בעיר-הולדתי בוקובסקו, שבמחוז סאנוק בפולין, היה עגלון צולע, עטור זקן צהוב מדובלל, ושמו יוסף-שמעון הינטר. לפרנסתו עבד יוסף-שמעון בפרך, בהובלת סחורות עם סוסו הכחוש, בקיץ הלוהט ובחורף המושלג.
בעיר התגוררה גם משפחה ברוכת-ילדים. הייתה להם בת שהגיעה לפרקה, לאה שמה. היא הייתה נערה מוכשרת ובעלת מידות טובות, אולם סבלה מהתקפות טירוף. בזמנים כאלה הייתה שוברת והורסת מכל הבא לידה. קראו לה 'די משוגענע לאה' ('לאה המשוגעת').
ליל היום הקדוש בבית-הכנסת של חסידי צאנז. הקהל גודש את המקום והחזן מכין עצמו לגשת לעמוד ולפתוח בתפילת 'כל נדרי'. חיל ורעדה באוויר. לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, התפרצה 'לאה המשוגעת' כסופה לעבר ארון-הקודש הפתוח והחלה לצעוק ולהשתולל. איש לא העז להתקרב אליה.
רק יוסף-שמעון העגלון אזר עוז וניגש אליה. הוא קרא לה לעזוב את המקום ולעלות לעזרת-הנשים. תשובתה של לאה הייתה מפתיעה: "אני מסכימה, בתנאי שתבטיח להתחתן איתי".
"אתחתן איתך", אמר לה יוסף-שמעון, בהבינו כי אם רצונו להוציא את לאה מבית-הכנסת, בהסכמתה, עליו להסכים לתנאה. כעבור רגע עזבה לאה בשקט את ארון-הקודש ויצאה מאולם בית-הכנסת. הקהל היה אסיר-תודה ליוסף-שמעון, שבזכות תושייתו ניצל כבודו של היום הקדוש והיה אפשר לקיים את התפילה.
לאחר יום-הכיפורים פנה יוסף-שמעון לרב העיר, בשאלה מה לעשות בהבטחתו ל'לאה המשוגעת'. "את הבטחתך ללאה – לפני 'כל נדרי' וליד ארון-הקודש הפתוח – עליך למלא", פסק הרב, והוסיף ברכה: "קיים את הבטחתך וה' יהיה בעזרך".
יוסף-שמעון ולאה התחתנו, והמזל החל להאיר להם פנים. יוסף-שמעון החל לעסוק במסחר, ובכל אשר עשה – הצליח. עם הזמן התעשר והלך, ואף בנה בית רחב-מידות בכיכר העיר. לו ולאשתו נולדו ארבעה בנים ובת, מוצלחים ויפי-תואר. הבן הצעיר, אהרון, למד איתי בישיבת עץ-חיים בעיר.
מדי יום ביומו הייתה לאה ממלאת סלים במצרכי מזון, והייתה סובבת בין עניי העיר ומחלקת להם. מפעם לפעם הייתה נתקפה שיגעון. תריסי הבית היו אז מוגפים, אך קולות ניפוץ הכלים נשמעו היטב בחוץ.
בי"ז באלול תרצ"ט פרצה המלחמה הארורה, וקלגסי הנאצים פרצו בסערה. בתוך ימים אחדים כבשו את פולין. בזמן שכל יהודי העיר חוו עוני ורעב, גם אז הצליח יוסף-שמעון, בעזרת שוחד, לנהל כל מיני עסקים. ידו הייתה פתוחה, והוא סייע ככל שיכול גם בתקופת המלחמה.
בכ"א באלול תש"ב הגיע יום הגירוש וההשמדה. כל יהודי העיר נלקחו לתאי הגזים בבלזץ. יוסף-שמעון ומשפחתו הסתתרו בחסותם של שוטרי העיר, ובכלל זה המפקד. לאחר מכן התחייבו השוטרים ליוסף-שמעון כי אם ייתן להם את כל כספו, ישאירו את משפחתו בחיים. הוא, כמובן, נתן להם את כל כספו.
ביום השלישי אחרי הגירוש הכללי נלקחה כל משפחת הינטר – ובכללה הבן הגדול, שכבר היה נשוי ואב לילד – על-ידי אותם שוטרים (השוטרים שניזונו מהם ביד רחבה), לבית-הקברות המקומי.
ראשון להירצח היה בנם-בכורם של יוסף-שמעון ולאה. למחרת נלקחו שוב כל בני-המשפחה לבית-העלמין ואז רצחו הגרמנים ביריות את הבן השני. ביום השלישי רצחו את לאה. ביומיים הבאים נרצחו גם הבן השלישי והבת. לבסוף נותרו רק יוסף-שמעון ובנו הצעיר, אהרון. גם הם נלקחו לבית-הקברות. ביוסף-שמעון ירו למוות, ואילו אהרון הצליח, בדרך נס, לקפוץ מעל חומת בית-הקברות ולהימלט.
במנוסתו נפצע אהרון ברגלו. אף-על-פי-כן הצליח להימלט מידי הגרמנים ולחבור לקבוצת יהודים שהסתתרו ביערות. על-אף התנאים הקשים והבלתי-אנושיים שבהם נאלצו לחיות ביער, הצליח אהרון להחלים מפציעתו.
אני שולחתי למחנה זסלב ולאחר מכן הועברתי למחנה-העבודה טרפצ'ה. כל יום יצאנו לעבודה בסלילת כבישים. יום אחד עלה בידי להימלט מהעבודה ולהצטרף אל אחיי שהסתתרו ביער. שם פגשתי את חברי אהרון.
לאחר נדודים משותפים בסלובקיה ובהונגריה ניסינו יום אחד לעבור בגנבה את הגבול לרומניה. אלפים רבים הצליחו לחצות גבול זה. לאחר שחרור רומניה בידי הסובייטים אפשר היה בדרך זו להגיע למקום מבטחים. דווקא בנקודה זו חדל מזלו של אהרון מלהאיר לו פנים. הוא נורה בידי משמר-הגבול הרומני ומת. בן עשרים וחמש היה במותו.
חציתי את הגבול בדיוק ביום שבו כרתו הרומנים שביתת-נשק עם הרוסים. לאחר חג-הסוכות תש"ה עליתי לארץ ותקעתי יתד בירושלים. מאז לא עזבתי את ירושלים, ואף זכיתי בחסדי ה' להקים בה משפחה לתפארת.
אולם עד היום ליבי דואב על משפחת הינטר, שהייתה מיוחדת ונדיבת-לב, ושלא נשארה ממנה אפילו נפש אחת לפלטה. במיוחד אני נזכר בהם בכל שנה ושנה, בליל יום-הכיפורים, כאשר החזן והקהל מתכוננים לתפילת 'כל נדרי'. יהיו-נא דברים אלה גל-עד לזכרה.
(תודתנו למספר הסיפור – ר' יצחק צוקרקנדל, ירושלים) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
