חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:22 זריחה: 6:29 י"ז בשבט התשפ"ג, 8/2/23
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 982 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 982 - כל המדורים ברצף
מותר האדם מן הבהמה
בציפייה לגאולה
יש חדש
איך בוחרים את המשובח לקרבן
בראשית
ממה להצטער
ילדה מול השלטון
הציווי הראשון
מפתח אישי לנפש האדם
שבת מברכים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 982, ערב שבת פרשת בראשית, כ"ה בתשרי ה'תשס"ו (28.10.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

מותר האדם מן הבהמה

אנו מקדשים ערכים שאינם קיימים בעולם החי. אנו מייחסים לחיים ערכים של קדושה. בזה עצמו כאילו אמרנו שיש בחיי האדם דבר אלוקי, נשגב, על-טבעי

מאז ומעולם הטרידה את האנושות השאלה מי אנחנו וכיצד נוצרנו. פרשת בראשית מציגה את סיפור הבריאה. הפרשה מתארת כיצד העולם כולו נברא על-ידי הקב"ה ותשומת-לב מיוחדת ניתנת לסיפור היווצרותו של האדם. האדם נברא בדרך שונה מזו שבה נבראו שאר היצורים, והקב"ה נתן בידיו את השליטה בעולם כולו – "מלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ".

מול סיפור הבריאה התפתחה בעשרות השנים האחרונות תאוריית ההתפתחות, הגורסת כי החיים נוצרו מאליהם, התפתחו בהדרגה, והאדם אינו אלא שלב התפתחות גבוה יותר. תאוריה זו התקבלה בהתלהבות בחוגים רבים, כי סיפקה כביכול תשובה להיווצרות החיים בלי הצורך להכיר בריבון ובאדון לבריאה. מרוב התלהבות ניתנו לתאוריה הזו הנחות מפליגות, מתוך התעלמות בוטה משורת חורים, סתירות וקושיות צורמות.

מוזרה כשהיא לעצמה העובדה שבני-אדם הגיוניים מוכנים לקבל תאוריה שאחוז הסתברותה אפסי. אנשים שיצחקו לכם אם תטענו שזרקתם חמש אבנים והן נפלו בדיוק אחת על השנייה ויצרו מגדל מסודר, מסכימים להאמין שעולם מורכב ומשוכלל כל-כך נוצר מעצמו, בדרך אקראית. העדר ההיגיון בתאוריה זו זועק לשמיים.

האומנם החזקים שורדים?

אך מלבד כל הבעיות הללו, רבים אינם נותנים את דעתם למשמעויותיה הפילוסופיות והמוסריות של תאוריה זו. העיקרון המרכזי של תאוריית ההתפתחות הוא – החזקים שורדים; דינם של החלשים, החולים והנכים להיכחד. אם האדם הוא תוצר של תהליך כזה, מה מקום יש לכל עולם הערכים והמוסר? במקום ערכים ומוסר היה עלינו לאמץ את הכלל 'כל דאלים גבר', החזקים שורדים.

אם האדם אינו אלא קוף בדרגת התפתחות גבוהה יותר, מדוע אנו תובעים ממנו לתת דין וחשבון על מעשיו, דבר שאיננו דורשים משום בעל-חיים אחר? למה ברור לנו שלכל היצורים אין בחירה חופשית, ושהתנהגותם נגזרת מתכונותיהם הטבעיות וממערך של רפלקסים, ואילו לעצמנו אנו מייחסים יכולת של בחירה בין טוב לרע, ואנו מעמידים בני-אדם לדין על רוע בחירתם?

מדוע רצח נחשב פשע מתועב בכל תרבות אנושית, בשעה שהרג בעולם החי הוא התנהגות נורמטיבית לחלוטין. בעלי-חיים רבים הורגים את בני מינם, במאבקי שליטה וכוח. על-פי תאוריית ההתפתחות, זו התנהגות חיובית, שדוחקת הצידה את החלשים ומבטיחה את עליונותם של החזקים. למה לא להחיל עקרונות אלה גם בעולם האנושי?

