עמדה שבועית

המשימה הגדולה עדיין לפנינו

מי היה מאמין שהיהדות תוכל לשגשג במקומות הנידחים ביותר, ושיהודים יוכלו לחיות כיהודים בכבוד ובגאווה בכל פינה בעולם. הרבי האמין והאמונה קמה והייתה למציאות

כל יהודי הנוסע בעולם יודע שכדאי להצטייד בכתובתו של בית-חב"ד המקומי. זה המקום שבו יוכל להשיג אוכל כשר, מקווה-טהרה, מניין לתפילה וכל סיוע נוסף בענייני יהדות. כיום זה נתפס כדבר מובן מאליו שיש שליח חב"ד באלסקה ובסין, בבוליוויה ובקונגו, בארמניה ובטסמניה. כבר איננו מתפעלים למראה חיים יהודיים תוססים בפינות הנידחות ביותר של כדור-הארץ. אבל זו מהפכה אדירה, שלפני שנים קשה היה להעלותה על הדעת.

יום רביעי, י' בשבט, הוא יום-ההילולא של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, נשיאה השישי של חסידות חב"ד (נסתלק בי' בשבט תש"י). זה גם היום שבו עלה על כיסאו חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש, נשיאה השביעי של חב"ד. הם האחראים למהפכה כבירה זו, ששינתה ללא הכר את פני העולם היהודי.

שתי זירות

הרבי הריי"צ התפרסם כאשר התייצב ללא-חת מול השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית, והטיל את חסידיו למערכה הרואית למען שמירת גחלת היהדות. פעולות אלה היו כרוכות בסכנת-חיים ממשית. רבים משליחיו נאסרו, הוגלו לסיביר, ואף הוצאו להורג. ובכל-זאת המאבק נמשך, כי הרבי וחסידיו ידעו שזו מלחמת-קיום של כל יהדות רוסיה.

הרבי נאסר אף הוא, ואך כפסע היה בינו ובין גזר-דין מוות, אולם בניסי ה' ניצל ושוחרר, ויום שחרורו (י"ב בתמוז) היה ל'חג הגאולה'. לאחר מכן נאלץ לעזוב את המדינה, ועם פרוץ מלחמת-העולם השנייה הגיע לארה"ב. שם פתח חזית חדשה – מאבק על הקיום היהודי במדינות המערב. בעשר השנים שבהן חי ופעל בארה"ב הניח את היסודות למפעל השליחות, כשהתחיל לשגר את חסידיו לערי ארה"ב, כדי לפתח שם חיים יהודיים.

את הזרעים שטמן אדמו"ר הריי"צ הפריח חתנו וממלא-מקומו. בענוותו הרבה היה אומר כל השנים, כי הוא בסך-הכול ממשיך את פעולותיו של חותנו, אבל למעשה בנה הרבי מעצמה אדירה. אלפי נקודות ברחבי העולם הוארו באור יהודי. מיליוני יהודים זכו לפגוש את שליחי חב"ד ולהבטיח בעזרתם את עצם הישארותם יהודים.

הרבי מליובאוויטש ראה בטמיעה ובהתבוללות את הסכנה החריפה ביותר המאיימת על הקיום היהודי. הוא ידע שבלא יהדות לא יהיו יהודים. אם יהודים לא יקבלו חינוך יהודי ולא יהיו קשורים למקור החיים של העם היהודי, הלוא היא תורת ישראל – לא יוכלו לעמוד מול גלי ההתבוללות. והרבי רתם את עצמו ואת כל הנשמעים לו למשימה גדולה זו.

סכנת ההתבוללות הרוחנית

אנחנו קוראים היום דברים שהרבי אמר לפני עשרות שנים, ודווקא הפרספקטיבה של הזמן מבליטה את עוצמת חזונו. מי היה מאמין באותם ימים שהיהדות תוכל לפרוח ולשגשג במקומות הנידחים ביותר, ושיהודים שומרי תורה ומצוות יוכלו לחיות כיהודים בכבוד ובגאווה, כשהם זוכים להערכה ולסיוע מסביבתם הלא-יהודית. הרבי האמין והאמונה קמה והייתה למציאות.

