חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 988 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 988 - כל המדורים ברצף
יד אחת מכבה והשנייה שופכת שמן
בציפייה לגאולה
יש חדש
מקור הביטחון של לאה
פרנסה
שיח צדיקים
לא נפרדו
בלי פשרות
קול פנימי ציווה: לעזור לעם היהודי
הצעירה לפני הבכירה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 988, ערב שבת פרשת ויצא, ח' בכסלו ה'תשס"ו (9.12.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

יד אחת מכבה והשנייה שופכת שמן

נואלת היא הטענה ש"אי-אפשר לנצח את הטרור". ברגע שמנחילים הישגים מדיניים לטרור, וכאשר כל גל אלימות מסתיים בהישג נוסף למחבלים – אין כל ערך למלחמה בטרור

לפני שנים, אחרי פיגועים רצחניים, היו האנשים נצמדים למקלטי הרדיו, לא רק כדי לשמוע את הדיווחים על מצב הפצועים, אלא בתקווה להתבשר על תגובה הולמת או להפיק איזו תובנה חדשה. כיום דומה שכבר הפסקנו לעשות זאת. אנו כבר יודעים שלא נשמע שום דבר חדש. שוב יופרחו באוויר אותן ססמאות-סרק. שוב נתבשר על 'סגר כללי', שיוסר כעבור יומיים. תחושת ייאוש וחידלון עומדת באוויר.

יש מי שמעוניינים בהחדרת אווירת חוסר-האונים הזאת, כי הם רוצים שנאמין שאי-אפשר לנצח את הטרור. לכן הם מזכירים לנו אחרי כל פיגוע, שכבר עשינו 'הכול' וניסינו 'הכול' – מכיבוש ערים ועד גדר הפרדה, מחיסול ממוקד ועד הרס בתים – ובכל-זאת הטרור לא הודבר. האין הדבר מוכיח שאי-אפשר לנצח את הטרור?

שדרים כפולים

התשובה חד-משמעית: לא ולא! אכן, עשינו הרבה פעולות נכונות וחשובות, אבל כל אלה היו צעדים נקודתיים נכונים בתוך הקשר לגמרי לא-ברור. במלחמה אמורה להיות מטרה ברורה – להכניע את האוייב. כאשר הולמים באוייב, השאיפה היא לשבור את רוחו, להכאיב לו עד אבדן כוחות, להכות בו עד שיתייאש. המהלומות הנקודתיות נועדו לשרת את היעד ולהביא את האוייב להרמת ידיים.

ואילו אנחנו משדרים שדרים כפולים. רגע אחד מכים באוייב ורגע שני מפייסים אותו. מצד אחד נלחמים ומצד שני נסוגים. אם אך מתחילה להסתמן תחושה של ניצחון על הטרור, ומתחילה לחלחל בלב האוייב ההכרה כי הובס במערכה, הוא מקבל פתאום במתנה מן השמים הישג שלא חלם עליו בחלומותיו הוורודים ביותר – עקירת יישובים ונסיגה ישראלית.

הדבר דומה לניסיון לכבות שרפה על-ידי פעולות כיבוי נקודתיות, בשעה שהיד השנייה שופכת עליה שמן. במאמצים רבים מצליחים לכבות קטע פה וקטע שם, ואז באה הזרמת הדלק, שמלהיטה את התבערה ושמה לאל את כל מאמצי הכיבוי.

אי-אפשר להכניע טרור כאשר אנו במו-ידינו מוכיחים למרצחים שהטרור משתלם ומניב הישגים. במקום שכל פרץ של טרור מצידם יסתיים בתבוסתם המוחלטת ובהרחקתם משאיפותיהם הלאומיות, אנו עושים בדיוק את ההפך, ומנחילים להם הישגים. כך היה אחרי גל האלימות הראשון, שהוכרע כמעט לחלוטין עד שהענקנו למחבלים פרס משמים – הסכם אוסלו. כך קרה גם בגל הטרור האחרון, שעל סף הדברתו קיבלו המחבלים את ההישג הכביר של עקירת יישובי חבל עזה.

על-כן נואלת הטענה ש"לא הצלחנו לנצח את הטרור". בהחלט הצלחנו, כאשר נלחמנו, אבל ברגע שמנחילים הישגים מדיניים לטרור, וכאשר כל גל אלימות נוסף מסתיים בהישג נוסף של המחבלים ובנסיגה נוספת שלנו – אין כל ערך למלחמה בטרור.

