מדורים נוספים
	התקשרות 595 - כל המדורים ברצף
	"אולי תיכנס טיפה אחת לפיו של הבן, ויירפא מחוליו"
	שתי התקופות שבימות-המשיח
	"גוט יום-טוב"
	ממעייני החסידות - פרשת וישלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
שור - זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו. חמור - זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (מדרש רבה)

יצר-הרע נלחם באדם בשתי דרכים: על-ידי חום, כלומר, להרתיח את הדם בתאוות עולם-הזה; ועל-ידי קור, להביאו לקרירות ולעצלות בענייני תורה וקדושה.

מגמת יעקב אבינו היתה אפוא להכניע את קליפת עשיו, המייצג את שתי צורות הפעולה של היצר-הרע. זהו שנאמר:

"ויהי לי שור, זה יוסף" - רומז לאש דקדושה (כדכתיב (עובדיה א) "ובית יוסף להבה") המבטלת את האש הזרה של יצר-הרע.

"וחמור, זה יששכר" - היינו 'חומריות' ועצלות דקדושה, שהאדם 'עצל' מלעבור על מצוות לא-תעשה. כאמרם (פסחים נ) "יש שפל (עצל) ונשכר". זהו 'יששכר' - "יש שכר". 'עצלות' זו היא המבטלת את העצלות והקרירות של יצר הרע.

(אור-התורה, פרשת וישלח, עמ' 30)

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור (ב"ר פע"ה, ו)

מבואר בחסידות, שיעקב כבר היה מוכן לגאולה, והוא ביקש להודיע זאת לעשיו, מתוך הנחה שגם עשיו נתברר, ואם-כן אפשר להביא מיד את הגאולה.

ויש לשאול: איך העלה על דעתו שכבר הגיעה עת הגאולה, בשעה שהעולם לא היה ראוי לכך, ובין האומות היו עובדי עבודה-זרה?

ויש לומר: היות שליעקב היה תפקיד - להמשיך את ה'אורות דתוהו' של עשיו ועל-ידי זה להביא את הגאולה - ולא נצטווה להתעסק עם האומות האחרות, מכאן ראיה שבידו לקיים משימה זו ולהביא את הגאולה, מבלי הבט על המתרחש סביבו, ולכן היה נוגע לו דבר אחד בלבד - קיום תפקידו.

מעשה אבות סימן לבנים: כאשר נשיא דורנו שולח שליח, ברור שבידו לקיים שליחות זו בשלימותה: לשליח לא צריך להיות נוגע מה שקורה בעולם מסביב, ואין לו בעולמו אלא המקום שלשם נשלח.

(ליקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 368)

קטונתי מכל החסדים (לב,יא)

כל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם הוא בבחינת קרבת אלוקים, ולכן עליו להיות שפל רוח יותר. שהרי "כולא קמיה (דייקא) כלא חשיב" (= הכול נחשב לפני הקב"ה ל"לא" - לא-כלום, אפס), ולפי זה כל מי שהוא יותר "קמיה" (לפניו, לפני הקב"ה) הוא יותר "כלא".

זהו שרמז הכתוב: "קטונתי מכל החסדים" - יעקב היה קטן מאוד בעיני עצמו מחמת ריבוי החסדים שנעשו לו (כי כל חסד דקרבת-אלוקים שהושפע לו - גרם לכך שיעקב יהיה קטן יותר בעיניו), ולכן חשב שאינו ראוי להינצל מידי עשיו, על-אף ההבטחה "והנה אנוכי עמך וגו'" (בראשית כח).

(תניא, איגרת-הקודש עמ' 206)

קטנתי... כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות (לב,יא)

חסידים הראשונים פירשו: יעקב התאונן כאן על שחלה ירידה מסויימת במידת בטחונו באלוקים.

"קטונתי" - נתקטנה חסידותי ומידת אמונתי. שהרי,

"במקלי עברתי את הירדן הזה" - בתחילה היו אמונתי וביטחוני בחוזק ובתקיפות, עד שעברתי את הירדן במקלי לבד (כפירוש רש"י), ללא יראה ופחד. אבל,

"ועתה הייתי לשני מחנות" - עתה אני ירא מעשיו, עד שבגלל פחד זה חילקתי את העם לשני מחנות ("אם יבוא עשיו אל המחנה האחת וגו'").

(רמ"ח אותיות, אות ג)

לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב,כט)

אף שהקב"ה הסכים לחילוף שמו של יעקב, כמופיע בהמשך פרשתנו (לה,י), "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", אף-על-פי-כן אמרו רז"ל (ברכות יג) שהקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו, מאחר ד"הדר אהדריה קרא, דכתיב ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר, יעקב יעקב".

וטעם הדבר: 'יעקב' ו'ישראל' הם שתי בחינות בעבודת האדם:

יעקב - הוא בחינת עבד, כדכתיב (ישעיה מד), "שמע אליי יעקב עבדי". עבודה של עמל ויגיעה, לאכפיא לסטרא-אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא. כשהאדם מצוי בבחינה זו, הוא במצב של מלחמה עם ההעלם והסתר שמקורו בשם אלוקים ("עובד אלוקים"), ושממנו באים יצרו הרע ונפשו הבהמית; זוהי העבודה של ששת ימי המעשה.

ישראל - הוא בחינת בן, כדכתיב (שמות ג), "בני בכורי ישראל". היינו עבודה מתוך מנוחה שקאי על התענוג מהשגת גדולת ה' בתפילה. זוהי העבודה של יום השבת, שעליה נאמר (בראשית ב) "ויכל אלוקים", שכלתה בחינת הצמצום של שם אלוקים ומתגלה שם הוי' - "שבת להוי'".

זהו "כי שרית עם אלוקים" - האדם משתרר ומשתלט על ההסתר דשם אלוקים, עד ששוב אינו מסתיר על הגילוי דשם הוי'.

לכן לא נעקר שם "יעקב" ממקומו, כי שני שמות אלו מצויים אצל כל אחד ואחד מישראל. יתר על כן, אי-אפשר להגיע לבחינת 'ישראל' בלי הקדמת בחינת 'יעקב'. כי דווקא על-ידי עבודת הבירורים בימות החול מגיעים לבחינת התענוג והמנוחה דיום השבת, וכמאמרם (עבודה-זרה ג), "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת".

(ליקוטי-תורה דף ע,ד)

כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי (לב,לא)

"כי ראיתי אלוקים" - היינו בחינת "ראייה" באלוקות, כנאמר (ישעיה מ), "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

"ותינצל נפשי" - על-ידי עבודה בדרך זו ניצלת נפש האדם מישות וגאווה. כי עבודה בבחינת ראייה באלוקות פועלת בו ביטול מוחלט, שאינו מרגיש את עצמו ואת עבודתו כלל.

(ספר המאמרים עת"ר)

ויוותר יעקב לבדו (לב,כה)

שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם (חולין צא)

בטעם הדבר אומר הבעל-שם-טוב:

בממונו של אדם מצויים ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו (שעליו לבררם).

(כתר-שם-טוב סימן ריח, עמ' 56)

* * *

ממונו של אדם הוא פחות ושפל יותר מגופו, כי הוא רחוק יותר מעצם האדם. לכן יש חביבות ב"ממונם" יותר מב"גופם", כי בהבירור של "ממונם", יש מעלה מיוחדת, שבכך מתגלה כי גם דברים פחותי-ערך יכולים להתברר ולהפוך לעניין של קדושה ועבודת הבורא.

(ליקוטי שיחות, כרך טו, עמ' 288)