גם בארץ אנו ניצבים לפני אתגרים לא-קלים. אולי ההתבוללות הפיזית מאיימת כאן במידה פחותה, אבל בהחלט נשקפת סכנה של התבוללות רוחנית. מבחינה זו ייתכן שדווקא בארץ המשימה חיונית אף יותר מאשר בחו"ל, כי כאן נדמה שאפשר להתקיים כיהודים בלי חיבור לשורשים יהודיים. את התוצאות המרות של ההינתקות מן היהדות ראינו בשנה האחרונה.

יום ההילולא י' שבט מפנה קריאה לכל יהודי להצטרף לחזונו הגדול של הרבי: לקשור את כל הנשמות האובדות של עם-ישראל לאביהן שבשמים. לקרב כל יהודי באהבה ובמאור-פנים. לעורר את הניצוץ החבוי בלב כל יהודי, ולהגיע בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

יש חדש

יום הילולא והתקשרות

יום רביעי הקרוב, י' בשבט, הוא יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שנסתלק בשנת תש"י. מהמנהגים הנהוגים בקשר ליום זה: לעלות לתורה בשבת זו, להדליק נר-נשמה ביום שלישי לפנות ערב, ללמוד פרקים ממאמר החסידות האחרון שלו, להוסיף בצדקה ולשגר 'פדיון-נפש', כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': 00-1-718-7234444). זה גם יום קבלת הנשיאות על-ידי חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש. בתי-חב"ד ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות וכינוסים לרגל היום הגדול והקדוש.

מתכוננים ל-1000

בעוד חמישה שבועות יופיע בע"ה הגיליון ה-1000 של 'שיחת השבוע'. זה יהיה גיליון חגיגי מיוחד, מוגדל ומהודר. נשמח מאוד לקבל מכם, הקוראים, תגובות, ברכות ורעיונות. אנו מזמינים אתכם גם לכתוב לנו על השימוש שאתם עושים בביתכם בחומר המופיע בגיליון. ואם יש מישהו ש'שיחת השבוע' שינה את חייו – נשמח לקבל את סיפורו (או סיפורה). אנא כתבו לנו ושלחו בדואר, בפקס או בדואר האלקטרוני (הפקס והדוא"ל מצויינים בתחתית טור זה).

הפקות חדשות

אריאלה סביר מגישה את צומי – סיפור לילדים, משולב בשירים מקוריים בעלי מסר של נתינה. הפקה זו מצטרפת לסדרת הפקות קודמות של הגב' סביר. גם מנוחה פוקס מגישה הפקה נוספת בסדרה מי יודע סבא הושע, סדרת סרטים לגיל הרך, ללימוד מושגי-היסוד ולהחדרת ערכים, והפעם – חגיגת הצורות. טל' 972-3-9606120.

שולחן שבת

להגיע לחירות אמיתית

המצווה לספר בליל חג-הפסח על הניסים והנפלאות שעשה עמנו הקב"ה ביציאת מצרים נלמדת מהפסוק בפרשתנו: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". כאשר הרמב"ם מפרט ציווי זה הוא מוסיף, שהחובה לספר על ה"ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" היא "כמו שנאמר זכור את יום השבת".

לשם-מה הרמב"ם מדמה את זכירת יציאת מצרים לזכירת השבת? מה לא ברור בציווי "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", שצריך להשוותו לציווי "זכור את יום השבת"?

מצווה לספר

מקורו של הרמב"ם הוא כנראה מהמדרש, המשווה את מצוות זכירת יציאת מצרים למצווה לזכור את יום השבת: "כשם שבראתי את העולם, ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת, זכר למעשה בראשית... כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים, וזכרו ליום שיצאתם משם".

השוואה זו מלמדת אותנו את מהותה של זכירת יציאת מצרים בליל חג-בפסח. הלוא כל השנה מצווה להזכיר את יציאת מצרים, ומה המיוחד בליל ט"ו בניסן? אלא כל השנה דיי בעצם הזכירה של יציאת מצרים, ואילו בליל פסח הציווי הוא לספר בניסים ונפלאות שהקב"ה עשה עמנו בהוציאו אותנו ממצרים.

