חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:15 זריחה: 6:11 כ"ב באב התשע"ט, 23/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 869 - כל המדורים ברצף


הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 869, ערב שבת פרשת שופטים, א' באלול תשס"ג (29.8.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

מה לעשות? לעשות תשובה

דרושה תפנית אמיתית. לעזוב את דרך החטא ולעלות על דרך הישר. את החטא הקדמון של אוסלו יש למחוק עד היסוד, כי הוא הגורם לשפיכות-הדמים הנוראה האוכלת בנו

הפיגוע הרצחני באוטובוס עמוס הנשים והילדים, שחזר מהכותל המערבי, ייזכר כאחד ממעשי הטרור המחרידים והנפשעים שידענו. הוא זעזע וטלטל את לבבות כולנו, וגם הימים שחלפו עדיין לא הקהו את תחושת הזוועה שגרמו המראות הקשים והדיווחים המצמררים.

סמיכותו של הטבח הרצחני לחודש אלול מחברת אותו מיד למחשבות של חשבון-נפש ותיקון המעשים. אין ספק שאירוע נורא כזה חייב לגרום לכל אחד ואחת מאיתנו התעוררות של תשובה. להתחזק יותר ביראת-שמים, במידות טובות, באהבת-ישראל, בלימוד התורה ובקיום המצוות. ודאי שכולנו נדרשים לקבל עלינו החלטות טובות, בתקווה שכל החלטה טובה וכל מעשה טוב שלנו יעוררו עלינו רחמי שמים.

עשר שנות טעות

אבל אי-אפשר להימנע מחשבון-הנפש הישיר הקשור לפיגוע עצמו. ודאי שכל דבר הוא גזרה משמים, אבל התורה מזהירה "ונשמרתם לנפשותיכם", וכאשר יש דבר שמסכן חיים וגורם שפיכות-דמים – חייבים בראש ובראשונה לתקנו. לצד הזעקה לבורא העולמים חובה לבחון האם אין כאן מחדל מעשי ידי אדם, שגורם להקזת הדם המתמשכת.

וכאן חייבים לומר ולזעוק ללא הרף שגל הטרור הזה נובע ממדיניות שגויה ומקונצפצייה אומללה, שהמיטו עלינו הסכמי אוסלו בדיוק לפני עשר שנים. למרות הדם הרב שנשפך עדיין לא השכלנו להתנתק מהם ומהרעיונות שבבסיסם. ממשלות קמות ונופלות, אבל אותה קונצפצייה ארורה מוסיפה למרר את חיינו. במקום להבין שזו דרך שגויה מיסודה עוסקים בניסיונות לתקנה ולשפרה, וכמובן, אי-אפשר לתקן דבר רקוב והרסני.

עשר השנים המרות הללו הוכיחו ששורש האסון הוא בעצם המחשבה של הקמת שלטון זר, עם סמכויות ביטחוניות, בליבה של הארץ. שוב ושוב מתנפצת האשליה שהשלטון הזה יילחם בטרור. הננו עדים שדווקא בשלטון הזה הטרור פורח ומשגשג, ואין זה עניין של איש זה או אחר. זו ישות טרוריסטית-רצחנית, שמייצגת תרבות הרואה חיוב ברצח יהודים.

השטחים שמסרנו לידי הכנופיות הללו, הסמכות הביטחונית שהעברנו להם, הכספים שמוזרמים לחשבונות הבנק שלהם – משמשים בסופו של דבר נגדנו. אין זו אלא שאלה של זמן מתי יפרוץ גל הטרור הבא, אבל הוא מובנה בעצם העימות הבסיסי בינינו ובינם. אנחנו במו-ידינו מחזקים את אויבינו ומאפשרים להם לפגע בנו.

הנה, גם אחרי 'פיגוע הילדים', כשהופרחו לחלל האוויר ססמאות שמעכשיו הכול ישתנה, הננו רואים שלא חל שינוי מהותי בעצם התפיסה. דפוס התגובה מוכר עד כאב – סגירת צירים שאחר-כך ייפתחו, הידוק הסגר שבעוד זמן-מה יותר מחדש, כמה התנקשויות וכדומה. אבל משורש הרעה עדיין לא נגמלנו, ועדיין תולים תקוות באותה כנופיה מושחתת שהטרור לחם-חוקה.

