והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)
משל לאדם, שהוא בעל ייסורים ובכדי להיפטר מייסוריו, הוא משנה מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום – יעזבוהו הייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שיילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך שיסיר ממנו את הייסורים.
זהו שאמר הכתוב, "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני-ישראל אל ה'" – כאשר ראו בני-ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים עצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.
(כתר-שם-טוב, עמ' 28)
מה תצעק אליי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)
באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.
על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אליי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!
וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".
(אור-תורה)
מימינם ומשמאלם (יד,כב)
יש שני סוגים של ניסיונות – ניסיון העושר וניסיון העוני. ניסיון העושר הוא, שעל-אף עושרו של האדם לא יגבה ליבו אלא יזכור תמיד שהכול בא לו מאת ה'. ניסיון העוני הוא, שחרף עוניו ודוחקו יישאר נאמן לה' ולתורתו.
זהו שרמז הכתוב: "והמים להם חומה" – המים הגנו על ישראל, "מימינם" – גם מניסיון העשירות, וגם "משמאלם" – מנסיון העניות.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 525)
* * *
"ימין" רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו').
"שמאל" רומז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו').
על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי. אך כשעבודתו היא בשני הקווים יחדיו, מוכח שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.
(לקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 969-970)
ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד,לא)
"ויראו העם את ה'" – היינו שם הוי' דלתתא, עלמא דאתגליא, שיש בו השגה, ושייך בו לשון יראה, יראת בושת, כמשל הרואה את המלך.
"ויאמינו בה'" – היינו שם הוי' דלעילא, עלמא דאתכסיא, שאינו נראה ומושג, ולא שייך בו בחינת יראה, כי אם בחינת אמונה.
(תורה-אור בשלח, סב,א)
ויסע משה את ישראל מים סוף וייצאו אל מדבר שור (טו,כב)
הסיען בעל כורחם (רש"י)
בני-ישראל לא רצו להינתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית הנעלה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם "בעל כורחם".
ומדוע באמת הסיען משה מגילוי נעלה זה?
הכוונה העליונה היא שבני-ישראל יעשו לה' "דירה בתחתונים" – בעולם-הזה הגשמי דווקא. לכן "הסיען" משה, כלומר, הורידם מדרגתם הנעלה והביאם לבחינת "מדבר שור" – שור מלשון "ראייה", כנאמר (במדבר כד), "אשורנו ולא קרוב", היינו שיכירו בכך שעיקר הכוונה היא בעולם הזה התחתון, הנראה לעין הגשמית.
זהו שכתוב בהמשך "ויבואו מרתה" – כי רק בעולם-הזה יש מציאות של מרירות ורע.
(תורה-אור, פר' בשלח, דף סב, עמ' ב')
צא הילחם בעמלק (יז,ט)
שתי מלחמות היו לבני-ישראל בצאתם ממצרים בדרך לקבלת התורה: מלחמת פרעה (לפני קריעת ים-סוף) ומלחמת עמלק.
במלחמת פרעה נאמר (שמות יד): "ה' יילחם לכם" ואילו במלחמת עמלק נאמר: "צא הילחם בעמלק". מה הטעם לשינוי זה?
אלא פרעה לא מנע מבני-ישראל ללכת להר סיני (אלא הוא בא אחריהם) – ועל כן הקב"ה הוא שנלחם בו. לעומת-זאת, עמלק, התייצב כנגד בני-ישראל וביקש לעכב את הליכתם לקבלת התורה בהר-סיני – לכן נצטוו ישראל להילחם בו.
בשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה כדי לבטל את המונע והמעכב מלקבל ומללמוד תורה.
)לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 144-145)
ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)
כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?
אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתו. שאר המידות הרעות הן בבחינת "עמו" של "עמלק".
לכן נזכר תחילה רק עמלק עצמו (הגאווה והגסות), שהוא היסוד לכל הרע. מאוחר יותר "נולדו" מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".
(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