אפשר להוסיף עוד ועוד שאלות, אך דיי בכך כדי להוכיח שכל התרבות האנושית מבוססת על עקרונות המנוגדים מיסודם למשמעויות הפילוסופיות והמוסריות הטמונות בתאוריית ההתפתחות. אנו מקדשים ערכים שאינם קיימים בעולם החי. אנו מייחסים לחיים ערכים של קדושה – קדושת החיים. בזה עצמו כאילו אמרנו שיש בחיי האדם דבר אלוקי, נשגב, על-טבעי.

בחירה ותכלית

פרשת בראשית אכן ממחישה את ההבדל המהותי בין האדם לבין שאר היצורים. כל הברואים נבראו במאמר בלבד, ואילו תהליך בריאתו של האדם היה שונה במהותו. לפני בריאתו אומר הקב"ה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומכאן בא עקרון קדושת חייו של האדם, שנברא בצלם אלוקים.

לאדם ניתנה יכולת שאינה קיימת בכל הבריאה – הבחירה החופשית. החלטותיו ומעשיו אינם מתוכנתים בתכונותיו הטבעיות, אלא תלויים בבחירתו החופשית. זה מותר האדם מן הבהמה, ולכן האדם זכאי לשכר על בחירתו הטובה וראוי לעונש על רוע בחירתו. ומעל הכול, לאדם נקבעה תכלית מיוחדת – להוביל את העולם כולו לייעודו, "לתקן עולם במלכות ש-ד-י", במהרה בימינו.

בציפייה לגאולה

"מתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח. 'ורוח אלוקים מרחפת' - זה מלך המשיח. וכן הוא אומר 'ונחה עליו רוח ה''. ואימתי מרחפת על פני המים? כשתשפכו כמים לבבכם" (פסיקתא רבתי לג)

יש חדש

כינוס להפצת יהדות

כינוס מיוחד שייוחד להפצת היהדות הלכה למעשה יהיה אי"ה במוצאי שבת בראשית, באולמי חפצדי בירושלים, בשעה 8 בערב. הכינוס נועד לבני ישיבות ההסדר והישיבות התיכוניות, והוא נערך בראשות רבנים וראשי ישיבות לצד פעילים בארגונים העוסקים בהנחלת היהדות לציבור הרחב. אורח מיוחד – מנהל בית-חב"ד בבנגקוק, הרב נחמיה וילהלם.

מהפכת החדשות

בשנים האחרונות גוברת המודעות לצורך במערכות תקשורת עצמאיות, שיבטאו את עולם הערכים של יהודים מאמינים. עם זה, רבים הוסיפו להאזין למהדורות החדשות המרכזיות, להתעדכן בנעשה. לפני כשנה חולל רדיו קול חי מהפכה, והקים מחלקת חדשות, המגישה מהדורות חדשות בכל שעות היום. נתוני סקר TGI החדש מעלים כי ציבור גדול מאזין בקביעות למהדורות האלה. מנהל המחלקה, שבתי גרברצ'יק, מציין כי העיקרון הוא לתת למאזין את החדשות העדכניות ביותר, ללא ידיעות העוסקות בעניינים שהצנעה יפה להם, וללא רכילות. גם המהדורה המרכזית, המשודרת בשעות 7-9 בערב, בהגשת מרדכי לביא, זוכה לשיעור האזנה גבוה למדיי.

למה ומדוע

הופיעה מהדורה חדשה של הספר איך למה ומדוע – תשובות קצרות וענייניות לשאלות בכל תחומי היהדות. את הספר כתב הרב אליעזר גבירץ, מנהל בית-חב"ד עמק יזרעאל, בעקבות שאלות שעלו בעבודתו היום-יומית. במהדורה החדשה נוספו עניינים חדשים וסקירה על חגי ישראל. טל' 02-5384928

שלחן שבת

איך בוחרים את המשובח לקרבן

שני בניו של אדם הראשון,קין והבל, הביאו קרבן לה'. פרשתנו מספרת שקין הביא "מפרי האדמה", והקב"ה "לא שעה" אל מנחתו, ואילו הבל הביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", והקב"ה קיבל את קרבנו – "ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו".

חז"ל מדייקים מלשון התורה, שקין בחר בעבור הקרבן את החלק הגרוע שביבול, ולכן הקב"ה לא פנה אל מנחתו; ואילו הבל, שהביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", מהמשובחים שבהם, זכה שקרבנו יתקבל. לפי זה תמוה איך חשב קין שהקב"ה יקבל את קרבנו, כשהוא בוחר דווקא בגרוע שביבול? ועוד, מדוע חרה לו כשראה שקרבנו של הבל נתקבל, הלוא היה ברור שהקרבן המשובח הוא שיתקבל?

