נעליים קרועות בגן-עדן
הבעל-שם-טוב ישב פעם עם תלמידיו ואמר:
בשמחת-תורה איחרו מעט ישראל בזמן תפילתם, בגלל ההקפות וסעודת החג. לעומתם, מלאכי מעלה, שלא היו עסוקים בעבודה זו, התכוננו כהרגלם לשיר את שירתם. אך גם הם לא יכלו לעשות זאת בלי נשמות ישראל, שהרי 'אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה'. מה עשו? הלכו בינתיים לנקות את גן-עדן...
לפתע מצאו שם כל מיני נעליים. הדבר הפליאם ביותר, שכן רגילים היו למצוא שם ציצית, תפילין וכדומה, אך לא נעליים!
הלכו אל מלאך מיכאל לשאול את פיו. הסביר להם מלאך מיכאל שנעליים אלו הם סחורתו, ומקורם בריקוד של עם ישראל עם הספרי-התורה. והיה מונה את הנעלים ואמר: אלה מקמינקה, ואלה ממזריטש...
וסיים הבעל-שם-טוב: התגאה מלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל, ואמר לו: אני אתפור כתר מעולה משלך - מנעליים קרועות אלו...
(כתר-שם-טוב הוספות - סימן קיד)
"ראו אור ממש"
כך מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:
בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.
הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את הספר-תורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד - ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע ניתן להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".
כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" - התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.
וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה - הן פעלו בי מהפכה של ממש; נהייתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.
וסיים הרבי הריי"ץ את דבריו: כל אבר באדם יש לו תענוג מיוחד - העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך ישנו תענוג כזה הגורם לעונג בכל האברים יחד, עד שכל החושים וכל הכשרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.
(לקוטי-דיבורים ב עמ' 500)
בשמים ממתינים!
פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית, אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".
(ספר-השיחות תש"ה עמ' 63)
אש אוכלה אש
שנה אחת היה החורף בליאוזנה קשה מאוד. בחול-המועד סוכות ירד השלג הראשון, והיו צריכים ללבוש מעיל פרווה ונעליים חמות בעת הישיבה בסוכה. ואירע אף שהיו צריכים להסיר את השלג מעל לסוכה בעת שהלכו לאכול.
רוב האורחים שבאו אז לשמיני-עצרת ולשמחת-תורה אל אדמו"ר הזקן בליאוזנה, הגיעו מצוננים מאוד, לרבים מהם היה חום גבוה, ואצל אחרים קפאו אצבעות הידיים והרגליים.
בהושענא-רבה בבוקר הזכירו לפני הרבי את החסידים החולים. הרבי ישב זמן מה, כשהוא שעון על ידיו בדבקות עצומה. לאחר מכן פתח את עיניו ואמר בניגון הידוע:
על התורה, מעידה ואומרת התורה, 'אש דת למו'. היום שמחת-תורה, שיביאו את כולם להקפות, ו'אש אוכלה אש' - האש של שמחת-תורה תכלה את אש הקרירות.
בשמיני-עצרת לאחר תפילת ערבית יצאה קבוצה של אברכים אל האכסניות לקרוא וכן להביא את מי שהיה צריך, אל בית-הכנסת, להקפות. באותו ערב ירד שלג רטוב, גשם ורוח, ובחוץ היה בוץ גדול. אולם כל זה לא מנע את החולים מלבוא אל בית-הכנסת. רבים הלכו בעצמם. היו שהיה צריך לעזור להם ללכת, והיו גם כאלו שלא יכלו ללכת כלל והיה הכרח לשאתם בידים.
בית-הכנסת היה מלא בבני-אדם שרבים מהם, כאמור, היו חולים. היו כאלה שישבו סמוכים על ידיהם; אחרים שכבו; היו שלא הפסיקו מלהשתעל; והיו גם כאלו שאנחותיהם שברו את הלב.
הנוהג אצל אדמו"ר הזקן היה שבשמיני-עצרת לאחר תפלת ערבית היה עורך הקפות במעמד יחידי סגולה מבין תלמידיו. לאחר מכן היה מקדש בסוכה ויוצא לבית-כנסת הגדול לעריכת ההקפות עם כל הקהל.
באותה שנה, כשהרבי נכנס לסוכה כדי לקדש, ציווה לקרוא לשלושה חסידים, שאחד מהם כהן, השני לוי, והשלישי ישראל. כשנכנסו לסוכה, אמר להם הרבי:
זקוק אני עתה לבית-דין של שלושה - כהן, לוי וישראל - ובחרתי בכם להיות חברי בית-דין זה. תקשיבו לקידוש, תענו אמן אחרי כל ברכה, ותכוונו לכלול את כל אותן הכוונות שאני מכוון.
לאחר הקידוש מזג הרבי משיירי היין שבכוסו אל תוך בקבוק היין. הוא הורה לחברי בית-הדין למזוג את היין שבבקבוק עם היין שבבקבוקים האחרים, לחלק מן היין לחולים ואמר שזה יהיה להם לרפואה שלמה. כמו-כן אמר להם להכריז בעזרת נשים שכל אשה עקרה או משכלת ילדיה ח"ו - תיטול מעט מן היין.
כשחברי בית-הדין נכנסו לבית-הכנסת, נעשה שקט. הכול כבר ידעו שהרבי בחר בהם ועשאם שלוחי רפואה וישועה, והכול הביטו עליהם בהדרת כבוד.
חברי בית-הדין עלו על הבימה. אחד מהם חזר בקול רם על דברי הרבי, אות באות, וכשסיים הוסיף: מקובל הוא, שכדי שהברכה תקויים, היינו כדי שהמתברך יזכה להתגשמות הברכה, עליו להאמין בברכתו של המברך באמונה פשוטה, וכן עליו להיות מסור לקיים רצונו של המברך בעניני עבודת ה'.
ככלותו לדבר - החלה חלוקת היין.
למחרת שחו הכל על אודות המופת הגדול שקרה, והרופא אמר כי בין החולים שנתרפאו היו גם זקנים כאלו שבעבורם היה זה בבחינת תחיית-המתים ממש.
(לקוטי-דיבורים ב עמ' 486)
כתר-שם-טוב
פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש, ובין הדברים אמר שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה - ביום-הכיפורים, וכתר-תורה - בשמחת-תורה.
שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?
השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על ידי הריקודים של שמחת-תורה.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 308)
ושומחיה מאושר
בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה - מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.
והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 306)
ברטט ובזיע
במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