כוח לתקן

מה לעשות – לעשות תשובה. דרושה תפנית אמיתית. לעזוב את דרך החטא ולעלות על דרך הישר. את החטא הקדמון של אוסלו יש למחוק עד היסוד. להשמיד את שלטון הטרור, להכות ללא רחם במנהיגיו, לסלק מהארץ כל מי שתומך בטרור וברצח, והעיקר – להיגמל מהמחשבה שאפשר לתת להם סמכויות ביטחוניות כלשהן. גם אז עדיין יידרשו מאבקים ומלחמה בטרור, אבל המחבלים לא ייהנו מאותה מטרייה רחבה ומהקרקע התומכת שקיבלו מאז הסכמי אוסלו.

הננו נכנסים השבוע לחודש אלול, חודש התשובה והרחמים. הבה נתקן כולנו את מעשינו ונתפלל שהקב"ה יערה רוח של תשובה על קברניטי המדינה ומקבלי ההחלטות, שימצאו את העוז הדרוש לשוב בתשובה שלמה על חטאי אוסלו, וואי, קמפ-דייוויד ומפת הדרכים, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה והישועה.

בציפייה לגאולה

"אמר הקב"ה לישראל: אם עשיתם את הדין ואין אתם מזדקקים לפני אומות-העולם, אבנה לכם בית-המקדש וישבו בה סנהדרין, שנאמר ואשיבה שופטייך כבראשונה וגו', וכתיב ציון במשפט תיפדה"

(תנחומא משפטים ג)

יש חדש

מבצע שופר

צעירי-חב"ד פותחים במבצע המסורתי לזיכוי הרבים בתקיעת שופר בחודש אלול, כמנהג ישראל. נערכים ביקורים בבתי-ספר, במקומות עבודה, בבתי-אבות ובמוסדות רבים אחרים ומתקיימים הרצאות וכינוסים. כמו-כן ראוי להזכיר את קריאתו של הרבי מליובאוויטש להשתדל בימים האלה לברך איש את רעהו בברכת כתיבה וחתימה טובה, לדבר במעלתם של ישראל וחלילה לא לעורר קטרוגים על-ידי דיבורים קשים.

הרחבת מפעלי החסד

נוכח המצוקה הכלכלית הגוברת מזומן ביום שלישי השבוע כינוס מיוחד של מנהלי בתי-חב"ד בארץ, לדיון בהרחבת מפעלי החסד לטובת האוכלוסיות החלשות. יום-העיון נערך בבית צעירי-חב"ד בכפר-חב"ד והוא עוסק במגוון דרכי הסיוע - הפעלת בתי-תבשיל, חלוקת מצרכי מזון לשבתות ובמיוחד לקראת החגים; עזרה הומניטרית כללית; חלוקת ביגוד, ספרים, ילקוטים וכדומה.

לצאת מהמלכוד

לגעת בכאב זו ערכה מיוחדת להורים שמאפשרת להם לאתר סימנים להידרדרות של ילדים ובני-נוער. בערכה, שהופקה מטעם רטורנו, על-ידי הרב איתן אקשטיין, שני תקליטורים, ובהם סרט על התמכרויות וספריית מידע אינטראקטיבית, וספרון המציג את המלכוד שהורים וילדים נקלעים לתוכו. טל' 064-601255.

איך עושים סרט

יהודה גרובייס מגיש את סיפור הפקתו של סרט בשני תקליטורים מרתקים. כמו-כן הופיעו מטעמו עוד שלוש קלטות בסדרת הפונצ'יקים, סדרה מתוקה לגיל הרך. טל' 1-700-704120.

 

שלחן שבת

הניצוץ שבאילן

בפרשתנו כתוב הפסוק "כי האדם עץ השדה", ואומרים חז"ל: "מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן". מאמר זה דורש ביאור: הלוא האדם ניזון גם ממאכלים אחרים ולא רק מן האילנות; כיצד אפוא חז"ל קובעים ש"חייו של אדם אינן אלא מן האילן"?

תורת החסידות עומדת על העובדה שאמנם האדם אוכל גם מזונות מן החי, אולם עיקר מזונו מן הצומח. כמו-כן הלחם, שהוא מן הצומח, משביע את האדם יותר מהבשר, שהוא מן החי – "ולחם לבב אנוש יסעד". והלוא מין החי דרגתו גבוהה משל הצומח, ואם-כן מדוע אין הוא משביע כמו הצומח, הירוד ממנו?

