חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:32 י"ב בכסליו התש"פ, 10/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 581 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 581 - כל המדורים ברצף
כותרות השבוע
קבלת פני המלך - בשדה
בכוח התורה פוסקים בני-ישראל שהגאולה צריכה להיות תיכף ומיד
כוחו של פסק-הלכה
פרשת שופטים
"נתקיימו ברבי ובבניו"
תחנון שלא בזמנו * הכנסת ספר-תורה בימי הספירה * ברכת כוהנים שאומר הש"ץ * דילוג בענייני צניעות


גיליון 581, ערב שבת פרשת שופטים, ה' באלול ה'תשס"ה (9.9.2005)

דבר מלכות

קבלת פני המלך - בשדה

התגלות המלך בשדה איננה הכשרה ונתינת-כוח בלבד לעבודה דחודש אלול, אלא היא תמצית וסיכום של עיקר העבודה בכל השנה כולה * מכיוון שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, הרי עיקר עבודת היהודי היא בהיותו בשדה דווקא * במקום זה עליו לגלות את מציאות המלך - הקב"ה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע ביאורו של רבנו הזקן בלקוטי-תורה1 ד"ה "אני לדודי ודודי לי" ראשי-תיבות אלול - שעניינו של חודש אלול "יובן על-פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין (ויכולים2) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם... וכך העניין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה... שהוא עניין הארת י"ג מידות (כמו שכתוב לפני זה3 ש"באלול הוא זמן התגלות י"ג מידות הרחמים"4) שיהיה פנים בפנים... כמו שכתוב5 אל ה' ויאר לנו".

וצריך ביאור - דלכאורה, המשל דמלך בשדה הוא היפך סדר העבודה דחודש אלול המרומז בראשי תיבות ד"אני לדודי ודודי לי":

ידוע6 שיש ב' אופנים כלליים בעבודת האדם המרומזים בשני הפסוקים בשיר-השירים (שתוכנו על-דבר האהבה וההתקשרות וההתאחדות דהקב"ה וכנסת-ישראל בדוגמת חתן וכלה): (א) "דודי לי ואני לו"7 - שההתחלה היא על-ידי ההתעוררות מהקב"ה (אתערותא דלעילא), "דודי לי", ולאחרי זה באה עבודת האדם, "ואני לו", (ב) "אני לדודי ודודי לי"8 - שההתחלה היא על-ידי עבודת האדם (אתערותא דלתתא), "אני לדודי", ולאחרי זה באה ההמשכה מלמעלה, "ודודי לי".

וסדר העבודה דחודש אלול מרומז בפסוק "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול9 - שההתחלה היא על-ידי עבודת האדם, "אני לדודי" (ועל-ידי זה נעשה הגילוי וההמשכה ד"ודודי לי", שעיקרו בעשרת ימי תשובה).

ואילו בהמשל דמלך בשדה (ודוגמתו בנמשל, התגלות י"ג מידות הרחמים) ההתחלה היא שהמלך ("דודי") יוצא ממקומו ובא למקומו של האדם ("לי") הנמצא בשדה - על-דרך ובדוגמת סדר העבודה ד"דודי לי"10?!

ב. ויתירה מזה - במשל דמלך בשדה מודגש החידוש בהמשכה מלמעלה למטה (היפך הסדר ד"אני לדודי") עוד יותר מאשר ב"דודי לי":

התואר "דודי" מדגיש השייכות והקירוב דהקב"ה להאדם (גם לפני ההתגלות ד"דודי לי"), עד כדי כך, שהקב"ה נקרא בשם שמתייחס להאדם - "דודי", דודי שלי (של האדם), ומתאר אופן היחס להאדם - "דודי", מלשון ידידות ואהבה11, יחס של קירוב ואהבה, ובמילא, ההמשכה וההתגלות ד"דודי לי" אינה חידוש (כל כך).

ואילו התואר "מלך" מדגיש הרוממות וההתנשאות דהקב"ה מהאדם - בדוגמת מלך שמרומם ומנושא מכל בני המדינה (עד שאפילו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"12), ועל-אחת-כמה-וכמה שרחוק ומובדל מאנשי השדה, שהם למטה מאנשי עיר (סתם), ועל-אחת-כמה-וכמה למטה מאנשי עיר גדולה וחשובה, ובפרט עיר מוקפת חומה13, ועד לעיר הבירה, במכל-שכן וקל-וחומר מההבדלה של המלך גם מאנשי עיר הבירה, שהרי מקומו של המלך (בעיר הבירה עצמה) הוא בהיכל מלכותו, בחדר לפנים מחדר כו'.

ומזה מובן גודל החידוש בגילוי וההמשכה מלמעלה למטה במשל דמלך בשדה (שלא בערך לגבי "דודי לי") - להיותו מן הקצה אל הקצה, שהמלך יוצא ממקומו, מחדר-לפנים-מחדר בהיכל מלכותו שבעיר הבירה, מקום עליון ביותר, ומשם יורד ובא ועד לשדה, מקום תחתון ביותר, ולא עוד אלא שבבואו לשדה אינו יושב על כסא מלכותו בכתר מלכות, ומוקף על-ידי שריו ועבדיו כו' כמו בהיכל מלכותו14, אלא באופן ש"רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו כו'"15.

