חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:03 זריחה: 6:48 כ' בתשרי התש"פ, 19/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 595 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 595 - כל המדורים ברצף
"אולי תיכנס טיפה אחת לפיו של הבן, ויירפא מחוליו"
שתי התקופות שבימות-המשיח
"גוט יום-טוב"
ממעייני החסידות - פרשת וישלח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 595, ערב שבת פרשת וישלח, ט"ו בכסלו ה'תשס"ו (16.12.2005)

 דבר מלכות

"אולי תיכנס טיפה אחת לפיו של הבן, ויירפא מחוליו"

אם בזמן הבעש"ט ובזמן אדמו"ר הזקן הוצרך לגלות רזין-דרזין, על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, דור יתום * הבעש"ט גילה רזין-דרזין גם לאנשים פשוטים, המגיד עשה זאת בסדר ובהדרגה, ואדמו"ר הזקן המשיך את הרזין-דרזין לתוך הבנה והשגה * גם ליהודי "נידח" אפשר להסביר את העניינים הכי נעלים בתורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנם האומרים שתורת הבעש"ט הוא עניין נעלה שאינו שייך אלינו. אך גם זה הוא היפך כל עניין תורת החסידות - שהרי תורת החסידות ניתנה בגלל שנעשה מצב ד"אכשור דרי" (בתמיהה)1, שלכן הוצרכו לגלות רזין ורזין דרזין דאורייתא.

וכידוע2 ביאור רבינו הזקן על התגלות תורת החסידות בזמנו - שזהו כמשל בן מלך החולה, וגילו שאי-אפשר לרפאותו אלא על-ידי זה שישחקו את האבן הטובה שבכתר אביו המלך, שבלעדה עלול להתבטל כל ערכו של הכתר, ויערבו במים, וישקו את בן המלך - הנה לכתחילה אין המלך נותן זאת, וגם כאשר באים אל המלך ואומרים לו שהחולי התגבר, עדיין מהסס המלך לסכן את כתר המלוכה, ומחפש אולי ימצאו רפואות אחרות; אך כאשר אומרים למלך שהחולי התגבר עד כדי כך שגם אם ישחקו את האבן הטובה... ויערבוה במים וישפכו, הנה מצד תוקף החולי ייתכן שהמים לא יגיעו... אל בנו... - הנה אז אומר המלך... שדווקא בשביל בן כזה, יש להוציא את האבן הטובה מהכתר... לשחקה ולערבה במים ("פאנאנדער-וואסערן") ולשפוך על בנו... פן ואולי תיכנס טיפה אחת... לתוך פיו של בנו, וירפא מחליו.

והרי הדברים קל וחומר:

אם בזמן הבעש"ט הוצרך להיות הגילוי דרזין דרזין... ואם הוצרכו לזה בדורו של רבינו הזקן... כאשר תורת החסידות באה בהבנה והשגה יותר, והיינו, שנמשכה למטה יותר עד שגם השכל של הגוף ונפש הבהמית יוכל להבין זאת, שאז היה הרי דור דעה בערך לדורנו זה, ומובן בפשיטות שאז היתה נתינת הרזין דרזין באופן שהיו פיות פתוחים אצל ראשי אלפי ישראל... ובמילא פתחו גם את כלי-הקיבול אצל כל ישראל,

על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, דור יתום... שאז נותנים את מעיינות הבעש"ט באופן המובן יותר, ובאופן גשמי יותר, עד שאפילו תינוקות יוכלו לבוא ולהגיע אל המעיינות (כדאיתא בזוהר3),

ובטוחים, וישנה הברכה ונתינת-כוח של רבותינו... נשיאינו... שאפילו אם בתחילת שתיית הרזין דרזין נשארים השפתיים קפוצות ונשפך מסביב ("עס גיסט זיך ארום און ארום")...

-  ונמצא שלפי שעה... ביטלו את כתר המלך... ושחקו את האבן הטובה... והלבישו זאת באותיות כאלו שאפילו תינוק... בשכלו המגושם... יוכל גם הוא לקבל זאת, כיוון שנעשה בדרגה שלו ובערך שלו, והרי מובן עוצם הירידה, שהאבן טובה שבה תלוי היוקר והיופי של כתר המלך וכל עניין הכתרת המלך, יהיה ממנה מין משקה בערכו של תינוק קטן לגמרי שאין לו שייכות כלל לשתייה -

מכל-מקום, ישנה ההבטחה שסוף-כל-סוף יפעל הדבר ("עס וועט דערנעמען"), כי, "הלא כה דברי כאש"4, אבל, כמו אש דקדושה5 שאינו שורף את הטוב, אלא רק מכלה את הלעומת-זה, דהיינו, הרפש ("בלאטע") שנתקבץ מבחוץ, ואז מגיע וחודר בפנימיותו ומחיה אותו, כך, שמתהפך מן הקצה אל הקצה, שתמורת תכלית הירידה דלעומת-זה בג' קליפות הטמאות לגמרי, "לא ידח ממנו נידח"6, ויקויים בו "תהי צדיק", "לפי שנדון אחר רובו", ועד לאמיתת שם התואר והמעלה של צדיק, שמואס ברע בתכלית, שזהו עניין ד"פדה בשלום" שמצד העבודה ד"בכל7 מאודך".

ב. זוהי איפוא הוכחה גמורה:

אם בדורות שלפנינו היה ההכרח והדרישה ש"יפוצו מעינותיך חוצה" - הרי בכל יום שמתקרבים יותר לביאת משיח, נוגע ומוכרח הדבר עוד יותר.

אם בדורות שלפנינו נתן המלך את האבן טובה בגלל שהיה נראה שעצה אחרת לא תועיל... על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, שכבר ניסו כמה עניינים, ועד לעניינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ולא זו בלבד שלא ניצלו זאת באופן טוב, אלא אדרבה, ש"שמים חושך לאור"8, שעניין שהיה יכול להיות עניין של גאולה, ניצלו אותו כדי לגרור יהודים רח"ל למטה ממדריגתם וממצבם וממעמדם - הרי בפשיטות הגמורה שעכשיו "אין לנו שיור אלא התורה הזאת"9,

"התורה הזאת" דייקא, דהיינו, פנימיות התורה, כי, הלשון "זאת" (בניגוד ללשון "היא") נאמר על דבר שיכולים להראות עליו באצבע10, ובתורה הרי זה פנימיות התורה, שיכולים להראות בגלוי שהיא אלוקות, כיוון שאינה מלובשת בענייני העולם, וכדאיתא בזוהר11 שנקראת "אילנא דחיי, דלית תמן .. מסטרא דרע כו'",

ועל-אחת-כמה-וכמה עתה, שנותנים את העניינים דתורת הבעש"ט בריבוי יותר ובשפע יותר, ובאופן של הבנה והסברה והשגה יותר.

ועל-ידי זה יפעלו בעגלא דידן שיהיה קא אתי מר, מלכא משיחא.

* * *

ג. ידוע המכתב שכתב רבינו הזקן בצאתו לחופשי12, שבו מזכיר אודות הבעש"ט (בנוגע להמאסר, "אשר שמו פניהם ללחום על תורת הבעש"ט"), וממשיך, שב"יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע", "כשקריתי... פדה בשלום נפשי... יצאתי כו'".

והיינו, שבמכתב זה מקשר ג' עניינים: (א) תורת הבעש"ט, (ב) יום ההילולא של המגיד, (ג) ואמירת רבינו הזקן "פדה בשלום נפשי".

אמנם, יש חילוק בין ג' העניינים הנ"ל - שהעניין דתורת הבעש"ט נזכר בהמכתב רק בכללות, ובנוגע לסיבת המאסר; ואילו עניין יום ההילולא של המגיד, ועניין אמירת רבינו הזקן "פדה בשלום נפשי" - קשורים עם הגאולה, שעל-ידם נפעלה הגאולה די"ט כסלו, ש"אור וחיות נפשנו ניתן לנו", על-ידי תורת החסידות "אשר הנחילנו אבותינו הקדושים... והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל", שתוכל להיות הפצת תורת החסידות באופן שהולך ומתפשט.