טעותו של קין

רש"י מביא בפירושו על התורה מדרש האומר שקין הביא "זרע פשתן". פירוש זה מאיר באור אחר את מעשיהם של קין והבל: קין, שהיה עובד אדמה, הביא מהסוג המשובח ביותר בגידולי האדמה – פשתן; אלא שבסוג זה עצמו הוא בחר בחלק הגרוע שבו. לעומתו, הבל, שהיה רועה צאן, הביא מהסוג הפחות משובח – צאן ולא בקר, אלא שבסוג זה עצמו הביא מהטוב והמשובח שבו - "מבכורות צאנו ומחלביהן".

קין סבר, שהעיקר הוא לבחור בעבור הקרבן את הסוג הנעלה והחשוב ביותר, ואין חשיבות למידת איכותו של החלק הנבחר בתוך הסוג המשובח. גילה הקב"ה שההפך הוא הנכון – לא חשוב הסוג, אבל באותו סוג שממנו מביאים קרבן יש לבחור בעבור הקרבן את החלק האיכותי והמשובח ביותר.

הסוג אינו חשוב

דבר זה מופיע להלכה ברמב"ם. הוא כותב, כי על האדם להביא את קרבנו "מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו". בהקשר זה הוא מביא את הפסוק "כל חלב לה'" (כלומר, יש להביא לה' את ה'חלב', החלק המשובח), ומביא ראיה מכך שהקב"ה שעה אל מנחתו של הבל, שהייתה "מבכורות צאנו ומחלביהן".

וכך הנודר קרבן, צריך להביא "מן הגדולים במין שנדר". עשיר לא חייב להביא דווקא שור, הוא יכול להביא גם כבש או עז, ואפילו עוף; אולם מהסוג שממנו הוא מבקש להביא קרבן, עליו לבחור את הטוב והמשובח ביותר.

תודה לקב"ה

הסיבה לזה היא, שבבחירת החלק המשובח יהודי מבטא את הכרתו כי "לה' הארץ ומלואה", הכול שייך לקב"ה, ולכן הוא מגיש לו מראשית היבול ומהטוב שבו. בעלותו של הקב"ה על העולם חלה גם על הסוגים הפחותים יותר, ולכן אין לקבוע שרק הסוגים האיכותיים יותר טובים לקרבן, אלא אפשר להביא קרבן גם מהסוגים הנחותים יותר.

גם יהודי שיש לו מהסוגים הנחותים שבבריאה יכול לקיים את "כל חלב לה'". לכן ההדגשה איננה על הסוג, אלא על הבחירה בתוך הסוג עצמו. רגשי התודה של יהודי לקב"ה צריכים להתבטא בהיותו בוחר בעבור הקרבן את החלק הטוב והמשובח שבאותו סוג, ואז הקב"ה משלם לו בשפע של טוב גשמי ורוחני, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 20)

מן המעיין

בראשית

ראשית הכול

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א,א). "בראשית" – ראשית דבר צריך יהודי לדעת כי "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - יש יד מכוונת, ואין הדברים מתנהלים חלילה מעצמם.

(רבי משה-לייב מסאסוב)

שלושת הצרכים

המילה "ברא" משמעותה בריאות, תבואה (מלשון בר), ובארמית גם בן (בר=בן). שלושת הדברים האלה, בני, חיי ומזוני, הם ראשית ועיקרי צרכיו של אדם.

(רבי וולף מסטריקוב)

בעל-הבית היחיד

הקב"ה ברא את העולם ומלואו, וממילא הוא בעל-הבית היחיד בעולם. אלא ש"וחושך על-פני תהום", החלק שהקב"ה הועיד לאדם לתקן עדיין שרוי בחושך ועל האדם לתקנו ולהאירו.

(לקוטי שיחות)

לגלות את אלוקים

"בראשית" – ראשית ותחילת עבודת ה' היא – "ברא אלוקים" – לגלות את שם "אלוקים". והיכן הוא? - "את השמים ואת הארץ", בתוך השמים ובתוך הארץ.