ועל-פי זה מתחזקת עוד יותר תמיהה הנ"ל - שהעניין דמלך בשדה הוא משל המבאר עניינו של חודש אלול, שבו מודגש סדר העבודה באופן ד"אני לדודי" (ואחר כך "ודודי לי").

ג. והנה, התירוץ הפשוט שעל השאלה הנ"ל, הוא, שהתגלות המלך בשדה (גילוי י"ג מידות הרחמים שבחודש אלול) היא רק נתינת-כוח לעבודה דחודש אלול באופן ד"אני לדודי"16, כי, כדי שתוכל להיות עבודת האדם באופן דאתערותא דלתתא ("אני לדודי"), יש צורך בנתינת-כוח מלמעלה, ובפרט בנוגע לאנשי השדה, שלהיותם בדרגא נמוכה ביותר זקוקים יותר לנתינת-כוח מלמעלה לעבודה ד"אני לדודי"17.

אבל, מדיוק לשונו של רבינו הזקן "יוצאין אנשי העיר... בשדה" (שגם אנשי העיר יוצאים לשדה), משמע, שהדגשת העניין דמלך בשדה היא (לא רק נתינת-כוח לעבודה ד"אני לדודי" גם להנמצאים בשדה, אלא) גם ביחס לעבודה דחודש אלול, היינו, שהעבודה דחודש אלול (כשהמלך בשדה) היא בשדה, ויתירה מזה, שיציאת המלך לשדה (גילוי מלמעלה למטה) היא בשביל העבודה בשדה (עבודת המטה), כדלקמן.

ד. ומזה באה שאלה נוספת בנוגע לתוכן העבודה דחודש אלול - כשהמלך בשדה:

חודש אלול הוא חודש הרחמים, שבו מוסיפים ביתר שאת וביתר עוז בעבודת התפילה שעניינה רחמים18, וכן בלימוד התורה, כידוע19 שי"ג מידות הרחמים (המאירים בחודש אלול) הם כנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וכמרומז גם בהמשך הפסוק "אני לדודי ודודי לי" (ראשי-תיבות אלול) הרועה בשושנים", "אל תקרי שושנים אלא ששונים בתורה"20. וכידוע שבראש חודש אלול מתחילים ארבעים יום שעלה משה רבינו להר לקבל לוחות אחרונות21.

ועל-פי זה אינו מובן: מהי שייכותה של העבודה דחודש אלול (הוספה בתפילה ובלימוד התורה) ל"שדה"?!

ה. ויובן בהקדם ביאור העניין ד"שדה" בעבודת האדם:

"שדה" (כפשוטה) - היא "ארץ ממנה יצא לחם"22, המקום שבו נעשית העבודה הקשורה עם "סידורא דפת"23 - "הזורע והחורש וכו'"24, ובכללות יותר - העבודה בענייני העולם ("שדה"), עובדין דחול, שנכללים ב"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת"24 (האסורות בשבת).

וביאור העניין בעבודת האדם לקונו - בהקדם הדיוק בלשון המשנה "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", דלכאורה אינו מובן25: (א) כיוון ש"אבות מלאכות... כנגד מלאכה, מלאכתו ומלאכת שבתורה"26, ובתורה נאמר ארבעים פעמים מלאכה - למה נאסרו בשבת רק ל"ט מלאכות, "ארבעים חסר אחת"? (ב) למה מאריך התנא לכתוב "ארבעים חסר אחת", ואינו כותב בקיצור (כלשון המשנה בכלל דקצרה היא) "שלושים ותשע"27?!

והביאור בזה:

בשבת נאסרו רק ל"ט מלאכות, מלאכות דעובדין דחול ("מלאכתך"), אבל יש מלאכה אחת (המלאכה הארבעים) שמותרת בשבת - "מלאכת שמים"28.

וזהו גם הדיוק ד"ארבעים מלאכות חסר אחת" - שתכלית הכוונה דהתעסקות בל"ט המלאכות דעובדין דחול, היא, להמשיך ולגלות בהם ה"(חסר) אחת", המלאכה הארבעים, מלאכת שמים, על דרך "כל מעשיך יהיו לשם שמים"29, ועד שמתגלה בהם ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"30, היינו, שכל עניינם אינו אלא כבוד-שמים.

וכמרומז גם בזה ש"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן26" ועד שגם מספר המלאכות הוא בהתאם למספר המלאכות שבמשכן, "אבות26 מלאכות ארבעים חסר אחת... כנגד עבודות המשכן"31 - שמזה מובן שתוכנן של המלאכות דעובדין דחול, הוא, מעין ודוגמת המלאכות שבמשכן שעל-ידן נתקיים הציווי32 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", היינו, שהעבודה בענייני העולם (בל"ט מלאכות דעובדין דחול) היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים על-דרך ובדוגמת השראת השכינה במשכן ומקדש33.