ד. ויש לבאר עניין זה על-פי החילוק באופן ההנהגה של הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, שהם ג' אופני הנהגה שעל-ידם נפעל כללות העניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה":

הנהגתו של הבעש"ט היתה באופן של שני קצוות - לחבר עומק רום עם עומק תחת, רזין דרזין דאורייתא עם אנשים פשוטים, כאמור לעיל (סעיף ל"א בגוף השיחה) שהשפיל את עצמו להתעסק עם ילדים קטנים לומר עמהם אמן יהא שמיה רבא, וכמו כן התעסק עם פשוטי העם, והשתדל לפעול עליהם לברך ולהלל להקב"ה על-ידי אמירת "ברוך השם", "געלויבט דער אויבערשטער", וכיוצא בזה, וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר באחד המאמרים13 פירוש הבעש"ט במה שכתוב14 "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", שעל-ידי "תהילות ישראל" נעשה "ואתה קדוש יושב", כפי שמאריך שם בכל סיפור המעשה. ועל-דרך זה היתה הנהגתו גם לאחרי התגלותו.

אמנם, כיוון שהנהגה זו נשארה באמצע בין שני הקצוות, היתה נתינת מקום שיתעוררו ענייני קטרוגים - כפי שמצינו בביאורי החסידות שהיה קטרוג למעלה על כך שמפיצים רזין דרזין דאורייתא עד לאנשים פשוטים2, ומזה נמשך גם הקטרוג למטה, כידוע15 שבזמן הבעש"ט היו טענות (קטרוגים) על כך שמפליאים במעלתם של אנשים פשוטים, שיכולים להגיע לדרגות נעלות, ועד למעלה יותר מתלמידי חכמים ורבנים.

ובעומק יותר:

התחלת התגלות תורת החסידות על-ידי הבעש"ט הוצרכה להיות כפי שהעניינים הם בספירת הכתר16, שלמעלה מהשתלשלות. אך כאשר ספירת הכתר נמשכת למטה, הרי זה באופן שה"כלים" אינם יכולים להכיל זאת, ובמילא נעשה עניין של נפילה כו'. וכידוע17 בעניין הכתרים דתוהו, שכאשר ירדו למטה נעשה העניין ד"וימת" - "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית"18.

ולכן היו צריכים אחר-כך לפעול המשכת העניין בסדר והדרגה, שיומשך על-ידי ספירת החכמה בסדר השתלשלות כו'.

ועניין זה נעשה על-ידי המגיד ואדמו"ר הזקן16:

המגיד קבע סדר הנהגה להעמיד תלמידים בלומדו עמהם נגלה וחסידות, ובאופן שהוא בעצמו ישב במקומו, ולא נסע בכל ערי השדה19, כך, שגם האנשים הפשוטים שהיתה לו שייכות עמהם, היו צריכים להיות במעמד ומצב של עילוי והתעוררות לבוא למעזריטש אל המגיד.

ולאחרי כן בא אדמו"ר הזקן והתחיל לבאר את הרזין דאורייתא דתורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה, ועד שלא זו בלבד שהשכל של נפש האלוקית יבין זאת, אלא גם השכל של נפש הבהמית יבין זאת.

ובפשטות - ההוספה של חסידות חב"ד היא:

לא זו בלבד שצריכים לדעת שישנו העניין של פנימיות התורה, ומצד פנימיות התורה יכולים גם אנשים פשוטים להגיע להדרגות היותר נעלות, ובמילא צריכים לעזור להם כפי האפשרי, אפילו על-ידי טובה גשמית, כיוון שישנו אצלם ניצוץ אלוקי שאודותיו הובטח ש"לא ידח ממנו נידח" - שזהו עניין של תורה ללא הסבר בדבר;

אלא תורת חסידות חב"ד מבארת באריכות הביאור איך שיכולה להיות מציאות שיהודי נמצא במעמד ומצב של "נידח", היינו, שעל-פי תורה שהיא תורת חסד, הרי הוא "נידח", ואף-על-פי-כן, מצד ההבטחה ש"לא ידח ממנו נידח", יכולים להסביר לו את העניינים היותר נעלים שבתורה, אפילו אם לעת-עתה אינו שייך עדיין לקיום המצוות, וברור הדבר, שלהיותו אדם שכלי, הרי זה יחדור בשכלו, וסוף-כל-סוף יביא הלימוד לידי מעשה, שתהיה אצלו שינוי ההנהגה, ויעסוק בקיום המצוות בפועל.

ה. ועל-פי זה מובן החילוק שבין ג' עניינים הנ"ל - תורת הבעש"ט, יום הילולא רבא של המגיד, ואמירת "פדה בשלום נפשי" על-ידי רבינו הזקן:

מצד תורת הבעש"ט ישנה עדיין הגבלה שהעניין ישאר למעלה, בעולם הקדושה, ולא יומשך למטה - שזהו עניין של "בית האסורים" (דקדושה), כיוון שזהו עניין של מדידה והגבלה, הנה עד כמה שהדבר המוגבל יהיה גדול, הרי זה נחשב ל"בית האסורים" לגבי הבלי-גבול דאין-סוף.

ולאחרי זה בא העניין ד"יום הילולא רבא" - שהילולא היינו חתונה, שעניינה הוא המשכת כוח האין-סוף20, שהרי תכליתה של חתונה (כמבואר בפוסקים21 הטעם שאין מברכים על קידושין, כיוון שזהו רק הכנה והקדמה לתכלית הכוונה) - שיהיו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ואז נמשך הדבר באופן נצחי, כמארז"ל22 "כל שהוא תלמיד חכם ובנו... ובן בנו... שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר23 ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם".

ועל-פי האמור שהתכלית אינה החתונה כשלעצמה, אלא שלאחרי זה יומשך בפועל למטה - הנה זהו תוכן עניין אמירת רבינו הזקן "פדה בשלום נפשי" ("כשקריתי... פדה בשלום נפשי"), כי, העניין ד"פדה בשלום נפשי" הוא באופן ש"ברבים היו עמדי", כפירוש הירושלמי שגם האנשים שהיו נגד דוד, נתהפכו להיות "עמדי" (כנ"ל סעיף ז' בגוף השיחה), וזוהי גם פעולת ההבנה וההסברה דתורת חב"ד בתורת הבעש"ט, שגם אלו שהם מנגדים לדוד מלכא משיחא, יתהפכו להיות "עמדי", להתאחד עם ה"רועה אחד"24 (דוד) וענייניו, ויהיו במעמד ומצב ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", כל שלשת הקווין שעליהם העולם עומד25, ועל-ידי זה יפעלו להיות "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ו. ובנוגע לפועל:

תורת חסידות חב"ד "היא היא תורת הבעש"ט ז"ל" (כמו שכתב אדנ"ע), אלא, שבתורת חב"ד באו הדברים באופן של הבנה והסברה, שעל-ידי זה ניתוסף דבר חדש מעיקרא - שנעשה אופן הבירורים מדרגה לדרגה, כך, שאף דבר אינו הולך לאיבוד, ואף אחד מישראל אינו נדחה, כי, יכולים להסביר לכל אחד, גם למי שנמצא למטה מטה, ועד לתינוק קטן, באופן המובן בשכל והבנה והשגה שלו, ש"טעמו וראו כי טוב הוי'"26 ("געטלעכקייט איז גוט"), ותחילה מקבל זאת בשכלו, ואחר-כך הרי זה נעשה לימוד המביא לידי מעשה בפועל, שנעשה יהודי לומד תורה ושומר מצוות בחיי היום-יום, ש"זה כל האדם"27.

וזהו גם מה שנתבאר לעיל (סעיף ט"ו ואילך בגוף השיחה) פתגם רבינו הזקן ש"עובד" באצילות היינו מי שיש לו "געשמאק" בעשיית טובה ליהודי:

יהודי זה נמצא בעולם העשייה, ומובן, שככל שיהיה במעמד ומצב נעלה בהבנה והשגה כו', הרי איתא בתניא28 ש"אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים", הרי "הוא דבר בפני עצמו", "יש מי שאוהב"29;

ואילו הוא - נמצא בעולם האצילות, ששם אין מציאות יש, אפילו לא מציאות היש כפי שהיא בעולם הבריאה, ושם עומד הוא בתכלית העילוי.

ואף-על-פי-כן, בהיותו באצילות, נרגש אצלו ה"געשמאק" בעשיית טובה ליהודי כפי שנמצא בעולם העשייה, שאינו בערכו כלל.

וזהו החידוש של תורת החסידות - שגם כאשר ישנו "תינוק שנשבה בין הנכרים", כדאיתא במסכת שבת30 שהוא במעמד ומצב שאינו יודע כלל העניין דתורה ומצוות, ולא שייך לומר עליו שיש חילוק בין שוגג למזיד - הנה בדרך אור ובדרך של שלום דווקא פודים אותו מבין האומות,

ואל יהי דבר זה קטן בעיניך - שהרי זה "כאילו פדאני לי ולבני כו'", היינו, שבזה תלויה גם גאולת השכינה.