(הבעל-שם-טוב)

הארץ תוהו ובוהו

"והארץ הייתה תוהו ובוהו" (בראשית א,ב). אם בראשית היום נותן האדם אל ליבו שהאלוקים ברא את השמים ואת הארץ, הוא חש במשך היום שהארץ היא תוהו ובוהו.

(רבי חנוך מאלכסנדר)

הכול בידינו

כשחזר ר' לייבלה אייגר מקוצק, שאלו אביו רבי שלמה: מה למדת בקוצק? השיב לו: למדתי שם שלושה דברים: אדם הוא אדם, מלאך הוא מלאך, ואם ירצה האדם יוכל להיות יותר ממלאך. ועוד, ש"בראשית ברא אלוקים" - ה' ברא את הראשית, ואת השאר השאיר בשביל האדם.

הכול מאת ה'

"שמים" מסמלים עניינים רוחניים, ו"ארץ" מסמלת עניינים גשמיים וחומריים. על היהודי לזכור תמיד, שכל מה שיש לו, הן ברוחניות הן בגשמיות, הכול בא מאת הקב"ה.

(לקוטי שיחות)

אמרת השבוע

ממה להצטער

חסיד אחד לא ציית להוראת רבו, וכשהגיע לשהות במחיצתו חש כי אין רבו מקרבו כבעבר. הדבר גרם לו עוגמת-נפש ופניו היו עצובות. הצדיק הבחין בכך ושאלו לפשר העצב הנסוך עליו. השיב החסיד: "משום שהרבי מקפיד עליי".

נענה הצדיק: "לאחר שחטא קין, שאלו הקב"ה 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך'. שואל ה'חידושי הרי"ם': איזו שאלה זו, וכי לא ברור שקין הצטער על שגורש מלפני הקב"ה? אלא הוא משיב, שזו אינה שאלה אלא תוכחה – הקב"ה מוכיח את קין ואומר לו: התבונן מניין באה עצבותך. אינך מצטער על עצם החטא, אלא על הריחוק שהרחקתי אותך".

וסיים הצדיק: "אף אתה, אל תתעצב על קפדתי, התעצב על המעשה שעשית, ואז תגיע לתיקונך".

מעשה שהיה

ילדה מול השלטון

באותם ימים התגוררנו ביישוב בולשובו, לא-הרחק ממוסקווה. הבעיה המרכזית שהעסיקה אותי ואת בני-ביתי הייתה הקושי לשמור שבת. למזלי הטוב עבדתי בביתי, בייצור מטפחות, וכך נתאפשר לי לא לחלל שבת.

אלא שדווקא מכיוון הילדים התעוררה בעיה קשה ביותר. ילדיי, שזמן רב לא הופיעו כלל בבית-הספר המקומי, נאלצו להתחיל לפקוד אותו, בעקבות לחץ עצום שהופעל עלינו. אף-על-פי-כן, בימי שבת וחג נשארו בבית.

הנהלת בית-הספר דרשה כי ילדינו יופיעו בכיתותיהם גם בשבתות ובחגים, וכי יבצעו את כל המטלות, כשאר הילדים. מבחינתנו הדבר לא בא בחשבון כלל. בבית-הספר ניסו ללחוץ על הילדים להצהיר כי אביהם מונע מהם לבוא לבית-הספר בשבת, אבל הם היו נבונים דיים לטעון כי ההחלטה באה מצידם, וללא שום לחץ שלי עליהם.

כעבור כמה שבועות התפרסם מאמר זועם בעיתון האזורי, וכותרתו: "הציבור כולו נקרא להתקומם". מתחת לכותרת נכתב, בין השאר, כי "אל יחשוב חזן שילדיו הם קניינו הפרטי. הילדים שייכים לציבור הסובייטי כולו, ועל-כן אסור לנו להרשות שילדיו ייעדרו מבית-הספר ביום שבת, מטעמי דת". הלחץ עלינו גבר והלך, והילדים היו חשופים בבית-הספר להתקפות קשות עליהם.

