. אין די מילים בפינו להעריך עוז-נפש ותעצומות זה של, לכל הפחות, אחד בדורנו.

"אולם השאלה הגדולה והמכריעה היא: האם תמצא הקריאה הנאמנה והגדולה הזאת הד בלבותינו? אנחנו אנשי פועלי-אגודת-ישראל מוכנים להישמע בכל עת ורגע, אך השבט שלנו הלא הוא הדל והקטן בין שבטי המפלגות. האם יישמעו לקריאה גם המפלגות האחרות? האם יבינו לקדושת ההתעוררות טהורה ממרחקים ויראו בה פתקא משמיא? ימים ידברו. והלוואי".

טורו הנ"ל של נחשוני פורסם ב'שערים', לצד מכתבו המפורסם של הרבי שפורסם שם (ובאיגרות-קודש, כרך כ"ג, עמ' תלז-תמב), בעניין הקמת חזית דתית מאוחדת.

[מכתבים נוספים של הרבי בנושא התפרסמו בעבר במדור זה (גיליון שעז), כאשר בין השאר מתבטא הרבי (שם עמ' 15) ש"הדבר נוגע בטובתם הרוחנית של כשני מיליון מבני ישראל שי' כן ירבו שבאה"ק ת"ו".

סיבות מכאיבות

הדברים הנ"ל מבטאים את כמיהתו של הרבי לאחדות המחנה ולהגברת כוחה והשפעתה של היהדות התורנית בארץ-הקודש.

במכתב אחר באנגלית ('מורה לדור נבוך', עמ' 147) מתבטא הרבי אחר כישלון הקמת חזית דתית:

תמיד ניסיתי לאחד את המפלגות השונות, וגם הפעם התחלתי במאמציי זמן רב לפני המועד הסופי. לא יצאתי בהכרזה על כך, משום שהרגשתי שיהיה קל יותר להגשים את התוצאות המבוקשות דרך דיפלומטיה שקטה, לפני שתתעורר שאלה כלשהי של לחץ והצלת כבוד... רק לאחר שהמאמצים הללו לא הביאו את התוצאות המבוקשות, עשיתי מאמץ אחרון להביא את הנושא לפרסום, במטרה ליצור לחץ ציבורי שישפיעו על אלה שהתנגדו כי חזית הכי חשובה וחיונית זאת תתמודד בבחירות. למרבה הצער, גם מאמץ זה נכשל, מסיבות שהן מכאיבות מכדי להרחיב עליהן את הדיבור.

"דרך סלולה מרבותינו"

להלן צרור התבטאויות ייחודיות של הרבי, שאינן קשורות לנושא הבחירות באה"ק:

נוגע לי "דבר ה' זו הלכה", נוגע לי עם קודש כל יהודי, אפילו כאלו שרחמנא-ליצלן טועים...

– כ' במרחשוון תשל"ה, שיחות-קודש תשל"ה, כרך א, עמ' 148.

בשבת-קודש פרשת ויקהל תשי"ד (תורת-מנחם, כרך יא, עמ' 117), התבטא הרבי:

אין זו הנהגה חדשה, אלא זו דרך סלולה מרבותינו הקדושים, ואף אחד... לא יוכל לשנות את הנהגתי בזה.

סוף-כל-סוף יעשה תשובה

בט"ו בשבט תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה, כרך א, עמ' 394):

מי שאחז בידית ("קליאמקע") של הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, יעשה בוודאי, סוף-כל-סוף, תשובה!

ועוד באותה התוועדות (שם, עמ' 396):

ענייני הוא להשתדל להפיץ עניינים – שלפי עניות-דעתי הרי הם של אור, ואכן בקול שאון ובקול המונה של רומי.

"חתנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר"...

במכתב של הרבי משנת תשי"ד (ט"ז בסיוון) הוא כותב בין השאר:

בנוגע למינוי של מי שהוא על ענייני הישיבה למשך איזה זמן, הנה בכלל אינני מתערב בעניינים כאלו (פרט, באם הכוונה בזה למעט דמותו של מי שהוא, הרי לא יחד עמם כבודי).

ואם מי שהוא רוצה פירען אייגענע חשבונות [=לנהל חשבונות אישיים] בדבר כמו הנ"ל, הרי על-כל-פנים אינו מוכרח לערב בזה את שמו של זה שהוא חתנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע

אין זמני פנוי לנהל דיפלומטי' עם מי שהוא ועל-אחת-כמה-וכמה לנהל מלחמה.

"אם נמצא בליובאוויטש"...

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"ה התבטא הרבי בין השאר בערך כך (שיחות קודש תשל"ה כרך א' עמ' 393):

אם נמצא בליובאוויטש מישהו העושה משהו שאינו מתאים על-פי שולחן-ערוך או היפך השולחן-ערוך הרי הוא לוחם כנגד ליובאוויטש! כנגדי! כנגד כ"ק מו"ח אדמו"ר! כנגד כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע! כנגד אדמו"ר הזקן! כנגד הבעל-שם-טוב! עד כביכול עם הקדוש-ברוך-הוא עצמו!       

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בגיליון הקודם נכתב בעניין צליית הזרוע, שיש לעשותה "לפני השבת". כמובן שדין זה הוא כאשר ערב פסח חל בשבת ולא בקביעות השנה. יש לצלות את הזרוע קודם החג. וכן בעניין פירור ה'חריין' והחרוסת.