צימאון הנפש

ההסבר הוא, על-פי תורת הבעש"ט, שהרעב והצמא הגשמיים אינם אלא בבואה לרעב ולצמא של הנשמה לניצוצות האלוקיים הטמונים במזון. הנשמה משתוקקת לניצוצות הללו, והדבר משתקף בתחושת הרעב והצמא הגופנית. וכך מפרש הבעש"ט את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" –מדוע בני-אדם רעבים וצמאים? משום ש"נפשם בהם תתעטף" – הנפש עטופה ברעב ובצמא לניצוץ האלוקי.

אותם מאכלים שיש בהם ניצוץ אלוקי נעלה יותר, ובכך הם משביעים את הנשמה, מביאים גם תחושת שובע לגוף. משום כך האדם זקוק למזון מן הצומח יותר ממזון מן החי: הניצוצות האלוקיים הטמונים בצומח מקורם בדרגה אלוקית עליונה מן הניצוצות שבחי.

ניצוצות עליונים

אמנם הצומח נחות מן החי, אך מבחינת הניצוצות האלוקיים מעמדו גבוה יותר. הכלל הוא שככל שדבר מסויים ירד לדרגה תחתונה יותר, זו עדות לשורשו העליון יותר. על-כן הצומח, הנחות מן החי, יש בו ניצוצות נעלים ביותר, שהנשמה זקוקה להם יותר מאשר הניצוצות שבסוג החי.

על-פי זה אפשר לבאר את דברי חז"ל ש"חייו של אדם אינן אלא מן האילן": לפי שעיקר חיותו של האדם מהצומח, ושיאה של הגדלות הקיימת בסוג הצומח היא באילנות, לכן אומרים שחיי האדם מן האילן הם.

גילוי האלוקות

עניין זה מלמד אותנו כיצד להתייחס לכל ענייני העולם. אפילו האכילה והשתייה, שהן צרכים בסיסיים וחיוניים לקיום האדם, תלויות בעיקרם בניצוץ האלוקי שבפנימיותם, ולא בעצם גשמיות הדברים. הניצוץ האלוקי הוא הקובע את מידת חיוניותו של הדבר, מכיוון שהוא העיקר.

גישה זו מאפשרת לאדם לחפש בכל פעולותיו ומעשיו את הניצוץ האלוקי, ובכך להסיר את המסווה הגשמי ולהגיע אל נקודת האמת שבכל דבר. בירור זה של הניצוצות וגילוי האלוקות שבמעשינו הגשמיים מכשירים את העולם לתכליתו – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", בגאולה האמיתית והשלמה, שאז תיראה בגלוי האלוקות שבכל פרט בעולם.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1114)

אמרת השבוע

מלך בישראל

רבי שלמה מסלונים לא רצה בשום פנים לקבל עליו את התפקיד של רבי ומנהיג עדת החסידים. כאשר הכתירו אותו היה שבור מאוד, שכן לדעתו מי הוא ומה הוא שיעמוד בראש העדה וייטול את שרביט ההנהגה.

אמר לו גיסו, האדמו"ר מסטריקוב:

"כשהתורה מדברת על מלך בישראל היא אומרת 'והיה כשבתו על כיסא ממלכתו'. רמז יש כאן, שתמיד ירגיש המלך 'כשבתו על כיסא ממלכתו' – שתהיה לו אותה הרגשה של שפלות-רוח ושיברון-לב שהרגיש בשעה שהכתירוהו. כך צריך להרגיש מלך בישראל".

מן המעיין

תשובה

הרגשה בתפילה

בתפילת שמונה-עשרה אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו". לכאורה היה ראוי לומר בקשה זו קודם התפילה - הזמן המתאים לאדם להתוודות על חטאיו. אלא שקודם עבודת התפילה דרך איש ישר בעיניו, שמאחר שאינו עובר עברות בפועל ממש ועוד מקיים מצוות, בעיני עצמו כמוהו כצדיק גמור. רק בעת התפילה הוא מבין ומרגיש - "חטאנו", "פשענו".

