גיליון 597, ערב שבת פרשת מקץ / חנוכה, כ"ט בכסלו ה'תשס"ו (30.12.2005)
דבר מלכות
נרות חנוכה מגיעים למעלה יותר!
לכאורה, מעלתם של נרות המנורה בבית-המקדש גדולה ממעלת נרות חנוכה שבזמן הגלות * אך באמת, דווקא בכך מתבטאת מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש – שהם נוהגים גם בזמן הגלות * זו הסיבה שאת נרות חנוכה מציבים "מבחוץ" ומדליקים "משתחשך", משום שבכוחם להאיר גם את ה"חוץ" וה"חושך" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. הנקודה1 העיקרית דשבת זו היא – היותה שבת חנוכה2. הגמרא מספרת3: "מאי חנוכה... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום וכו'. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים-טובים וכו'.
הנס דחנוכה היה שמצאו שמן טהור להדליק את נרות בית-המקדש, והשמן דלק שמונה ימים. ולכן קבעו חכמים את ברכת "שעשה ניסים" על הדלקת הנרות, כיוון שזהו עיקר הנס והיום-טוב דחנוכה.
והיינו, שהעבודה דחנוכה היא להדליק נרות, להאיר ("מאכן ליכטיק"). אנו נמצאים בגלות. ברחוב שורר חושך. זמן הדלקת נר חנוכה הוא משתחשך4 – ואז הולכים ומאירים. זוהי עבודה בדרך מלמטה למעלה.
אין זה גילויים בדרך מלמעלה למטה.
ב. וזהו החילוק בין נרות המקדש ונרות חנוכה5.
ישנם בזה שני חילוקים עיקריים6: א) נרות המקדש מדליקים מבפנים, ונרות חנוכה מדליקים מבחוץ3. ב)נרות המקדש מדליקים מבעוד יום, ונרות חנוכה – משתחשך7.
שני העניינים ד"חוץ" ו"חושך" מורים על עניין שאינו קדושה, כיוון שקדושה היא אור – היפך החושך, ועניינה לעשות דירה לו יתברך – היפך החוץ, עניין של פנים.
נרות המקדש מדליקים מבעוד יום ומבפנים, כיוון שזהו גילוי בדרך מלמעלה למטה. נרות חנוכה מדליקים משתחשך ומבחוץ, כיוון שעניינה הוא בדרך מלמטה למעלה, להאיר גם את החושך ואת החוץ.
וסדר העבודה בזה – לא כדעת בית שמאי ש"פוחת והולך כפרי החג", אלא "מוסיף והולך", ד"מעלין בקודש" שבכל יום מדליקים נר נוסף, מאירים יותר ויותר ("מען מאכט ליכטיקער און ליכטיקער"), עד "ולילה כיום יאיר"8.
ג. לכאורה יש מקום לחשוב, דכיוון שנרות חנוכה הם בזמן הגלות ובדרך מלמטה למעלה – פחותה מעלתם ממעלת נרות המקדש, שהרי עד היכן יכול נברא להגיע בכוח עצמו?
אבל לאמיתו של דבר, מצינו מעלה בנרות חנוכה על נרות המקדש – שנרות חנוכה מגיעים למעלה יותר, ומצד זה בכוחם להאיר גם את החושך ואת החוץ:
על הפסוק9 "בעלותך את הנרות", אמרו חז"ל10: "שלך גדולה משלהם", "הקרבנות, כל זמן שבית-המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו"11, ופירש הרמב"ן9 "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו", ונמצא שהם קיימים לעד – הן בזמן הבית, הן בזמן הגלות והן לעתיד-לבוא. ועניין זה ישנו דווקא בנרות חנוכה ולא בנרות המקדש.
וזהו הטעם שמצינו שנרות המקדש היו שבעה נרות, מה-שאין-כן נרות חנוכה הם שמונה נרות – על-פי המבואר בתשובת הרשב"א12 שהיקף שבעה הוא היקף מבפנים והיקף שמונה הוא היקף מבחוץ13, דהיינו מקיף נעלה יותר, שלזה מגיעים דווקא על-ידי נר חנוכה, עבודה בכוח עצמו.
וזהו גם-כן הטעם שמסיימים בתפילת "על הניסים" בתיבות "להודות ולהלל לשמך הגדול":
"שמו הגדול" – קאי על האור שלפני הצמצום, כידוע14 בעניין "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"15, שהכוונה בזה היא לאור שלפני הצמצום, הנקרא "שמו הגדול". ולמדריגה זו מגיעים על-ידי נרות חנוכה דווקא.
ויתרה מזה: "להודות ולהלל לשמך הגדול" – לשון "בהילו נרו"16, שעל-ידי נרות חנוכה ממשיכים ומאירים ב"שמו הגדול", שהוא-עניין ההמשכה מ"אתה קדוש" ב"שמך קדוש" ומ"אתה אחד" ב"שמך אחד"17. ועל-פי-זה נמצא, שנרות חנוכה מגיעים (לא רק בבחינת "שמו הגדול", "שמך קדוש", אלא גם) במדריגת "אתה קדוש"!
ד. ההוראה מזה:
יש להאיר את החושך, להתייצב בחוץ ולהאיר את החושך, וזאת – על-ידי שמן טהור, ובדרך מלמטה למעלה, ו"מוסיף והולך".
וכיוון18 שעל-ידי עבודה זו פועלים "להודות ולהלל לשמך הגדול" (כנ"ל), הרי מובן, שכאשר אוחזים במדריגה זו, פועלים בדרך ממילא גם בהעניינים הפרטיים שנוספים ביום השבת-קודש זה – י"ט כסלו, שבת-פרשת וישב וכו'. אבל, העבודה העיקרית היא בהנקודה העיקרית דיום השבת-קודש זה – להאיר את החושך בדרך מלמטה למעלה, ומוסיף והולך.
* * *
ה. דובר בהתוועדות י"ט כסלו19 בעניין הטעם לחיוב ברכת-התורה בכל יום דווקא – דלכאורה חיוב זה אינו מובן כלל, שהרי ישנם ב' טעמים לחייב אדם בברכה נוספת (לאחרי שכבר בירך על זה פעם אחת): (א) הפסק, (ב) היסח הדעת. ולפי ב' טעמים אלו, אין מתאים לברך ברכת-התורה בכל יום דווקא, אלא לעיתים תכופות יותר או רחוקות יותר – שבהכרח לומר שהחיוב לברך ברכת-התורה בכל יום הוא מצד זה שבכל יום נעשה האדם "בריה חדשה"20.
אך עדיין אינו מובן:
ישנה מחלוקת בראשונים21 בעניין ברכת-התורה, אם חיובה מדרבנן או מדאורייתא – דיש-אומרים שחיובה מדרבנן, ויש-אומרים שחיובה מדאורייתא, דילפינן קל-וחומר מברכת-המזון22.
והנה, לדעת הסוברים שחיוב ברכת-התורה הוא מדרבנן, בלבד – אתי שפיר, דכיוון שברכת-התורה אינה אלא תקנת חכמים, הרי מלכתחילה תקנוה חכמים באופן זה, שחיובה פעם אחת ביום (כמו שאר ברכות-השחר); אבל לדעת הסוברים שחיוב ברכת-התורה הוא מדאורייתא – אינו מובן: מכיוון שמדאורייתא מחוייב לברך ברכת-התורה מחדש בכל פעם שמפסיק מלימודו23 – מדוע מברכים פעם אחת ביום בלבד?