אופק הדמים

הדבר המונע מאיתנו לנצח את הטרור הוא מה שמכונה 'אופק מדיני'. הוא המפיח תקווה ועידוד בלב המרצחים ותומכיהם, מכיוון שהם רואים את היעד באופק. אין סיכוי שייכנעו ויתייאשו, כל עוד אנחנו-עצמנו נותנים להם תקווה.

הדרך האחת והיחידה לנצח את הטרור היא שלילת 'האופק המדיני'. עובדה, שבשנים שהערבים לא טיפחו תקוות על הקמת מדינה עצמאית, הם חיו את חייהם בשקט, עבדו בתוכנו, דאגו לפרנסתם, ואיש לא חלם להתאבד כדי לרצוח יהודים. כל ההידרדרות החלה ברגע שהסתמן 'האופק המדיני', ואז החל המאבק להשגתו.

'האופק המדיני' הוא הדלק המניע את המתאבדים. הוא המטפח את הציפיות להתממשות 'זכות השיבה'. הוא הנוסך במחבלים תחושת עידוד והצלחה. כל מי שמדבר על 'ויתורים עתידיים' מזמין את פעולת הטרור הבאה ומונע אפשרות להדברת הטרור. האם יש סיכוי שהעם יבין זאת?

בציפייה לגאולה

"נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולם של בנים. אמר לו הקב"ה ליעקב: אתה אמרת והיה ה' לי לאלוקים, חייך, כל טובות וברכות שאני נותן לבניך, איני נותן אלא בלשון הזה" (ילקוט שמעוני זכריה סי' תקפה)

יש חדש

הילולא וגאולה

בשבת זו, ט' בכסלו, חל יום-ההילולא של כ"ק אדמו"ר ה'אמצעי' מליובאוויטש (רבי דובער, בנו של בעל התניא). הוא נסתלק בשנת תקפ"ח, ביום הולדתו החמישים וחמישה, ונטמן בעיירה נייז'ין. יום המחרת, י' בכסלו, הוא חג-הגאולה שלו, שבו שוחרר ממאסרו. חסידי חב"ד נוהגים להתוועד בהתוועדויות רעים בימים האלה, שבהם מתחילה ההכנה לחג-הגאולה י"ט בכסלו.

נסיעה לאוהלים

לקראת יום ההילולא של בעל התניא, בכ"ד בטבת, מתארגנת נסיעה קבוצתית לציונו בהאדיטש שבאוקראינה. המסלול יכלול גם ביקור בציוני הבעש"ט, המגיד ממזריטש, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ואדמו"ר האמצעי. טל' 03-5701225, 050-4101083.

חת"ת ממוזער

כרם חב"ד הפיק מהדורה מיוחדת של חת"ת (חומש, תהילים, תניא) ממוזער, המוגש בנרתיק מהודר. החת"ת מוטבע במיקרופילם.  להזמנות טל' 03-9606431 או באתר WWW.770.MN.

הפקות חדשות

תאטרון טיפת חיים מגיש לקראת ימי החנוכה את מגילת החשמונאים, הצגה לילדים המגוללת את סיפור ימי החנוכה. ניתן להשיג בקלטות ובתקליטורים לצפייה. אשלי לזרוס מגיש את תקליטור הרמב"ם – סיפור חייו של הרמב"ם. הפקה זו נבחרה לסרט הרשמי של חגיגות 800 שנה לרמב"ם בטבריה. טל' 972-3-9607588.

שלחן שבת

מקור הביטחון של לאה

כאשר ילדה לאה את בנה-בכורה, קראה לו ראובן, והסבירה את הסיבה לבחירתה בשם הזה: "כי ראה ה' בעוניי, כי עתה יאהבני אישי". בדרך-כלל זה נימוק הגיוני, כי כאשר נולד בן, הדבר גורם בטבעיות רגש של קירוב גדול יותר בין הבעל לאשתו; אולם במקרה של לאה אין הדבר מובן כל-כך מאליו.

מעצם התבטאותה "עתה יאהבני אישי" משתמע שעד אז הייתה שנואה. כך נאמר במפורש קודם-לכן: "וירא ה' כי שנואה לאה". במצב כזה סביר להניח שגם לידת הבן לא תשנה את רגש השנאה מן הקצה אל הקצה, עד ש"יאהבני אישי". אולי עכשיו תהיה שנואה פחות, אך מה הביטחון שיתהפך ליבו לאהבה אותה, ובמיוחד שגם רחל, אשתו העיקרית של יעקב, עתידה ללדת לו בן?