ו. ויש להוסיף בהדגשת גודל המעלה והחשיבות דהעבודה בשדה - שרוב ועיקר העבודה היא בשדה (בענייני העולם) דווקא34:

כתיב35 "כי תבואו אל הארץ גו' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית גו' שבת לה'", היינו, שרוב הזמן (שש שנים מתוך שבע שנים) עסוקים בעבודת השדה36.

ועל-דרך זה בכל שבוע - "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה'"37, שרוב הזמן עסוקים בעובדין דחול ("מלאכתך"), כל צרכי האדם, הכלולים ב"סידורא דפת".

והביאור בזה - על-פי הידוע שתכלית בריאת העולם (שנברא "בשביל התורה ובשביל ישראל"38, היינו, בשביל עבודתם של ישראל על-פי התורה) הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים39, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו40, ולכן, עיקר ורוב העבודה היא (לא בענייני קדושה כשלעצמם, על דרך ובדוגמת עבודת הנשמה לפני ולאחרי ירידתה למטה להתלבש בגוף, אלא) בענייני העולם דווקא, "שש שנים תזרע שדך  וגו'", שגם ב"שדה" (תחתון ביותר41) תהיה המשכת קדושה ואלוקות, דירה לו יתברך בתחתונים.

ז. על-פי זה יובן גם הביאור בעניינו של חודש אלול על-פי המשל דמלך בשדה:

חודש אלול - להיותו החודש האחרון בשנה, חודש החשבון42, והתיקון והשלימות לעבודה דהשנה החולפת, וגם (ובעיקר) חודש ההכנה לעבודה דהשנה הבאה - הרי הוא כולל כל ענייני העבודה, כמודגש גם בשמו של החודש, שבו מרומזים חמשה ראשי-תיבות והם: "אנה לידו ושמתי לך", "אני לדודי ודודי לי", "איש לרעהו ומתנות לאביונים", "את לבבך ואת לבב", "אשירה לה' ויאמרו לאמר" -

ראשי התיבות הכוללים העבודה בג' הקווין - תורה, עבודה וגמילות-חסדים43, עניין התשובה (כהפירוש בלשון חז"ל44 "תשובה ומעשים טובים", שעל-ידי התשובה המעשים הם טובים ומאירים45) ועניין הגאולה (שבאה על-ידי גמר ושלימות כללות העבודה), כמבואר בארוכה במקום אחר46.

ועל-פי האמור לעיל שתכלית הכוונה דכללות העבודה (להיות לו יתברך דירה בתחתונים) נעשית ונשלמת על-ידי העבודה בשדה דווקא, מובן, שגם מעלת השדה (שבה נשלמת הכוונה דכללות העבודה) מודגשת בחודש אלול (הכולל כל ענייני העבודה, ועל-אחת-כמה-וכמה התכלית והכוונה דכללות העבודה).

וזהו הביאור בהמשל דמלך בשדה - שבעניין זה מודגש (לא רק נתינת-כוח לעבודה, אלא גם ובעיקר) התוכן והסך-הכל דכללות העבודה, שעניינה לפעול הגילוי וההמשכה דמלך בשדה, היינו, שגם השדה (תחתון שאין תחתון למטה ממנו) תהיה מקומו (דירתו) של המלך, נוסף על כמו שנמצא בהיכל מלכותו, ועד לאופן נעלה ביותר וביותר, כי, ההתגלות בהיכל מלכותו בלבושי מלכות וכתר מלכות היא מצד בחינת הגילויים, ואילו ההתגלות בשדה היא התגלות עצמותו של המלך (שלמעלה מהציור דלבוש מלכות וכתר מלכות), מהותו ועצמותו יתברך47.

ועל-פי זה מובן שביאור עניינו של חודש אלול על-פי המשל דמלך בשדה הוא בהתאם לעבודה דחודש אלול באופן ד"אני לדודי" - כי, התגלות המלך בשדה היא בשביל עבודת השדה המטה, העבודה דאנשי השדה בענייני השדה, ל"ט מלאכות דעובדין דחול, שעל-ידי זה עושים בשדה - דירה לו יתברך.

ועל דרך מה שכתוב48 "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד", "יתרון עבודת הארץ בכל דבר הוא, אפילו המלך שאין למעלה ממנו נעבד לשדה בעבור צרכו, כי ממנו (מהשדה) מחייתו49" - שמעלת "עבודת הארץ" (ועד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו) גדולה כל כך עד שאפילו המלך משועבד (כביכול) להשדה ולאנשי השדה, כיוון שעל-ידי עבודתם של אנשי השדה בענייני השדה נעשית מחייתו (כביכול) של המלך, שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים, ותאווה (כביכול) זו נתמלאה ונשלמת על-ידי עבודתם של התחתונים בשדה דווקא.

ח. ליתר ביאור:

בעניין ד"מלך בשדה" מודגשים ב' קצוות: א) מעלת השדה, שהמלך נמצא ומתגלה בשדה, לאנשי השדה ובענייני השדה, תחתון שאין תחתון למטה ממנו. ב) התגלות המלך, ש(גם) בשדה מתגלה המלך בכל עצמותו.