שלילה וחיוב

דבר זה אנו למדים מהשוואה לזכירת יום השבת: כשם שזכירת השבת, כ"זכר למעשה בראשית", משמעותה שביום זה אנו משנים את התנהגותנו, נמנעים מעשיית מלאכה וכדומה, כך המצווה לזכור את יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן אין פירושה זכירה בלבד, אלא לעשות דבר מיוחד – "לספר בניסים ונפלאות".

בעומק יותר: זכירת השבת באה לידי ביטוי בשני היבטים – א) שלילת העבודה - הימנעות מעשיית מלאכה; ב) עשייה חיובית – מנוחה. גם ביציאת מצרים קיימים שני ההיבטים הללו: א) ביטול העבדות והשעבוד; ב) הפיכתם של בני-ישראל לבני-חורין.

דגש על החיוב

מלמד אותנו הרמב"ם איזה משני ההיבטים הללו הוא העיקרי: כשם שבשמירת השבת, הדגש אינו על השלילה (ההימנעות ממלאכה) אלא על החיוב (מנוחת השבת), כך ביציאת מצרים העיקר אינו העובדה שבני-ישראל חדלו מלהיות עבדים ויצאו משעבוד פרעה, אלא העיקר הוא שנעשו בני-חורין.

משמעות הדבר, שהחירות של בני-ישראל אין פירושה שלילת העבדות בלבד (שכן מי שאיננו עבד ואינו משועבד, ממילא הוא בן-חורין), אלא זוהי דרגה מיוחדת ובעלת מהות משל עצמה. ביציאת מצרים זכו בני-ישראל לדרגת חירות שיש לה קיום משל עצמה, הנובעת מכך שהקב"ה רומם אותם מעל כל מגבלות הטבע והבריאה. שלמות זו של החירות תתגלה בגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש, שאז יתחברו שני העניינים יחדיו – יהיו ניסים גדולים, "כימי צאתך מארץ מצרים", ויהיה "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

(לקוטי שיחות כרך כא,עמ' 68)

מן המעיין

אמונה

מאמינים מנחילים אמונה

"ולמען תספר באזני בנך... וידעתם כי אני ה'" (שמות י,ד). אם רצונכם לנטוע בלב בניכם ("תספר באוזני בנך") את האמונה בקב"ה וההתקשרות אליו, עליכם להיות בבחינת "וידעתם כי אני ה'" – חייבים אתם תחילה להיות מאמינים בעצמכם.

(רבי יהושע רוקח)

אמונה ושכל

ביהודי יש אמונה נצחית בקב"ה, בתורתו ובמצוותיו. אמונה זו אי-אפשר להסביר בשכל, כי האמונה והשכל שני הפכים הם. על דבר המובן בשכל אין צורך באמונה, ואמונה אי-אפשר להסביר בשכל. מושבה של האמונה הוא אך ורק ברגש הלב.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

להביא לידיעה

כל אחד ואחד מישראל מאמין בה' באמונה פשוטה, ולבבו תמים עם ה'; אך חובת המוח והשכל להביא אמונה זו בידיעה והשגה, כפי שנאמר "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם".

(היום-יום)

ההשגה מחברת

כשהקשר עם הקב"ה נובע מהאמונה לבדה, הרגשת האדם היא שהקב"ה רם ונשגב ממנו, וממילא האדם מרוחק מאיתו יתברך; אך על-ידי הידיעה, מצד ההשגה, האדם מתחבר עם הקב"ה.

(לקוטי דיבורים)

למעלה מראייה

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים...ויאמינו בה'" (שמות יד,לא). אף-על-פי שישראל ראו בעיניהם את הניסים, בכל-זאת נזקקו גם לאמונה, שכן האמונה גדולה מן הראייה; בכוחה של אמונה רואים יותר ממה שרואים בעיניים.

(חידושי הרי"ם)

אמונה ברועה ישראל

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא). אם במשה האמינו, קל-וחומר בה'. ומה תלמוד לומר במשה? ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

(ילקוט שמעוני)

דבקות במשה רבנו

ללמדנו שכל אחד ואחד מישראל, עם כל מעלותיו ועבודתו, צריך להיות דבק וקשור למשה רבנו שבכל דור. דווקא על-ידו הוא מתקשר עם מי שאמר והיה העולם.