ראו מה בין בני

יתרה מזו: מניין לה, ללאה, שבנה זה, הבכור, ילך בדרך הישרה והטובה? הלוא עלול לקרות שלא יתנהג כרצונו של יעקב, ודווקא בהיותו הבכור יש חשש של ממש שכך יהיה: בנו הראשון של יצחק (עשיו), ובנו הראשון של אברהם (ישמעאל) לא הלכו בדרך הטובה. אם, חלילה, יצעד הנולד בדרכם, לא יגרום ליעקב לחוש רגש של קירוב לאימו, אלא הוא עלול לעורר בו תחושות הפוכות. על סמך מה קבעה אפוא לאה בוודאות "כי עתה יאהבני אישי"?

על תמיהה זו רש"י עונה בפירושו: "רבותינו פירשו, אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי (עשיו) – שמכר את הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף". כלומר, השם ראובן משמעותו גם "ראו בין" – ראו את ההבדל בינו לבין בנו הגדול של יצחק, עשיו.

לא ערער

לאה רמזה כאן, על סמך רוח-נבואתה, כי בנה ראובן לא ינהג כעשיו, שמכר את בכורתו, אלא יחוש את ערכה וגודל מעלתה. דבר זה אמור לעורר הערכה מצידו של יעקב, שהבכורה הייתה יקרה וחביבה מאוד בעיניו.

חז"ל מוסיפים ומציינים את מעלתו של ראובן, שאותה צפתה לאה אימו ברוח-הקודש שבה: "ולא ערער עליו (על יוסף), ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור". מעלה זו גדולה אף מן הראשונה: ראובן ידע להעריך את יוקרתה של בכורתו, אולם כאשר לקח ממנו יעקב את הבכורה ונתנה ליוסף, "לא ערער" ראובן, ואף "ביקש להוציאו מן הבור".

ביטוי של קו העבודה

כל זאת רמזה לאה בשמו של בנה-בכורה, ראובן. מזה נבע ביטחונה כי בוודאות "יאהבני אישי", שכן המעלות המיוחדות הללו של בנה חייבות לעורר את אהבתו של יעקב אבינו.

תכונות אלה של ראובן, הנרמזות בשמו, מאפיינות את כל השבטים. שמותיהם מבטאים את קו עבודתם המיוחד. שמות אלה ניתנו דווקא על-ידי האימהות, שכן זה עניינה של האם – כשם שבה מתפתחים כל פרטי איבריו של הוולד, כך היא שמגלה את פרטי תכונותיו ועבודתו.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 95)

מן המעיין

פרנסה

כפי הצרכים

"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח,כ). לחם לאכול ולא לאגירה, בגד ללבוש ולא למלא את הארונות. יעקב ביקש שהקב"ה ייתן לו כפי צרכיו בלבד.

(רבי דוד מללוב)

מותרות מסוכנים

בשעה שיש ליהודי עיקר צרכיו, "לחם לאכול ובגד ללבוש", הוא כרוך אחר הקב"ה ומתנהג כיהודי. אך אם הוא מתחיל לחיות חיי מותרות, פעמים רבות זה בא על חשבון אורח-החיים הרצוי.

(כלי יקר)

המחסור משכיח

"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש... והיה ה' לי לאלוקים". כשיש לו ליהודי "לחם לאכול ובגד ללבוש", יש לו האפשרות לזכור ש"והיה ה' לי לאלוקים". אבל אם חלילה חסרים לו צרכיו העיקריים, עלול לקרות שמרוב מרירות ודאגה יישכח ממנו הדבר.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

תשובה מתוך רווחה

זהו שנאמר בתהילים (צ,ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני-אדם". איך אפשר לבקש מיהודי שיעשה תשובה כשהוא נמצא חלילה במצב של "עד דכא", מדוכא עד עפר? ספק-נא, ריבונו-של-עולם, את צורכי ישראל, ואז יחזרו בתשובה.

(רבי זושא מאניפולי)

מברכה לטהרה

בתפילת "אנא בכוח" אנו מתפללים בכל יום – "ברכם טהרם". בני-ישראל צריכים שתהיה להם פרנסה ובריאות. תחילה "ברכם", ואחר-כך "טהרם" – הטהרה תבוא מאליה.