והמעלה דחודש אלול (שהמלך בשדה) לגבי כל השנה כולה - שבעבודה דכל השנה כולה עיקר ההדגשה היא על העבודה בשדה (אלא שיודעים שתכליתה וכוונתה כדי שתהיה התגלות המלך), אבל בחודש אלול, להיותו סיום וגמר העבודה דכל השנה כולה והכנה לעבודה דשנה הבאה, מודגשת בו התכלית והכוונה דכללות העבודה בשדה - שיהיה מקומו והתגלות המלך בשדה.

ובעבודה בפועל:

העבודה בשדה היא העבודה בענייני הרשות, "מלאכתך", אלא שנעשית לצורך המלך ("מלך לשדה נעבד"), באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", ו"בכל דרכיך דעהו"50.

ועבודה זו אף שהיא לצורך המלך, אינה פועלת (כל כך) התגלות המלך עצמו51 [ובסגנון תורת החסידות - שהעבודה בענייני הרשות פועלת התגלות דרגת האלוקות שבערך העולם52], ואילו התגלות המלך עצמו [דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם] נעשית (בעיקר) על-ידי לימוד התורה (כידוע שהתורה נקראת מלך53), חכמתו ורצונו של הקב"ה, אורייתא וקוב"ה כולא חד54.

ולאידך, כיוון שהכוונה היא שהתגלות המלך תהיה בשדה - הרי זה מודגש בעיקר על-ידי קביעת עתים לתורה דאנשי השדה, שאף שרוב הזמן עוסקים הם בענייני השדה, יש להם זמן קבוע (קביעות בזמן - נוסף על הקביעות בנפש55) ללימוד התורה, ועד שלימוד התורה "חודר" בכל היום, ובעבודה שבמשך רובו ככולו דהיום בענייני השדה, שעל-ידי זה ממשיכים התגלות המלך עצמו (על-ידי התורה) בהשדה56.

ומזה מובן גם בנוגע לאופן העבודה דחודש אלול כשהמלך בשדה - שביחד עם ההדגשה על מעלת העבודה דכל השנה בשדה, בענייני הרשות (לעשות לו יתברך דירה בתחתונים), ישנה הדגשה מיוחדת ועיקרית של התגלות המלך עצמו, על-ידי זה שאנשי השדה מוסיפים בקביעת עתים לתורה (אף שגם אז לא נעשים יושבי-אוהל, אלא נשארים אנשי שדה, שעוסקים רוב היום במלאכת השדה, עובדין דחול), כמו במשל, שכאשר המלך בא לשדה, מפסיקים אנשי השדה באמצע עבודתם בשדה לקבל פני המלך (אף שנשארים אנשי שדה, ועד שמקבלים פני המלך בלבושי השדה), ודוגמתו בנמשל, שגם בחודש אלול עוסקים בל"ט מלאכות דעובדין דחול57 (שהרי ימי חודש אלול "הם3 ימות החול ואינם יום-טוב"58), אלא שמוסיפים יותר בלימוד התורה, שזהו עניין קבלת פני המלך בשדה59.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שופטים, ד' באלול ה'תש"נ.
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"נ, כרך ד, עמ' 198-192)

----------

1) פ' ראה לב,ב.

2) הוספת (ביאור) כ"ק מו"ח אדמו"ר בסד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת עמ' 167. ה'שי"ת עמ' 285).

3) לקו"ת שם,א.

4) ראה פע"ח שער ר"ה בתחילתו. משנת חסידים מסכת אלול פ"א, ג.

5) תהילים קיח,כז.

6) ראה אוה"ת פ' ראה עמ' תשצא. שה"ש ח"ב עמ' תקמג. סה"מ תרכ"ז עמ' קצו. תרנ"ד עמ' שכו. עטר"ת עמ' תרנט. ה'ש"ת עמ' 151. ספר-השיחות תש"ג עמ' 177. וראה בכ"ז גם לקו"ש ח"י אלול תשד"מ ס"ד.

7) שה"ש ב,טז.

8) שה"ש ו,ג.

9) אבודרהם סדר ר"ה ופירושה פ"א. ראשית חכמה שער התשובה פ"ד (קטו,ב). פע"ח שער ר"ה פ"א. ב"ח לטור או"ח סתקפ"א (ד"ה והעבירו). ועוד.

10) ולהעיר מאוה"ת ראה עמ' תתב: וצ"ל אלול המשכת י"ג מדה"ר מלמעלה, א"כ מהו אני לדודי, ומתחילה דודי לי מבעיה.

11) ראה גם ב"ח שם. ועוד.

12) שמואל א ט,ב. נת' באוה"ת בראשית ח"ד תשסד, ב. שה"ש ח"ב עמ' תיד-תטו. ועוד.

13) להעיר מהחילוקים בהלכה בין עיר מוקפת חומה לעיר סתם (ראה לדוגמא: מגילה ב, א ואילך, כלים פ"א מ"ו-ז).

14) שלכן "אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה" (לקו"ת שם).

15) ודוגמתו בנמשל - שהגילוי די"ג מדה"ר שלמעלה ממדידה והגבלה, שלכן, "אינן חוזרות ריקן" (ר"ה יז, ב), נמשך ומתגלה גם בשדה.

16) ראה לקו"ת פ' ראה כה,ב-ג. שם לג,ג.