שבת-קודש פרשת צו
י' בניסן, שבת הגדול

תקופת ניסן¹: ליל שבת בשעה 12:00.

דרשה: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח... והעיקר... ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"².

הפטרה: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, [ומדלגים עד] כה אמר ה' אל יתהלל... נאום ה'" (ירמיהו ז,כא-כח; ט,כב-כג)³.

אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו"⁴. הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

מוצאי שבת-קודש – אין אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש"⁵. קידוש לבנה.

יום ראשון
היום הבהיר י"א בניסן

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד. היום מתחילים לומר את מזמור ק"ה בתהילים⁶, ואחר-כך⁷ את המזמור המתאים לכל אחד לפי מספר שנותיו.

יום שלישי
י"ג בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד. נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע⁸.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות⁹.

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח"¹⁰ עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי, ללא ה'יהי-רצון'¹¹.

יום רביעי
י"ד בניסן, ערב פסח

בדיקת חמץ:

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם¹². כמו-כן יש לרכז במקום המשתמר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר¹³.

זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה¹⁴ (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית¹⁵). עוטפים כל אחד מהם בנייר¹⁶ (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב).

זמנה: אור לארבעה-עשר – מיד אחרי צאת הכוכבים¹⁷ (באזור המרכז – בשעה 7:32), ותמיד לאחר תפילת ערבית¹⁸.

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה¹⁹.

אופנה²⁰: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה: מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכל בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו¹⁶ [צריך להיזהר להוציא בעוד מועד מהשקית את הדף ובו הברכה וכו'].

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה (אלא בדבר שהכרחי לבדיקה). ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה²¹.

כתב רבנו הזקן בסידורו: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו"²².

את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ. מוכרים גם חמץ גמור²³, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח²⁴.

שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה²⁵. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר 'כורך'¹⁶.

תפילה: משכימים להתפלל²⁶. החל מהיום ועד סוף חג הפסח, אין אומרים 'מזמור לתודה'²⁷.

תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונהגו לאכול בסעודת סיום מסכת²⁸ וכדומה²⁹, ולהפסיק את הצום.

סוף זמני אכילת ושריפת חמץ: באזור המרכז מותר לאכול חמץ עד השעה 10:30. יש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 11:34 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחרו את המכירה!).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

בחו"ל יש לעשות עירוב תבשילין בערב פסח השנה, ועם זאת ביום-טוב ראשון אסור להכין ליום-טוב שני, וגם לא לשבת.

יום חמישי
ט"ו בניסן, א' דחג-הפסח

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה: כל ליל ראשון של פסח³⁰.

הדלקת הנר: ביום רביעי, קודם השקיעה³¹. מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו".  אם לא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש, מאש שהודלקה לפני החג.

אחר מנחה, קודם השקיעה³², קוראים את 'סדר קרבן פסח'.

בני הבית מכינים הכול על השולחן ומסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת.

טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות³³.

ערבית של יום-טוב. אחר שמונה-עשרה – הלל שלם בברכה תחילה וסוף. כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר(ו) נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו..."³⁴.

לאחר ההלל – קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.

ליל-הסדר

מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות, שלא יישנו³⁵.

אין לובשים קיטל לסדר, וכן אין מקפידים לאיזה צד (מזרח, מערב וכו') יהיה מקום מושבו¹⁶.

סידור הקערה:

[כמה ממנהגינו בקשר ליין, זרוע, ביצה ושאר רכיבי הסדר, פורטו ב'התקשרות' בגיליונות הקודמים].

* הרבי היה מסדר את הקערה מעומד³⁶.

* בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, היה אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', אומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש³⁷.

* צריך להניח קערה או מגש תחת המצות. ונהגו להפסיק במפה בין המצות¹⁶.

* מסדרים את המצות: [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן³⁸.

* המינים מונחים על המפה, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'³⁹.

* כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כהנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן⁴⁰.

* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא⁴¹.

* הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת⁴².

* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ופעם אחת לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתה, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי)⁴³.

* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות⁴⁴.

* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא לאכילת מצה⁴⁵.

* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך'), בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד ואחד מהם כוס המכילה רביעית⁴⁶. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסבה⁴⁷.

* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו (יש אומרים שאם לוקחים כלי חד-פעמי, או סוג כלי שאינו בשימוש בפסח, דיי בזה)⁴⁸.

* במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי, גביע גדול של כסף, לימין הקערה⁴⁹.

'קדש':

אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.

* מנהגנו בקידוש ובכל כוס-של-ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך⁵⁰.

* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו⁵¹.

* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב¹⁶. וגם השומעים עומדים.

* כוסו של הרבי גדולה ביותר. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח מהשולחן, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס [בהגש"פ של הרבי איתא, שמוגבהת למעלה משלושה טפחים מעל-גבי השולחן⁵²]. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר בסעיף זה⁵³.

* כשמתחיל – ייתן עיניו בנרות⁵⁴, ובשעת ברכת הגפן והקידוש – בכוס⁵⁵.

* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה⁵⁶.

* כל אחת מארבע הכוסות של ליל-הסדר – שותים אותה כולה ובבת-אחת⁵⁷.

* אין מנגנים 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה⁵⁸.

'ורחץ':

הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'⁵⁹.

'כרפס':

שיעורו: פחות מ-15 גרם⁶⁰. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה)⁶¹.

הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח⁶².

'יחץ':

פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו בין שתי המצות⁶³.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה¹⁶.

מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם⁶⁴. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב"⁵⁷.

'מגיד':

"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות"¹⁶.

הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ⁶⁵.

"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם"⁶⁶.

הניקוד: "הא (ה-ה' בצירי) לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה')⁵⁷.

אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה⁶⁷.

"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" – מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד)¹⁶.

* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קמעה), אך המצות נשארות מגולות⁶⁸.

* אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.

'מה נשתנה':

אם אין לו בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אישה, הוא שואל את עצמו⁶⁹.

שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש⁷⁰), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.

לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס¹⁶.

והיא שעמדה – בישיבה⁷¹.

הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפסקה בקול רם⁷¹.

שפיכת יין מהכוס:

נוהגים לשפוך יין מהכוס – שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות-עשן"; עשר פעמים בעשרת המכות דהיינו פעם אחת בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב"⁷².

אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה⁷².

בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן, אלא כשהכלי התחתון על הארץ⁷³. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן את הכלי עם היין השפוך.

מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים⁷⁴.

'דיינו': אין מפסיקים באמצע אמירת הארבעה-עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם⁷⁴.

"רבן גמליאל":

*במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה⁷⁴.

* 'מצה זו' – מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני¹⁶.

* 'מרור זה' – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני¹⁶.

לפני 'לפיכך' מכסים את המצות ואחר-כך מגביהים את הכוס (כפי הסדר הנהוג בקידוש⁷¹). אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו"¹⁶.

אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות⁷⁵. גם ברכת 'אשר גאלנו' נאמרת מיושב⁷⁶, וכן ברכת 'בורא פרי הגפן⁷⁷.

לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'³⁶.

נטילת ידיים. מנהגנו (בנטילת ידים תמיד)⁷⁸: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי מלא מים ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. אחרי הברכה ולפני הניגוב משפשפים יפה את הידיים זו בזו. אחרי תחילת השפשוף מתחילים את הברכה.

'מוציא' 'מצה':

כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו כשהוא אוכל⁷⁹.

"וייקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'...

"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ... [על אכילת מצה]. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'"³⁸.

הרבי מברך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו. מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו. אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שאינו בולע את ה'זיתים' בשלמותם⁸⁰.

שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 27 גרם, כמחצית מצת-יד. יש מקום לומר⁸¹, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק במצת-יד (בלי דחיסה) אינם יותר מ-11 גרם (כרבע מצת-יד). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.

חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה בבחינת הפסק, ואין מקום לעכב את אכילתם עד גמר אכילת בעה"ב. והמחמירים בזה, הנה לאחר ברכת המוציא ומצה, לוקח בעל הבית את ה'כזיתים' לעצמו, ומוסר לזוגתו או לאחד המבוגרים להכין ולחלק לכל השאר כדי שלא יהיה לו הפסק, וכל אחד מברך ואוכל כשמקבל (אפשרות נוספת: להכין מראש 'כזית' לכל אחד בשקית נפרדת, ורק לצרף לה מבציעת בעל-הבית).

מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות⁸², ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'.

'מרור':

מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה¹⁶. לועסים היטב, כדי להרגיש את טעם המרירות.

החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור⁸³.

הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו⁸⁴.

לפי ספר 'שיעורי תורה' – שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר בין השיניים.

הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל⁸⁴.

'כורך':

לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור (בסך הכל) משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מעל התמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער⁸⁵). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים אותם  ביחד ובהסיבה¹⁶.

'שולחן-עורך':

אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה¹⁶.

מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה¹⁶. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה⁸⁶.

למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים – בכל שבעת ימי הפסח¹⁶.

אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות⁸⁷.

הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה⁸⁸, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה, ואחר-כך (כבכל השנה) קינחה מבפנים ומבחוץ במפית-נייר⁸⁹.

'צפון':

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר-כך⁵⁷.

בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו¹⁶. יש לאכול את כולו במקום אחד⁹⁰. אוכלים בהסבה, ויש לסיימו קודם חצות⁹¹ (12:39 באזור המרכז).

'ברך':

הרבי מזג 'כוס של אליהו' תמיד קודם ברכת-המזון, ואחריו מזג לו כוס שלישי⁹².

הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה ללא פגם⁹³.

מקריא ההגדה הוא המזמן⁹⁴.

כל אחד ואחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'⁹⁴.

"שפוך חמתך": אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעית, לוקחים נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת¹⁶.

שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים⁹⁵.

'הלל' – 'נרצה': כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו". אין מדקדקים לומר 'הלל' קודם חצות¹⁶.

גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו', כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל⁹⁶.

באמירת ("הלל הגדול") כ"ו פסוקי "הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור⁵⁷.

"לשנה הבאה" (פעם אחת⁹⁷): שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'⁹⁸.

* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו [לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב] אל הבקבוק [וחוזר חלילה פעמים רבות], וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן¹⁶.

* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח)¹⁶.

* אין אומרים "חסל סידור פסח"¹⁶.

* משנת תשי"א עד תש"ל ועד בכלל, לאחר הסדר (בבית כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ), היה הרבי נוהג להתוועד (כמובן – בלא 'לחיים') בבית-הכנסת.

סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב

* ממכתב הרבי⁹⁹: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".

קריאת שמע שעל המיטה:

נוהגים לקרות על מיטתו בלילה זה רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'¹⁰⁰.

תפילת שחרית:

אם לא הספיקו להכין את שני ספרי-התורה לקריאת היום מערב יום-טוב, יש לגוללם לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'¹⁰¹.

הלל שלם, עונים  'הודו' בקול כנ"ל בלילה.

לאחר ההלל – קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), רבש"ע, בריך שמיה וכו'.

בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא "משכו וקחו", מניחים את הספר השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד אחרי הקריאה בו) ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה. אשרי. יהללו. חצי קדיש.

אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים למפטיר, ומגביהים וגוללים אותו רק לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

קודם מוסף מכריז השמש "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' – חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך – חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק – עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר – יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל')²⁶.

בחזרת הש"ץ – תפילת טל.

לאחר אמירת תהילים, לפני הקידוש, אומרים 'שש זכירות'¹⁰².

צריך לדאוג לכך, שבכל סעודה ביום-טוב תהיה הכנסת-אורחים'¹⁰³.

בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.

אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה"¹⁰⁴.

שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא; ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין"¹⁰⁵.

ממצוות שמחת יום-טוב, שהגברים חייבים לשתות בכל אחד מימי החג (כולל ימי חול-המועד) רביעית יין¹⁰⁶. אך אפשר לצאת ידי חובה זו בשתיית ארבע-כוסות של אמש¹⁰⁷.

בנוסף לזה, בכל יו"ט [ולא בחול-המועד] "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת [ויש לדון במי שקשה לו לשתות יין, אם חייב בזה. וביין שמחה לא נזכר "אם ידו משגת" ואולי חייב שם בכל עניין], וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו"¹⁰⁸.

מוצאי יום-טוב*:

ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו¹⁰⁹:

א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.

שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:

א. אמר (או ספק אמר¹¹⁰) "משיב הרוח ומוריד הגשם" – יחזור לראש התפילה.

ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" – לא יחזור (אלא אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה, יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").

ג. אמר (או ספק אמר) 'ותן טל ומטר' – יחזור לראש התפילה.

ד. שכח (או ספק שכח) 'יעלה ויבוא' – יחזור לראש התפילה.

קדיש תתקבל.

ספירת העומר:

* מברכים וסופרים בעמידה¹¹¹, אחר צאת הכוכבים¹¹². ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה¹¹³. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום.

למנהגנו – גם הנשים סופרות¹¹⁴, ובברכה.

* בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת העומר¹¹⁵ – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום".

* סדר הכוונות³⁸: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.

* השומע ספירת העומר מאחרים בטרם ספר בעצמו, טוב שיכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל¹¹⁶.

* מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור שאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה¹¹⁷.

* המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה¹¹⁸. במקומות שיש 'מקורבים', רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור¹¹⁹.

* כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה¹²⁰.

* "לכאורה, אף שמברכים בכל לילה כי כל לילה היא מצווה בפני עצמה, ויש אומרים שגם אינן תלויות זו בזו – המצווה דכל לילה היא לא רק לספור ולדעת שהוא יום אחד וכו' לעומר, אלא גם לדעת (לכוון – כחלק מקיום המצווה, על-דרך הידיעה שזהו יום אחד וכו' לעומר) שזהו חלק מ(ספירת) שבעה שבועות"¹²¹.

* המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, יכול לברך על ספירתו¹²².

* קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'¹²³.

* רצוי שלא לחצות את 'קו התאריך' בימי ספירת-העומר ("באם אין הכרח גמור בדבר", וכן הורה הרבי לשלוחיו לאוסטרליה וכו')¹²⁴, מאחר ולפי דעת הרבי, אדם ש'הרוויח' או 'הפסיד' יום על-ידי מעבר מערבה או מזרחה מקו התאריך, ממשיך וסופר לפי הימים שלו ולא לפי ספירת כלל ישראל או אנשי המקום, ואף חג-השבועות שלו נקבע ביום החמישים לספירתו-הוא (אלא שלא יאמר אז 'זמן מתן תורתנו')¹²⁵.

* נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום¹²⁶.

בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום¹²⁷.

הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"¹²⁸. אין מברכים על הבשמים ולא על האש¹²⁹.

בעניין שמחה ביין – ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.

יום שישי, ט"ז בניסן
א' דחול-המועד

לימוד תורה:

"ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז – מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא גם במובן כמות הזמן – עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עז"¹³⁰.

חינוך:

בהוראת כ"ק הרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד¹³¹.

מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך – גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד¹³².

שחרית: אין מניחים תפילין¹³³. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח)¹³⁴. יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו – כג,מד. מיקום ההפסקות – כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא¹³⁵), מניחים את ספר-התורה השני על הבימה¹³⁶ (לימין הראשון), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה רביעי בפ' פינחס 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון גואל. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.

טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם¹³⁷) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן¹³⁸.

היום אין קוראים את הפרשה (לא את זו שקוראים מחר, ולא את זו שאומרים בשיעורי חת"ת) שמו"ת¹³⁹.

בהדלקת נש"ק, מברכת "להדליק נר של שבת קודש" בלבד.