(לקוטי שיחות)

הדיבור מחזק

כאשר השירה מתפרצת מתוך הלב, קל לאמונה להתגלות בו. זהו שנאמר (תהילים קטז,י) "האמנתי כי אדבר": כאשר אני משיח דבריי לפני קוני, מתחזקת ומתגברת בליבי האמונה.

(רבי אברהם מסלונים)

אמרת השבוע

הבטחות צריך לקיים

בימי המהפכה הקומוניסטית מסר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש את נפשו כדי לקיים ישיבות ותלמודי-תורה. נוסף על הרדיפות מצד השלטונות, היה קשה מאוד להחזיק את המוסדות. אחד המנהלים פנה ליהודי עשיר, תושב רוסטוב, וביקשו לסייע בהחזקת הישיבה.

האיש אמר שהוא מוכן לעזור לישיבה בתנאי שתינתן לו הבטחה כי ייוולד לו בן, שכן כבר עברו כמה שנים מאז נישואיו ועדיין אין לו ילדים. המנהל קיבל את הכסף והעניק לו את ההבטחה.

שנה חלפה, ועוד שנה, והאיש לא נושע. הוא החל לבוא אל המנהל בתביעה לעמוד בהתחייבותו. בצר לו נכנס המנהל אל הרבי וסיפר כי האיש אינו מניח לו. אמר הרבי: "לך עכשיו לאיש ואמור לו בשמי כי בשנה הבאה ייוולד לו בן. אבל להבא אל תבטיח הבטחות שאינך יכול לעמוד בהן". וכך היה, בשנה הבאה נולד לאיש בן, בשעה טובה.

מעשה שהיה

לבקש חיים

אלה היו ימים קשים, שבהם השתוללה המהפכה הקומוניסטית במלוא עוזה. ברחבי רוסיה התנהלה מלחמה ניצחת ואכזרית בין ה'אדומים' הקומוניסטים לבין מתנגדיהם ה'לבנים'. הצד השווה שבהם, אלה כמו אלה פגעו ביהודים, בתואנה שהם מסייעים לצד השני.

המאורעות האלה נמשכו כמה שנים, ובעקבות זאת שובשו כל סדרי החיים התקינים. גם דרכי התחבורה ברחבי המדינה נפגעו. לתוך המצב הזה נקלע החסיד ר' מנחם-מענדל קפלן, חסיד חב"ד שעשה את דרכו מבוברויסק, עיר מגוריו, לרוסטוב.

ר' מענדל נסע לרוסטוב כדי להשתטח על קברו של רבי שלום-דובער (הרש"ב) מליובאוויטש, שהסתלק זה לא-כבר לגנזי מרומים, וכדי למסור 'פדיון-נפש' לבנו וממלא מקומו, רבי יוסף-יצחק (הריי"צ).

כמה שנים קודם-לכן נאלצו הרש"ב ובני-משפחתו לעזוב את ליובאוויטש, בשל המצב המלחמתי, ולנדוד לרוסטוב. ר' מענדל, החסיד המסור, שהידיעה על הסתלקות הרבי (בב' בניסן תר"פ) שברה את ליבו, חש כי על-אף הסכנה הרבה שבנסיעה, עליו להגיע לרוסטוב ויהי-מה.

כמאתיים ק"מ מרוסטוב, ליד תחנת רכבת קטנה, מילרובו שמה, עלתה לרכבת שבה נסע ר' מענדל חבורת קוזקים. הקוזקים גילו בין הנוסעים כמה יהודים ומיד האשימום כי הם קומוניסטים והחלו להתעלל בהם. את ר' מענדל השליכו מהרכבת בשעת הנסיעה.

ר' מענדל נחבט בקרקע וצלעותיו נשברו. מתייסר בכאבי-תופת נשאר מוטל ליד פסי הרכבת. רק בבוקר הופיעו פועלי הרכבת והם העבירוהו למרפאה קרובה. בהמשך הועבר למרפאה גדולה יותר, ומשם כתב כמה מכתבים – למשפחתו ולרבי הריי"צ שברוסטוב. למשפחתו סיפר על תלאותיו, ואילו מהרבי ביקש כי יזכה להגיע ל...קבר ישראל.