(ספר המאמרים קונטרסים)

יוצאים מהביצה

יהודי אחד התלונן לפני רבי אברהם הזקן מסלונים: עשיתי תשובה ואיני מרגיש שינוי כלשהו לטובה, מה יהא עליי? השיב לו רבי אברהם: אדם שנכנס לבוץ ומבקש לצאת ממנו, פוסע בבוץ בעמל רב. הפסיעה השנייה אינה טובה מקודמתה, ושוב נתקעת רגלו ברפש. ואף-על-פי-כן אין עמלו לשווא. הוא מתקרב והולך לחוף-מבטחים.

לא ללטף

אמר אחד החסידים הראשונים: כשאומרים בתפילה "אשמנו", צריכים להכות על הלב במוט עץ ולא ביד. כשמכים ביד יצר-הרע חושב שמלטפים אותו...

(ליקוטי דיבורים)

בלי תנאים

חסיד אחד בא לפני רבי יששכר-דב מוולברוז' ואמר: הנני מוכן ומזומן לעשות תשובה, אבל בתנאי שבזכות זה אגאל מייסוריי הקשים. השיב לו הצדיק: האם גם חטאיך נעשו על-תנאי?...

שה' יהיה הטבע

"ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל,ד). עבודת התשובה צריכה להיות עד ששם הוי', שהוא למעלה מהטבע, יהיה בבחינת "אלוקיך" מושרש בטבע. שכן 'א-להים' בגימטרייה 'הטבע'.

(מגיד דבריו ליעקב)

השכינה בגלות

"ושב ה' אלוקיך את שבותך" (דברים ל,ד). מפרש רש"י: השכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, שכן כל ישראל הם תלמידי הקב"ה, ומאחר שההלכה היא שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו (מכות י), אף הקב"ה מקיים הלכה זו. לפיכך השכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם.

(לקוטי שיחות)

חוזר וסולח

בעל תשובה אחד בכה לפני רבי ישראל מרוז'ין: "אין לי תקנה. זה לא-כבר עשיתי תשובה, והנה שוב נכשלתי בחטא". ענה לו הצדיק: "אל תתייאש, כשם שדרכו של אדם לחזור ולחטוא, כך דרכו של הקב"ה לחזור ולסלוח".

דרך חזרה

בהיותו נער ביקש רבי יחיאל-מיכל מגוסטינין ללמוד את משחק השחמט. כשלימדו אותו את כללי המשחק, שמע שאין המשחק יכול לחזור בו ממהלך שעשה. סירב להמשיך ואמר: אסור ליהודי לעסוק בדבר שאין בו דרך לתשובה ולחרטה.

 

מעשה שהיה

רקמת התפילין

סבי ר' אברהם ליברמן נולד (בשנת תרס"ה) בסיגט שברומניה. רוב שנות המלחמה והשואה עברו עליו במחנה מונקטש, שהיה מחנה-עבודה. כשנלקח למחנה נותרו בביתו אשתו וארבעת ילדיהם. בהיפרדו מהם נשא אליהם מבט מלא עצב ודאגה. אפילו אז לא שיער כי זו הפעם האחרונה שהוא רואה אותם. האישה וארבעת הילדים הוסעו כעבור זמן למקום שבאיו לא ישובון – אושוויץ.

במחנה העבודה היו לסבי תפקידים מגוונים. תפקידו העיקרי היה, כשל רבים במחנה – חפירת תעלות. התפקיד השני - הבאת גופות לקבורה. ומכיוון שמדי יום ביומו נפלו במחנה לא-מעט חללים, גם בתחום זה לא חסרה לו עבודה.

אך היה לו תפקיד שלישי, שבדיעבד הוכח  שהוא מקור מועט של אור באפלה הכללית. אחד ממפקדי המחנה הפקידו על ניקיון לשכתו. הלה הניח לסבא ליטול לעצמו את שיירי האוכל שהותיר, על השולחן או בפח האשפה. אוכל זה – שאריות לחם, קליפות תפוחים וכיוצא באלה – הביא ישועה והצלה לסבי ולרבים אחרים.

ברשותו של סבא היה זוג תפילין, שעליו שמר מכל משמר. על-אף כל הקשיים והסכנות, לא עבר עליו יום בלי שקיים מצווה זו. הייתה לו אמונה פשוטה בה' וביטחון גמור כי מצווה זו וזכות ההתמסרות לה יעמדו לו ויגנו עליו.