לכאורה היה מקום לומר, שהחיוב דברכת-התורה מדאורייתא הוא רק בנוגע לעצם החיוב, אבל בנוגע לזמן החיוב – הנה מדאורייתא אינו חייב לברך אלא פעם אחת בחייו בלבד, וחכמים תקנו לברך בכל יום משום שאז נעשה האדם "בריה חדשה".
אבל באמת אי-אפשר לומר כן, דאם-כן היה דין ספק ברכת-התורה להקל כמו בכל ספיקא דרבנן, והרי מצינו24 שלדעת הראשונים הסוברים שחיוב ברכת-התורה הוא מדאורייתא, מי שנסתפק אם בירך ברכת-התורה חוזר ומברך מספק. ומוכח שגם חיוב הברכה בכל יום (ולא רק עצם עניין הברכה) הוא מדאורייתא.
וצריך לומר לשיטתם25, שעצם העניין דחיוב ברכת-התורה הוא מדאורייתא, אלא שנמסר לחכמים לקבוע פרטי הדברים, הנוסח והזמן כו'. ולאחר שקבעו חכמים שחיוב הברכה הוא בכל יום – נעשה חיוב דאורייתא לברך בכל יום, וספיקו להחמיר. אך זהו דווקא לאחרי שקבעו חכמים שיש לברך בכל יום, מצד העניין ד"בריה חדשה".
דוגמה לזה – באיסור מלאכת חול המועד (לדעת הראשונים26 שהוא מדאורייתא), ש"לא מסרן הכתוב אלא לחכמים", "מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו האסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור"27, ולאחר שקבעו חכמים שמלאכה פלונית אסורה – נעשית אסורה מדאורייתא.
וכן מצינו בעניין "ובחוקותיהם לא תלכו"28 – שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה בחוקותיהם לא תלכו, ומסרה הדבר לחכמים"29.
ו. והנה, על-פי הביאור האמור בעניין ברכת-התורה שבכל יום (בשייכות לסיום הש"ס, "כל השונה הלכות בכל יום כו' "30), שזהו מצד העניין ד"בריה חדשה" – יובן גם בנוגע לברכות קריאת-שמע (השייכות להתחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע כו'"), שגם הם באים מצד העניין ד"בריה חדשה":
החיוב דקריאת-שמע הוא – פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב.
והנה, בין קריאת-שמע של שחרית לקריאת-שמע של ערבית, יש הפסק – שהרי סיום הזמן דקריאת-שמע של שחרית הוא זמן רב קודם התחלת החיוב דקריאת-שמע של ערבית. אמנם, בין קריאת-שמע של ערבית לקריאת-שמע של שחרית, אין הפסק כלל – שהרי זמן קריאת-שמע של ערבית הוא "עד שיעלה עמוד השחר" (לדעת רבן גמליאל31, ומדאורייתא כן הוא גם לדעת חכמים32), שהוא גם התחלת זמן קריאת-שמע של שחרית33.
ואם-כן, כיוון שאין הפסק כלל בין זמן קריאת-שמע של ערבית לזמן קריאת-שמע של שחרית – מדוע תקנו לברך ברכות קריאת-שמע גם בקריאת-שמע של שחרית, הרי כבר נפטר בברכות קריאת-שמע של ערבית?
ואין לתרץ על-פי המבואר ברשב"א34 (והובא בתניא35) ש"ברכות אלו אינן ברכות של קריאת-שמע... אלא ברכות הן שנתקנו קודם קריאה" כמו שאר הברכות, ועד ש"לכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע"36 – כי באמת סוף-סוף הברכות שייכות לקריאת-שמע, וכמבואר בתניא37 ש"ברכותיה שלפניה ולאחריה... הן הכנה לקיום הקריאת-שמע",
- ולכן, "ספק קרא קריאת-שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה", אף ש"ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך, אינו חוזר"38 (כדין ספיקא דרבנן לקולא), דהואיל ומחוייב לחזור ולקרוא קריאת-שמע (שהיא מן התורה ולכן ספיקה להחמיר) חייב גם בברכותיה, "לפי שכך היתה התקנה, שכל זמן שקורין קריאת-שמע של תורה אפילו מפני הספק בלבד קורין אותה בברכותיה"39, ומוכח שחיוב ברכות קריאת-שמע הוא מצד קריאת-שמע -
ואם-כן הדרא קושיה לדוכתה: מאחר שאין הפסק בין זמן קריאת-שמע של ערבית לזמן קריאת-שמע של שחרית, אמאי לא אמרינן דנפטר ויצא ידי חובתו בברכות של קריאת-שמע של ערבית?
[וכן40 אין מקום לומר שהטעם לזה הוא משום שקריאת-שמע של ערבית וקריאת-שמע של שחרית שתי מצוות הן, כמו-שכתוב41 "ובשכבך ובקומך", דהיינו שהם ב' חיובים: חיוב קריאת-שמע של ערבית מצד זמן שכיבה ("ובשכבך"), וחיוב קריאת-שמע של שחרית מצד זמן הקימה ("ובקומך"), ולכן, הברכה דקריאת-שמע של ערבית אינה פוטרת קריאת-שמע של שחרית, אף שאין הפסק ביניהם.
- דלא כבמצוות תלמוד-תורה, שאף שיש בה זמנים, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"42, אינה אלא חיוב אחד, ולכן הברכה ד"פרק אחד שחרית" פוטרת גם "פרק אחד ערבית" -
כי, לאמיתו של דבר, גם החיוב דקריאת-שמע הוא חיוב אחד, שהרי מהתיבות "ובשכבך ובקומך" לומדים רק את זמני החיוב (שנחלק לב' הזמנים דשכיבה וקימה), אבל עצם החיוב דקריאת-שמע (בב' הזמנים) נלמד מהתיבות "ודברת בם"41, שמהם לומדים גם החיוב דתלמוד-תורה].
ובהכרח לומר, שהחיוב דברכות קריאת-שמע של שחרית הוא מצד זה שבכל יום נעשה האדם "בריה חדשה", וממילא גם הקריאת-שמע דשחרית היא חדשה, וחייבת בברכות חדשות.
ז. וביאור העניין בעבודה:
כיוון שבכל יום נעשה האדם בריה חדשה, אין העבודה דאתמול מספקת ליום זה, אלא צריך להיות עבודה חדשה – העבודה דקריאת-שמע מחדש, וגם העבודה דברכות קריאת-שמע (שהם "הכנה לקיום הקריאת שמע") מחדש.
ועל-דרך-זה בנוגע לברכת-התורה, שעניינה ההרגש שהתורה באה מ"נותן התורה", כידוע43 בעניין "לא ברכו בתורה תחילה"44, שהכוונה בזה היא – שאף שלמדו תורה, לא הרגישו את היוקר שבזה, שהוא-עניין ההרגש ד"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"45 – שגם עניין זה צריך-להיות מחדש בכל יום ויום (כנ"ל ס"ה).
ודווקא לאחרי העבודה דברכת-התורה, קריאת-שמע ותפילה מחדש – ביכולתו לצאת לענייני העולם כדי לבררם ולעשותם כלים לאלוקות.