וזהו כללות עניין הצדקה, כפי שמבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש, ומוסיף: "ובפרט צדקת ארץ-ישראל (ארץ החיים31) שהיא צדקת ה' ממש, כמו שכתוב32 תמיד עיני ה' אלוקיך",

והיינו, שנתינת הצדקה היא באופן שפועלים בארץ עניין של חיים ("עס מאכט די ארץ לעבעדיק"), ופועלים העניין ד"עיני ה' אלוקיך בה" לא רק בראש-השנה, אלא באופן שנמשך "מראשית השנה ועד אחרית שנה"32 בהמשך אחד, כך, שאין חילוק בין המעמד ומצב דראש-השנה להמעמד ומצב דבחינת אחוריים וחיצוניות של כל השנה,

"והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו" - לפדות את כל אחד מישראל ממעמדו ומצבו, אפילו מי שנשבה בין האומות,

ובאופן של "פדה בשלום", שעל-ידי זה פועלים ש"ברבים היו עמדי", שגם אנשי אבשלום נעשו אנשי דוד,

ובלשון הכתוב (בהפטרה)33 "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ .. והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים ועבדי דוד מלך עליהם",

שכל זה נעשה על-ידי העבודה בתורה ומצוות עתה, ויתגלה בביאת משיח צדקנו בגלוי לעיני בשר, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ז. בהמשך להמוזכר לעיל (סעיף כ"ד בגוף השיחה - אודות מאתיים שנה להסתלקות הבעש"ט), הרי כיוון שתורת חב"ד "היא היא תורת הבעש"ט ז"ל", צריך עניין זה להשתקף גם בתורת חב"ד, וגם בעניין שהוא "מעין" רצונו של הבעש"ט.

ובכן, ישנו עניין שני בשנה זו - מאתיים שנה מהחתונה של רבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, שהיתה ג"כ בשנת תק"כ.

ויש לבאר השייכות בין שני העניינים.

ח. ובהקדמה - שכללות הנהגתו של יהודי נחלקת לשתי תקופות:

לכל לראש ישנה התקופה ש"נפשי חשקה בתורה"34, שאז נמצא בעולם שכולו אור, עולם התורה, עליה נאמר4 "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"35;

ואחר-כך באה התקופה שצריך לעסוק בתיקון הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, לצאת לעולם כו', שכן, הנהגת רוב העם היא באופן ד"הנהג בהם מנהג דרך ארץ", כמו שכתוב36 "ואספת דגנך גו'", וישנם רק יחידי סגולה שהנהגתם כשיטת רשב"י ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם", ואילו כאשר "הרבה עשו כרשב"י" אזי "לא עלתה בידן"37.

והמעבר מתקופה לתקופה הוא עניין החתונה, שאז מסתיימת התקופה ד"נפשי חשקה בתורה",

-  שלכן, בן עזאי שהיה במעמד ומצב ד"נפשי חשקה בתורה" כל ימי חייו, לא נשא אשה, או שנשא וגירש38. אבל לא זהו הסדר כפי ש"לשבת יצרה"39, "נכנס בשלום ויצא בשלום"40 -

ומתחילה העבודה של התעסקות עם העולם, שהרי "ריחיים בצווארו"41, שמוטלת עליו מצווה מן התורה לפרנס את בני ביתו, ובשביל זה צריך לעסוק בענייני העולם, כמו שכתוב42 "ובירכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".

וכפי שמבאר רבינו הזקן בהלכות תלמוד-תורה43 ש"תחילת זמנה (של מצוות פרו ורבו) הוא מבן שמונה-עשרה (כמאמר44 "בן שמונה-עשרה לחופה", דהיינו בתחלת שנת הי"ח45), כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג'46 שנים בלי טרדה גדולה כל-כך בטרם יוליד בנים הרבה", עד שיהיה "בן עשרים (שאז הוא הזמן) לרדוף" אחר מזונותיו47.

ט. ועל-פי זה יש לבאר הקשר והשייכות שבין הסתלקות הבעש"ט לחתונת אדמו"ר הזקן שהיו באותה שנה:

אצל הבעש"ט היה ה"געשמאק" לעשות טובה ליהודי שהיה שלא בערכו כלל - שהרי הבעש"ט היה בדרגא נעלית ביותר, וכאמור לעיל (ס"ו בגוף השיחה) שבתחילה היה צדיק נסתר אפילו לגבי הצדיקים הנסתרים שבדורו, שגם הם לא ידעו גודל העילוי של הבעש"ט כמו שהוא לעצמו, ובהיותו במדריגתו הנעלית, היה אצלו ה"געשמאק" לעשות טובה ליהודי, עד לילד קטן ששייך רק לאמירת ברכה ואמן יהא שמיה רבה.

וכיוון שתורת חסידות חב"ד מבארת את תורת הבעש"ט בהבנה והסברה, הרי גם ה"געשמאק" של הבעש"ט בעשיית טובה ליהודי בא על-ידי רבינו הזקן בהתלבשות ב"סדרי העולם" - שישנו הזמן ש"נפשי חשקה בתורה", ואילו העבודה דעשיית טובה ליהודי מתחילה לאחרי החתונה, כאשר "ריחיים בצווארו", שאז מתחילה העבודה בעולם.

וזהו שבשנת הסתלקות הבעש"ט (שלימות עבודתו) היתה החתונה של אדמו"ר הזקן - שאז התחילה אצלו העבודה של עשיית טובה ליהודי בפועל ממש, כמסופר ברשימות של כ"ק מו"ח אדמו"ר48 אודות תולדות רבינו הזקן, שכאשר הסכים על השידוך, התנה שיעמידו לרשותו את ה"נדן", וכאשר קיבל את ה"נדן" - שהיה הון רב, כיוון שהיו חפצים ביותר בהשידוך, לפי שרבינו הזקן היה מהגאונים כבר בהיותו בן ט"ו שנה49 - הקדיש את כל ה"נדן" עבור עשיית טובה לבני-ישראל, לסדרם בפרנסה על-ידי זה שיתעסקו במלאכת האדמה.

כלומר: אותו עניין שהיה אצל הבעש"ט באופן שהוא מן הקצה אל הקצה, מרזין דרזין בהעלם הכי גדול אפילו מצדיקים נסתרים, עד לאמירת ברכה ואמן יהא שמיה רבה עם תינוק קטן - נתלבש אצל רבינו הזקן באופן של הבנה והשגה וסדר השתלשלות, ליקח "נדן", ולהלוות ולהעניק ממנו ליהודים שיוכלו לעסוק במלאכת האדמה, ובזה יתקיים אצלם "וברכך הוי' אלוקיך בכל אשר תעשה".

(קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו תש"כ. 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"כ. חלק ראשון (כז), עמ' 200-209 - בלתי מוגה)

----------

1) יבמות לט,ב (ובפרש"י).

2) ראה "התמים" ח"ב עמ' מט. ח"ח ע' נ ואילך. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.

3) ח"א קיח,א.

4) ירמיה כג,כט.

5) ראה שמו"ר פ"ב, ה. תנחומא שמות טו. הובא בתוס' סוף חגיגה.

6) ע"פ שמואל-ב יד,יד. וראה הל' ת"ת לאדמוה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

7) ואתחנן ו,ה.

8) ישעיה ה,כ.

9) ע"פ נוסח הפיוט "זכור ברית" בתפלת העמידה דנעילה. וראה לקו"ש חי"ב עמ' 230 בהערה (ד"ה ואין לנו).

10) ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י בשלח טו,ב.

11) ח"ג קכד,ב (ברע"מ). וראה תניא אגה"ק סכ"ו.

12) נדפס באג"ק שלו ח"א עמ' צח. וש"נ (חלקו נעתק ב"היום יום" יט כסלו).

13) ד"ה ואתה קדוש בסה"מ אידיש עמ' 138 ואילך.

14) תהילים כב,ד.

15) ראה "התמים" ח"ב עמ' סט ואילך. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תנא ואילך. ח"י עמ' קלט. ועוד.

16) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשל"ו ואילך. וש"נ.

17) ראה ל"ת להאריז"ל ס"פ וישלח. ועוד.

18) ראה זח"ג קלה,ב. הנסמן באג"ק ח"ב ס"ע ד.

19) ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ס"ע תג (נעתק ב"היום יום" ג כסלו).

20) ראה לקו"ת שה"ש לט,ד ואילך. ובכ"מ.

21) ראה רא"ש כתובות פ"א סי"ב.

22) ב"מ פה,א.

23) ישעיה נט,כא.

24) יחזקאל לז,כד.

25) אבות פ"א מ"ב.

26) תהילים לד,ט.

27) קוהלת יב,יג.

28) פל"ה (מד, סע"א ואילך).

29) תו"א ויקהל (בהוספות) קיד,ד.

30) סח,ב.

31) ראה שם סוסכ"א.

32) עקב יא,יב.

33) יחזקאל לז,כב ואילך.

34) לשון חז"ל - יבמות סג, סע"ב.

35) ברכות כב,א.

36) עקב יא,יד.

37) ברכות לה,ב.

38) ראה סוטה ד,ב. תוד"ה שיתקיים - יבמות שם.

39) ישעיה מה,יח.

40) ראה חגיגה יד, סע"ב. טו, סע"ב. ירושלמי שם פ"ב ה"א.

41) קידושין כט,ב. וראה הל' ת"ת לאדמוה"ז פ"ג ה"א ואילך. וש"נ.

42) פ' ראה טו,יח.

43) שם סה"א.

44) אבות ספ"ה.

45) ראה רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב.

46) ראה גם תו"מ ח"ז עמ' 29. וש"נ.

47) אבות שם ובפי' הרע"ב.

48) נעתקה בספר התולדות אדמוה"ז (הוצאת תשמ"ו) ח"א פ"ג (עמ' 82).

49) ראה סה"ת שם (עמ' 68 ואילך). וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

ב' התקופות דימות-המשיח

זוכים לזה על-ידי הפצת המעיינות ובירור חלקו בעולם

בפסוק האחרון של ההפטרה נאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה". וזהו הקשר לפרשת וישלח - שבה נאמר: "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", וכפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא (קודם שמביא ש"מדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים"): "אימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" - שזהו הפסוק האחרון של ההפטרה.

זאת אומרת, שהנקודה המשותפת שבין ההפטרה לפרשה היא - פעולתם של בני-ישראל בנוגע להר עשיו ("לשפוט את הר עשיו").

והנה, כללות עניין זה ("ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו") מודגש בגלוי בהפטרה יותר מאשר בפרשה עצמה:

בפרשה עצמה נאמר רק "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (ולא נאמר בפירוש "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו"), ולכן זקוקים לפירוש רש"י שמפרש - בפשוטו של מקרא - "ואימתי ילך - בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו"...

אבל בהפטרה מודגש עניין זה בגלוי - שהרי מפורש בקרא: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".

ונוסף לזה: לאחרי העניין ד"ועלו מושיעים וגו' לשפוט את הר עשיו" מובא בהפטרה עניין נוסף - "והיתה לה' המלוכה"...

שמה שכתוב "והיתה לה' המלוכה" הוא עניין בפני עצמו, כלומר, שלאחרי העניין ד"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", יהיה עניין נוסף - "והיתה לה' המלוכה" ("והיתה" - בוא"ו המוסיף), ועניין זה ("והיתה לה' המלוכה") יהיה בזמן המיוחד - לא באותו זמן שבו יהיה העניין ד"ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשיו" - אלא לאחריו...

וכפסק דין הרמב"ם (הלכות מלכים סוף פרק י"א) בנוגע לסדר הגאולה: לכל לראש "יעמוד מלך מבית דוד כו' וילחם מלחמות ה'", שזהו כללות העניין ד"לשפוט את הר עשיו", כי "ילחם מלחמות ה'" קאי (בעיקר) על המלחמה נגד עמלק שהוא מזרעו של עשיו; "ורק אחר-כך - לאחרי ש"בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל" - "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", שזהו כללות העניין ד"והיתה לה' המלוכה". ואם כן, הרי מפורש בפסק-דין הרמב"ם שב' עניינים אלו ("ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשיו", "והיתה לה' המלוכה") יהיו בב' תקופות בפני עצמם.

ויהי רצון שעל-ידי כללות העבודה דכל אחד ואחד מישראל בהפצת המעיינות חוצה ובבירור חלקו בעולם ("לשפוט את הר עשיו") - תהיה גאולתו הפרטית של כל אחד ואחד מישראל. וכאשר כל בני-ישראל מצטרפים יחדיו - זוכים בקרוב ממש לגאולה הכללית דכל בני-ישראל, עדי קיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה" - במהרה בימינו ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת וישלח, י"ח בכסלו ה'תשמ"ג .
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך א, עמודים 573-566, בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

"גוט יום-טוב"

י"ט-כ בכסלו הוא "ראש-השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות, שבו נמשכת המשכה כללית על כל השנה כולה" * "עניינו של י"ט כסלו הוא גילוי תורת החסידות, מעין ובדוגמת הגילוי דלעתיד לבא" * צרור התבטאויות של הרבי בכתב ובעל-פה על "יום גאולתנו ופדות נפשנו"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בספר 'ימי מלך' (כרך א, עמ' 152) מסופר שילדי יקטרינוסלב היו עורכים סעודה בי"ט בכסלו, כשההתארגנות לכך החלה כמה ימים קודם לכן. מי שניהל את חשבון הכספים היה בנו הבכור של רב העיר, הגאון רבי לוי-יצחק שניאורסון נ"ע. הבן (כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) היה אז מנהיגם של הילדים, ויום זה - כך מסופר שם - היה היחיד בשנה שבו חרג מהרגלו ויצא מד' האמות של שקידתו בלימוד התורה.

תורת החסידות ודרכי החסידות

בסיום התוועדות שבת-קודש פרשת וישלח, י"ד בכסלו ה'תשי"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך י, עמ' 207), אמר הרבי:

ובפרט ביום השבת-קודש שלפני י"ט כסלו, דכיוון שמיניה מתברכין כולהו יומין, מתברך ממנו י"ט כסלו, ראש-השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות, שבו נמשכת המשכה כללית על כל השנה כולה. יהי-רצון שתהיה ההמשכה בנוגע לתורת החסידות ולדרכי החסידות ללא העלמות והסתרים, וללא מניעות ועיכובים, הן בגשמיות והן ברוחניות, ויהיו בנקל, ובהצלחה מופלגה בדרך שלמעלה מהטבע.

להשתחרר מהמכשולים

באיגרת בשפה האנגלית, מט"ז בכסלו תשכ"ז, כותב הרבי ('מורה לדור נבוך', כרך ג, עמ' 188):

עתה, כשאנו עומדים לחגוג את יום השנה לגאולתו של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, יהי-רצון שזכותו תגן על כל אחד ואחד מאיתנו באופן מתמיד, שנשתחרר מכל הגורמים המרתיעים והמכשולים, על-מנת להגשים את הדבר שהוא בעל עניין גדול לעמנו.

"גאולתנו ופדות נפשנו"

באיגרת (ביידיש - להלן בתרגום כפי שהופיע ב'כפר חב"ד', גיליון 834, עמ' 70) מי"ז בכסלו תשכ"ד, נכתב:

בעת רצון יזכירו אותה על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, למילוי משאלות לבבה לטובה, ויהי-רצון שסוף סוף תבשר בשורות טובות בזה, ובפרט שהרי אנו עומדים בערב י"ט כסלו, חג גאולת רבנו הזקן שהוא גם גאולתנו ופדות נפשנו.

בברכה לבשורות טובות ובברכת חג הגאולה

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א, מזכיר

"פעולות באופן ד'ופרצת'"

והנה נוסח מברקי הברכה שהואיל הרבי לשגר לאנ"ש ול"כל המשתתפים בהפארבריינגענישן הגדולים", בשנת תשל"ד:

"משנה לשנה נוסף עילוי"

כך ביאר הרבי, בי"ט בכסלו תשד"מ ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ, כרך ב, עמ' 608-607):

כאשר מדובר אודות חגיגת הגאולה די"ט כסלו, יכולים לשאול: כיצד ייתכן לתבוע מיהודי שיחגוג מאורע שאירע לפני למעלה ממאה וחמישים שנה - באותו אופן כפי שהיה בפעם הראשונה, ויתירה מזו: באופן ד"מעלין בקודש"?!