יום אחד חלה במחלת הטיפוס, כנראה בגלל עיסוקו המתמיד במתים. הוא אושפז בבית-החולים של המחנה ושם זכה לתנאים משופרים משהו. בפעם הראשונה אחרי זמן רב של עבודת-פרך התאפשר לו לנוח קמעה. גם האוכל בבית-החולים היה טוב ומזין מהאוכל שבמחנה. מטבע הדברים רצה סבי, ככל החולים, להאריך את שהייתו במקום.

ערב אחד נכנס לבית-החולים הרופא והחל לעבור בין המיטות. הוא בחן בעיניו כל חולה וחולה והחליט מי יישאר ומי ישוב למחנה. הכלל שהנחה אותו– כל מי שמסוגל לקום מהמיטה, יפנה את מיטתו, וכל מי שבאפיסת-כוחות מוחלטת, יישאר.

לסבא הורה הרופא לפנות את המיטה. "אנא ממך!", התחנן לפניו סבא, "איני מסוגל לעמוד על רגליי! הנח לי להישאר רק עוד יום-יומיים! רק להתחזק עוד קצת!". הרופא נתן בו עוד מבט, כבוחן את מצבו, אם אמנם אין ביכולתו לעמוד על רגליו. אלא שאז קם לפתע אחד החולים, ניגש לסבא ומשך אותו כמעט בכוח מהמיטה. סבא היה חלש מאוד והחולה האחר, שאת שמו אפילו לא ידע, נשאו על גבו אל מחוץ לבית-החולים.

רק למחרת בבוקר הבין סבא איזה נס אירע לו. הגרמנים חששו מהתפשטות הטיפוס ושאר מחלות, ועל-כן החליטו לחסל את בית-החולים בדרך פשוטה ואכזרית - בלילה התיזו נפט על קירותיו והעלוהו באש עם כל החולים התשושים ששכבו בו. סבא זכר את פניו של החולה שנשאו החוצה ורצה בכל מאודו להודות לו, אך לא ראהו.

תמה המלחמה וסבא חזר לסיגט. הוא קיווה לפגוש את בני-משפחתו ולחזור לביתו. אך כאמור, מבני-משפחתו לא נותר שריד, וגם את הבית כבר תפסו פולשים רומנים. "מה שהיה היה, כעת זה ביתנו", אמרו לסבא בעזות-פנים. בעצב רב הקיף סבא את ביתו. הוא חיפש אחר מזכרת כלשהי, שיוכל לשאת עמו מביתו ומבני-משפחתו. הדבר היחיד שמצא היה מעשה-רקמה על בד שרקמה אשתו, ובו נראה אב מדריך את בנו כיצד מניחים תפילין. סבא התרגש מאוד וראה בכך כעין אות משמים למצווה שעליה הקפיד כל-כך ושבכל ליבו האמין כי בזכותה ניצל.

כשהוברר לסבא סופית שאשתו וילדיו נספו, שב והתחתן - עם סבתי, שאף היא איבדה את כל בני-משפחתה בשואה. יחדיו החלו לבנות את חייהם מחדש. לאחר קשיים רבים נולדו להם בן ובת.

בשנת תשט"ז עלו ארצה וביד כל אחד ואחת מהם מזוודה אחת. שלטונות רומניה דרשו מכל עולה לישראל להשאיר אחריו את כל רכושו ואף לחתום על מסמך המעבירו לבעלות הממשלה. סבא היה מוכן לוותר על הכול לצורך העלייה לארץ, חוץ מדבר אחד שהתעקש לקחת עמו – רקמת האב עם הבן והתפילין.

לארץ הגיעו בחוסר-כול, ושוב נאלצו להתחיל את חייהם מבראשית. חלפו כמה שנים, ויום אחד הגיעה מהסוכנות דרישה לסור למשרדיהם ולסלק את עלות ארבעת כרטיסי הטיסה שנתנו לסבא ולמשפחתו בהלוואה, כדי לעלות ארצה.

סבא נסע מביתו שבנתניה למשרדי הסוכנות בתל-אביב, כדי להסדיר את התשלום. בהגיע תורו נכנס סבא אל פקיד הסוכנות. אך נפגשו מבטיהם וצמרמורת הרעידה את גופם. הם הביטו זה בזה כמה שניות ונפלו איש בזרועות רעהו. זה היה האיש שנשא את סבא על כתפיו והוציאו כמעט בכוח מבית-החולים במחנה.