וזהו התוכן דמאמר רז"ל בסיום הש"ס "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם-הבא, שנאמר46 הליכות עולם לו כו'":
"עולם הבא" – אין הכוונה לעולם-הבא שלאחר מאה ועשרים שנה, אלא על-דרך העניין ד"עולמך תראה בחייך"47, והיינו, שעל-ידי העניין ד"כל השונה הלכות בכל יום" (שהוא-עניין ברכת-התורה, כנ"ל) יקויים בו העניין ד"הליכות עולם לו", שיהפוך את העולם הגשמי לדירה לו יתברך.
ח. דוגמה להעניין ד"בריה חדשה" – מצינו גם בנוגע לחנוכה. ובהקדמה:
יש נוהגין48 לקחת בכל יום פתילות חדשות להדלקת נרות חנוכה, כשם שבנרות המקדש היו בכל יום פתילות חדשות49. אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נהג כן, אלא היה משתמש בפתילה הישנה.
ויש לומר בטעם הדבר:
כאשר משנים מחול לקודש – יש צורך בפתילה חדשה, כיוון שדבר שהשתמשו בו לחול אינו ראוי לקודש50. אבל מקודש לקודש – אין הכרח בפתילה חדשה, ואדרבה, יש מעלה בפתילות הישנות דווקא, שלהיותם כבר תשמישי קדושה, ראויים הם יותר לקיים בהם מצווה נוספת51.
ועל-דרך זה בענייננו:
בנרות המקדש הדליקו בכל יום בפתילה חדשה, כיוון שבכל יום נעשית המשכה נעלית יותר, שלגביה נחשבת ההמשכה דאתמול כחול, ובשינוי מחול לקודש יש צורך בפתילה חדשה.
מה-שאין-כן בנרות חנוכה – כיוון שנרות אלו קשורים עם זמן הגלות, שאז ההמשכות מלמעלה הן בהעלם בלאו-הכי, נמצא שאין כאן שינוי מחול לקודש, ולכן אין הכרח בפתילה חדשה, ואדרבה (כנ"ל).
אלא, שכל זה הוא בנוגע להגילוי בגשמיות, אבל ההמשכה בכל יום ברוחניות – היא גם בנרות חנוכה, ולכן ברוחניות צריך להיות העניין ד"בריה חדשה" בכל יום בנוגע לנרות חנוכה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וישב, שבת חנוכה, מבה"ח טבת ה'תשט"ז;
'תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ז, חלק ראשון (יג) – עמ' 295-304 – בלתי מוגה)
_____________
1. מכאן עד סוף השיחה (מלבד ס"ד) הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 481 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד כמה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2. וראיה לזה – מקריאת המפטיר דשבת חנוכה, שדוחה כל העניינים דר"ח וכו' בשביל חנוכה (מהנחה בלתי מוגה).
3. שבת כא,ב.
4. ראה גם תורת-מנחם – התוועדויות ח"ד ס"ע 35.
5. ראה גם שיחת נר ה' דחנוכה דאשתקד ס"ב (תורת-מנחם – התוועדויות חי"ג עמ' 180). וש"נ.
6. ראה גם סה"מ מלוקט ח"ו עמ' סג ואילך. וש"נ.
7. ראה גם בד"ה בכ"ה בכסלו שנאמר בהתוועדות (לעיל עמ' 287).
8. תהילים קלט,יב.
9. בהעלותך ח,ב.
10. פרש"י עה"פ.
11. במדב"ר פט"ו, ו.
12. ח"א ס"ט.
13. ראה גם סד"ה בכ"ה בכסלו שנאמר בהתוועדות (לעיל עמ' 294).
14. ראה ספר-הערכים חב"ד (כרך ד) ערך אאו"ס (ה) עמ' תלח ואילך. וש"נ.
15. פדר"א רפ,ג.
16. איוב כט,ג. וראה תו"א וישב ל,א. ובכ"מ.
17. ראה סה"מ מלוקט ח"ד עמ' עד, וש"נ.
18. קטה זה – מהנחה בלתי מוגה.
19. ס"ט ואילך (לעיל עמ' 261 ואילך) – עיי"ש בארוכה.
20. יל"ש תהילים רמז תשב. שו"ע אדה"ז או"ח רס"ד ורס"ז. וראה שם סמ"ו ס"ו.
21. ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך ברכת-התורה בתחלתו (ח"ד עמ' תרטז). וש"נ. וראה גם לקו"ש חי"ד עמ' 148 בהערות.
22. ראה ברכות כא,א. שם מח,ב.
23. לדעת רבנן (מנחות צט,ב. וש"נ) – דס"ל שהחיוב דלימוד התורה הוא "תמיד" כפשוטו, וכשמפסיק מלימודו הוי הפסק בקיום המצווה, מה-שאין-כן לדעת ר' יוסי (שם) – אין שייך הפסק בלימוד התורה כאשר לומד שחרית ערבית (כנ"ל בשיחת י"ט כסלו בארוכה).
24. פר"ח או"ת רסמ"ז. שאג"א סכ"ד, ועוד.
25. ראה גם לקו"ש שם עמ' 150 הערה 15.
26. ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך חוה"מ ס"ב (חי"ג עמ' קז ואילך). וש"נ.
27. חגיגה יח,א ובפרש"י.
28. אחרי יח,ג.
29. ב"י יו"ד סקע"ח (ד"ה וא"ת).
30. ראה שיחת י"ט כסלו הנ"ל ס"ח (לעיל ע' 260).
31. משנה ריש ברכות.
32. שם ד, רע"ב.
33. שם ח, סע"ב ובפרש"י (ד"ה דקיימי).
34. תשובות הרשב"א ח"א סשי"ט. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סקצ"ב וסר"ב.
35. פמ"ט (סט, רע"ב). וראה שם פי"ב (טז,ב).
36. תניא פמ"ט שם.
37. בפי"ב.
38. רמב"ם הל' ק"ש פ"ב הי"ג. טושו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס סז.
39. שו"ע אדה"ז שם.
40. הקטע שבחצ"ר – אין זוכרים בבירור. וראה גם לקו"ש חי"ד עמ' 21. וש"נ (המו"ל).
41. ואתחנן ו,ז.
42. מנחות צט,ב.
43. ראה לקו"ש חט"ו עמ' 3. וש"נ.
44. נדרים פ"א, א. ב"מ פה, רע"ב.
45. נוסח ברכות-התורה.
46. חבקוק ג,ו.
47. ברכות יז, סע"א.
48. ראה הנסמן בספר-המנהגים – מנהגי חב"ד עמ' 71 הערה 19.
49. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב.
50. ראה עד"ז ב"מ פד,ב. רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"א.
51. ראה ברכות לט, סע"ב.
משיח וגאולה בפרשה
"מוסיף והולך"
בעניינים המביאים את הגאולה בפועל
כיוון שנוסף לכך שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות, סוף הגלות, דור הראשון של הגאולה, התחלת הגאולה, נמצאים אנו בימי סגולה השייכים לגאולה... יש להוסיף מיום ליום (כהוראת ימי חנוכה ש"מכאן ואילך מוסיף והולך" – ובאופן של פעולה נמשכת גם לאחרי ימי חנוכה, שהרי, "מעלין בקודש ו(על אחת כמה וכמה ש)אין מורידין") בהעניינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי. ומהם:
חיזוק האמונה, התשוקה והציפייה לביאת המשיח, עד כדי כך שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיוון שעדיין לא באה הגאולה בפועל.