יש להכין את ספרי-התורה לקריאת-התורה מחר, ואם לא עשו זאת, יש להכינם לפני תפילת שחרית.

----------

1) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת [חצי שעה לפני וחצי שעה אחרי – דרכ"ת יו"ד קטז,פח מכנה"ג שם] התקופה (אם לא מים שנשאבו למצוות-מצוה, משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וגם בהם לכתחילה) מציע לשים ברזל כמו מחט בתוך המים (ולהוציאו מיד אח"כ). כמו"כ כ' שם בקשר למים שבשכונת המת (בית שמת בו וב' בתים הסמוכים). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה] ועד"ז בסי' רו סי"ד. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה, וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773. במהדורה החדשה כרך ו' עמ' קמב), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז (ומהרה"ג הרה"ח ר' אליהו שיחי' לנדא שמעתי שנוהגים להיזהר בזה, ע"פ הפרטים דלעיל). ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ובלוח כולל-חב"ד מופיעות תמיד בתחילת החודשים המתאימים.

2) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב.

3) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

4) הגש"פ של הרבי.

5) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג.

6) אבל לא את הפרק הקודם –  מענה הרבי (משנה אחרונה) בהגהת לקט "מנהגי יום הולדת" הנדפס בסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 406, נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' נה.

7) במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (אג"ק ח"י עמ' נג. קובץ מכתבים שבתהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 214) שהפרק לפי שנותיו נאמר אחר תפילת שחרית, לפני אמירת שיעור התהילים היומי. במכתב הרבי (אג"ק חט"ו עמ' רלד. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קצא) הורה, שבשעת הדחק ניתן לאומרו לאחריו. הרבי עצמו כשהתפלל לפני התיבה לא אמר זאת עם השיעור היומי. כשהתפלל ביחיד, לפעמים היה אומרו (לפני תפילתו) עם הפרק של הרבנית כשאמרו הציבור אשרי ובא לציון לאחר קריאת התורה, שנכנס להאזין לה  בימי שני וחמישי.

8) לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 23 הע' 39, וראה אג"ק (אדמוה"ז, אדמו"ר האמצעי ו)הצמח-צדק (ברוקלין תש"מ) עמ' שסג-ד.

9) קטע זה ע"פ ההוראות שבלקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 276 ועמ' 296. אג"ק ח"ד עמ' קמב. 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286 (מוגה) ועמ' 292. שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 382.

10) לקוטי-שיחות, כרך לב, עמ' 19 (ע"פ שיחת י"ג ניסן תשמ"ה, ודלא כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תכט  סעיף טו להתחיל ביום זה "בהעלותך", ראה בספר-המנהגים עמ' 36 בהערה וב'אוצר מנהגי חב"ד' (להלן: 'אוצר') ניסן-אייר עמ' ז).

11) לקוטי-שיחות, כרך לב, עמ' 21 הערה 21.

12) שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סעיף לח.

13) שם סי' תלד ס"א-ג.

14) שם סי' תלב סי"א, סידור אדמוה"ז, ספר-המנהגים.

15) כי רק בכזית מקיימים ביעור חמץ לדברי הכל, כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תמו ס"ג. בשע"ת תלב ס"ק ז ועוד, צויינו בנטעי-גבריאל פ"מ ס"ז, כתבו [וכך העתקנו בעבר] שכל פירור לא יהיה בו כזית. אבל כיוון שמבואר בשו"ע רבנו (סי' תמב סכ"ח ובקו"א ס"ק יח בהגהה הב' בסופו) שגם בפחות מכזית עובר בבל יראה עכ"פ מדרבנן, ואם אוכלים אותו עוברים על איסור דאורייתא (חצי שיעור), לכן לא הביא אדמוה"ז בשו"ע ובסידור והרבי בהגש"פ ובמנהגים את ההקפדה להניח פחות מכזית, כי גם אז, אם יאבד – יצטרך לבדוק שוב (תודה להרב אברהם שי' אלאשווילי).

נכון שהמניח ירשום היכן הניח כל פירור, שלא יישכח – נטעי-גבריאל פ"ח ס"ח.

16) ספר-המנהגים.

17) שו"ע אדמוה"ז סי' תלא ס"ה.

18) ספר-המנהגים. וראה המובא ב'אוצר' עמ' פג (כנראה הכוונה: שהרגיל להתפלל ערבית ביחיד – יתחיל לבדוק בין מנחה למעריב ויתפלל לאחר הבדיקה, אך אם כבר הגיע זמן מעריב וטרם החל לבדוק – יתפלל תחילה. ועצ"ע. וראה בקונטרס 'בירורי מנהגים – מועדים' להרב שבתי שי' פרידמן, צפת תשס"ו עמ' 16).

19) שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סי"ב-יג ואילך.

20) "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ" (בבדיקה וחיפוש בפועל ממש – אג"ק ח"ב עמ' שדמ. וראה המובא ב'אוצר' עמ' פג).

21) שם סי' תלב ס"ו-ז.

22) אג"ק חט"ו עמ' קנז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פג.

23) 'אוצר' עמ' פ – מאדמו"ר הצמח-צדק ומאדמו"ר מהורש"ב.

24) לקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 364, 'שערי הלכה ומנהג' שם סי' קצד, וש"נ.

25) שו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד.

26) לוח כולל-חב"ד.

27) סידור אדמוה"ז. וראה צמח-צדק , חידושים רח,ב (שמצדיק בדרך שקו"ט את האומרים זאת בערב פסח) וביאור דבריו בלקוטי-שיחות חי"ז עמ' 426.