סבא שב לביתו אחוז התרגשות עצומה ורגש עמוק של תודה לה' על ההזדמנות שניתנה לו לפגוש שוב את מיטיבו ולהודות לו בפה מלא. עד יומו האחרון לא חדל מלספר את נס הצלתו במחנה והנס הנוסף שאירע לו כאשר זכה לפגוש באיש-חסדו ולהודות לו.

סבא הלך לעולמו לפני כמה שנים, אך הרקמה של האב, הבן והתפילין – התלויה במרכז חדר-המגורים בביתנו – מוסיפה לספר בדממה את סיפורו המיוחד. 

(תודתנו לשולחת הסיפור גלית קלוש, נתניה)

 דרכי החסידות

סגירת הפרצות

בחודש אלול נהוג בקרב חסידי חב"ד ללמוד את הספר 'דרך חיים', שחיבר כ"ק אדמו"ר האמצעי. זה ספר התעוררות לתשובה, ובו מוסבר בהרחבה מהי תשובה אמיתית וכיצד לפעול שהתשובה תחזיק מעמד ותשפיע על חיי האדם כל השנה כולה.

בחודש אלול ובימים הנוראים מתעוררים אצל כל יהודי הרהורי תשובה והוא רוצה באמת ובתמים לשפר את דרכיו. עוברים הימים, ופעמים רבות חוזרים כל הקלקולים, כאילו לא היה דבר. למה אין התשובה מצליחה להחזיק מעמד לאורך-זמן? כ"ק אדמו"ר האמצעי מסביר, שהתשובה טיפלה בגילויים החיצוניים של ה'מחלה' בלבד ולא בעיקרה ובשורשה. מרבית האנרגייה הנפשית הושקעה בתופעות השליליות עצמן, אך מעט מאוד הופנה לטיפול בסיבתן ובמקורן הפנימי.

פריקת-עול

משל למה הדבר דומה, לחורבה פרוצה, שטיפוסים מפוקפקים מוצאים בה מסתור ומניחים בה פסולת למיניה. בעל החורבה עשוי לבוא אליה מפעם לפעם, לגרש את האורחים הבלתי-קרואים ולנקות את הפסולת שהצטברה, אך מיד למחרת ישובו הפגעים הרעים. כל עוד תוסיף החורבה להיות פרוצה לכל רוח - תמשוך אליה כל זב ומצורע. רק לאחר שיסגור בעליה את כל הפרצות וינעל את השערים, לא יצטרך עוד לסלק מתוכה את הפסולת, כי זו לא תיכנס אליה כלל.

אף בנפש האדם כך: יש פגעים ודברי-אשפתות שחודרים אל הנפש. אלה המחשבות, הדיבורים והמעשים הבלתי-טובים, שעליהם אנו נקראים לשוב בתשובה. אך הסיבה העיקרית, זו שעושה את הנפש ל'אסקופה הנדרסת', 'חורבה' פרוצה לכל רוח, היא פריקת העול וקלות-הראש. כשאין קבלת-עול, כשאין שמירה על כל הנכנס והיוצא בשערי הנפש - מה פלא שכל המזיקים חודרים פנימה.

ברוח זו הוא מסביר את הפסוק (תהילים קז,יז): "אווילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו". פשעים - אלה החטאים שנעשים בזדון, כמרידה ברצון ה'. עוונות - אלה העברות הקלות יותר, שנעשות מחוסר שימת-לב. אומר בעל המזמור: האווילים לא סרו מ"דרך פשעם", מפריקת העול המביאה לידי פשעים ולמרידה בקב"ה, ומה הם עושים - "מעוונותיהם יתענו" - מרבים בתעניות ובסיגופים על העוונות, העבירות הקלות. זו דרכו של אוויל, כאותו בעל-חורבה המניח אותה פרוצה ומפעם לפעם בא לפנות את הפסולת.

קבלת-עול

תשובה אמיתית היא בראש ובראשונה - סילוק פריקת-העול. וכשאומרים פריקת-עול, אין הכוונה דווקא לפריקה מוחלטת של עול מלכות שמים. פריקת-עול יכולה להיות גם אצל יהודי שומר תורה ומצוות. הוא מתפלל שלוש פעמים ביום, קובע עיתים לתורה, מהדר במצוות - ועם זה אין לו קבלת-עול. הוא מביט לאן שלא צריך להביט, שומע דברים שאינם הגונים, ולכול סיבה אחת – פריקת-עול וקלות-ראש. הוא אינו מרגיש עול; אין בו התחושה שכל דבר צריך לעמוד למבחן ולביקורת.