ועוד ועיקר: להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה (והתורה בכלל – עניינו של יעקב), שמן (רזין דרזין) שבתורה, באופן שמאיר "על פתח ביתו מבחוץ", "יפוצו מעינותיך חוצה", "עד דכליא רגלא דתרמודאי".
וכפשוט – ההוספה במבצע חנוכה כפשוטו, כולל גם עריכת התוועדויות של שמחה, כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל", והוספה בקיום המנהג דנתינת מעות חנוכה וכיו"ב.
(משיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 207-201)
לדבר על הניסים בהתוועדויות חנוכה
ההכרה וההודאה ונתינת השבח לה' על הניסים שהוא עושה, נוסף על היותם עניין של הכרת טובה – הרי זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה, כפי שהגמרא אומרת: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח... אמרה מידת הדין לפני הקב"ה.. . חזקיה עשית לו כל הניסים הללו (שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו) ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח".
על-פי זה מובן בענייננו, שפירסומי ניסא של הניסים שעושה הקב"ה בזמננו – הרי זה נוגע להבאת הגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש!
...ועל-אחת-כמה-וכמה בימי החנוכה, שעניינם הוא "פירסומי ניסא" כנ"ל – יש לראות לנצל ימים אלו, נוסף לכל הפעולות ומבצעי חנוכה, גם – כדי לערוך התוועדויות חסידים [או לקרוא לזה בלשון אחר, בכל מקום לפי עניינו, "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה"], בכל יום מימי החנוכה, ולדבר שם דברי תורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולקבל החלטות טובות בכל ענייני תורה ומצוות, ובאופן של מוסיף והולך ואור (בהתאם לנרות חנוכה), ועוד ועיקר – לדבר בעניין פירסומי ניסא, הניסים "בימים ההם בזמן הזה".
(משיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, תשנ"ב. התוועדות תשנ"ב עמ' 408)
ניצוצי רבי
"מוסיף והולך, מוסיף ואור"
הרבי מדריך עורכי ביטאון לילדים באשר לאיורי החנוכה המופיעים בשער * מזרז את אנ"ש לפעול במבצע חנוכה במיוחד בבתי-הרפואה, בתי-הכלא ומחנות צה"ל * עומד בקשר עם מפקדי צה"ל ומעודדם להעמיק את הקשר עם חב"ד ושיהיו לקשר זה תוצאות מעשיות
מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר
בסיום התוועדות שבת פרשת מקץ, זאת חנוכה, תשל"ו אמר הרבי:
מסתמא תיערך כבר הלילה אסיפה או מלווה-מלכה כדי להתדבר אודות יצירת המשך לפעילות של חנוכה בפעולות על כל השנה כולה.
הרבי מזג מכוסו לבקבוק 'משקה', ומסר את הבקבוק והמזונות לצורך התכנסות האמורה (על-פי דיווח הרה"ח ר' צבי-הירש שיחי' זרחי).
לקט הוראות לציורי חנוכה
להלן כמה התייחסויות מהרבי, שזכו להן הרב שלום-דוד שיחי' פייפ, עורך בטאון 'ימות המשיח' ('משיח טיימס'), בהוצאת המרכז העולמי של 'צבאות השם' בניו-יורק, בהנהלת הרב ירחמיאל שיחי' בנימינסון ('כפר חב"ד', גליון 925, עמ' 28-29):
בשער 'ימות המשיח' של גיליון חנוכה תשד"מ, צוירו כמה ילדים בונים חנוכייה על רקע נוף מושלג. כשהוכנס הציור לרבי, הגיב עליו (ראה גם 'רישומה של שנה' תשד"מ, עמ' 98):
כדאי להוסיף בקרן הימנית למטה צורה סביבון.
לאור המלצת הרבי לצייר סביבון, צוייר בשער של גיליון חנוכה תשמ"ו סביבון, ובתוך הגיליון עצמו סופר הסיפור שמאחורי הסביבון – שבימי גזרות היוונים שלא ללמוד תורה, היו ילדי ישראל נאלצים לפעמים להסתיר את ספרי לימודיהם ומתחילים לשחק בסביבונים. במחשבה ראשונה סברו העורכים כי לא מתאים לצייר גם חנוכייה, שכן, כאמור, מדובר בימי הגזרות, לפני התרחשות נס חנוכה. אך בראותו את הציור הגיב על כך הרבי:
צריך גם מנורה.
בהתאם להוראה זו צוירה גם חנוכייה, אך באופן שהיא איננה חלק ממה שקורה בשער אלא כדבר בפני-עצמו.
בגיליון אחר הוצג ציור של כינוס, שכלל גם ציור של מנורה ליד פתח החדר. על כך הגיב הרבי:
המנורה ה"ה [=הרי היא] לפרסומי ניסא ולא בפינה וכו' !!
ועוד הערה של הרבי לגיליון חנוכה תש"נ. בשער הגיליון נראה ציור של בית עשוי בצורת סביבון. באותם הימים צורה של סביבון כזה היתה באופנה בין הילדים, ולצד הסביבון נראה אחד הילדים מדליק את החנוכייה בליל החג השלישי, כאשר בציור נראו רק שלושת קני החנוכה, שהם נרות דולקים. על כך הגיב הרבי:
כדאי שיראו כל שמונת הנרות!
הוספה בתורה ומצוות
כך כתב הרבי בז' בטבת תש"כ (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' קכז):
כבוד המשתתפים במסיבת חנוכה בכפר ארגנטינה [=כיום ניר-צבי] אשר בארצנו הקדושה ת"ו במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו ה' עליהם יחיו:
שלום רב וברכה!
בנועם נודעתי מהתוועדותם בימי חנוכה, אשר בוודאי, כבכל קיבוץ בני ישראל החרדים לדבר ה', נשמעו דברי תורה, ובאופן שיביאו הדיבורים לידי מעשה, זאת אומרת, להוספה בתורה ומצוות, במשך כל השנה הבאה לאחרי זה...
בכבוד ובברכה לבשורות טובות בכל האמור.
שייכות מיוחדת לילדים
והנה מדברים שהשמיע הרבי בהתוועדות אור לי' בכסלו תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א, כרך א, עמ' 504):
מכיוון שלחנוכה שייכות מיוחדת לילדי ישראל... דרושה השתדלות בימי החנוכה בנוגע לבני ובנות ישראל בכל עניינים אלו.
כולל גם לשתפם בהכנות ל'מבצע חנוכה', וכן שייטלו חלק ב'מבצע חנוכה' עצמו, ובכל הפרטים, כפי שהדבר יאורגן על-ידי כל אחד ואחד במקומו ובכל חוג אשר הוא מתעסק (ופועל) בכך, ולהשתדל שזה יהיה באופן מסודר, בהצלחה רבה וגדולה ועצומה ונפלאה.
