החסיד ר' ירחמיאל חדש, שנמנה עם בוגרי ישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש, נשלח על-ידי כ"ק אדמו"ר רבי שלום-דובער (הרש"ב) מליובאוויטש לפטרוזקוצק. עיירה זו, שהייתה קרובה לגבול רוסיה-פינלנד, שימשה למגורי קנטוניסטים יהודים, בכירים, ששירתו עשרים וחמש שנים בצבא הצאר, ולאחר ששוחררו הקימו משפחות ועברו לגור באותה עיירה.
בעיירה סגורה זו נאסר על יהודים מן השורה להתגורר, אך מכיוון שהקנטוניסטים ביקשו רב, הורשה ר' ירחמיאל לבוא ולהתגורר בעיירה זו עם אשתו וארבע בנותיו.
כשהגיע לעיירה, ערכה קהילת הקנטוניסטים קבלת-פנים חמה לרבה החדש, שיכנה אותו בדירה זמנית והזדרזה להתחיל בבניית בית-כנסת לקהילה ובית מגורים למשפחת הרב.
משפחת הרב התערתה היטב בחיי הקהילה – דאגה לכשרות, לשחיטה, למקווה-טהרה, לבריתות-מילה ולכל שאר ענייני היהדות במקום. הימים חלפו במהירות, וכשהגיע חודש אלול נשמעו בבקרים תקיעות-שופר לאחר התפילה.
ראש-השנה התקרב ובניית בית-הכנסת טרם הסתיימה. הזמין אליו ר' ירחמיאל את ראשי הקהילה ומנהיגיה להתייעצות דחופה. אלה האירו לו פנים והבטיחו לסייע בכל הדרוש, לקראת החגים. הם שכרו אולם גדול לתפילות, שיפצו את המקום והקימו בו מחיצות להפרדה בין נשים לגברים; הקימו גם בימה; החליפו את המנורות וניקו את המקום. בינתיים יצא ר' ירחמיאל לס' פטרבורג והביא מחזורים וספר-תורה. אווירה של תשרי עמדה בחלל האוויר והכול היה מוכן לימים הנוראים.
הגיע ליל היום הראשון של ראש-השנה. קהל רב נהר לבית-הכנסת – קשישים שעוד הספיקו לשרת בצבאו של ניקולאי הראשון, אנשים בגיל העמידה, צעירים וילדים – כמעט כל הקהילה כולה. הכול היו נרגשים, בעיקר אותם קנטוניסטים שזכרו את תפילות החגים משנות ילדותם, בבית אבא.
התפילה התנהלה היטב ובסיומה ניגשו רבים להודות לר' ירחמיאל על ההתעוררות הרוחנית שחשו בזכותו, ואחר-כך מיהרו הכול לבתיהם לסעודת החג.
למחרת, לעת תפילת שחרית, שוב התמלא האולם מפה אל פה. תחילה התרכזו האנשים בתפילה כאמש, אך לאט-לאט פחת הריכוז, המתח התפוגג וקולות אנשים משוחחים החלו להפריע להתנהלותה התקינה של התפילה.
תפילת שחרית וקריאת התורה נסתיימו, והנה הגיעה שעת התקיעות. ר' ירחמיאל חשש כי ברעש השורר בבית-הכנסת לא יוכלו הכול לשמוע היטב את התקיעות. סידר את הטלית על פניו ופסע מדודות לעבר הבימה. ובעוד השופר בידו האחת, חבט בידו השנייה על הבימה בניסיון להשתיק את הקהל. תחילה גברה ההמולה על קול החבטה, ורק לאחר כמה חבטות נוספות השתרר שקט. ר' ירחמיאל תקע בשופר, והתקיעות נשמעו היטב באולם, אך טעם חמצמץ של כישלון נותר בפיו ודמעות נקוו בזוויות עיניו.
חשב ר' ירחמיאל שאיש לא הבחין בצערו, אך הוא טעה. אחד המתפללים, פוגל שמו, שימש בזמנו רופא צבאי בכיר בצבאו של הצאר ניקולאי, ועתה זכה לכבוד גדול מעמיתיו הקנטוניסטים. הלה הבחין במתרחש וראה את מצוקתו של ר' ירחמיאל. המתין פוגל בסבלנות, ומיד בסיום התפילה עלה אל הבימה והסה את הקהל בחבטה עזה על התיבה. מיד השתתקו הכול.
"רבותיי", רעם קולו, "ככה לא מתפללים. קצת כבוד לקדושה! קצת כבוד ליהדות! רוצה אני כי כל מי ששירתו בצבא במסגרת הקנטוניסטים יבואו מחר לאולם התפילה לבושים במדיהם הייצוגיים – נקיים ומסודרים – וידאגו שגם בני-משפחותיהם יבואו עמם".
למחרת היה בית-הכנסת מלא עד אפס מקום. במיוחד בלטו הקנטוניסטים, שהגיעו לבושים במדיהם הצבאיים המגוהצים, ואף נשאו את האותות והעיטורים שבהם זכו במרוצת שנות שירותם הרבות. נעליהם היו מצוחצחות וכומתות צבאיות חבושות על ראשיהם בזווית מדוייקת.
התפילה החלה בלא כל הפרעות וכך הגיעו לתקיעות. קודם שעלה ר' ירחמיאל לבימה, לתקוע בשופר, הקדימו פוגל בנאום קצר משלו: "חיילים!", פתח ואמר, "עשרים וחמש שנים שירתנו בצבא, התאמנו אלפי שעות, עברנו מלחמות וימים קשים – והכול בשביל מי? בשביל מלך בשר-ודם. האם לא נוכל לעמוד כך לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה?!".
פוגל פקד על לובשי המדים להתייצב דום, בקומה זקופה, כבמסדר צבאי. לאחר שהכול הסתדרו כחיילים במסדר, פנה פוגל אל ר' ירחמיאל ואמר לו: "עכשיו תקע!". התקיעות התנהלו הפעם למופת.
מאז אותו יום של ראש-השנה אימצה לה קהילת פטרוזקוצק מנהג מיוחד – לשמוע את תקיעות השופר במדים, כך שנה אחר שנה.
כשסיפר ר' ירחמיאל חדש את פרשת המדים והתקיעות לכ"ק אדמו"ר רבי יוסף-יצחק (הריי"צ) מליובאוויטש, העלה הסיפור נהרה של שמחה על פני הרבי. ניכר היה עליו כי תמימותם הכובשת של הקנטוניסטים שבתה גם את ליבו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
