חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 כ"ב בתשרי התש"פ, 21/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

פרשת כי-תישא
ממעייני החסידות

מדורים נוספים
התקשרות 608 - כל המדורים ברצף
הכול מוביל ל"כי תישא"
באמצע ההתוועדות בא משיח צדקנו
איגוד תלמידי הישיבות
פרשת כי-תישא
הלכות ומנהגי חב"ד

כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)

כשהקב"ה פוקד ("לפקודיהם") את עוונות ישראל, מענישם ומעוררם לתשובה – הדבר מביא נשיאת ראש אצל בני-ישראל.

כידוע, אהבת ה' המצויה מתייחסת אך ורק לאותו חלק בנשמה המלובש בגוף והנקרא "רגל". לעומת-זאת, אהבת ה' שבבחינת "כלות הנפש", מתייחסת לעיקר הנשמה, הנשאר מחוץ לגוף ומכונה "ראש".

דווקא בעל-תשובה זוכה להתעורר באהבה רבה כזו, מאחר שהיה רחוק, "בארץ צייה ועייף". הרי שעל-ידי התשובה נעשה "כי תישא את ראש בני-ישראל".

(תורה-אור דף פה-פו)

זה יתנו (ל,יג)

הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שייתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט).

ועל זה תמה משה, כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?

הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל.

משקל – משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.

הוא הדין במחצית השקל שבני-ישראל נותנים: גם כאשר "כבד" להם הדבר לעשותו, והם עושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כיסא הכבוד" – בעצם הנשמה.

(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 390)

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)

עשר הגרה הם כנגד עשרת הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש כוח נוסף בנשמה והוא כוח הרצון שלמעלה מהשכל, המתבטא במסירות-נפש על קידוש ה'.

אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל - עשר גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב"דעת" [שכן "דעת" משמעו גם "רצון", כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"]. משום כך נשאר המספר עשר ולא יותר.

זהו שאמר הכתוב: העשיר (בדעת) לא ירבה (על עשר) - כי דעת ורצון הם עניין אחד. והדל (בדעת) לא ימעיט (מעשר) - כי בכל יהודי ישנו הכוח למסירות-נפש.

(אור-התורה שמות, כרך ו, עמ' א'תתקכו)

בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' (ל,כ)
בבואם אל אוהל מועד – להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש"י)

על המזבח החיצון העלו קרבנות מן הבהמה – "עבודת הבירורים" שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות עם הקב"ה ("קטורת" מלשון קשר).

לכן לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה' על הכוהנים לרחוץ את עצמם. כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה "לרחוץ" ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, דיי ב"רחיצה" שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב"רחיצה" נוספת.

יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה שהעיסוק בהם מחייב "רחיצה" נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו'ניקוי' של דבר בלתי-רצוי, דרושה בהם זהירות יתרה.

(ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 221)

ועשית אותה קטורת (ל,לה)

הרמב"ם בספרו מורה-נבוכים (ח"ג פמ"ה) כותב:

"וכאשר היו שוחטין... בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו את הקרב והכרעיים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה ציווה להקריב בו הקטורת שתי פעמים בכל יום... להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו".

פעם שאל אחד החסידים את כ"ק אדמו"ר הזקן: וכי ייתכן לומר שעבודת הקטורת, שהיא עבודה נעלית ביותר, לא באה אלא בכדי להעביר ריח לא-נעים של הקרבנות?!

ענה לו הרבי: ידוע שעל מקריב הקרבן היה להתחרט על חטאיו ולשוב בתשובה שלמה; רק אז היה עוונו סר ומתכפר על-ידי הקרבן. אך היו פעמים שהתשובה לא היתה כדבעי, ונותר קצת 'סירחון' מהחטא – את זאת סילקה הקטורת.

('שמועות וסיפורים', כרך ב, עמ' 63)

* * *

הוסיף כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק ואמר:

משל למה הדבר דומה? לאדם שחטא לחברו ופייסו בדברים. חטא פעם אחת, נתרצה החבר; חטא פעם שנייה ושלישית – לא נתפייס החבר אלא בריבוי דברים.

ולכאורה: מכיוון שלאחר חטאו הראשון מחל החבר, מדוע אפוא לא ייחשב חטאו בפעם השנייה והשלישית כחטא ראשון? מכאן עולה כי אדם שסרח, אף-על-פי שביקש מחילה ונמחל לו, מכל-מקום מעט ריח רע עדיין נותר.

אף בחטאים ועוונות כן. אמנם הקרבן שמקריב האדם פועל שה' יסלח לו על עצם החטא, אך בכל-זאת, 'ריח' מהחטא – עדיין נשאר. וכדי לבטל גם 'ריח' זה, באה הקטורת לאחר הקרבן.

(מפי השמועה)

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות (לא,יח)

מתן הלוחות למשה היה ביום הארבעים לעליית משה להר, כשגמר הקב"ה את לימודו עמו ("ככלותו"). הרי שעד ליום הארבעים למד הקב"ה עם משה, ורק אז נתן לו את הלוחות.

לפנינו לימוד נפלא: בני-ישראל עשו את העגל ביום הל"ט לעלייתו של משה להר. נמצא שגם לאחר שעשו את העגל עדיין למד הקב"ה עם משה את התורה (כדי ללמדה אחר-כך לישראל), וכמו-כן מסר לו אז את הלוחות על-מנת שימסרם לבני-ישראל!

ללמדנו: מחובתנו להשפיע על הזולת בענייני תורה ומצוות, גם כאשר מצבו הרוחני רחוק מלהיות כדבעי.

(ליקוטי-שיחות, כרך יא, עמ' 179)  


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)