לאחר כמה שבועות של אשפוז התאושש ר' מענדל קמעה והמשיך במסעו לרוסטוב. הוא הגיע לשם סמוך לחג הסוכות (תרפ"א). בשמחת-תורה התוועד הריי"צ עם החסידים ובין השאר אמר בלהט: "כיצד זה כותב יהודי 'פדיון-נפש' ומבקש שיזכה להגיע לקבר ישראל? יהודי צריך לבקש חיים!".

בפועל, פציעתו של ר' מענדל הכריעתו וכשבוע לאחר שמחת-תורה נפטר. הוא נטמן סמוך לציונו של הרבי הרש"ב.

לאחר פטירתו התוודעו בני-ביתו לסיפור מופלא אחר שאירע לאבי משפחתם:

כמה חודשים לאחר פטירת ר' מענדל הופיע בביתו יהודי ששימש פקיד בכיר בשלטון. הוא בא כדי להזהיר את בני-הבית מפני חיפוש שהמשטרה עומדת לעשות בביתם. בשל האזהרה הזדרזו בני-הבית להסתיר כל חומר מפליל, וכמו-כן את כל חפצי הערך שהיו ברשותם. ואכן, כעבור זמן קצר הופיעו שוטרים ועשו חיפוש יסודי בכל הבית. הם נאלצו להסתפק בכמה חפצים פחותי-ערך שמצאו.

אליהו, בנו של ר' מענדל, הכיר את הפקיד שבא להזהירם בתור קומוניסט מושבע וחסר פשרות. משום כך הופתע מאוד מהתנהגותו. לאחר זמן-מה פגש את הפקיד ולחץ עליו להסביר לו את פשר התנהגותו.

הפקיד ניאות לגלות את סודו. כשנתיים קודם-לכן שלטו הפולנים בבוברויסק, והפקיד הבכיר היה אז פעיל במחתרת הקומוניסטית. יום אחד נחשפה המחתרת וכל חבריה נאסרו. הפקיד ידע כי הדרך היחידה להציל את חייו היא להכחיש את השתייכותו לקומוניסטים. כששאלו אותו הפולנים מי מנכבדי העיר יוכל להעיד לטובתו, נקב בשמו של ר' מענדל.

ר' מענדל הוזמן לבירור במשטרה ומפקד התחנה החל לחקור אותו בנוכחות חבר המחתרת הקומוניסט. "האם אתה מכיר את האיש הזה?", נשאל ר' מענדל. "כן", השיב. "האם אתה מוכן לאשר את טענתו כי אינו נמנה עם הקומוניסטים?". גם על שאלה זו השיב ר' מנדל בחיוב. לעומת זאת, כשהמפקד דרש ממנו להישבע, סירב. הוא הסביר למפקד כי יהודים דתיים אינם נשבעים. לבסוף הסכים המפקד להסתפק בחתימת ידו של ר' מענדל, אך הזהירו כי אם יתברר שחתם על הצהרת-שקר, ייתלה על עמוד, לצד הנאשם. ר' מענדל לא נרתע וחתם.

לאחר הכיבוש הרוסי של בוברויסק בא הקומוניסט, שבינתיים נתמנה לפקיד ממשלתי בכיר, להודות לר' מענדל. "לעולם לא אשכח את מה שעשית למעני", אמר. "דבר אחד אבקש ממך", ענה לו ר' מענדל, "אל תשכח את יהדותך".

בטרם נפרדו זה מזה היה הפקיד סקרן לדעת מדוע עשה ר' מענדל את שעשה, ומהיכן שאב את הנכונות להסתכן למענו. ר' מענדל הרהר לרגע והשיב: "ראשית, הרי יהודי אתה. ושנית, אדם מאמין אינו מסוגל להצהיר כי איננו מאמין; ואם בכל-זאת אדם כמוך, המחשיב עצמו לקומוניסט, מוכן להצהיר כי אינו קומוניסט, הרי שבאמת אין אתה קומוניסט אמיתי"...

כהכרת-טובה לר' מענדל סיכן את עצמו הפקיד הבכיר ובא להזהיר את בני משפחתו מפני החיפוש המשטרתי שיהיה בביתם. זו הייתה התקופה, אלה היו הקשיים וכאלה היו החסידים.

קירוב לבבות