17) ראה גם ד"ה אני לדודי תשכ"ו (קונטרס ר"ח אלול תש"נ) ס"ב-ג.

18) ראה ברכות כ,ב: "תפלה... רחמי נינהו".

19) פע"ח שער עולם העשייה פ"ו. לקו"ת פ' ראה לג, ד. אוה"ת פ' ראה עמ' תשפה. ועוד.

20) ראה שבת ל,ב. זהר ח"ב כ,ב. עדר,א. לקו"ת שם לב,ד. לג,ד.

21) פרש"י תשא לג,יא. י"א בא' דר"ח אלול עלה משה להר (פרקי דר"א פמ"ו. הובא בטור או"ח ר"ס תקפא), וי"א בשני דר"ח (הובא בסדר הדורות ד"א תמ"ח). וראה מג"א או"ח סתקפ"א סק"ב. הוספות לשו"ע אדה"ז להר"נ מדובראוונא סתקפ"א בקונטרס אחרון.

22) איוב כח,ה.

23) שבת עד,ב.

24) משנה שם עג,א.

25) בהבא לקמן - ראה ד"ה אבות מלאכות תר"ל (סה"מ תר"ל עמ' רמב ואילך. רמט ואילך). ד"ה ויקח ה"א תרל"א, ד"ה הנ"ל בסה"מ עטר"ת עמ' לח ואילך. תרח"ץ עמ' עז ואילך.

26) שבת מט,ב.

27) כפי שמצינו בגמרא (שבת ע,א. צז,ב) "דברים הדברים אלה הדברים, אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני".

28) ובפרטיות יותר - המלאכה דתורה, שנקראת מלאכה, כמ"ש (משלי כד,כז) "הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך", ודרשו חז"ל (סוטה מד,א) "הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתך זה גמרא". - ולהעיר שהתורה נקראת לחם, כמ"ש (משלי ט,ה) "לכו לחמו בלחמי", ויש בה כל פרטי המלאכות ד"סידורא דפת", כמבואר בלקו"ת (בהר מ,ב ואילך).

29) אבות פ"ב מי"ב.

30) אבות ספ"ו.

31) ועפ"ז יומתק שבגמרא בנוגע למלאכה הארבעים שאינה נימנית ("ארבעים חסר אחת") הוא "משום דכתיב והמלאכה היתם דים", שבפסוק זה מודגשת השלימות דמלאכת (נדבת) המשכן.

32) תרומה כה,ח.

33) ועד"ז להדעה ש"ארבעים מלאכות... כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת" - שהמלאכות דעובדין דחול הם כנגד המלאכות שבתורה, שעל ידה נמשך גילוי אלקות בעולם כמו ע"י המשכן ומקדש, כמארז"ל (ברכות ח,א) משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ראה מאמרים שבהערה 25. ובסה"מ תר"ל עמ' רמג: תורה נק' מקדש).

34) כמארז"ל "הרבה עשו כר' ישמעאל ("הנהג בהם מנהג דרך ארץ") ועלתה בידן, כרשב"י (ש"תורתו אומנותו", באמרו "אפשר אדם חורש... וזורע... תורה מה תהא עלי'...  אלא... מלאכתן נעשית ע"י אחרים") ולא עלתה בידן" (ברכות לה, ב).

35) בהר כה,ב-ד.

36) אלא שהכוונה בזה היא כדי ש"ושבתה הארץ שבת לה'", שלכן נאמר "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'", אע"פ שהסדר הוא (כהמשך הכתוב) שתחילה צ"ל "שש שנים תזרע שדך גו'" ואח"כ "ובשנה השביעית גו' שבת לה'" (ראה לקו"ת בהר מ,ד. ובכ"מ).

37) יתרו כ,ט-י.

38) פרש"י ר"פ בראשית.

39) תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו.

40) תניא שם.

41) שלכן יש אפשרות ש"ימצא חלל... נופל בשדה", כמ"ש בסוף פרשתנו (כא, א).

42) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141 ואילך. וש"נ.

43) אבות פ"א מ"ב - שלומדים בשבת זו.

44) אבות פ"ד מי"ז.

45) לקו"ת מטות פב, א. שמע"צ פה,א. שה"ש יז,ג. ועוד.

46) לקו"ש ח"ט עמ' 297 ואילך. חכ"ד עמ' 177. שם עמ' 313 ואילך. ועוד.

47) ראה גם לקו"ש ח"ד עמ' 1344.

48) קוהלת ה,ח.

49) ראב"ע עה"פ. וראה ביאוה"ז קכט, סע"ג ואילך.

50) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

51) כמו במשל, שעבודת אנשי השדה בהכנת מחיית המלך אינה שייכת להתגלות וראיית המלך, שיכולים לעבוד כל ימיהם בהכנת מחיית המלך, ואעפ"כ, לא יראו את המלך.

52) ראה סה"מ תרס"ב עמ' שלח ואילך. תש"ה עמ' 78.

53) ראב"ע עה"פ - ברכה לג,ה. וראה ב"ר פ"ט, א. וראה הערה 56.

54) מובא בתניא רפכ"ג בשם הזהר. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. לקו"ת ניצבים מו,א.