שבת אחת, לאחר התפילה, הלכתי עם חתני, ר' משה גרינברג, לבית ידיד, כדי לברכו לרגל העובדה שבנו החל ללמוד חומש. התעכבנו שם שעה ארוכה וכשחזרנו לביתנו, הבחנתי בשוטר הניצב ליד פתח הבית. השוטר כבר ראה אותי ולכן לא יכולתי לסגת. נכנסתי פנימה ומצאתי את בני-ביתי חיוורים ומבוהלים. מולם ישבו ראש העיר, אדם נוסף שלא הכרתי ומנהלת בית-הספר המקומי.

"אורחים לא-נעימים באו אליך, מה", אמר-שאל ראש העיר.

"מדוע 'לא-נעימים'?!", ניסיתי להישמע רגוע ואדיב.

"הכר-נא את חברנו, מפקד המשטרה", הציג ראש העיר את האיש שלצידו.

"האם ידוע לך מדוע באנו לכאן?", הוסיף ושאל.

"כלל וכלל לא", עניתי.

"אינך יודע?!", התרעם הלה על תשובתי, "ומה בדבר ילדיך?".

"מה הבעיה איתם?", היתממתי.

"הם לא באים לבית-הספר בשבת", אמר.

"הם לא מוכנים לכתוב בשבת ועל-כן אינם מגיעים לכיתה", השבתי.

"אתה חייב להשפיע עליהם לבוא לבית-הספר בשבת!", פסק ראש העיר.

"אינני תועמלן אנטי-דתי", עניתי לו.

ראש העיר הרהר קצרות ואמר: "שלח את ילדיך לבית-הספר. עליי מוטלת האחריות שהילדים יבואו לבית-הספר בימים שבהם מתקיימים לימודים. יכתבו או לא יכתבו – זה לא ענייני".

מנהלת בית-הספר מיהרה להתקומם. "לא אוכל להרשות שילדים הבאים לבית-הספר יחרגו מהמסגרת ולא יכתבו בשבת", אמרה. הביקור בביתנו הסתיים באזהרה חריפה של ראש העיר כי אם ילדיי לא יבואו לבית-הספר בשבת הקרובה, יעמידני למשפט.

בעקבות הביקור ואיומיו של ראש העיר, שנשמע הפעם החלטי מתמיד, קיימנו דיון בבית. הוחלט שבכל שבת ילך רק ילד אחד לכיתתו, בלי הילקוט ובלי הספרים וכלי-הכתיבה. בשבת הראשונה נבחרה למשימה בתי בתיה, שהייתה אז כבת שתים-עשרה.

אנחנו הלכנו לתפילה וכשחזרנו עיכבנו את ה'קידוש' עד שבתיה תשוב מבית-הספר. כשהגיעה הביתה הייתה חיוורת, והמתח הרב שחוותה ניכר היטב על פניה.

היא סיפרה מה עבר עליה: "השיעור הראשון היה בחשבון. המורה כתבה על הלוח תרגיל וקראה לי ראשונה לגשת אל הלוח. ניגשתי ואז הורתה לי המורה לקחת גיר ולפתור את התרגיל. סירבתי. המורה החלה לצעוק עליי ואף ניסתה לתחוב לי בכוח גיר ליד. זה לא הועיל לה. היא קראה למנהלת, וזו באה עם סגנה. השניים החלו לצעוק ולאיים עליי. חזרתי והודעתי להם כי איני כותבת בשבת. הם הוסיפו לצעוק עליי בגרון ניחר, בעוד כל הכיתה יושבת ומביטה בנעשה, דרוכה ומתוחה לראות איך ייפול דבר.

"פתאום הופיע בכיתה ראש העיר. 'מה נשמע? הילדה חזן באה ללמוד?', שאל. 'הנה היא עומדת ליד הלוח!', השיבה לו המורה, 'אך בשום אופן אינה מוכנה לכתוב. היא טוענת שאסור לה לכתוב'. ראש העיר ביקש להראות לו את יומני. היומן נשאר בכיתה מיום שישי, וכך יכולתי להראותו לו. הוא דפדף בו וראה שכל ציוניי מהשבוע החולף – טובים.

"ראש העיר נטל את הגיר ואמר: 'אמרי לי כיצד פותרים את התרגיל ואני ארשום במקומך'. אמרתי לו והוא כתב. אחר-כך שאל את המורה, 'האם זה נכון?'. 'כן', ענתה לו המורה, 'אבל היא לא כותבת!'. ראש העיר התעלם מדבריה. הוא פתח את יומני ורשם בו את הציון הגבוה ביותר. אחר-כך פנה אל המורה ואל המנהלת ואמר להן: 'הניחו לה לשבת ולהקשיב לשיעורים', והלך".