אור מיוחד
אור לי"ד בכסלו ובי"ט בכסלו תשל"ט ביקש הרבי (שיחות-קודש תשל"ט, כרך א, עמ' 375; 437):
יש להתכונן ל"מבצע חנוכה" – ובפרט במקומות שאליהם יש להביא אור מיוחד – כך ש"מבצע חנוכה" יתנהל בתכלית השלימות, בכל מקום שיד איש מגעת, ובמיוחד לאותם הנמצאים בבתי רפואה ("בית הרופאים") או בית-האסורים – יש לנחמם מיגונם, על-ידי שיסבירו להם שהימצאותם בבית האסורים אינה אלא לשעה קלה. ובקרוב ממש יזכו לשחרור גמור משם, ובאופן של מנוחה, שמחה וטוב לבב וזה יהיה הכנה לשחרורם הגמור של בני-ישראל מבי גלותא, מבית-האסורים הגדול בדמותה של הגלות, ועוד בזמן הגלות עצמו ישתחררו היהודים מהמדינות ש"מאחורי מסך הברזל"...
"מבצע חנוכה" מיוחד יש לקיים עם היהודים המגינים על יהודים בכל מקום שהם... ובמיוחד בארץ-הקודש, ארץ ישראל לגבולותיה, בכל הגבולות, "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" בשלימותם...
באופן של 'ופרצת'
לקראת חנוכה תשל"ג נתקבלו מספר הוראות מהרבי (חלקן כבר פורסמו במדור זה בשנים קודמות). בין השאר נמסר להרה"ח ר' אפרים ז"ל וולף, בעיצומם של ימי חודש תשרי ('ימי תמימים' תדפיס עמ' 29):
"על-דבר פרסום דומה לפרסום על-דרך 20,000 חוברות תשרי, גם בחנוכה".
יותר מחודש ימים לאחר-מכן שוב נמסר בטלפון, בכ' במרחשוון (שם): "בקשר לפעולה בצבא בחנוכה, למסור לר' ישראל לייבוב ור' אהרן-נחמן פרידמן שההצעה היא טובה, וחצי מההוצאות עליהם [מזכירות כ"ק אדמו"ר משתתפת בחצי ההוצאות ובחצי השני יישא צאגו"ח באה"ק ת"ו]. כ"ק אד"ש הואיל להוסיף שזה צריך להיות באופן של 'ופרצת', ולחשוב בקשר לפרסום העניין, אם יקלקל או לאו".
הילדים של היום
המכתב הבא נכתב במקורו האנגלית, ופורסם ב'כפר חב"ד' מארכיונו של הרב ניסן מינדל. באותה שנה בה נכתב, תשל"ד, קיבל 'מבצע חנוכה' ממדים גדולים ונרחבים, שלא בערך לשנים הקודמות:
חנוכה תשל"ד
ברוקלין ניו-יורק
מר...
שלום וברכה:
תודה רבה לך על מכתבך הידידותי מ-11 בדצמבר והמצורף אליו.
תרומתך יועדה למימון 'מבצע חנוכה' המיוחד אשר הופעל על-ידי חסידי חב"ד בחלקים שונים של העולם, כדי להביא לתשומת לבם של אחינו בני ישראל, ובייחוד של הילדים, את המשמעות של חג חנוכה והמצוות המעשיות שלו. המאמצים התרכזו במיוחד בילדים לפני גיל בר (ובת) מצווה, להם חולקו חנוכיות, נרות לחנוכה ומתנות נוספות.
הססמה "הילדים של היום הם ההורים של מחר" עשויה להישמע כאמת נדושה, אבל זה לא גורע מהחשיבות שלה, אם מבטאים אותה במונחים מעשיים ומוחשיים. אני מתכוון לצורך החיוני בחינוך יהודי, כי למרבה הצער, ההקצבות עבור חינוך אמיתי של הנוער שלנו הן מחפירות ולגמרי מעבר לפרופורציה. אני לא מזכיר זאת למטרת ביקורת, אלא לאור העובדה שיש לך השפעה בחוגים מסויימים שבהם ניתן לתקן את ההזנחה הזו. ולכן, אני בטוח שתעשה מצידך את המירב בכיוון זה, וזכות הילדים הרבים שייהנו מכך תעמוד לך ולאשר לך ותביא לך תועלת.
ובעומדנו בימי הסגולה של חנוכה, הנני מאחל לך ולאשר לך מידה גדלה והולכת של אור בהעניינים שלך.
המעשה הוא העיקר
בראש-חודש כסלו תשל"ה כתב הרבי איגרת-קודש למפקד יחידה בצה"ל לקראת ימי החנוכה, עם תוספת ברכה בכתב-יד-קדשו (האיגרת פורסמה בכמה מקומות, אך צילומה נמסר לפרסום ב'כפר חב"ד' על-ידי המזכיר הרה"ח הרב בנימין שיחי' קליין. כאן נפרסם לצידה מכתב ששיגר המזכיר הרב ניסן מינדל להנהלת צאגו"ח באה"ק):
לכבוד
אל"מ
מפקד היחידה
ד"צ 1218
שלום וברכה:
בזמנו קיבלתי מכתבו ונעם לי לשמוע על דבר רושמי ביקור אנשי חב"ד ביחידה שלו.
ותקוותי חזקה שהרושמים לא נשארו בעולם המחשבה והרגש, אלא נתלבשו במעשה בפועל, וכמאמר חכמינו ז"ל המעשה עיקר.
ובוודאי לאנשי צבא אין צורך להסביר אשר כל טכסיסי צבא, אף על פי שמיוסדים על עיון והתבוננות וחכמה, אבל כוונתם העיקרית והסופית היא מעשה בפועל.
כיוון שמתקרבים אנו לימי החנוכה, תקוותי שייפגשו עוד הפעם עם אנשי חב"ד בימי החנוכה או בימים הסמוכים להם, ויהי רצון שכל העניינים יהיו כנרות חנוכה באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.
בכבוד ובברכה
להצלחה לכל אנשי היחידה שליט"א
איגרת המזכירות לצאגו"ח בענין מכתבי הרבי לחיילי צה"ל
קריאת סניף צאגו"ח בירושלים לאנ"ש להתגייס "למבצע הגדול של ימי החנוכה – על-פי הוראותיו של כ"ק אדמו"ר שליט"א"
מניית מעות מנין?
על-פי דין – התבטא הרבי בהתוועדות אור לי"ג ניסן תשל"ט (שיחות-קודש תשל"ט, כרך ב, עמ' 474) – כסף צריך חשבון, ויש למנותו. וראיה לדבר מהדין (במסכת שבת כב,א) בנוגע לנרות-חנוכה, "אסור להרצות (למנות, רש"י) מעות כנגד נר חנוכה" – ומכאן שדרושה ספירת כסף בנוגע לעניין הקשור בתורה!
ימי תשלומין
ממש לפני סיום התוועדות מוצאי זאת-חנוכה תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א, כרך א, עמ' 746) אמר הרבי:
רוצים רק להזכיר, בהמשך ל'מבצע חנוכה' – שאלה הזקוקים עוד להשלים בזה – נותרו להם עוד מספר ימים עד שבת, כולל גם בשבת שממנה מתברכים כולהו יומין שלאחריה, וכוללת גם וגורמת להעלאת הימים שלפניה ובפרט (כבקביעות שנה זו) "זאת חנוכה" היינו "קמי שבתא", ביום רביעי, וממבצע למבצע...
(וכאן הזכיר הרבי את שאר המבצעים).