55) ראה אוה"ת ויגש שנ,ב. נ"ך ח"א עמ' לז. סה"מ תרס"ב עמ' שנד. תרפ"ט עמ' 99. וש"נ.

56) ועפ"ז יש לתווך הפירוש הפשוט ד"מלך לשדה נעבד", שדה כפשוטו, עם פי' חז"ל שקאי על התורה (ויק"ר פכ"ב, א) - כיוון שהשעבוד דהמלך הוא לעבודת אנשי השדה בגילוי והמשכת התורה בשדה.

57) להעיר מהמבואר במאמרים שבהערה 25. של"ט ימים שמר"ח אלול עד יוהכ"פ הם ע"ד ל"ט מלאכות, ויוהכ"פ, יום הארבעים, הוא ע"ד המלאכה הארבעים שמותרת בשבת (המלאכה דתורה), ובר"ח אלול מתחילין לבקש את הבחינה האחת ("ארבעים חסר אחת"), שזהו מה שמתחילין לומר מר"ח אלול "אחת שאלתי גו'", עד שביוהכ"פ מתגלה בחי' האחת*.

 

*) וע"פ האמור שהמלאכה האחת המותרת בשבת היא המלאכה דתורה - יש לומר, שגילוי בחינה האחת ביוהכ"פ הו"ע מתן-תורה דלוחות שניות, כמארז"ל "ביום חתונתו זה מתן תורה", יוהכ"פ שניתנו בו לוחות שניות (תענית כו,ב ובפרש"י).

 

58) להעיר מלקוטי לוי"צ אג"ק עמ' תו: "ימי רצון מחודש אלול והלאה הם ימי בריאות ג"כ, להבראות הנפש וגם הגוף יחד, שעליו כתיב אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים... שע"י המרעה דהשושנים נעשה בריאות הנפש והגוף".

59) משא"כ הכתרת המלך - בראש השנה, שמצות היום בשופר (ר"ה כו,ב), כמבואר ברס"ג (הובא באבודרהם בטעמי התקיעות) שא' הטעמים העיקריים ("העניין הראשון") לתק"ש בר"ה הוא, כמו ש"עושין המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם כו'" - ע"י הביטול דהעם, דאז הם במעמד ומצב שאינם שייכים למלאכה (ועד שגם התקיעה בשופר "חכמה היא ואינה מלאכה" (שבת קיז,ב) - לא מלאכה הקשורה עם מציאות האדם, אלא חכמה, עניין הביטול).

משיח וגאולה בפרשה

בכוח התורה פוסקים בני-ישראל שהגאולה צריכה להיות תיכף ומיד

המלך בא ל"שדה" - מקום הגלות

בהתחלת פרשת שופטים נאמר "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", "שופטים - דיינין הפוסקין את הדין, ושוטרים - הרודין את העם אחר מצוותם כו'" - "מצוות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך... קובעין בתחילה בית-דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה", ש"הם עיקר תורה שבעל-פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל".

היינו, שדיני התורה נמשכים וחודרים בהנהגת בני ישראל בכל מקום שהם, "בכל שעריך", "שעריך" דייקא, שער העיר, שדרכו יוצאים לשדה, שבזה מודגש שגם ההנהגה בשדה (לאחרי היציאה משער העיר) היא על-פי משפטי התורה, ועד שההנהגה דכל העולם כולו נעשית על-פי התורה.

ויש להוסיף, שאף שעיקר החיוב ד"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" הוא בארץ-ישראל, כפסק-דין הרמב"ם "אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ-ישראל בלבד... שנאמר תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך", מה-שאין-כן בחוץ-לארץ, ועל-אחת-כמה-וכמה בזמן הגלות ובחוץ-לארץ, שגם כשנמצאים בחסדי ה' במלכות של חסד, צריכים לקבל רשות ממלכות המדינה (שיש לה תוקף על-פי תורה - דינא דמלכותא דינא) למנות דיינין (ואין זה באופן ד"שופטים ושוטרים תיתן לך"), מכל-מקום, כשעומדים בתוקף המתאים בכוח התורה, נעשית הנהגת המדינה כולה (ועד להנהגת המדינות שבכל העולם כולו) בהתאם לפסק דין דישראל על-פי התורה - "שופטים ושוטרים תתן לך", על-דרך סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אודות הנהגת הצמח-צדק, שבהיותו בעיר ליובאוויטש עשה "סדרים" בפטרבורג, עיר הבירה של כל מדינת רוסיה.

ועוד ועיקר - שבכוח התורה פוסקים בני-ישראל שהגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו צריכה להיות תיכף ומיד, ונעשה כן במציאות העולם בפועל ממש...