מאז נהפך העניין לנוהג קבוע. בכל שבת הלך ילד אחר לכיתתו ולא כתב. בעקבות המקרה עם ראש העיר פסק הלחץ על ילדינו.

שוב נוכחנו כי עמידתנו האיתנה על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושת השבת במיוחד, חזקה מכל לחץ, וסופה שניצחה.

(סיפורו של הרב אהרון חזן מבני-ברק, על-פי ספרו 'נגד הזרם')

קירוב לבבות

הציווי הראשון

הציווי הראשון שנתן הקב"ה לאדם הוא "פרו ורבו". מכיוון שגם סדר-הדברים בתורה הוא עניין חשוב, שממנו למדים דברים רבים, הרי גם עובדה זו (ש"פרו ורבו" הוא הציווי הראשון) באה ללמדנו. כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר שיהודי צריך ללמוד מזה, כי הדבר הראשון שמוטל על יהודי הוא – לדאוג שיהיה עוד יהודי. וכשם שהדברים אמורים במשמעותם הפשוטה, כך גם במשמעותם הרוחנית – יהודי חייב לדאוג שעוד יהודי יהיה קשור עם הקב"ה ותורתו.

ההשוואה בין קיום מצווה זו במשמעותה הפשוטה לקיומה במובן הרוחני, נושאת בתוכה כמה וכמה הוראות. לעיתים יכול האדם לטעון, שהשקעת זמן וכוחות-נפש בקירובו של יהודי שני לתורה ולמצוות, באה על חשבון שלמותו האישית; הלוא בזמן הזה היה יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהתעלות בעבודת ה'.

מלמדת התורה, שכאשר יהודי עומד להקים בית בישראל, ולדאוג שיהיה עוד יהודי בעולם, "מוחלין לו על כל עוונותיו". וכך גם ברוחניות – "יש כאן עידוד וחיזוק מיוחד לכל אחד ואחד הבוחר לחלקו ולגורלו להתעסק בהפצת התורה וחיזוק היהדות וכו' – שמובטח לו ש'מוחלין לו על כל עוונותיו'" (לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 168).

מחילת עוונות

בזה גם נופלת עוד טעות אפשרית, כאילו מי שעדיין לא הגיע לשלמות עצמית אינו יכול להשפיע על הזולת. האדם טוען שהוא יודע את מצבו האמיתי, שהוא רחוק משלמות ויש בו כמה וכמה פגמים וחסרונות, ואם-כן, איך הוא יכול ליהפך פתאום ל'משפיע' ולמי שמעורר יהודים נוספים? אומרת התורה, ש"עצם ההחלטה להקדיש את חייו, או על-כל-פנים חלק חשוב מחייו, לעסוק בפריה ורביה (ברוחניות), מביאה סיוע ועזר מהקב"ה (גם) בעבודתו הפרטית, ש'מוחלין לו על כל עוונותיו', ועל-ידי זה גם עבודתו עם אחרים תהיה בשלמות יותר" (שם).

זאת ועוד: לעיתים האדם סבור שהוא נמצא בירידה רוחנית, שאין למטה ממנה, ואיך בכלל ייתכן לדבר עמו על קירובו של יהודי שני. מראה לנו התורה, שעניין זה של מחילת עוונותיו של חתן נרמז דווקא בנישואיו של עשיו (ולכן אשתו נקראת 'מחלת', "לפי שנמחלו לו עוונותיו"). מזה אנו לומדים שמצבו הרוחני הקודם אינו מעכב, "וגם אם מצבו הרוחני הוא שפל ביותר, הרי תיכף כשבא לקיים מצוות פריה ורביה הרוחנית, ובוחר לו לחלקו ולגורלו לעסוק בקירוב בני-ישראל לאביהם שבשמים, הרי הוא מתעלה ממעמדו ומצבו שלפני זה, ומתגלה אמיתית מהותו" (שם).