(רבי יצחק-אייזיק מזידיצ'וב)

הביטחון פותח שערים

המתפלל על הפרנסה הרי הוא בכלל "הבא ליטהר מסייעין אותו", כי על-ידי שהוא מתפלל לקב"ה על פרנסתו, והוא מאמין ובוטח בה' כי רק הוא הנותן לו את פרנסתו, בכך הוא גורם את פתיחת שערי הפרנסה.

(רבי משה מקוברין)

לא להתחכם

את השכל יש להכניס בידיעת התורה, ואין להתעמק יותר מדיי בענייני פרנסה. לכן אנו רואים לפעמים שמי שאינו בר-שכל, ואינו מכניס הרבה שכל בענייני פרנסה, מצליח, ואילו בעל שכל, המשקיע את כל שכלו בענייני הפרנסה, אינו מצליח.

(לקוטי תורה)

הביטחון יוצר כלי

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהילים נה,כג). כאשר אדם בוטח בקב"ה, "הוא יכלכלך" – הקב"ה עושה בשבילו את הכלי להצלחה. גם אם הכלי מתקלקל, מזמין הוא לו כלי אחר.

(אגרות-קודש)

אמרת השבוע

שיח צדיקים

אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש (רבי דובער, בנו של בעל התניא) היה נוהג לומר מאמרי חסידות עמוקים ביותר, מתוך הסבר רחב ומפורט. כשנערכה החתונה הגדולה בז'לובין, שבה נישאה בתו לנכדו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, הביע לפניו רבי לוי-יצחק את פליאתו, איך אפשר לעסוק בעניינים מופלאים כאלה בלי לצאת מהכלים.

פעם אחת ביקש רבי לוי-יצחק מאדמו"ר האמצעי לומר מאמר חסידות. אדמו"ר האמצעי הסכים בתנאי שרבי לוי-יצחק יתחייב שלא לצאת מהכלים, והוא הסכים. אולם כשהתחיל באמירת החסידות, התלהב רבי לוי-יצחק כל-כך, עד שלקח מגש ועליו כוסות ושברן.

אמר לו אדמו"ר האמצעי: "הלוא הסכמנו שלא תצאו מהכלים!". השיב רבי לוי-יצחק: "ומה אעשה שראיתי מלאכים ושרפים מקשיבים לתורתכם, וחששתי שיקנאו בכם, ושברתי את הכוסות כדי שילכו"...

מעשה שהיה

לא נפרדו

לאחר פטירת רבי דובער (אדמו"ר 'האמצעי') מליובאוויטש, עבר בנו הגדול, רבי נחום, להתגורר לא-הרחק מ'ציון' אביו, בנייז'ין שבאוקראינה.

רבי דובער, שנולד והסתלק באותו יום – ט' בכסלו (תקל"ד-תקפ"ח) – חלה ושבק חיים בעת ששב מהשתטחות על קבר אביו, רבי שניאור-זלמן מלאדי (הטמון בהאדיטש). לפיכך נטמן בנייז'ין, המרוחקת מאות קילומטרים מהעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה, מקום שבתו קודם פטירתו, ומקום מרכזה של חסידות חב"ד.

רבי נחום היה איש מורם מעם, חסיד ועניו, שנמנה עוד עם מקורבי סבו, בעל התניא. הוא היה עמו ברגעי חייו האחרונים ואף טיפל בסידורי קבורתו.

בכל שנה, בהגיע ט' בכסלו, היו חסידים, מקרוב ומרחוק, באים ועולים אל ציונו של רבי דובער. במשך היום התפללו ולמדו משניות ודברים מתורת בעל ההילולא, ולעת ערב הסבו להתוועדות חסידית ולאמירת 'לחיים' לעילוי-נשמתו. בראש החבורה בנייז'ין היה יושב רבי נחום, תושב המקום ובן הרבי.

בשנה השנייה לציון יום ההסתלקות (שהוא גם, כאמור, יום-ההולדת) של רבי דובער, לאחר יום של תפילה ולימוד ב'אוהל' שהוקם על מקום מנוחתו, התכנסו החסידים, ורבי נחום בראשם, להתוועדות. העלו סיפורי מופת על בעל ההילולא, ציטטו מתורותיו ושרו בדבקות ניגונים שהיו מושרים בפי מקהלת המשוררים המפורסמת שפעלה בחצרו.