ובסגנון דחודש אלול (מלך בשדה) - שהמלך בא לשדה, דיש לומר ש"שדה" קאי בפרט על מקום הגלות, שבו נעשית כללות ה"מלאכה" ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" בל"ט מלאכות דעובדין דחול לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ועד שמהפכים הגלות לגאולה על-ידי המשכת האל"ף (המלאכה ה"אחת"), אלופו של עולם, שעל-ידי זה נעשה מ"גולה" "גאולה", ועד ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

(משיחת שבת פרשת שופטים, ד' באלול ה'תש"נ; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"נ כרך ד, עמ' 202-200)

ניצוצי רבי

כוחו של פסק-הלכה

הרבי ייחס כוח רב והשפעה גדולה מאוד לפסקי-דין של רבנים מורי-הוראה * הרבי קרא לרבנים לפסוק דין שהגיע זמן הגאולה, שארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל ואפילו שמוסדות תורה צריכים לצאת ממצוקה כלכלית * "שרב מורה הוראה יפסוק הלכה למעשה שצריכים משיח צדקנו ובית-המקדש השלישי בפועל ממש, ותיכף ומיד לאחרי פסק ההלכה צריך לקיים פסק הדין, ללא עיכוב כלל"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח בקטע ממכתבו של הרבי משנת תשט"ז ('היכל מנחם', כרך א, עמ' נז) במקרה פרטי:

מראשית העניין כתבתי ועל-פי מאמר רז"ל שכשיש דין למטה אין דין למעלה, שרבנים בכוח הסמיכה שלהם יבררו כל המאורע לפרטיו והצדיקו את הצדיק וכו', מתאים לתורתנו הקדושה תורת חיים, ומובן שעל-ידי-זה בטלים משפטים בל ידעום...

פסק-הדין פעל את פעולתו

באחד מביקוריו של הגה"ח הרב מנחם-מענדל מנדלזון שליט"א, אב"ד קוממיות, אצל הרבי (בי"ב אלול תש"נ) אמר, שבתור "שכן טוב" הוא רוצה לקבל את ברכת הרבי עבור מוסדות ליובאוויטש בקריית-גת (השוכנת ליד קוממיות). הרבי ברכו: "שיהיה קוממיות בכל הפרטים ובכל העניינים". כאשר הזכיר הלה שיש קשיים בהשגת האמצעים לקיום המוסדות, שבהם כאלף תלמידים, כן ירבו. הורה לו הרבי להקים בית-דין ולפסוק הוראה לגבי ברכתו של הקב"ה להצלחתם הכלכלית של מוסדות אלו. הרבי אף הצביע בפניו על הלכה ברמב"ם שתהיה המקור לפסק-דין, ובירכו שהפסק שלהם יתקבל במרומים ויפעול פעולתו. ואכן כך עשו, וראו בפועל שהדבר פעל פעולתו (- 'שמן ששון מחבריך', כרך ג, עמ' 54).

שלימות הארץ, התורה וישראל

י' בשבט תשל"ו. במהלך ההתוועדות לרגל היום ביקש הרבי ש"שבעים רבנים הנמצאים כאן (שהם נציגי עם ישראל - כנגד שבעים אומות-העולם) יפסקו בנוגע לשלימות הארץ, התורה וישראל". בהמשך תבע הרבי ש"יעמוד אפוא רב ויאמר דבר-תורה ברוח הדברים האמורים, שארץ-ישראל שייכת רק ליהודים, ולאחר-מכן יסכימו ויצטרפו לזה כל שאר השבעים ואחד רבנים, וכל הקהל יאמר 'אמן ואמן'".

יום חמישי, י"ז בניסן תש"מ - יום ראשון של חול-המועד-פסח. הגאון הישיש הרב אפרים-אליעזר הכהן יאלעס (ז"ל) בא לקיים את מנהגו - מצוות קבלת פני רבו ברגל - כפי שנהג לעשות במשך שנים רבות, לחלות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

בין השאר אמר לו הרבי ('בצל החכמה' עמ' 85):

"פסק-הדין שפירסם כבוד-תורתו בנוגע לאיסור החזרת שטחים בארץ-הקודש ת"ו פעל פעולתו עם הפסק-דין של שאר הרבנים, שהם בדוגמת סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. ומכיוון שפסקו כך למטה, פועלים הדברים גם למעלה".

"כתוצאה מכך" - המשיך הרבי - "הרי גם אלו הרוצים להחזיר בפועל את השטחים, וגם אלו שדעתם אינה יציבה ("שאקלען זיך") תשתנה דעתם, בבחינת 'אף-על-גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי' ואלו כאלו יכריזו בגלוי שאסור להחזיר השטחים!".

שליטה על העולם

באותו נושא ממש שוחח הרבי כשנתיים קודם לכן, עם זקן מועצת גדולי התורה, כפי שיובא להלן.

אבל חידוש עצום השמיע הרבי במוצאי שבת-קודש פרשת בראשית תש"מ:

על רב להתמסר לבירור סוגיה זו של אורח-חיים סימן שכ"ט, ולקבוע הלכה בנוגע למצב העכשווי של העם היושב בציון. ואם יחשוב הרב לעצמו ויטען, מכיוון שממילא לא נשאלתי בנושא, מהי התועלת שאפסוק ואברר את ההלכה?! עליו לדעת, שגם בשמים נקבעת ההלכה לפי פסק-דינו שלו (אחרי שטרח, ליבן ובירר את ההלכה), שכן "לא בשמים היא" וכשצריכים לפתור ספק בהלכה, יש לברר זאת אצל רב שנמצא למטה, מוסמך להוראה.