קבלת-עול פירושה: להציב שערים בפתחי הנפש. לא כל הרוצה נכנס ויוצא. יש מותר ויש אסור. הנפש אינה הפקר. כל דבר צריך לעמוד למבחן המוח ולעבור דרך פיקוח הלב, ורק אם הוא טוב ונכון - ייכנס פנימה.

תנאי ראשון לתשובה אמיתית – קבלת-עול מלכות שמים. יהודי שיש עליו עול, מרגיש כל הזמן את מרות הקב"ה. הוא אינו מניח לקלות-ראש להשתלט עליו. הרי יש לו בעלים; הוא עבד ה'! ממילא הוא שולט על כל מעשיו ומבקר כל דיבור והרהור. הוא אינו מניח לדברים לצאת מכלל שליטה. זו התשובה האמיתית, שעוקרת את שורש הרע, ורק לאחר מכן אפשר לטפל בתיקון העבר.

חיים יהודיים

בסוף חוזרים לשיטות הישנות והטובות

השבוע שבים ילדי ישראל ללימודים. לצד ההיערכות הלוגיסטית יש בשנים האחרונות תמורות מעניינות באשר לשיטות ההוראה. למשל, השנה עומדת להסתיים שיטת הלימוד שיובאה ארצה מחו"ל לפני כחמש-עשרה שנים - 'השפה כמכלול', וחוזרים לשיטה הטובה והישנה של ה'חדר'.

דו"ח של ועדת שפירא, שמונתה לבחון את מגמת הירידה ברמת הקריאה של ילדי ישראל, קבע כי אשמה בכך שיטת 'השפה כמכלול'. שיטת זו דוגלת בלימוד השפה דרך משפטים שלמים, שירים וכיוצא באלה, בשונה מהשיטה הפונטית הישנה, הנהוגה ב'חדרים', הדוגלת בלימוד האותיות והעיצורים תחילה ולאחר מכן הרכבתם למילים. ממצאי הדו"ח גרמו למשרד החינוך להכיר בטעותו ולהורות למערכת החינוך לחזור לשיטת ה'חדרים'.

משנה כפשוטה

אין זו הפעם האשונה שבה מוכחת עליונותן של השיטות הישנות, שהנחו את עם-ישראל במשך הדורות. גם בציבור הדתי חודרת הכרה זו למעגלים מתרחבים והולכים. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה (בשלב זה בעיקר ביש"ע), שלצד בתי-ספר ממ"ד קמים ופורחים תלמודי-תורה הדומים בתבניתם ל'חדרים' הנהוגים בקהילות החרדיות.

ביישוב מעלה-מכמש, השוכן במורדות הרי בנימין, כעשר דקות נסיעה מירושלים, החליטו לקדם את הרעיון כמה צעדים. כמאתיים וארבעים ילדי תלמוד-התורה, הפועל ביישוב זה שמונה שנים, מיישמים בפועל את דבר המשנה בפרקי-אבות, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש-עשרה לגמרא".

סטודנט צרפתי שהיה לרב

מגיל חמש ועד גיל עשר התלמידים משקיעים את רוב זמנם בלימוד חמישה חומשי תורה ומקצת הנביאים והכתובים. הם לומדים את הפסוקים בטעמי המקרא, מתוך שימת דגש על שינון רב ועל הבנת התקופה והאווירה של ההתרחשויות המתוארות בפסוקים. השנים הבאות מתחלקות בין שינון משניות לבין לימוד גמרא. התקופה שהוקצבה למשנה ולגמרא קוצרה בגלל הצורך להיערך למעבר לישיבות (בגיל ארבע-עשרה בערך).