לפתע הרים רבי נחום כוסית קטנה וקרא, "לחיים!". לאחר שלגם מעט מה'משקה', הוסיף: "לעילוי-נשמת החסיד פלוני-אלמוני, שממש ברגעים האלה מלאה שנה לפטירתו". הנהנו החסידים בראשם, הנהונים רבי-משמעות. איש מהם עוד לא שכח את דבר המעשה הנורא והמוזר שהתרחש בערב זה, אשתקד:

באותה שנה (תקפ"ט) חל יום ההילולא (הראשון) של הרבי בשבת-קודש פרשת ויצא. לקראת אותה שבת התקבצו חסידים רבים בנייז'ין, והתפילות וכל ענייני השבת התקיימו בצמוד ל'ציון' הרבי.

אווירה מרוממת של התעלות ושל געגועים שרתה כל אותה השבת בקרב החסידים. ההתכנסות בצוותא והמחשבה על כך שחסידות חב"ד לא נעזבה והיא מונהגת עתה על-ידי חתנו של בעל ההילולא (אדמו"ר ה'צמח צדק'), הקהתה את תחושת היתמות ונסכה נוחם בלבבות.

תיאור זה, שהיה נכון לכלל החסידים שעשו אותה השבת בנייז'ין, לא היה נכון לחסיד הנ"ל. חסיד זה פרש מן הציבור, והיה שרוי כל אותה שבת במרירות נוראה, שניכרה בכל מעשיו ותנועותיו. כל היממה מיאן לעזוב את מקום מנוחת הרבי. מרגע בואו לנייז'ין לא מש מהמצבה. שם התפלל, שם למד משניות ושם קרא פרקי תהילים. גם בלילה לא נתן שינה לעיניו. וכל זאת, כשהוא ממרר בבכי בלתי-פוסק.

חבריו של החסיד, שהבחינו בהתנהגותו, ניסו לגשת אליו ולהרגיעו, אך הוא – משל היה סגור בעולם בפני-עצמו – לא שעה להם. כיוון שכך, הניחו לו לנפשו.

לעת ערב, בשעה שהכול נערכו לסעודת מלווה-מלכה ולהתוועדות הגדולה, שתחתום את יום ההילולא הראשון – ניגש רבי נחום אל אותו חסיד וקשר עמו שיחה. הפעם, כנראה משום כבודו של בן הרבי, נפנה אליו החסיד וניאות להקשיב לו.

"ידידי היקר והנעלה", פנה אליו רבי נחום, "שמא תשתף אותי במחשבות ובתחושות הפוקדות אותך ואשר בגללן מיררת כל היום בבכי על מצבת אבי-מורי?". הביט בו החסיד בעיניים אדומות וטרוטות מבכי ומעייפות, ולא השיב.

דחק בו רבי נחום שוב ושוב עד שלבסוף נענה לו ופתח את סגור ליבו. "כידוע, קשור הייתי לרבנו הקדוש בכל נימי נפשי", אמר וזרם מחודש של דמעות פרץ מעיניו. "קודם שעשיתי דבר-מה בחיי, גדול או קטן, נהגתי תמיד לחשוב – מה הייתה דעת הרבי בעניין. שתיתי ממעיינות החסידות שהשפיע עלינו לרוב; והוא, זכותו תגן עלינו, היה לי כנשמה לגוף".

לרגע השתתק החסיד, שנראה עטוף ביגון אין-סופי. "נו, יאמר לי, האם ראה פעם גוף מהלך ללא נשמה בקרבו?!... מאז שהרבי עזב אותנו, חיי אינם חיים!...".

שמע רבי נחום את דברי האיש, הבין למה ירמזו, וחרד לשלומו. "הצטרף-נא אלינו לסעודה, סעודת דוד המלך והתוועדות לעילוי-נשמת אבינו-רוענו. אדרבה, בטא את רגשותיך באוזני כולנו, למען ישמעו החסידים וילמדו צעירי הצאן דבקות ברבי מהי". הניף החסיד ידו בביטול, כאומר – מה לי ולסעודות עכשיו...

"אם-כן", הפציר בו רבי נחום, "גש, לפחות, ושכב קמעה, שכן מכניסת השבת ועד עתה לא נחת כלל!". לכך ניאות החסיד. פנה לאחת הפינות ושכב על אחד הספסלים.