והמענה לזה - בפשטות:

י"ט כסלו עניינו - גילוי תורת החסידות, מעין ובדוגמת הגילוי דלעתיד לבא - "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'". ומכיוון שגילוי זה הוא למעלה מההגבלה דזמן ומקום, הרי אין כל פלא בכך שבעניין זה אינם חלים השינויים הקשורים עם ההגבלה דזמן ומקום, ולכן, יכולים לחגוג את החגיגה די"ט כסלו רבוי שנים לאחרי המאורע - באותו אופן כפי שהיה בפעם הראשונה.

ואדרבה: ההגבלות דזמן ומקום (שינויי הזמן והמקום מהמאורע של הגאולה בפעם הראשונה), תכליתם - שיהיה יתרון האור מן החושך... החגיגה די"ט כסלו באופן ד"מעלין בקודש", היינו, שמשנה לשנה נוסף עילוי גדול יותר לגבי הגאולה בפעם הראשונה.

"מתעוררים לתקופת השנה"

בהזדמנות אחרת (י"ט כסלו תשי"ט ס"ט - קונטרס חג החגים י"ט כסלו, קה"ת תשנ"ט, עמ' 84) ביאר הרבי שכל ההתוועדויות שבי"ט כסלו במשך כל השנים למן הפעם הראשונה, הנה כל העניינים מתעוררים לתקופת השנה, ומתאחדים ונמשכים בההתוועדות די"ט כסלו דעכשיו!

הרבי חיפש את הד"ר

"שמחתי לשמוע שהיית נוכח בהתוועדות של י"ט כסלו, אף-על-פי שחיפשתי אותך במקום שבו נכחת בהזדמנות קודמת [=בבית-מדרשו של הרבי], אבל לא ראיתי אותך, ייתן השם שההשראה של י"ט כסלו תעורר כל אחד ואחד להגביר את המאמצים להפצת התורה והמצוות, כשהם חדורים בחמימות ובשמחה" - כתב הרבי בשנת תשל"ט לד"ר דוד כשדן מאוניברסיטת הרווארד ('מורה לדור נבוך' כרך ב' עמ' 128).

עבודת ה' יתברך בשמחה!

רבים מגדולי ישראל השתתפו במסיבות י"ט בכסלו והשמיעו בהן מדברותיהם (ראה למשל בספר 'שמן ששון מחבריך', כרך ב עמ' 43, על ראב"ד העדה החרדית, הגאון רבי יצחק-יעקב ווייס זצ"ל; וכן רבי יוסף-דוב הלוי סולובייצ'יק).

הרבי עודד מאוד את השתתפותם של רבים בהתוועדויות י"ט כסלו, וכך כתב לפלוני בג' בטבת תשי"ח ('כפר חב"ד', גיליון 834, עמ' 70):

שלום וברכה!

בעונג רב קבלתי את מכתבו, בו כותב אודות ההתוועדות דיום הבהיר י"ט כסלו, יום גאולת רבנו הזקן, וכפי שנשיאינו רבותינו קוראים ליום זה ראש-השנה ללימוד החסידות, והרי בראש-השנה אומרים לשנה טובה תיכתב ותיחתם, וכך גם בי"ט כסלו, בנוגע לעניינים האמורים, אשר מדרכי החסידות הרי היא גם עבודת השם יתברך בשמחה וטוב לבב, וכפתגם הנעלה של הבעל-שם-טוב ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, לעבוד את השם יתברך יחד עם הגוף, ולא לדחותו על-ידי תעניות וסיגופים.

ויהי-רצון שתמיד יבשר בשורות טובות מתוך בריאות הנכונה ועבודת ה' בשמחה וטוב לבב.

בברכה.

"תורת ה' בטהרתה"

חיבה יתירה נודעה אצל הרבי להתוועדות המרכזית בכפר-חב"ד, שאליה היו מגיעים רבנים ואישי-ציבור מכל גוני הקשת הציבורית (ראה 'נשיא וחסיד', פרק עשרים). הרבי ציין פעם (ראה שם, עמ' 410), בתגובה לדברי ביקורת מסויימים, ש"לאחרי החגיגה די"ט כסלו, 'בכל זה' לא חיסרו אף אחד [=מהמשתתפים] בהשיעורים [=נגלה וחסידות] הנלמדים [=ברבים] בהכפר, ואדרבה. לא נתמעט מספר הטובלים במקווה לפני התפלה גם בימות החול, ואדרבה. וכו' וכו'".

ועוד (שם): "הודות לאלו שהשתתפו בחגיגת י"ט כסלו, הנה במשך שנה שעברה למדו מאות בני-ישראל ובנות ישראל תורת השם על טהרתה וכו'".

דרישת-שלום מכפר-חב"ד

הנה מברק מיוחד ששיגר הרבי בשנת תשכ"ז למר זלמן שזר (נדפס ב'כפר חב"ד', גיליון 917, עמ' 88):

ב"ה, ח"י כסלו לאחרי חצות

ערב חג הגאולה ורה"ש [=וראש השנה]

לתורת החסידות ודרכי החסידות

ה'תשכ"ז

ברוקלין, נ.י.

לכבוד הוו"ח אי"א נו"נ

בחור מעם ומורם מעם

ודורש טוב לעמו

בעל מדות תרומיות

ענף עץ עבות

מו"ה שניאור זלמן שליט"א [שזר]

שלום וברכה!

בערב היום אשר בלשון כ"ק אדמו"ר (הרש"ב) נ"ע הוא החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו וכו'.

הנני בזה להביע איחוליי הלבביים בנוסח המסורתי

גוט יום טוב

לשנה טובה בלימוד החסידות

ודרכי החסידות

תכתבו ותחתמו

בכבוד ובהוקרה

נ"ב

הודות לחילוק הזמנים, הנה ז"ע [=זה עתה]  התקשרו מכאן עם כפר-חב"ד טלפונית ונתבשרנו אשר כבודו - נוסף על השתתפותו בהתוועדות כאן על-ידי [=משקה?] שהובא על-ידי הרב רלב"ג שי' - ביקר בכפר-חב"ד ביום בשורה זה, ואדרבה הזדרז לבוא בהקדם והשתתף גם בלימוד הנגלה נוסף על המאמר חסידות, ואף שהעמדתיו על חזקתו שבוודאי לא ישנה ממנהגו - מנהג ישראל תורה, ובמיוחד שהשנה ניתווספו שם כמה עולים חדשים עם משפחותיהם שיחיו, הרי אינה דומה חזקה לבירור בהחלט.

(ב) עלה במחשבתי לצרף למכתבי זה גם העתק המאמר דא"ח שהיה בדעתי ושחזרתי עליו בעת ההתוועדות. ומפני סיבה נתעכבה ההוצאה-לאור עד יום ראשון דחנוכה. ואחתום מעניינא דימי חנוכה שיהיו כל העניינים באופן דמוסיף והולך מוסיף אור.

'מבצע י"ט כסלו'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת וישב תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א, כרך א, עמ' 601-599) השמיע הרבי, כמה פעמים, את הביטוי "מבצע י"ט כסלו" שעניינו הוא לימוד בעצמו פנימיות התורה, ולאחר מכן לפעול גם על ה"חוצה", וכן גם את עניין הצדקה (כולל 'מגבית י"ט כסלו-חנוכה').

"להשתתף בחגיגה המסורתית השנתית".
הזמנת ועד כפר-חב"ד לחגיגת י"ט כסלו בשנת תש"כ

"ישתתף כל אחד בלב שמח ובבגדי יום-טוב". חוזר פנימי שנשלח (בשנת תשכ"ז) לאנ"ש בעיה"ק, על-ידי צעירי-אגודת-חב"ד סניף ירושלים ובו זירוז והנחיות בקשר לחגיגת י"ט בכסלו

 ממעייני החסידות

פרשת וישלח

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
שור - זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו. חמור - זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (מדרש רבה)

יצר-הרע נלחם באדם בשתי דרכים: על-ידי חום, כלומר, להרתיח את הדם בתאוות עולם-הזה; ועל-ידי קור, להביאו לקרירות ולעצלות בענייני תורה וקדושה.

מגמת יעקב אבינו היתה אפוא להכניע את קליפת עשיו, המייצג את שתי צורות הפעולה של היצר-הרע. זהו שנאמר:

"ויהי לי שור, זה יוסף" - רומז לאש דקדושה (כדכתיב (עובדיה א) "ובית יוסף להבה") המבטלת את האש הזרה של יצר-הרע.

"וחמור, זה יששכר" - היינו 'חומריות' ועצלות דקדושה, שהאדם 'עצל' מלעבור על מצוות לא-תעשה. כאמרם (פסחים נ) "יש שפל (עצל) ונשכר". זהו 'יששכר' - "יש שכר". 'עצלות' זו היא המבטלת את העצלות והקרירות של יצר הרע.