מנהל תלמוד-התורה, הרב מרדכי-נצח מגני (31), הוא עצמו בוגר שיטה זו, אשר הופעלה לראשונה לפני כעשרים וחמש שנים בקריית-ארבע, על-ידי הרב דן בארי. בארי (48), איש-חינוך מוכר ותושב העיר העתיקה בירושלים, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. סטודנט צרפתי בסורבון ושמו איג ביר, מומחה לשפות שמיות וחובב תנ"ך מושבע, שהחליט (ערב מלחמת ששת הימים) לבוא ארצה כדי להכיר מקרוב את ארץ התנ"ך. כאן חש משיכה עזה גם לעם התנ"ך ולתורתו והתגייר. אחר-כך היה תלמידם של הרב צבי-יהודה קוק והמקובל הרב מרדכי עטייה.

תוצאות מוכחות

שיטתו של הרב בארי, שעיקרה יישום דברי המשנה הנ"ל בכלים עכשוויים, זכתה לכינוי 'שיטת ברקאי' (על-שם דו-שיח בין הכוהנים המתואר במסכת יומא). השיטה מופעלת כיום במלואה בשישה תלמודי-תורה בארץ. לדברי הרב מגני, בוגרי שיטה זו מגיעים לשלב לימוד הגמרא עם בסיס איתן ומוצק יותר מבני-גילם.

ברוב ה'חדרים' בארץ אין מיישמים שיטה זו, אם מפני שאין מסכימים לה ואם מפני שאיש לא טרח (או העז) לבדוק אותה לעומקה. דבר אחד ברור - את מיישמיה אי-אפשר להאשים בחדשנות-יתר, שהרי בדיוק להפך, הם מחזירים את שיטת הלימוד של ימי המשנה והגמרא.

פינת ההלכה

טלטול ספר-תורה

שאלה: באיזו דרך מותר להעביר ספר-תורה מבית-הכנסת לבית פרטי שמתפללים בו?

תשובה: למנהג הספרדים נמנעים מלטלטל את ספר-התורה למקום זמני, אלא בשמחת-תורה, שאז עושים זאת כדי לערוך עמו 'הקפות' או כדי שיוכלו הכול לעלות לתורה. וישתדלו שילווהו אז עשרה. כמו-כן אין להעביר ספר-תורה ממקום למקום אפילו על-ידי התרת התפירות שבין החומשים אלא במקום צורך, ואז, כשאין שם עשרה מלווים, עדיף להתיר את התפירות האמורות. והנוהגים לפסול את ספר-התורה על-ידי הטפת שעווה על האותיות, יש מקום ליישב מנהגם.

למנהג האשכנזים אין מטלטלים את ספר-התורה אלא כשמכינים לו תחילה מקום חשוב "ליום או יומיים" (אך אינו חייב להיות ארון-קודש דווקא). ולכתחילה נוהגים שיקראו בו שם שלוש פעמים, שאז נקרא כעין קביעות, אבל בפחות מזה הטלטול הוא לצורך זמני ויש בזה משום ביזיון. כשעוברים עם ספר-התורה ברחוב, מכסים אותו בטלית, וטוב שילווהו עשרה, אך עדיף להעבירו בצנעה מדלת לדלת. עושים כן כשצריכים ספר-תורה בעבור אורח גדול בתורה, לשמחת חתן, לבית האבל או לציבור קבוע שאירע שאין להם ספר-תורה.

ומעשה שהיה בשנת תשכ"ה, כשישב הרבי מליובאוויטש 'שבעה' על אימו, שרצו להביא אליו ספר-תורה לקריאה חד-פעמית (כי בערב יום-הכיפורים כבר קם מאבלו), ולא נחה דעתו מן האפשרות שיקראו בו ביום-הכיפורים, מכיוון שיש הדורשים שלוש קריאות בשלושה ימים. לכן הציע הרבי שזמן-מה לאחר התחלת התפילה אצלו יתחיל להתפלל מניין בבית-הכנסת, וכאשר יסיימו את הקריאה אצלו עדיין יעמדו באותו מניין קודם הקריאה, וכך יהיו זקוקים לספר-תורה זה ויביאוהו לשם. וכן עשו.

מקורות: זוהר ח"א דף רכה,ב וח"ג דף עא,ב. שו"ע או"ח סי' קלה סי"ד ונו"כ, מו"ק שם, ערוך השלחן סל"ב, כה"ח ס"ק עה, ילקוט יוסף ס"י, מחזיק ברכה קלד,ו. פסקי תשובות ס"ק כג-כט, ונטעי גבריאל אבילות ח"א פצ"ז ס"א-ב וש"נ. 'תורת מנחם – מנחם ציון' כרך א עמ' 97.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)