28) גם על מסכת קטנה, וכש"כ על מסכת מתלמוד ירושלמי (שערי הל' ומנהג שם סי' קצז). בשעת הדחק ניתן לסמוך על סיום מסכתא של משניות עם פי' הרע"ב (נטעי גבריאל הל' פסח ח"ב פמ"ג סי"א). וראה המובא בס' פסקי תשובות סי' תע.

29) בפועל אין רגילים שנשים יתענו (או יבואו לשמוע סיום) לעצמן כבכורות או בשביל הבן (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תע ס"ג וס"ה, נטעי-גבריאל שם ס"פ מב).

30) אם-כי למעשה אין מקדשין את הלבנה ביום-טוב, וממתינים למוצאיו (ראה ט"ז סי' תכו ס"ק א. 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35 מרשימת הרב יעקב לנדא ז"ל בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע).

31) קיצור דיני נש"ק עמ' לו, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג, וכן הורה הרב זלמן-שמעון דבורקין ז"ל, וכ"מ בלקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 297 הע' 69.

32) "בזמן שהקרבת קרבן-פסח כשרה" הגש"פ של הרבי.

33) שו"ע אדמוה"ז סי' תעב ס"ו.

34) טור סי' תכב. הגש"פ של הרבי.

35) שו"ע אדמוה"ז ר"ס תעב.

36) הגש"פ 'היכל מנחם'.

37) 'אוצר' עמ' קכה.

38) סידור אדמוה"ז.

39) ויש הזוכרים שהרבי השתמש במפית, ותחת החרוסת היו שתי מפיות (הגש"פ היכל מנחם).

40) 'אוצר' עמ' קלו.

41) שם עמ' קלא, וראה בהגדה הנ"ל.

42) שם עמ' קלה.

43) שם עמ' קלג-ד.

44) שם עמ' קכג.

45) שם עמ' קמח.

46) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה, נטעי-גבריאל פסח ח"ב עג,י-יב, וש"נ.

47) אך ראה בנטעי-גבריאל עח,כד שהביא מבן-איש-חי ועוד, שיש לחנכם בזה.

48) ראה בהגדה הנ"ל עמ' סח.

49) 'אוצר' עמ' קלח.

50) שם עמ' קמב, וש"נ.

51)  שם עמ' קמ-קמא.

52) אלא שהרבי עצמו לא תמיד הגביה כל-כך. ראה יומן משנת תשי"ד (נדפס בסו"ס 'שיחות קודש' (ה), ברוקלין תש"ס, עמ' 470-469) אודות לילות הסדר דאז. 'התקשרות' גיליון תקמ"ח ס"ע 16, אודות קידושא רבא. וע"ע.

53) שם עמ' קסז.

54) וטוב שיהיו אלו (עכ"פ אחד מה)נרות שברכו עליהם, ובפרט ביו"ט שמברכים גם 'שהחיינו' (לקו"ש דלהלן).

55) הגש"פ של הרבי, משו"ע אדמוה"ז סי' רעא,יח-יט. ביו"ט – לקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 283 ע"פ שוע"ר שם ס"ד.

56) 'אוצר' עמ' קמה, וש"נ.

57) הגש"פ של הרבי.

58) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קמד.

59) הגש"פ היכל מנחם עמ' מב. הרבי היה קם ממקומו והולך למטבח ליטול ידיו ('אוצר' עמ' קמז).

60) ע"פ 'שיעור מקוה' ר"ע קפב.

61) 'אוצר' עמ' קמט.

62) שם עמ' קמח.

63) סידור אדמוה"ז וספר-המנהגים.

64) 'אוצר' עמ' קנא.

65) שם, עמ' קנז.

66) שם עמ' קנד (נוסח שונה – ב'תורת מנחם' חט"ז עמ' 196).

67) שם.

68) שם, עמ' קנט.

69) שו"ע אדמוה"ז תעג,מ. התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 1525.

70) הנוסח המלא באידיש: הגש"פ 'היכל מנחם' עמ' מט. 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 207.

71) 'אוצר' עמ' קסז.

72) סידור אדמוה"ז.

73) 'אוצר' עמ' קע.

74) שם, עמ' קעא.

75) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סמ"ז-מח.

76) 'אוצר' עמ' קעד.

77) שם עמ' קעו.

78) ע"פ: סדר נט"י לסעודה ס"א-ו. 'התקשרות' גיליון שט עמ' 18. ספר-המנהגים עמ' 21. תורת-מנחם, חלק י, עמ' 197 (הרבי קם וניגש ליטול ידיו במטבח, וכדלעיל – 'אוצר' עמ' קעו).

79) כל השנה – ראה אג"ק חי"ד עמ' כט, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמג.

80) 'אוצר' עמ' קעו.

81) ראה יגדיל-תורה נ.י. חוברת סה סי' סד. ובכ"מ.

82) שיעור-מקווה עמ' קפב.

83) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"א.

84) 'אוצר' עמ' קלה-ו.

85) ראה שם עמ' קעט.

86) שם עמ' קפג. ומציין לטעמי המצוות להאריז"ל ס"פ ויקרא, שהאריז"ל היה אוכל ביצים צלויות ולא בדקן מחשש דם (ראה ברמ"א סי' סו ס"ח ובכף-החיים שם ס"ק מא). ובפרט שכיום ע"פ הפיקוח הממשלתי בכל מקום, הביצים שבשוק הינן רק "ספנא מארעא" (ראה שם ס"ז).