(אור-התורה, פרשת וישלח, עמ' 30)

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור (ב"ר פע"ה, ו)

מבואר בחסידות, שיעקב כבר היה מוכן לגאולה, והוא ביקש להודיע זאת לעשיו, מתוך הנחה שגם עשיו נתברר, ואם-כן אפשר להביא מיד את הגאולה.

ויש לשאול: איך העלה על דעתו שכבר הגיעה עת הגאולה, בשעה שהעולם לא היה ראוי לכך, ובין האומות היו עובדי עבודה-זרה?

ויש לומר: היות שליעקב היה תפקיד - להמשיך את ה'אורות דתוהו' של עשיו ועל-ידי זה להביא את הגאולה - ולא נצטווה להתעסק עם האומות האחרות, מכאן ראיה שבידו לקיים משימה זו ולהביא את הגאולה, מבלי הבט על המתרחש סביבו, ולכן היה נוגע לו דבר אחד בלבד - קיום תפקידו.

מעשה אבות סימן לבנים: כאשר נשיא דורנו שולח שליח, ברור שבידו לקיים שליחות זו בשלימותה: לשליח לא צריך להיות נוגע מה שקורה בעולם מסביב, ואין לו בעולמו אלא המקום שלשם נשלח.

(ליקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 368)

קטונתי מכל החסדים (לב,יא)

כל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם הוא בבחינת קרבת אלוקים, ולכן עליו להיות שפל רוח יותר. שהרי "כולא קמיה (דייקא) כלא חשיב" (= הכול נחשב לפני הקב"ה ל"לא" - לא-כלום, אפס), ולפי זה כל מי שהוא יותר "קמיה" (לפניו, לפני הקב"ה) הוא יותר "כלא".

זהו שרמז הכתוב: "קטונתי מכל החסדים" - יעקב היה קטן מאוד בעיני עצמו מחמת ריבוי החסדים שנעשו לו (כי כל חסד דקרבת-אלוקים שהושפע לו - גרם לכך שיעקב יהיה קטן יותר בעיניו), ולכן חשב שאינו ראוי להינצל מידי עשיו, על-אף ההבטחה "והנה אנוכי עמך וגו'" (בראשית כח).

(תניא, איגרת-הקודש עמ' 206)

קטנתי... כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות (לב,יא)

חסידים הראשונים פירשו: יעקב התאונן כאן על שחלה ירידה מסויימת במידת בטחונו באלוקים.

"קטונתי" - נתקטנה חסידותי ומידת אמונתי. שהרי,

"במקלי עברתי את הירדן הזה" - בתחילה היו אמונתי וביטחוני בחוזק ובתקיפות, עד שעברתי את הירדן במקלי לבד (כפירוש רש"י), ללא יראה ופחד. אבל,

"ועתה הייתי לשני מחנות" - עתה אני ירא מעשיו, עד שבגלל פחד זה חילקתי את העם לשני מחנות ("אם יבוא עשיו אל המחנה האחת וגו'").

(רמ"ח אותיות, אות ג)

לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב,כט)

אף שהקב"ה הסכים לחילוף שמו של יעקב, כמופיע בהמשך פרשתנו (לה,י), "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", אף-על-פי-כן אמרו רז"ל (ברכות יג) שהקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו, מאחר ד"הדר אהדריה קרא, דכתיב ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר, יעקב יעקב".

וטעם הדבר: 'יעקב' ו'ישראל' הם שתי בחינות בעבודת האדם:

יעקב - הוא בחינת עבד, כדכתיב (ישעיה מד), "שמע אליי יעקב עבדי". עבודה של עמל ויגיעה, לאכפיא לסטרא-אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא. כשהאדם מצוי בבחינה זו, הוא במצב של מלחמה עם ההעלם והסתר שמקורו בשם אלוקים ("עובד אלוקים"), ושממנו באים יצרו הרע ונפשו הבהמית; זוהי העבודה של ששת ימי המעשה.

ישראל - הוא בחינת בן, כדכתיב (שמות ג), "בני בכורי ישראל". היינו עבודה מתוך מנוחה שקאי על התענוג מהשגת גדולת ה' בתפילה. זוהי העבודה של יום השבת, שעליה נאמר (בראשית ב) "ויכל אלוקים", שכלתה בחינת הצמצום של שם אלוקים ומתגלה שם הוי' - "שבת להוי'".

זהו "כי שרית עם אלוקים" - האדם משתרר ומשתלט על ההסתר דשם אלוקים, עד ששוב אינו מסתיר על הגילוי דשם הוי'.

לכן לא נעקר שם "יעקב" ממקומו, כי שני שמות אלו מצויים אצל כל אחד ואחד מישראל. יתר על כן, אי-אפשר להגיע לבחינת 'ישראל' בלי הקדמת בחינת 'יעקב'. כי דווקא על-ידי עבודת הבירורים בימות החול מגיעים לבחינת התענוג והמנוחה דיום השבת, וכמאמרם (עבודה-זרה ג), "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת".

(ליקוטי-תורה דף ע,ד)

כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי (לב,לא)

"כי ראיתי אלוקים" - היינו בחינת "ראייה" באלוקות, כנאמר (ישעיה מ), "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

"ותינצל נפשי" - על-ידי עבודה בדרך זו ניצלת נפש האדם מישות וגאווה. כי עבודה בבחינת ראייה באלוקות פועלת בו ביטול מוחלט, שאינו מרגיש את עצמו ואת עבודתו כלל.

(ספר המאמרים עת"ר)

ויוותר יעקב לבדו (לב,כה)

שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם (חולין צא)

בטעם הדבר אומר הבעל-שם-טוב:

בממונו של אדם מצויים ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו (שעליו לבררם).

(כתר-שם-טוב סימן ריח, עמ' 56)

* * *

ממונו של אדם הוא פחות ושפל יותר מגופו, כי הוא רחוק יותר מעצם האדם. לכן יש חביבות ב"ממונם" יותר מב"גופם", כי בהבירור של "ממונם", יש מעלה מיוחדת, שבכך מתגלה כי גם דברים פחותי-ערך יכולים להתברר ולהפוך לעניין של קדושה ועבודת הבורא.

(ליקוטי שיחות, כרך טו, עמ' 288)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וישלח
ט"ז בכסלו

שחרית. הפטרה: "חזון עובדיה" (עובדיה א)1.

יום שני
ח"י בכסלו

היום - סיום לימוד ספר התניא בסדר הלימוד ד'חת"ת', כתקנת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע2. [וכן נהגו לסיים את לימוד לוח 'היום יום'. וראה להלן].

יש לסיים עד היום3 (והיום בכלל) את המסכת שקיבל עליו כל אחד ואחד בחלוקת הש"ס אשתקד.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

תכנון ההתוועדויות ברוב עם:

* יש להכין "תכנית מפורטת איך לנצל יום זה [י"ט בכסלו] להפצת המעיינות, ובאופן שיהיה רישומו ניכר במשך השבועות והחודשים שלאחרי זה, כיוון שנקרא ראש-השנה לחסידות ודרכי החסידות"4.

* "פשט המנהג, אשר עיקר ההתוועדות די"ט כסלו הוא באור ליום כ' כסלו, כי הגאולה מהמאסר היתה בעת תפילת מנחה, שלוש שעות אחר זה היה בדירת מנגד בייסורים נפשיים וכו'.

"בכל זאת, הרי בכמה וכמה מקומות מתוועדים גם באור לי"ט כסלו, וברכת חסידים עליהם תבוא.

"בכלל, שני אופנים בהתוועדות:

א) לסדרה במקומות רבים בעיר, בכדי שישתתפו גם אנשים כאלו אשר למקום אחר לא היו באים.

ב) לאסוף כל המתוועדים במקום אחד, אשר אז הנה - ברוב עם הדרת מלך, ההתוועדות תהיה עם הזקנים והגדולים שבחבורה וכו'.

- ריבוי הכמות, או עילוי האיכות, וידועה השקלא-וטריא מי מהם עדיף...

"והצעתי בזה, אשר בלילה הראשון, אור לי"ט כסלו, יתוועדו במקומות שונים5 (ויודיעו שם אודות ההתוועדות דלמחר). ולמחרתו, אור לכ' כסלו6, יתאספו במקום אחד להתוועדות..."7.