עיונים בשולחן-ערוך רבנו הזקן
בשנת תשל"ו העיר הרבי (בהתוועדות שבת-קודש פרשת מקץ – שיחות-קודש תשל"ו, כרך א, עמ' 325) על שינוי הסגנון בשולחן-ערוך רבנו הזקן. הרבי הצביע על הסימנים קנ"ה וקנ"ו שבחלק "אורח חיים" ותמה לפשר סגנונם השונה, וכאן הוסיף הרבי והעיר: "סבור הייתי כי חברי הכולל שעל אתר – יתעמקו בבירור עניינים אלו כו' וידונו בזה בכתב כו'. לעת-עתה לא נעשה דבר בזה, ועל-כל-פנים יעסקו בכך מכאן ולהבא".
[יצויין כי בשלהי אותה שנה הורה הרבי על פרסום והוצאה-לאור של קובץ 'יגדיל תורה'. אולם עוד קודם לכן, לאור התעוררות הרבי, התפרסמו ב'הערות התמימים ואנ"ש' בירורים אחדים בזה מאת חברי הכולל].
ממעייני החסידות
ימי החנוכה
שורש נרות חנוכה במצות התורה
במצוות נרות חנוכה מצינו שלושה פרטים. המצווה היא: א) להדליק נרות, ב) על פתח הבית, ג) משמאל.
ויש לומר ששלושה פרטים אלו בנרות חנוכה, שהיא מצווה מדברי סופרים, נובעים משלוש מצוות דאורייתא.
א) עצם הדלקת נרות חנוכה נמשך מנרות המקדש, כפשטות העניין. ב) ההדלקה בפתח הבית, דווקא, קשורה למצוות מזוזה. ואמנם, כך מבואר בתורת החסידות – "במזוזת הפתח יש שתי מצוות, אחת דאורייתא והיא מצוות מזוזה והשני מצווה דרבנן כעין דאורייתא, והיא מצוות נרות חנוכה". ב) זה שמדליקים נרות חנוכה משמאל הפתח מורה כי מצווה זו משפיעה גם על צד ה'שמאל' ומאירה אותו. תכונה זו מצאנו במצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל (ובמיוחד על-פי המבואר בזוהר שעושים כן כדי לשעבד לקב"ה גם את יצר הרע שבחלל השמאלי שבלב). תכונה זו ניתן לראות אף בתפילין של ראש, כי מצווה זו מביאה לידי כך ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 226)
ואין לנו רשות להשתמש בהן
העובדה שנרות חנוכה אסורים בהנאה מורה שקיום המצווה הוא באופן ד"שלא על מנת לקבל פרס", לא פרס גשמי (שהרי אסור להשתמש בהן) ואף לא פרס רוחני (כי אם הוא מדליק נרות חנוכה כדי לזכות בגן-עדן הרי הוא משתמש בהן!). זהו אפוא קיום מצווה לשמה.
זאת ועוד: קיום המצווה לשמה גורם חיסרון כיס. שהרי אחד הטעמים להדלקת ה'שמש' הוא כדי שלא יבוא ליהנות מהנרות. הרי ש'מבזבזים' נר כדי להבטיח את קיום המצווה לשמה – שלא ייהנה מהנרות.
הדבר מלמדנו לקח והוראה נפלאה בעבודת ה'. ידוע שבתחילת העבודה רשאי האדם לעבוד את בוראו על-מנת לקבל פרס, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". נרות חנוכה מלמדים אותנו כי אפילו אדם המכיר בעצמו שהוא עומד בתחילת העבודה ולא הגיע למדרגת העבודה "לשמה" (כנרמז גם בכך שנרות חנוכה, מצוותם "משתשקע החמה"), ביכולתו לעבוד את ה' לשמה – על-כל-פנים במצווה אחת. זאת אומרת שאף כי כללות עבודתו היא עדיין "על מנת לקבל פרס", בכל זאת, לעיתים ובמצוות מסויימות מסוגל הוא להגיע למדרגת "לשמה".
(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ט – בלתי מוגה)
אלא לראותן בלבד
יש לדקדק בזה: הסגנון "אין לנו רשות אלא" מורה לכאורה כי יש כאן נסיגה מסויימת מהאיסור הכולל "להשתמש בהם", וכי ה"שימוש" באופן של "לראותן" – מותר?!
ואמנם, בזמן שאנו מתבוננים בנרות חנוכה ("לראותן") ו"מקשיבים" לסיפור הנרות, נחשב הדבר ל"שימוש" – שימוש רוחני. "שימוש" זה בהחלט מותר ואף רצוי.
(משיחת זאת חנוכה תשל"ה – בלתי מוגה)
מסרת גבורים ביד חלשים
הפירוש בזה בעבודת האדם:
יצר הטוב נקרא "חלש" לגבי יצר הרע (מכיוון שיצר הרע נכנס באדם לפני יצר הטוב). עבודת האדם היא להביא למסירת הגיבור ביד החלש. כלומר, לא לבטל את יצר הרע אלא למוסרו לידי יצר הטוב, שגם הוא יבוא לאהבת ה'. וכדכתיב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו חז"ל – "בשני יצריך". על-ידי זה מתחזק כוחו של יצר הטוב, כמאמר: "ורב תבואות בכוח שור" (זהו יצר הרע שנמשל לבהמה).
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 298)
גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים
אפשר להפיק מכאן שני לקחים והוראות בעבודת הבורא:
א) על-אף היותנו "חלשים" ו"מעטים" בגשמיות - בני גוי קדוש אנו, "טהורים", "צדיקים", ו"עוסקי רצונך". והקב"ה עושה לנו לא רק ניסים סתם, אלא "ניסים, פורקן, תשועות ונפלאות", ועד ל"תשועה גדולה".
ב) החשמונאים אמנם עשו 'כלי' טבעי לניצחון המלחמה, אבל עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה, שלכן לא התחשבו בעובדה שהקמים נגדם הם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אמנם חייב האדם לעשות 'כלי' טבעי לברכת ה', אך עם זה (והוא העיקר) עליו להיות בביטחון חזק ומוחלט שההצלחה תבוא מהקב"ה, וכדכתיב, "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 284)
והדליקו נרות בחצרות קדשך
יש לדקדק בזה:
א) העיקר חסר מן הספר – שהשמן, שהיה מספיק ליום אחד בלבד, דלק שמונה ימים?
ב) הדלקת המנורה היתה בהיכל, לא בחצר?
ויש לומר שתפלת "ועל הניסים" נקבעה כזיכרון לנס הניצחון במלחמה ולא כזכר לנס פך השמן. לפיכך, גם "והדליקו נרות בחצרות קודשך" אינו מתייחס לנס השמן אלא לנרות של שמחה וכבוד השכינה. ומובן שנרות אלו אי-אפשר להדליקם בהיכל אלא רק בחצר. זהו גם שנאמר "בחצרות" לשון רבים, כי לגודל השמחה הדליקו נרות בחצרות רבות.
[ויש להוסיף ולומר כי מסדר נוסח התפילה בחר להזכיר את ביטויי השמחה על-ידי הדלקת נרות דווקא (אף כי לבטח בוטאה השמחה בדרכים נוספות), וזאת כדי לרמוז גם לנס פך השמן].