87) שם, עמ' קפד.

88) לכאורה מקיימים בשתייה זו "קביעת סעודתו על היין" שחייבים בכל סעודה ביום-טוב, ראה להלן בסעודת היום. אבל מסתבר יותר שליל הסדר כולו נחשב תמיד "קבע סעודתו על היין". ואכן כנראה לא שתה הרבי רביעית בבת-אחת.

89) שם, עמ' קפח.

90) שו"ע אדמוה"ז סי' תעח ס"ב.

91) שם סי' תעז,ד.ו. וספר-המנהגים (קודם חצות – בסדר א' בלבד).

92) 'אוצר' עמ' קצב.

93) שם, עמ' קצד.

94) שם, עמ' קפט.

95) שם, עמ' קצה.

96) ספר-המנהגים, ושם עמ' קצח.

97) הגש"פ של הרבי. וראה תורת-מנחם ח"ח עמ' 83. 'אוצר' עמ' רא.

98) לקוטי-שיחות ח"ב ס"ע 543.

99) אג"ק חי"א עמ' סד.

100) שו"ע אדמוה"ז סי' תפא ס"א. ובסדר השני – כבכל יו"ט (ספר-המנהגים).

101) כנפסק בשו"ע סי' קמד ס"ג שאין גוללין ס"ת בציבור.

102) ע"פ היום יום ח' מנ"א, ספר-המנהגים עמ' 18, ומיקומו כפי הנדפס במחזור השלם.

103) כדי למנוע את עניין "פרש חגיכם" – 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1838, עיי"ש.

104) ע"פ חסידות – לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 276 מביאורי הזוהר להצמח-צדק עמ' צו וסה"מ תרס"ח עמ' קעא. ברור מלשון המכתב שם, שהכוונה גם ליום הראשון דחג הפסח. ובלקו"ש שם עמ' 33 נתבאר שזה בדומה לעניין "תפילת ערבית רשות". בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רט הביאו רק את המקורות שציין הרבי לשלילת המצוה בזה ע"פ נגלה. וע"ע 'הגדה שלמה' עמ' 160.

105) מרשימת הרבי (נדפסה במילואה באג"ק ח"ה עמ' רנה, לקוטי-שיחות חי"א עמ' 336), ספר-המנהגים עמ' 38, וש"נ.

106) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז, תורה-אור עמ' 198. וראה בס' חוה"מ כהלכתו עמ' ז-ח.

107) ראה שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87, והמקור לכאורה בתוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב.

108) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ד, ועיי"ש ובקו"א ר"ס רמב. השיעור לכאורה רביעית, ואם שתה כך פעם אחת ביממה יצא גם ידי שמחה הנ"ל. אבל אם יצא י"ח שמחה ביין הקידוש כנ"ל, עדיין חייב לשתות בסעודה היום ומחר.

*) לבני חו"ל: אין אוכלים מהמינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך של ליל סדר שני. יש לעשות בערב-פסח 'עירוב תבשילין', כדי להתיר הכנתן מיום ששי (ב' דחג-הפסח) לשבת.יש לעשות בערב-פסח 'עירוב תבשילין', כדי להתיר הכנתן מיום ששי (ב' דחג-הפסח) לשבת. יום שני של פסח. הנחלב והנולד ביום הראשון – מותר ביום השני. ערבית דיום-טוב. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת העומר וכו'. סדר-פסח שני. בקידוש: יין, קידוש, שהחיינו. הגדה כדאתמול (אלא שאין מקפידין לאכול האפיקומן קודם חצות). ק"ש שעל המטה כמו בכל יום-טוב. שחרית כדאתמול. מוציאין שני ספרי תורה, בראשון קורין לה' עולים בפרשת אמור 'שור או כשב', ובשני מפטיר כדאתמול 'והקרבתם'. הפטרה: וישלח המלך ... (מלכים ב כג,א-כה). מוסף דיום טוב.

109) שבח-המועדים פנ"ג.

110) שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"י. אמנם במשנ"ב שם ס"ק לח הביא ממו"ק ומגן-גיבורים שאם ברור לו שהיה בדעתו להזכיר כדין בתוך התפילה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם הזכיר או לא, אין צריך לחזור. ואם נתעורר הספק מייד אחר התפילה יש לחזור (בקצוה"ש סי' כא לא הביא זאת, אולי מפני הקיצור). וע' בזה בס' אישי-ישראל פכ"ג הע' קלד. ועכ"פ הביא שם בשם בעל המנחת-שלמה, שאם זוכר שבתחילת אותה ברכה היה בדעתו לומר כדין, מסתבר שלא טעה.

111) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ד.

112) שם, סי"ב.

113) שם, סי"ט.

114) ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ב "ובמקצת מדינות, שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה" (ובפרט ע"פ דבריו בסו"ס תצג "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש לשבות להן ממלאכה כל הלילה"), למרות משמעות הזוהר ח"ג ברע"מ צז,א, כפי שהבין בשו"ת רב פעלים חלק 'סוד ישרים' סי' יב, ובשו"ע הזוהר סי' תפט ס"ק טז – לשלילה מוחלטת. אבל בס' הליכות ביתה סי' יט סוף הערה ה, מדייק מזוהר פ' תצוה קפג,א שלא התמעטו אלא מחיוב בלבד. ובפרט ע"פ ההוראה הכללית (בלתי מוגה, נאמרה בשיחות-קודש תשמ"א ח"ג עמ' 32, בקשר לברכת-החמה דאז, עיי"ש) שכל דבר שמותר לנשים לקיים ע"פ דין, יש לחזקן ולחייבן בזה (וכש"כ כאן שכבר קיבלו עליהן), כדי למונען ממנהגים פסולים.

115) ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר, ראה 'התקשרות' גיליון רמה עמ' 15.

116) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סי"ב. וראה בס' ספירת-העומר פ"ח הע' יא.

117) שם, סכ"ג-כה (ולכתחילה יצא י"ח רק בברכה, ויספור בעצמו, שם ס"א). ביאור הדעות בזה (ע"פ נגלה) בלקוטי-שיחות ח"א עמ' 270 (בתרגום ללה"ק עמ' 248).

118) אג"ק יט עמ' ערב. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב ר"ס ריז.

119) אף שלא נהגו כך בבית חיינו וכיו"ב – מנהג נפוץ בין הספרדים, נזכר בכף-החיים סי' תפט סוס"ק פ, ומקורותיו הקדומים בס' ספה"ע פ"ג הערה מ.

120) תורת-מנחם ח"א עמ' 64 (וחבל שנשמט פרט זה ממפתח העניינים וממפתח השמות לכרכים א-כו).

121) לקוטי-שיחות חי"ב עמ' 235, שערי הל' ומנהג שם.

122) אג"ק יז עמ' רסה, שערי הל' ומנהג שם ס"ע קמב.

123)  לקוטי-שיחות, כרך לח, עמ' 7, שערי הל' ומנהג שם סי' ריח. וראה בהנסמן לעיל הערה 117. ודלא כמ"ש בשו"ת יחוה-דעת ח"ג סי' כט.

124) אג"ק כ עמ' קיב. קמח. 'שערי הל' ומנהג' שם, עמ' קסא-קסב.

125) המסקנא: לקוטי-שיחות ח"ג פ' אמור, שערי הל' ומנהג שם סי' רכ.

126) היום-יום ז' אייר, ספר-המנהגים עמ' 43.

127) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2143.

128) ע"פ הבדלת מוצאי יו"כ במחזור השלם, שאין חילוק בזה בין שבת לחול. והטעם שזהו כעין חלק מגוף ההבדלה, כדעת הפרמ"ג במשבצות ר"ס תצא ע"פ הלבוש שם, ולא כמנהג העולם ע"פ המטה-אפרים סי' תרכ"ד ס"ה שבמוצאי יו"ט ויו"כ שחל בחול מתחילין בברכת הגפן, וביאר טעמם בליקוטי מהרי"ח (בדפוס המקורי ח"ב פב,א), לפי שא"א פסוקי הצלחה אלא במוצ"ש.

129) שו"ע אדמוה"ז סי' תצא ס"א.

130) לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 266.

131) אג"ק יב עמ' שפא.

132) חוה"מ כהלכתו פ"ו סעיף עה, משו"ת היכל-יצחק או"ח סי' נו.

133) הדעות בזה בשו"ע אדמוה"ז סי' לא ס"ב. בסידורו, בהל' תפילין מזכיר את "המניח תפילין בחוה"מ בלא ברכה" (וצ"ע, כיוון שהסידור הוא ע"פ קבלה ושם נשללת הנהגה זו בחריפות), אך לאחר הלל מזכיר חליצת תפילין רק בר"ח ולא בחוה"מ, ומזה הוכיח בס' קצות-השולחן (סי' ח ס"ק ד ובפסקי הסידור אות נה) שלמעשה שולל הנחתן בחוה"מ. וכ"ה באג"ק טו עמ' רנט ועוד, הובאו בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' קפו.

134) סידור אדמוה"ז.

135) הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן.

136) רמ"א סי' קמז ס"ח, גם כשא"א קדיש, כדי "שלא יסיחו דעתם מן המצוות", עיי"ש במשנ"ב ס"ק כז, משערי-אפרים שער ח,סעיפים: סב.עה.צא (אך בחוהמ"פ לא כ"כ בפירוש). ומה שנשמט ד"ז מקרה"ת שבסידור בשמח"ת, הרי אי"ז לאדמוה"ז (ראה פסקי הסידור במהדורת השו"ע הישנה ג-ד עמ' 1324, ובכלל קרה"ת שבסידור אינה לאדמוה"ז, עמ' בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 18 סי"ג, שהוסיפה בעל שעה"כ).

137) המלך-במסיבו ח"א עמ' רצא.

138) שו"ע אדמוה"ז סי' תצ ס"ב.

139) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ט-י וכף החיים שם. בשיחת ליל הושענא-רבה תשמ"ה סט"ו ('התוועדויות' ח"א ס"ע 351, בלתי מוגה) הובא כדבר הפשוט שעל-פי המנהג שנתפרסם ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שאף שבשבת ראש-חודש מפטירין 'השמים כסאי' הרי ביחיד יש לומר גם את ההפטרה של פרשת השבוע, "ועל-דרך-זה בנוגע לשבת חול-המועד, שבציבור מפטירין בהפטרה המיוחדת לשבת חול-המועד, אבל ביחיד יש לומר גם את ההפטרה הקשורה עם פרשת השבוע" [השבוע – הפטרת פ' שמיני]. וכנראה, לפ"ז ההפטרה היא עניין בפ"ע. וע"ע.