להוסיף ולקרב

הוראה נוספת שיש להפיק היא מההלכה שהאדם מצווה שלא להסתפק בקיום החיוב המצומצם, להוליד בן ובת, אלא להוסיף עוד נפש ועוד נפש. אפילו מי שכבר הגיע לגיל זקנה מצווה לעסוק בפריה ורביה, בבחינת "לערב אל תנח ידך". כך גם ברוחניות: "לאחר שהאדם עסק והתייגע בהשפעה על הזולת במשך שנות הבחרות וגיל העמידה, הנה בהגיעו לעת זקנתו הרי אפשר שיאמר שעתה ינוח מעבודתו ויגיעתו אלה... בא הכתוב ואומר: 'ולערב אל תנח ידך', שגם אז עליו להמשיך ולעסוק ב'פרו ורבו', לקרב עוד בני-ישראל ועוד בני-ישראל ליהדות, תורה ומצוותיה".

הרבי מדייק בלשון הרמב"ם, שטעם החיוב לעסוק בפריה ורביה גם לאחר שהאדם כבר קיים את המצווה, הוא מפני "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". ומזה אפשר ללמוד גם בעבודה הרוחנית: "ההכרח להוסיף בעבודתו זו אינו רק מפני החשש שעבודתו הקודמת לא הייתה בשלמות, אלא שגם אם עבודתו הקודמת היתה בתכלית השלמות – אין לו להסתפק בכך, ועליו להוסיף בעבודתו גם ב'ערב', כי על-ידי כל פעולה שלו הרי זה 'כאילו בנה עולם'" (שם עמ' 29).

חיים יהודיים

 

זרחין: "גילוי ופיתוח של חושים רדומים"

מפתח אישי לנפש האדם

בחדר-עבודתו המטופח, שקירותיו מעוטרים מכתבי-תודה רבים, יושב ר' מיכאל זרחין, חסיד חב"ד תושב בני-ברק, וחובק את ספרו האוטוביוגרפי, שבימים האלה ראה אור בהוצאת משרד הביטחון. רבים כתבו את סיפור-חייהם בספר, אך כשהמחבר לא ידע עד גיל שבע-עשרה קרוא וכתוב, זה כבר עניין אחר. ולא, אין זה סיפור על בן למשפחת מצוקה שפרץ את מעגל העוני והנבערות, ממש לא.

זרחין (51) נולד למשפחה מסורתית, מכובדת ואמידה, שהייתה ממייסדי הרצליה ומאבות תעשיית הטקסטיל בארץ. ילדותו עברה עליו בתל-אביב. בהיותו בגיל רך התברר להוריו כי בנם מתקשה בפעולות מוטוריות ואינו מצליח לקלוט כל מה שקשור בקריאה ובכתיבה. הגננת בגן-הילדים והמורה של כיתה א חשבו כי הוא לוקה בפיגור שכלי.

בעיה שלא נחקרה

כשהיה מיכאל בן שש, נסע עם אימו ללונדון, לפגוש את הד"ר אוניל, מומחה לטיפול בהפרעות למידה. לאחר בדיקה הודיע הד"ר אוניל לאם: "יש לך בן אינטליגנטי ופיקח מאוד, בעל פוטנציאל להישגים מרשימים בעתיד, אלא שבשלב זה הוא סובל מבעיה שעדיין לא נחקרה דייה ולפי שעה לא נמצא לה פתרון. קוראים לה – דיסלקצייה".

בספרו, 'השליחות שמעבר למילים', מגולל זרחין, בדרך נוגעת ללב, ילדות קשה ומיוסרת של ילד ונער, נבון וחברותי, המודע לנכותו. "כל הזמן נשלחו לעברי מסרים שליליים בסגנון, 'אתה לא-יוצלח, תישאר כיתה, אתה כישלון'", הוא אומר ומחייך. ולחיוכו סיבה מוצדקת - השלט בכניסה ללשכתו מכריז: 'מכון זרחין – פתרון שורשי לבעיות למידה'.

"שיטת האי-שיטה"

בהיותו בן שבע-עשרה הצליח מיכאל – בזכות גישה מקורית שפיתח מומחה מפילדלפיה, וכמובן גם כוח-רצון עז – לנצח את הדיסלקצייה. כיום הוא עוזר לילדים ולמבוגרים הסובלים מהבעיה. על בסיס הדרך שבה טופל ועל יסוד ניסיונו העשיר, פיתח מיכאל שיטת טיפול ייחודית, הקוצרת שבחים מבעלי-מקצוע מהשורה הראשונה. את שיטתו הוא מכנה 'שיטת האי-שיטה', והיא דוגלת בגילוי הצד אישי החזק של כל מטופל.