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279 ושיחת ש"פ מקץ תשכ"ו – בלתי מוגה)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת מקץ
ל' בכסלו – א' דראש-חודש, ו' דחנוכה
נוסף על 'ועל הניסים' אומרים 'יעלה ויבוא'. בערבית אין מכריזים 'יעלה ויבוא' לאחר 'השכיבנו', מחשש הפסק, אבל מזכירים זאת לציבור בטפיחה על השולחן. שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת ערבית, ונזכר לאחר שאמר "ה'" של 'המחזיר שכינתו לציון' – אינו חוזר1.
* אין לזמר "הנרות הללו" בשבת2.
* מי שבירך ברכת-המזון בשתי הסעודות הראשונות של השבת, ואמר 'ועל הניסים' אך שכח לומר 'רצה', ונזכר לאחר שהתחיל ברכת 'הטוב והמטיב' (אפילו אמר רק מילת 'ברוך' בלבד3) – חוזר לראש, ואומר 'רצה', אבל אין צריך להזכיר 'ועל הניסים'4.
שחרית: לאחר חזרת הש"ץ: הלל שלם, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.
מוציאים שלושה ספרי-תורה. בראשון קוראים לשישה עולים בפרשת השבוע – מקץ. לאחר מכן, מניחים את ספר-התורה השני על הבימה. הגבהה וגלילה. אחר-כך קוראים לשביעי בספר השני בפרשת פינחס "וביום השבת... ובראשי חדשיכם...", מניחים את הספר השלישי על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אחר-כך קוראים למפטיר בספר השלישי בפרשת נשא "ביום השישי...". הגבהת וגלילת ספר שלישי. הפטרה: "רני ושמחי" (זכריה ב,יד-ד,ז), ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת שבת ראש-חודש "כה אמר ה', השמים כיסאי...", "והיה מידי חודש...", "ויצאו וראו...", "והיה מידי חודש..." (ישעיה סו,א.כג.כד.כג)5. קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה 'רני ושמחי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה6.
אין אומרים 'אב הרחמים'.
מוסף: 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת', ונזכר: עד שלא סיים תפילתו – חוזר ומתחיל 'אתה יצרת', ואם סיים תפילתו – חוזר לראש התפילה7.
יום התוועדות (ביתר-שאת וביתר-עוז). ובוודאי אפילו בשבתות החורף יש לחלק ההתוועדות או לסדרה באופן כזה, שיוכלו המשתתפים בה להמשיך ההתוועדות בסעודת שבת בבתיהם8.
מנחה. אין אומרים 'צדקתך'.
יום ראשון, א' בטבת
ב' דראש-חודש, ז' דחנוכה
מוצאי שבת-קודש: אין מאחרים תפילת ערבית כל-כך כמו בכל מוצאי שבת-קודש6.
כשמדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת אחרי ערבית, נוהגים להדליקו לפני עלינו9. המדליק יוודא שאמר 'אתה חוננתנו', ואם שכח לאומרה – יאמר תחילה התיבות 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. אחר-כך מבדילים.
הסדר בבית: הבדלה, נר-חנוכה, וייתן לך10.
שחרית: הלל שלם, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים בפרשת ראש-חודש, כהן: "וידבר... רביעית ההין", לוי: "עולת תמיד... ונסכה", ישראל: "ובראשי חודשיכם...". בספר השני עולה הרביעי בפרשת נשא "ביום השביעי...", חצי קדיש. אשרי, ובא לציון [ואין הש"ץ מסיימו בקול11], יהללו, הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות 'קדש', 'והיה כי יביאך', שש זכירות, חליצתן [הש"ץ יאמר איזה מזמור, כדי לומר אחריו את הקדיש12], חצי קדיש, תפילת מוסף.
"מצווה להרבות בסעודת ראש-חודש", ולכן יש המוסיפין מאכל מיוחד בסעודת היום לכבוד ראש-חודש, מלבד ההוספה לכבוד החנוכה13.
יום שני, ב' בטבת
ח' דחנוכה – 'זאת חנוכה'
על כל אחד ואחת לנצל יום זה: להשלמת נתינת דמי-חנוכה (מי שטרם נתן – "לתפוס" ולעשות זאת עוד בחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח), וגם מי שכבר נתן – להוסיף עוד14. להשלים הפעולות ד'מבצע חנוכה', עד לתכלית השלימות15; ולעשות 'סך-הכול' מכללות העניין דחנוכה, על כל השנה כולה, להאיר את העולם כולו ב"נר מצווה ותורה אור"16. לשם כך יש לערוך התוועדות נוספת ביום זה17. יש ללמוד ביום זה את מאמר רבינו הזקן (או על כל פנים חלק ממנו) המבאר מעלת 'זאת חנוכה', והעיקר 'לחיות' עמו18.
שחרית: כבימים הראשונים: הלל שלם, חצי קדיש, קוראים לכהן "ביום השמיני... מלאה קטורת", ללוי עד "בן צורישדי", ולשלישי – "ביום התשיעי... כן עשה את המנורה". אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, 'בית יעקב' עד גמירא.
ב'זאת חנוכה' הורה הרבי שלא לכבות את הנרות אחר תפילת המנחה, ושיישארו דלוקים גם בצאת החנוכה19.
אחרי החג:
שיירי הפתילות שדלקו ושיירי השמן שבחנוכייה (לא שבבקבוק) – אם לא התנה עליהם תחילה – עושה להם מדורה בפני עצמם ושורפם20.
חודש טבת
מצווה לפרסם את תשובת הרבי, במענה לשאלה האם לערוך חתונה [בחצי השני של רוב החודשים, וכן] בזמנים מסויימים שהיה מנהגנו21 שלא לקיים בהם חתונה:
"הגבלות בימינו אלה בנוגע לימי חתונה – מלבד המפורשים [=בשולחן-ערוך], כמובן ופשוט – המביאים לדחיית ואיחור זמן החתונה, מביאים בכמה וכמה מקרים, בעוונותינו הרבים, למכשולים בענייני צניעות וכו' דחתן וכלה, וד"ל.
"וצריך-עיון גדול ביותר: הכדאיות הן, או אדרבא?!
"[ולכן עצתי בכלל - שלא לאחר זמן חתונה]"22.
יום רביעי
ד' בטבת
יום רביעי בלילה, אור ליום חמישי: אם צפויה עננות מוגברת בשבוע הבא, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר, גם אחר ג' ימים (מעת-לעת) מהמולד (החל מהלילה. המולד היה במוצש"ק בשעה 3:28), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד23.
יום חמישי
ה' בטבת – 'דידן נצח'
היום בו 'דידן נצח'24 באופן גלוי, לעיני כל העמים (בבית-המשפט הפדרלי), בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו שבספריית ליובאוויטש, בשנת תשמ"ז.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הכריז על יום זה כיום סגולה ועת רצון לדורות25. כמו-כן יצא בקריאה קדושה להוסיף ולהרחיב את ספריית אגודת-חסידי-חב"ד ליובאוויטש, וכן לייסד ספריות תורניות ציבוריות ולהרחיב גם את הספרייה הפרטית של כל אחד ואחד, במיוחד של ילדים ב'בית חב"ד' הפרטי שלהם, בספרי רבותינו נשיאינו ובספרי קודש בכלל.
