וקח לי משם שני גדיי עזים (כז,ט)
שני גדיי עזים: וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא - פסח היה; האחד הקריב לפסח, והאחד עשה מטעמים (רש"י)
"שני גדיי עזים" - הם פסח וחגיגה; "את המטעמים ואת הלחם" (פסוק יז) - היינו הלחם דמצה; "ויבא לו יין" (פסוק כה) - הוא היין של ארבע כוסות.
אך מרור לא הביא, כי מרור הוא בחינת גבורות, ואם היה מביא זאת ליצחק, שבחינתו גם היא גבורה, היה הדבר גורם להתגברות תוקף הדין.
(לקוטי לוי-יצחק עמ' ק"ה)
ותאמר לו אמו עלי קללתך בני (כז,יג)
איזו הרגעה היא זו? כלום התנחם יעקב בעובדה שאם תבוא (ח"ו) קללה, תחול על ראש אמו?!
אלא: הברכות באו מבחינה נעלית מאוד, דרגה שהיא למעלה מחכמה ושכל. משום כך ה"כלי" לקבלת השפעה וברכה זו היא עבודה במסירות-נפש, שהיא למעלה מטעם ודעת.
זהו שאמרה רבקה: "עליי קללתך בני" - כדי לזכות בברכות נעלות אלה, מוכנה אני אפילו למסירות-נפש, אם יהיה בכך צורך. בדבריה אלו השפיעה על בנה שגם הוא יהיה מוכן ומזומן להסתכן למען הברכות.
(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 54)
אנוכי עשו בכורך (כז,יט)
החסיד רבי הילל מפריטש אמר:
כשלבש יעקב את בגדי עשיו אמר על עצמו "אנוכי עשיו בכורך". ללמדך, עד היכן מגיעה עוצם ה"קליפה" של לבושי הגויים...
ואף שיעקב אמר זאת במרמה, כפירוש רש"י ("אנוכי המביא לך, ועשיו הוא בכורך") - הרי זה גופא ראיה שלבושי עשיו השפיעו, שאף יעקב, שהוא "איש תם", ידבר בעורמה ובמרמה!
(רמ"ח אותיות, אות כג)
ויבא לו יין (כז,כה)
ארמי מיא לגו חמרא (זח"ג קפט)
יין - רמז לבחינת גבורה, כרשפי אש העולים מלמטה למעלה.
מים - רמז לבחינת חסד, כמים היורדים מלמעלה למטה.
ארמי מיא לגו חמרא - יעקב, שמידתו תפארת, המחברת וממזגת חסד עם גבורה, מזג מים (חסד) לתוך היין (גבורה).
לכן הטעם בתיבת "יין" הוא מרכא כפולא, לרמז על החיבור וההתכללות של חסד וגבורה.
(תורה-אור, פרשת וישלח, דף כה,ב)
ראה ריח בני... ויתן לך האלוקים (כז, כז-כח)
מכאן רמז שב'הבדלה', קודם אמירת "וייתן לך", מברכים על הריח.
(אור-התורה, דף קנא)
ראה ריח בני כריח שדה (כז,כז)
בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו - נכנסה עמו גן-עדן. הדא הוא דאמר לו ראה ריח בני כריח שדה (מדרש רבה)
מנין הכיר יצחק שריח זה הוא של גן-עדן?
רז"ל אמרו (במדרש והובא בריב"א בריש פרשתנו), שיצחק עלה לגן-עדן לאחר העקדה ונשאר שם שנתיים. נמצא אפוא כי הכיר היטב את ריחו של גן-עדן.
(לקוטי-שיחות)
ראה ריח בני כריח שדה (כז,כז)
מלמד שהראה לו הקב"ה בית-המקדש בנוי וחרב ובנוי. ראה ריח בני - הרי בנוי, כמד"א ריח ניחוחי תשמרו. כריח שדה - הרי חרב, כמד"א ציון שדה תחרש (מדרש רבה)
"ראה ריח בני" - בזמן הבית, ריח הניחוח של הקרבנות הוא בבחינת ראייה ממש, שהיו רואים את האש שלמעלה שהייתה רבוצה על המזבח, ובלשון הזוהר (ח"א ו) "אריה דאכיל קורבנין" (אריה אותיות ראיה).
"כריח שדה" - בזמן הגלות אין קרבנות ממש, אבל עדיין יש בחינת "ריח ניחוח" מ"הקרבת" נפש הבהמית לה' יתברך, בזמן התפילה.
(אור-התורה, עמ' 296)
* * *
שלוש הבחינות ב"ריח" המנויות במדרש (בנוי, חרב, בנוי) הן שלוש דרגות ב"ריח בגדיו" המופיע בראשיתו של פסוק זה.
מפרש אדמו"ר ה"צמח צדק":
בזוהר (ח"ב רח) אמרו, ש"בגדיו" היינו הלבושים של אדם הראשון - "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית ב). ובלבושים אלו היו שתי תקופות - תחילה, לפני חטא עץ הדעת, היו בבחינת "כותנות אור" (ראה בראשית רבה ספ"ב), ולאחר החטא נעשו "כותנות עור".
ואלו הן אפוא שלוש הדרגות:
בית המקדש בנוי - על-דרך "כותנות אור",
חרב - על-דרך "כותנות עור",
בנוי לעתיד לבוא - בחינת יתרון האור הבא על-ידי הבירור של "כותנות עור", שיתגלה לעתיד לבוא.
(אור-התורה, דף קמט)
ויתן לך האלוקים (כז,כח)
ויתן לך: יתן ויחזור ויתן (רש"י)
מה חסר בנתינה הראשונה, שמשום זה היה צורך בנתינה נוספת? והרי מדובר בנתינת הקב"ה, שהיא בתכלית השלימות?
אלא: מלבד ההשפעה עצמה היה בברכה גם העילוי והיתרון, שפעל במושפע והעמידו בדרגה כזו שיוכל לנצל את ההשפעה בכוח עצמו.
זהו "יתן ויחזור ויתן":
יתן - הקב"ה יתן את ההשפעה עצמה בשלימותה,
ויחזור ויתן - נתינה זו כוללת נתינה נוספת של כוח ויכולת למושפע, שיוכל לנצל את ההשפעה הזו ולהתעלות בה בכוח עצמו.
למה הדבר דומה? לרב המשפיע דבר-שכל לתלמידו, שלא זו בלבד שנותן לו את העניין בשלימותו, אלא שהוא מאפשר לו לחדש ולהשכיל בעניין, בכוח עצמו.
(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 82-81) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