כעבור שעה קלה נשמעו קולות בהולים: "מת! מת!". על הספסל נח החסיד ללא רוח-חיים. משאלתו הסמויה נתמלאה. עוד באותו ערב נקבר החסיד, לא-הרחק ממקום-מנוחתו של הרבי, שאליו היה קשור כל-כך.

"לחיים ולברכה", השיבו החסידים לרבי נחום ולגמו אף הם מכוסיותיהם, "שתהיה לנשמה עלייה, ולנו – ישועה!".

(על-פי 'סיפורים נוראים' מאת חסיד האדמו"ר 'האמצעי', ר' יעקב מקיידן)

קירוב לבבות

בלי פשרות

כשעוסקים בקירוב יהודים לאור התורה והמצוות, ורואים את הקשיים הגדולים העומדים לפני מי שלא היו שומרי תורה ומצוות, בדרכם לעולם התורה – מתעורר לעיתים פיתוי לעגל פינות, לוותר פה ושם, להתיר איסורים קלים, כדי להשיג את המטרה הגדולה והחשובה של התקרבות לה' ולתורתו.

אומר הרבי מליובאוויטש, שגם בעניין זה יש הוראה ברורה במאמר המשנה (אבות פרק א, משנה יב): "הווי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הדגש כאן הוא שצריך לקרב את הבריות אל התורה ולא להפך – לא 'לקרב' חלילה את התורה אל הבריות. "אופן הקירוב צריך להיות 'ומקרבן לתורה', לא להתאים את התורה לפי רוח הבריות, חס ושלום, אלא אדרבה, לקרב את הבריות לתורה – 'תורה תמימה' בלי שום פשרות, וכן בנוגע למנהגי ישראל, שהרי מנהגי ישראל תורה הם" (תורת מנחם כרך יא, עמ' 189).

מים או בנזין

הרבי ממשיך ומסביר: "בנוגע לטענה: מה רע בכך אם יוותר על חוט השערה, מכיוון שעל-ידי זה ירוויח את העיקר? - שתי תשובות בדבר: א) אפילו היה זה ודאי, שעל-ידי זה תהיה תועלת הכי גדולה בקירוב ישראל לאביהם שבשמים, הרי בנוגע לעניינים כאלו נאמר: 'אל תהי צדיק הרבה' (קוהלת ז,טז). לא צריך להיות ירא-שמים יותר מהתורה עצמה. מכיוון שעל-פי שולחן-ערוך אסור הדבר - לא צריך להיות ירא-שמים יותר מהשולחן-ערוך, ואין צורך לדאוג לקירוב יהודים ליהדות יותר משהתורה עצמה דואגת לכך. ב) כל האמור היה נכון אפילו אם היו יודעים בוודאות שהנהגה מסוג זה מביאה תועלת חשובה. אבל האמת היא, שמכיוון שעניין זה אינו על-פי תורה - ברור שלא יביא שום תועלת, אלא אדרבה – קלקול".

באשר לנקודה האחרונה סיפר הרבי, שפעם אחת השתתף חמיו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, באספת רבנים, שבה טען אחד הדוברים כי בגלל מצב הדור אין מנוס מפשרות למיניהן, כדי למשוך את לב העם אל התורה. הוא המשיל זאת לכיבוי שרפה, שבמצב כזה אין מקפידים לחפש דווקא מים זכים, אלא מכבים אותה אפילו במים מלוכלכים.

השיב לו אדמו"ר הריי"צ: אכן, מכבים שרפה גם במים מלוכלכים, אבל מי שיטען כי כל נוזל ראוי לכיבוי אש וייקח בנזין וישפוך על האש - לא יכבה אותה, אלא ילהיטה פי כמה וכמה. פשרות בתורה אינן בבחינת 'מים מלוכלכים', אלא הן בנזין שמגדיל את התבערה. על-ידי פשרות לא מקרבים איש לאור התורה, אלא בדיוק להפך, מרחיקים אותו עוד יותר.

"לא ייקח שוחד"

באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש כרך יג, איגרת ד'תקצג) כותב הרבי: "מנקודות-היסוד בתורת ה' ומצוותיו, ובייחוד תורת החסידות המבארת, שצריכה להיות אהבת הבריות ומקרבן לתורה, ולא חס-ושלום לקרב את התורה ומשנה אותה כמתאים אליהם". הרבי מוסיף, שככל פסק-דין בתורה "הרי זה רצונו של הקב"ה, ומובן וגם פשוט שאין לבשר-ודם לעשות מסחר חס-ושלום ברצונו של הקב"ה".