* כדאי ונכון שכל אחד ואחד יערוך התוועדות (ומה טוב - ג' התוועדויות, "בתלת זימני הווי חזקה" - אחת בעצמו ושתיים על ידי שלוחיו, או שמשתתף בעצמו בשלושתן כיוון שנערכות בזמנים שונים - בליל י"ט בכסלו, ביום י"ט בכסלו, ובפרט קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' בכסלו) - עם עצמו (בכל עשר כוחות נפשו), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיו"ב - כדי להדגיש עוד יותר שכל אחד ואחד הוא גם משפיע, וכמו שכתוב (בשייכות להגאולה) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"8.

* הצעות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לאחד מראשוני שלוחיו, בקשר לעריכת התוועדות י"ט בכסלו בישיבה9:

לפרסם מראש את תאריך ההתוועדות ואת סיבתה בקצרה בעיתונות הנקראת על-ידי יהודי המקום; להכין מבין התלמידים כאלו שיחזרו מאמר או על-כל-פנים עניין של דא"ח; וכן לסדר קבוצת מנגנים מהם בסדר מסודר, שבזה תהיה רוממות רוח לתלמידים, ובטח יעורר הדבר ביניהם גם 'קנאת סופרים', וכן יעשה את הרושם המתאים על אנשי העיר והסביבה10.

* אף במוסדות לבנות הציע11, שינאמו על פרשת החג גם אחדות מהתלמידות, אף שעל-פי הרוב מסייעים להן בעריכת הנאומים, כי חשובה ההשתתפות מצידן, וגם עצם הדבר שהן נואמות - ערך רב לו.

* מסיבות והתוועדויות י"ט בכסלו שייכות גם לשבתות שלפניו ושלאחריו12.

יום שלישי
חג הגאולה - י"ט בכסלו13.

ביום זה  לפנות ערב, יצא כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ זיע"א לחירות מבית האסורים ממאסרו הראשון בפטרבורג בשנת תקנ"ט14.

מאחלים: "גוט יום-טוב - לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו"15.

י"ט בכסלו נקרא על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "חג החגים"16.

י"ט בכסלו הוא 'מתן תורה' דפנימיות התורה17.

כיוון שי"ט בכסלו הוא 'ראש השנה לחסידות', ניתן עדיין להשלים בו כל מה שחסר עד אז18.

להתוועדות חג הגאולה י"ט כסלו, וכן לתפילת ערבית לפני-כן, לבש הרבי בגדי-שבת19.

יום-ההילולא: יום זה הוא יום ההסתלקות-הילולא של אדמו"ר רבי דובער, הרב המגיד ממעזריטש נבג"מ זיע"א (בשנת תקל"ג, ומנוחתו-כבוד בעיר אניפולי)20.

התוועדות21:

"הזקנים, הצעירים גם הנערים, עבדו את ה' וקבלו עליכם עול מלכותו יתברך. דעו כי ביום הזה כל אבותינו - מהבעש"ט - יהיו בעזרכם. קבלו עליכם ללמוד דא"ח באמת, וחיו. היזהרו מאוד ביום הזה כי קדוש הוא. לחיים ולברכה!"22.

נוהגים לנגן (=לשיר) בחג הגאולה23 את הניגון הידוע על הפסוקים "פדה בשלום נפשי"24. בתקופות שונות25 הורה הרבי לנגן ניגון זה בהתוועדות, ופעם אחת הורה לנגנו כבר בשבת מברכים חודש כסלו26. אף לסיום ההתוועדויות בתקופת י"ט כסלו, לפעמים היה הרבי, בצאתו מההתוועדות [וגם בשבת-קודש הסמוכה וכדומה], מתחיל לשיר "פדה בשלום" או את סיום הניגון "ואני אבטח בך"27.

החלטות טובות: "בקביעות עתים לתורה הנגלית ודא"ח ברבים, וחיזוק דרכי החסידות באהבת רעים"28, וכן "בעבודת התפילה ואהבת ישראל"29, ו"בקיום המצוות באור והתלהבות, וכל זה - באופן דמוסיף והולך"30 בג' הקווים דתורה עבודה וגמ"ח31, בלימוד הרמב"ם, ג' פרקים ליום32, לסייע גם בממונו למוסדות רבותינו נשיאינו33, ולצאת ב"קריאה לכל אחב"י שליט"א אשר ליבם ער ל'קול ילד בוכה' - לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעיינות החסידות בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור"34.

חלוקת הש"ס:

עצם עניין חלוקת הש"ס הוא מנהג קדום בישראל, ובלשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע35: "המנהג הקדום בתפוצות ישראל לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה בכל עיר ועיר, ובמקום שאפשר - בכל בית-כנסת ובית-מדרש על-ידי חלוקת המסכתות". וידועה השתדלות כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, וזה לשונו36: לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על-פי הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מניינים הרבה - יגמרו בכל מניין ומניין, ואם איזה מניין קטן מהכיל - יצרפו אליהם אנשים מאיזה מניין גדול, בבל ישונה, חוק ולא יעבור".

אדמו"ר מהר"ש כותב: "ולכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מסכת גמרא בשנה"37.

על-פי זה נהגו מאז לסדר חלוקת הש"ס ביום חג הגאולה י"ט כסלו. משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת - יום ההילולא של רבנו הזקן, ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס בכמה מקומות [על-ידי הרבי] - לי"ט כסלו38.

כשהיה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזמן חלוקת הש"ס בחו"ל, היה מודיע במברק איזו מסכת הוא לוקח39.

בחלוקת הש"ס יש כמה עניינים40:

א) תלמוד תורה של המסכתא אשר לקח לחלקו. ב) לימוד המסכתא בתור חלק מלימוד כל הש"ס. ג) כאילו לומד (בשותפות) את כל הש"ס כולו. ד) נחשב כלימוד בעשרה ויותר. ה) מקנה ומזכה לכל אחד ואחד מהמשתתפים חלק בלימודו.

"בטח ידביקו בכותלי בית-הכנסת רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס, ויהיה לחיזוק ולזיכרון טוב בהיכל ה', והוא מנהג ליובאוויטש"41.

ואותם הנמצאים במקום אשר, מאיזה סיבה שתהיה, הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס - מצטרפים לחלוקת הש"ס הנעשית בבית-מדרשו של הרבי ל-ידי "מחנה ישראל"42.

שיעורי תורה: "לשאלתו מה ילמוד בהמעת-לעת דיום הבהיר... י"ט כסלו... מובן שהלימוד צריך להיות בתורתו של בעל השמחה והגאולה, זאת אומרת, תורת חסידות חב"ד, אם בספריו (כמו ספר התניא, תורה-אור וליקוטי-תורה) או (ביחד עם הביאורים שנתוספו) במאמרים ושיחות של רבותינו נשיאינו"43.

בסיום התוועדות י"ט כסלו תשי"ב, קודם ברכת-המזון, ציווה הרבי להכריז "שאלה שעדיין לא סיימו את לימוד ספר התניא, יזדרזו לסיימו, כדי שלא להפסיק בין סיום התניא להתחלתו, כמו שבשמח"ת אין מפסיקין בין 'חתן תורה' ל'חתן בראשית'"44.

ביום י"ט בכסלו מתחילים ללמוד שוב שיעורי לימוד התניא (לשנה מעוברת), מתחילת הספר, כפי שנחלקו לימי השנה על ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

תחילת הלימוד היום צריכה להיות בעניינים שהזמן-גרמא, ולכל לראש ב'לשון הרב' שבתחילת לוח 'היום יום' (במעלת יום י"ט בכסלו. ואפשר למצוא בו שייכות לכל יום, גם כשאין הקביעות מתאימה, ובפרט כאשר יהיו 'מונחים בזה')45.

שחרית: "חסידים נוהגים לטבול לפני תפילת שחרית די"ט כסלו, כמנהג המקובל מחסידים הראשונים בשם מורנו הבעש"ט, שבערב שבת ובערב יום-טוב, כמו גם בשבת ויום-טוב שחרית טובלים במקווה"46.

אין אומרים תחנון47.

יום רביעי
חג הגאולה - כ' בכסלו

יום (ועיקר) ההתוועדות - ראה לעיל בתחילת ה'לוח' מדברי הרבי.

אין אומרים תחנון47.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

2) וראה להלן הערה 44.

3) ובמדובר להלן על י"ט בכסלו עצמו, הכוונה לחגיגת הסיום ברבים.