"הפרעות בקריאה ובכתיבה נובעות משיבוש התיאום בין הראייה, השמיעה והיכולת לפרש נכון את צורת האותיות", מסביר זרחין. "לכן לא מדובר כאן בהליך רגיל של למידה, אלא בגילוי ופיתוח של חושים רדומים. לשם כך נדרשת התבוננות בנפש המטופל ומציאת 'מפתח' אישי לכל אחד ואחד. ה'מפתח' יכול להיות מוזיקה, הבעה בדיבור, פעילות ספורטיבית, או כל ביטוי עצמי אחר, שיחזק את ביטחונו העצמי של המטופל ויעודד אותו לגלות יכולות נסתרות החבויות בו".

הדרך לתורה

כעשר שנים לאחר שגבר על בעיית הדיסלקצייה עבר מיכאל שינוי נוסף בחייו. בהיותו בן עשרים ושמונה החל לשמור תורה ומצוות. בהקדמה לספרו הוא מספר על דרכו אל התורה, ועל הקשר שנרקם בינו לבין הרבי מליובאוויטש. באחד ממכתביו אל מיכאל כתב לו הרבי כי עליו להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסמו. התוצאה, כאמור, מרגשת ומרתקת.

פינת ההלכה ומנהג

שבת מברכים

שאלה: מה משמעותה של 'ברכת החודש' בשבת שלפני ראש-חודש?

תשובה: בזמן שבית-דין היה מקדש את החודש על-פי ראיית הירח, היה "ראש בית-דין אומר: 'מקודש!', וכל העם עונים אחריו: 'מקודש! מקודש!'". לאחר שחדל קידוש החודש ונקבע הלוח על-פי החשבון, הנהיגו להכריז את יום ראש-החודש ברבים, בעיקר כדי לפרסם זאת בקרב העם. בחרו לשם כך ביום השבת, משום שאז כל הקהל נמצא בבית-הכנסת.

נהוג להכריז זאת בעמידה, כעין זכר לקידוש החודש שהיה מעומד (ומתוך חביבות העניין, עומד גם הציבור כולו). יש נוהגים שהרב הוא המכריז, זכר לראש בית-דין. נהוג שהמכריז מחזיק בידו באותה שעה את ספר-התורה.

נוסף על כך אנו מברכים את החודש הבא, ומתפללים עליו שיהיה לטובה ולברכה. בקהילות אשכנזיות מקדימים להכרזה נוסח 'יהי רצון', המכוון ישירות לחודש הבא, ובקהילות הספרדים - ארבע בקשות אחרות, כלליות, המתחילות גם הן ב'יהי רצון': על חכמי ישראל, על ישועת עם-ישראל והצלתו ועל בניין בית-המקדש והחזרת עטרה ליושנה.

למנהג חב"ד מסתפקים בתפילת "מי שעשה ניסים". על-פי תקנת כ"ק האדמו"ר הקודם מליובאוויטש (שכתב כי זו "מצווה רמה ונישאה, המביאה שפע ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות") משכימים בשבת מברכים לבית-הכנסת לומר את כל ספר התהילים בציבור, ולאחר התפילה נהוג לערוך 'התוועדות' בבית-הכנסת, כדי לחזק ולהתחזק בתורה ובתפילה ובאהבת-ישראל, מתוך שמחה וטוב-לבב, ועל כל משתתף להמשיכה בסעודת השבת עם בני-ביתו. כל זה נעשה בתוקף מיוחד בשבת בראשית, שברכתה משפיעה על כל השנה.

מקורות: ר"ה כד,א. אבודרהם, סדר ר"ח בתחילתו. מג"א תיז,א. שערי אפרים י,לד ושערי רחמים שם (וראה משנ"ב קמו, בשעה"צ יח). קובץ מכתבים שבסוף ספר תהילים 'אוהל יוסף יצחק', עמ' 192. וראה לקוטי שיחות ד,1139. ח,354. ט,187. טז,523.



   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)