בעניין זה אומר הרבי (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 358): "לצערנו יש עסקנים שעושים 'מסחר' במצוות. הם עוסקים 'באמונה' בוויתור על מצווה אחת, בטענה שעל-ידי זה 'ירוויחו' מצווה שנייה (ולטענתם, המצווה שאותה 'ירוויחו' חשובה יותר או שהיא יותר על סדר-היום וכיוצא-בזה). צריכים לדעת שהקב"ה 'לא ייקח שוחד'. דבר האסור על-פי התורה – הוא איסור גמור, אפילו אם מישהו רוצה להשלות את עצמו (או לשכנע את זולתו) שההתעלמות מעניין אחד היא כדי להרוויח עניין שני".

איש לא נתן ליהודי סמכות לעשות 'עסקים' בתורתו של הקב"ה, 'לקנות' ו'למכור'. עלינו לקרב את אחינו לאור התורה אך ורק בדרך שציווה הקב"ה, וזו גם הדרך שתביא את ההצלחה האמיתית.

חיים יהודיים

 

הרב בכר ומר גרינג: לכפר על פשעי הדוד

קול פנימי ציווה: לעזור לעם היהודי

לא-מכבר צלצל הטלפון בבית-חב"ד בגבעת-זאב בירושלים. מעברו השני של הקו דיבר יראל אבן-פינה, מהיישוב קידר. "אפשר לקפוץ לביקור עם אורח משווייץ?", שאל את מנהל בית-חב"ד, הרב חיים בכר. "בכבוד רב", ענה הרב.

ליראל אבן-פינה ולרעייתו גבריאלה סיפור-חיים מרתק. הוא יהודי יליד ארה"ב, ששירת כטייס בבסיס חיל-האוויר האמריקני בברלין. היא גם-כן אמריקנית, בת לאם יהודייה ולאב אינדיאני, שרק בנעוריה שמעה מאימה על היותה יהודייה. השניים התגוררו באלסקה, וההתבוננות בתופעת 'זוהר הצפון' עוררה אותם למחשבה על בורא לעולם. לימים החלו לשמור תורה ומצוות ועלו ארצה.

שאלות על התנ"ך

כיום מפעילים בני-הזוג צימרים, שמהם נשקפים נופים מרהיבים של מדבר-יהודה, ועוסקים רבות בעשיית חסד. הם מקשרים בין תורמים בארץ ובעולם לגופים מקומיים המסייעים לנזקקים. כך נרקם קשר חם והדוק בין השניים ובין בית-חב"ד בגבעת-זאב, התומך במשפחות נזקקות ועוסק בפעילות חסד ענפה. זה הרקע לשיחת הטלפון הנ"ל.

האורח משווייץ, שהגיע לבית-חב"ד, נראה איש מרשים ומטופח. מהשיחה עמו התברר כי אינו יהודי וכי הוא תושב בזל. "הוא אמר לי שהוא מתרגש מאוד לפגוש, לראשונה בחייו, רב יהודי", מספר הרב בכר, "האיש שאל שאלות רבות על התנ"ך ועל ההיסטוריה היהודית. לבסוף ביקש את כתובת הדוא"ל שלי, כדי שיוכל לשגר אליי שאלות נוספות".

חינוך אנטישמי

למחרת בערב נפגש הרב בכר בשנית עם יראל ועם אורחו משווייץ. בהתרגשות עצומה סיפר האורח על ביקורו באותו יום במוזאון 'יד ושם'. באותו ערב גם סיפר את סיפורו המיוחד: "אני יליד גרמניה. נולדתי כמה שנים אחרי המלחמה, וחונכתי באווירה אנטישמית מאוד. בביתנו, היהודים היו ה'אשמים' בכל תחלואי האנושות. כשגדלתי למדתי אדריכלות וזכיתי להצלחה.