מדבריו במעמד השמחה: "כמו בעת מאסרו וגאולתו של רבנו הזקן, הרי בעל השמחה והגאולה למד מכל האירועים הוראות בעבודת ה', ואחת המסקנות שלו היתה להוסיף ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה. לאור כל זה ברורה ההוראה האלוקית הנצחית בקשר לאירוע הנוכחי, שדווקא מן הטיעונים וההאשמות כאילו אגודת-חסידי-חב"ד, כולל הספרייה שבה נמצאים הספרים וכתבי דא"ח, איננה בשימוש עבור הפצת המעיינות חוצה, הרי דווקא מטיעונים אלו יש ללמוד עתה להגביר עוד יותר את הפצת תורת רבנו ולימודה ביחיד וברבים מתוך שמחה עצומה והתלהבות, שמחה פורצת כל גדר"26.
מההוראות ("אבן הבוחן" דניצחון הספרים) דיום זה: להוסיף בקביעות עיתים לתורה, כולל ובמיוחד לימוד ברבים, ולכל לראש – לימוד [משניות, ועל דרך זה בספרים שנפדו] המביא לידי מעשה, עד ללימוד ההלכות ברמב"ם ושו"ע ונו"כ ועד לפנימיות התורה, ולעורר רבים לזה27.
רכישת ספרי קודש – שיהיו בכל בית יהודי פרטי, וגם בחדר האוכל, ספרי יסוד (נוסף לחומש, סידור, תהילים, ובבית חסידי – גם ספר התניא וכו') כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי יום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות. וכן שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם ("תניא קטן"), בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר. וכן לדבר עם המו"לים ומוכרי הספרים על הנחה מיוחדת לרכישתם, וכל הזריז בכל זה הרי זה משובח, כולל גם על-ידי הזמנה מראש כ'מנוי' ("פרענומעראנטן") המקבל את הספר תיכף ומיד בצאתו לאור. וכן לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן - ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלה"ק, או מתורגם לשפת-המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח. וכן לתת ספרי קדש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום-טוב28.
יום שישי
ו' בטבת
'תקופת טבת' – בשעה 4:30 אחה"צ29.
_______________
1) שו"ע סי' תכב ס"א, וראה שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"ז וסו"ס רצד.
2) בש"פ מקץ, שבת חנוכה תשמ"ב, לאחר השיחה הראשונה, אמר הרבי "שבת זאגט מען ניט [=בשבת אין אומרים] 'הנרות הללו'" (נשמט מההנחה בלה"ק, אך נמצא בהנחות הת' מהתוועדות זו), ומאז לא ניגנו זאת עוד בבית-חיינו בשבת.
3) שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"ט. סידור אדמוה"ז.
4) שו"ע אדמוה"ז סי' קפח סעיף יד. ולכאורה גם לדעתו אין איסור להזכיר. (ריכוז הדעות בנושא בס' בירור-הלכה תנינא או"ח ח"א עמ' שעא).
5) ליקוטי-שיחות, כרך לה, עמ' 191, הערה 34.
6) לוח כולל-חב"ד (כל הקטע).
7) שם, וע"ע ב'התקשרות' גיליון תקי"ז, עמ' 15, הערה 5, פרטים שונים בדין זה.
8) אג"ק כרך י עמ' ד, ועיי"ש עמ' סט.
9) כך נהגו במניין של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
10) ספר-המנהגים.
11) כי אז יתחייב לומר ח"ק מייד, כפי שהורה הרבי – ראה 'התקשרות' גיליון תסו עמ' 15 הערה 16.
12) ספר-המאמרים (ליקוט) לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ח"ב עמ' שטז. אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"כ עמ' רפג.
13) ראה שו"ע או"ח סי' תיט וכף-החיים שם ס"ק ד.
14) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 92.
15) שם עמ' 90.
16) שם עמ' 95. וראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 92,88.
17) 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 92,88.
18) המאמר: ד"ה ביום השמיני – ליקוטי-תורה, דרושי שמע"צ פו,ג (בסופו פח,ב מתייחס במפורש ל'זאת חנוכה'). הגהות הצמח-צדק: אור-התורה, חנוכה (כרך ה), דף תתקס"ב,א – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 86. מאמר של הרבי ליום זה – ד"ה הנ"ל, ס' המאמרים מלוקט ח"ד עמ' קט (ובהוצאה החדשה לפי החודשים ח"ב עמ' קצג).
19) יומן תשכ"ה אות קס (וכן בכו"כ שנים).
20) שו"ע ונו"כ סי' תרע"ז ס"ד. ביאור-הלכה שם.
21) כנדפס בס' המנהגים ס"ע 76. ובאג"ק דלהלן סוף ההערה הבאה.
22) צילום כי"ק - 'מאוצר המלך' ח"א עמ' 310 (בקשר לחתונה בחציו השני של החודש, וראה שם עמ' 305, 311). זאת בנוסף להוראות דומות שפורסמו בנדון ב'התקשרות' גיליון קסא עמ' 18 – כל זה במקום ההסתייגות שהיתה בעבר מעריכת חופה בחודשי טבת ושבט, כמ"ש גם באג"ק ח"ה עמ' נב, חי"ח עמ' טז, ובפרט בח"ז עמ' פח.
23) שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה בס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש - חב"ד' פי"ב הע' 32.
24) ראה סיפור חז"ל אודות הכרזה זו – ויקרא רבה פכ"ד,ג. משמעותה בעבודת ה' נתבארה בהתוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 243.
25) בסיום חזרת הש"ץ ביום זה (בשנת תשמ"ז), החל הש"ץ (הרה"ח ר' זאב-יחזקאל שי' הכהן כץ) לומר קדיש. הרבי הביע תמיהה על כך, ונענה שיש (ואכן היה) חתן בבית-הכנסת.
26) תקציר – ע"פ 'ימי חב"ד'.
בשעתו נמשכה השמחה שבעת ימים, כאשר בכל יום היה הרבי אומר שיחה מיוחדת. בשיחת ש"פ ויגש אמר בין השאר: "יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא עניין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר: 'עמדו הכן כולכם, לבניין בית-המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא!'" ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 203).
השיחה האחרונה, אור לי"ב טבת, הוקדשה להצעות להכנות לקראת יו"ד שבט, לכל אנ"ש ולכל ישראל, אנשים נשים וטף, ביניהן הוספה בתורה ובצדקה, כולל בהפצת המעיינות חוצה, עריכת 'בחינות' ע"י 'עשה לך רב' של כל אחד ואחת מדי עשרה ימים, ודיווח מלא עליהן לרבי (שם, עמ' 236).
27) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 164-174. סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 211-212.
28) 'התוועדויות' תשמ"ח שם עמ' 171-173, תשמ"ט שם עמ' 103. סה"ש תשנ"ב עמ' 227, 360, 488.
29) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת [– חצי שעה לפני וחצי שעה אחרי – דרכ"ת יו"ד קטז,פח מכנה"ג שם] ה'תקופה' (אם לא מים שנשאבו למצות-מצוה, משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וגם בהם לכתחילה) מציע לשים ברזל כמו מחט בתוך המים (ולהוציאו מייד אח"כ). כמו"כ כ' שם בקשר למים שבשכונת המת (=בית שמת בו וב' הבתים הסמוכים). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה] ועד"ז בסי' רו סי"ד. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה, וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז (ומהרה"ח ר' אליהו שי' לנדא שמעתי שנוהגים להיזהר בזה ע"פ הפרטים דלעיל). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