לשאלה אודות אדם שלא יכול היה לסיים את המסכת דחלוקת הש"ס עד י"ט בכסלו, האם צריך להשלימה אחר-כך, והאם יש איזה עניין לסיים עד כ"ד בטבת [תאריך חלוקת הש"ס בשנים תרס"ג-תשי"ב, כמובא לקמן], ענה הרבי: "וכל ההקדם ישובח, כמובן." (נדפס ב'כפר חב"ד', גיליון 927 עמ' 21).

4) אג"ק חט"ז עמ' קלב.

5) בכל מקום ומקום האפשרי - ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 178.

6) הגאולה הייתה לאחר חצות היום (בעת תפלת המנחה), ונמשכה בתוך הלילה דכ' בכסלו (לאחרי ג' השעות וכו' עד שהגיע לדירת החסידים); ומטעם זה נהגו רבותינו נשיאינו לסדר ההתוועדות די"ט בכסלו - באור לכ' בכסלו. ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפירסום - הרי זו הוראה לרבים (ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 155, וש"נ).

7) אג"ק ח"ה עמ' מח. ספר המנהגים עמ' 93.

8) סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166.

9) בעיר מרקש במרוקו, אג"ק ח"ח עמ' קמו.

10) בקשר לביקורת על הזמנת אישי ציבור שלעת-עתה אינם שומרי תורה ומצוות וכו' לאירועים כיו"ב - ראה תגובת הרבי שנדפסה ב'התקשרות' סוף גיליון יז.

11) אג"ק ח"י עמ' קצח.

12) אג"ק ח"ד עמ' סו.

13) בי"ט בכסלו, לבש כ"ק אדמו"ר בגדי שבת (יומן תשכ"ה אות קנו, 'כפר חב"ד' גיליון 692 עמ' 32. בי"מ גיליון 14 עמ' 22).

14) וכיוון שלא יצא אדה"ז מבית המנגד אלא בערב, מתוועדים ועושים יו"ט גם בכ' בכסלו ('בית רבי' ח"א פי"ח). פרשת היום ב'ספר התולדות - אדמו"ר הזקן', כרך ג, תשמ"ו. מסמכים מקוריים בקובץ 'כרם חב"ד', גליון 4, מכון 'אוהלי שם - ליובאוויטש' תשנ"ב.

15) היום-יום דהיום. בסה"ש תש"ב עמ' 19, שמנהג חסידי אדה"ז היה לומר 'גוט יו"ט' לפני ואחרי מעריב, ובמשך כל המעל"ע די"ט בכסלו כשחסידים נפגשים.

16) אג"ק שלו ח"ז עמ' ל. הקדמת 'היום יום'. נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 436, חכ"ה עמ' 385.

17) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 483, ועיי"ש שגילויו למעלה מגילוי פנימיות התורה לע"ל.

18) ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 468.

19) יומן תשכ"ה אות קנג (באותן שנים, בניגוד לשנים האחרונות, לא הרבה הרבי ללכת בבגדי-שבת).

20) תולדותיו בס' 'רבי דובער - הרב המגיד ממעזריטש', הוצאת קה"ת, תשל"ה.

21) בליובאוויטש היו עורכים סעודה (ראה אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ד עמ' עג. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' סט), וכן בבתי-כנסת חב"ד בכל מקום (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' תמג) ובה אכלו 'שווארצע קאשע' - זכר למאכל אדה"ז בהיותו במאסר - ובבישול והכנת ה'קאשע' ראו זכות מיוחדת (ראה סה"ש תרח"ץ ס"ע 250).

בדורנו נערכת התוועדות י"ט כסלו בדרך כלל 'ברוב עם - הדרת מלך' ללא סעודה, וכההוראה לוועד כפר-חב"ד (אג"ק חט"ז עמ' קז): "במ"ש בהנוגע להסעודה, בכלל ראוי שבעיקר יהיה מיני מזונות, אלא שכיותר ממניין יטלו ידיהם לסעודה כדי שיוכלו לברך ברכת המזון בעשרה, משא"כ האורחים שלא תמיד נשארים... לברהמ"ז... נוסף על הקושי בנט"י כדבעי", ולמעשה אף הרבי לא היה נוטל ידיו: "משנת תש"א ואילך, בכל שנה ביום י"ט כסלו הכינו גבאי ביהכ"נ סעודה לכבוד יו"ט ואח"כ עלו (מי שזכה להיכנס) להתוועדות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - למזונות ומשקה - אבל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לא נטל ידיו לסעודה אחרי הנ"ל, להוציא פעם אחת בי"ט כסלו תשי"ב" (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

22) היום-יום ח"ב, ממכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, י"ט כסלו תרפ"א. המכתב טרם נדפס לע"ע בסידרת אג"ק שלו, וראה שם ח"א עמ' קכב.

23) בכל הדורות, נהגו לנגן בהתוועדות ביום זה את ניגון 'ארבע בבות' לאדמו"ר הזקן (כבכל ההתוועדויות הגדולות - ראה ספר-הניגונים ח"א עמ' כד,ל,מג ובסיום התוועדויות י"ט כסלו של הרבי, כגון ב'התוועדויות' תשמ"ו, תשמ"ז ותשמ"ח). אלא שבפעם האחרונה שציווה הרבי לנגן ניגון זה בסיום התוועדות ש"פ שמות, ערב כ"ד טבת ה'תשמ"ט, 'התוועדויות' ח"ב עמ' 193, אמר: "... ינגנו עתה ניגון הד' בבות של רבינו הזקן, באופן יוצא מן הכלל (שהרי ידוע גודל הזהירות שלא לנגן ניגון זה כי אם בזמנים מיוחדים)". ואכן מכאן ואילך לא ניגנוהו עוד, כמ"ש ב'התקשרות' גיליון תקל"ז עמ' 14, ובמקומו ניגנו 'א-לי אתה'. וצ"ע אם יש בזה משום הוראה לרבים, שהרי זה בדומה לדברי הרבי בדומה לדברי הרבי שנסמנו לעיל הע' 6 בקשר לעריכת ההתוועדויות במוצאי י"ט כסלו: "ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפרסום -  הרי זה הוראה לרבים".

24) עד סוף המזמור - ספר-הניגונים, ח"א ניגון נ"ה.

25) כגון: שיחת י"ט בכסלו תשכ"ב סכ"ג, תשכ"ד ס"א, ש"פ מקץ תשכ"ד ס"א.

26) ראה שיחת ש"פ תולדות תשי"ד ס"א, ועוד.

27) ס' 'חג החגים' (להרה"ח ר' מיכאל אהרן שי' זליגזאן, ברוקלין תשנ"ט) עמ' 66.

28) היום-יום דהיום.

29) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' שכב, ח"ט עמ' שנד.

30) אג"ק חכ"ב עמ' עו.

31) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 182, תנש"א ח"א עמ' 191, ועוד.

32) סה"ש תנש"א עמ' 191.

33) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תקנג. ח"ב עמ' תעד.

34) אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חכ"ב עמ' שע.

35) אג"ק שלו ח"י עמ' סא-סב.

36) אגה"ק ד"ה 'הוכח תוכיח', שבסו"ס התניא.

37) היום-יום י"ח אדר-ב; ובענייננו, סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 499.

38) סה"ש שם עמ' 492. ובמקור: 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג ח"א עמ' 216.

39) ס' ליובאוויטש וחייליה עמ' 45.

40) מכתב בסה"ש שם עמ' 497.

41) ממכתב בסה"ש תשנ"ב עמ' 496. 'בית חיינו', גיליון 117 עמ' 29.

42) ספר המנהגים שם.

43) אג"ק ח"כ עמ' סא.

44) 'תורת מנחם - התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 200. וראה הנוסח הנדפס בשיחות-קודש (מהדורת תש"ס) עמ' 125.

הכוונה שמי שטרם סיים את התניא, יעשה זאת עוד בי"ט כסלו, ומייד לאחר-מכן יתחיל ללומדו מחדש מתחילתו.

45) שיחת ליל י"ט בכסלו תשמ"ט ס"ב ('תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ב עמ' 4), ועיי"ש במעלת לוח זה בכלל. ואכן רבים מאנ"ש נוהגים ללמדו כסדרו מידי יום ביומו (וידוע שגם הרבי הקפיד שיידעו אותו, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' סה), בציבור או ביחידות, ולסיימו ולהתחילו מחדש היום.

46) סה"ש תש"ב עמ' 19. הובא בספר המנהגים.

47) ספר-המנהגים עמ' 92.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)