"יום אחד נראה היה שהכול קורס לנגד עיניי. בעסקים עמדתי לפני פשיטת-רגל. נישואיי התפרקו. נסעתי במכונית, בחוץ ירד גשם עז והייתי שרוי בדיכאון עמוק. פרצתי בבכי מר, שנמשך כשעה וחצי. לפתע שמעתי כעין קול פנימי קורא אליי – 'עליך לעזור לעם האלוקים, לעם היהודי'. כשנרגעתי מעט, החלטתי להישמע לקול הפנימי. חלפה תקופה, עסקיי התאוששו וגם בהיבט המשפחתי שיקמתי את עצמי. כעת באתי לכאן כדי לממש את ההחלטה". בתוך כך רשם לבית-חב"ד המחאה נכבדה. "מדי חודש אעביר לך סכום כזה", הבטיח לרב בכר.

"מי אני"

דמעות עמדו בעיניו, והרב בכר חש כי עדיין לא פרק את כל שהיה על ליבו. בעדינות רבה שאלו על כך. האורח הישיר אליו מבט ואמר: "אתה רוצה לדעת בדיוק מי אני? שמי מתיאס גרינג, ואני בן אחיו של הרמן גרינג".

הרמן גרינג ימ"ש היה האיש מספר שתיים בשלטון הנאצי, מי שאצל בפועל את הסמכות לגורמים שביצעו את 'הפתרון הסופי'. לאחר המלחמה נידון למוות על-ידי בית-המשפט הבין-לאומי בנירנברג, אך שם קץ לחייו קודם ביצוע גזר-הדין. "כעת אתה מבין מדוע אני נרגש כל-כך?", הפטיר מתיאס. "בהחלט", ענה לו הרב בכר, נרגש לא-פחות.

פינת ההלכה ומנהג

הצעירה לפני הבכירה

שאלה: יש הנמנעים מלהשיא את הבנים והבנות הצעירים יותר קודם שהבוגרים מהם נישאו. האם יש למנהג זה תוקף הלכתי?

תשובה: אכן, בדברי חז"ל בכמה מקומות מוכח שיש למנהג זה תוקף. כנראה, הלימוד הוא ממה שיעקב אבינו לא שלל את טענת לבן: "לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". הכול מודים שאין בזה איסור מן הדין, אלא עניין של מוסר ודרך-ארץ לפני אח ואחות בכירים.

מצד דרך-ארץ, בת צעירה לא תינשא לפני אחותה הבכירה (והמנהג להקל לפני אחיה). כמו-כן אחים יינשאו לפי סדר שנותיהם. נחלקו הדעות בדבר נישואי אח צעיר לפני אחותו הבכירה. עניין זה נוהג גם באחיות ובאחים שהם רק מאב אחד או מאם אחת, ואפילו כשההורה המשותף כבר אינו בחיים.

אבל רבים סבורים שההקפדה היא רק על הנישואין עצמם, ואין חשש לעסוק בשידוך ואף לערוך 'תנאים' של אח או אחות צעירים.

הפוסקים האחרונים הקלו בזה במצבים מסויימים: כשאינם גרים במדינה אחת; כשהבכיר מסכים; כשהבכיר אינו הולך בדרך התורה; כשהצעירים כבר הגיעו לפרקם; או בשעת הדחק. ויש מקילים בזה בכל מקום שיש צורך קצת. ומכל-מקום ראוי שיעשו זאת על-פי הוראת בית-דין של שלושה, וכמו-כן שהמחילה תיעשה לפני שלושה אנשים.

הרבי מליובאוויטש כתב שעצם המחילה היא בבחינת סגולה טובה למוחל, לזכות לשידוך טוב. הוא יעץ בדרך-כלל שההורים יבקשו את מחילת הבכירה ולאחר מכן, עוד קודם הפרסום על השידוך, יפקידו הצעירה, חתנה המיועד והוריה מתנת חתונה בעבור הבכירה; לערוך את קישורי-ה'תנאים' של הצעירה "ללא רעש", ושלא למהר כל-כך בזמן החתונה; ובינתיים לעסוק במרץ בחיפוש שידוך מתאים לבכירה. ובבנים יש מקום להקל יותר.

מקורות: רשב"ם ב"ב קכ,א. תוד"ה והלכתא, קדושין נב,א. ב"ח וש"ך יו"ד סו"ס רמד. שו"ת: אגרות משה אה"ע ח"ב סי' א. מנחת יצחק ח"ח סי' קכה. שערי הלכה ומנהג אה"ע עמ' עח-פא ומקדש מלך ח"ג עמ' נב-ג. דרכי חיים ושלום אות תתרמג. הנשואין כהלכתם פ"א סמ"ד-מט וש"נ. וראה תורה שלמה כאן אות עז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)