ומזה מובן, שגם רב שבירר, ליבן וקבע הלכה בצורה ברורה מנומקת ומבוארת (בינו לבין עצמו) - משתנים מציאות העולם בהתאם לפסק-דין זה, והרי הוא מצטרף לשאר הרבנים שכבר קראו לקיים פסק-דין זה, והרי הוא מכריע את הכף.

ושוב חזר הרבי ואמר:

בנוגע לעניין זה - של פסיקת הלכות (כאשר הדבר נעשה על פי כללי ויסודות התורה וההלכה) - הקב"ה נתן לו את כל השליטה על העולם.

והזכיר עוד כמה נקודות: א) על-ידי-כך תיתוסף לרב זכות נוספת וגדולה (פרסום פסק-דין ברור בשולחן-ערוך) והתוצאות שייפעלו על-ידי פסק-דין זה, ב) יפה שעה אחת קודם, ג) ובאופן של "לא תגורו מפני איש".

"אילו היו יוצאים בתוקף"...

עם האדמו"ר בעל ה"לב שמחה" מגור (זצ"ל) שביקר אצל הרבי ביום ט' באלול תשל"ח ('בצל החכמה' עמ' 64-62) שוחח הרבי באותו נושא. הרבי הסביר כי מן הראוי היה לצאת ולפרסם בתוקף - ב"קול קורא" - לקיים את פסק-הדין  של השולחן-ערוך (אורח-חיים סימן שכ"ט) שכאשר גויים באים "על עסקי תבן וקש" יש לעמוד עם נשק וכו' - וממילא יהיה "תיפול עליהם אימתה ופחד".

יש לזכור - הוסיף הרבי - כי בנוגע לפסקי-הדינים של ה'בית יוסף' נאמר בספרים שהם פסקים שנפסקו על-ידי מאתיים בעלי סמיכה - יש אפוא מיד מאתיים הסוברים כך.

אילו היו יוצאים בתוקף של "מאן מלכי רבנן", עם תוקף של דין השולחן-ערוך, היו הדברים פועלים למעלה, ובדרך ממילא פועלים גם למטה.

פסק-דין ב'הקפות'

הרבי לא הסתפק בכך וביקש לעודד פעולות כאלה:

המקום: בית המדרש ליובאוויטש בליובאוויטש, 770. הזמן: ליל שמיני-עצרת תשמ"ב, קודם הקפה חמישית. הרבי עומד על בימתו. לפתע פותח הרבי בשיחה שתוכנה הוא - יש לנצל "עת רצון" זו ולכן זוהי שעת הכושר לבטל עניינים בלתי רצויים. לאחרונה החל היצר-הרע להתנגד לכללות העניין של "שלימות הארץ" ולכן מן הראוי שבהקפה זו ("מלך עולמים") ילכו כל הרבנים [העוסקים בפסקי הלכה בפועל] שעליהם נאמר "מאן מלכי רבנן", והם יפסקו פסק-דין בנוגע לפועל שכל ארץ-ישראל בשלמותה שייכת לעם ישראל".

תוקפם של פסקי-דינים אלו [שאינם באופן ד"כוחי ועוצם ידי", אלא] בכוחו של הקב"ה, שכן הם סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו (שהוא נסמך על-ידי הקב"ה - "מלך עולמים"), שיש בכוחם לפעול ולהיות ניכר בכל העולמות כולם, עד העולם-הזה הגשמי והחומרי, ואפילו אצל אומות העולם, עד שגם הם יסייעו לבני ישראל בכל ענייניהם, ובמיוחד בנוגע לענייני יהדות.

פסק-דין כפול

בליל שמיני-עצרת תשל"ט, קודם ההקפה החמישית, דיבר הרבי על כוחם של פסקי הרבנים בנוגע לארץ-ישראל, אך כאן במפתיע ('קראתי ואין עונה', כרך א, עמ' 349-348) כרך הרבי את פסק-הדין בנוגע לארץ-ישראל "יחד עם הפסק-דין ש'כלו כל הקיצין' ושאנו נמצאים כבר 'בעיתה אחישנה' ונמצאים כבר ברגעים האחרונים שלפני הגאולה".

"לחסוך זאת לגמרי!"...

נושא זה - פסק-דין בנוגע לסיום הגלות והבאת הגאולה - נשמע מפי הרבי, לראשונה, במוצאי יום-הכיפורים תשכ"א ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' נט) ליד שולחן סעודת מוצאי יום-הכיפורים בביתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. הרבי התבטא: "הרי נכתב בעיתונים שהגיעו לכאן רבנים חשובים מארץ-ישראל מן הראוי שיאמרו (יסכימו?) שמשיח יבוא!". אחד הרבנים המסובים הגיב: "וכי אנו צריכים להסכים? מי אנו שנסכים? שהרבי יסכים!". פני הרבי הרצינו, אך בשעת מעשה לא הגיב.

ימים אחדים לאחר מכן, בסעודת ליל א' דחג הסוכות ('המלך במסיבו', שם עמ' סא), נשאל הרבי בענין הנהגת הבחורים מארך-ישראל ביום-טוב שני של גלויות והרבי הגיב: "יום-טוב שני של גלויות? הרי יכולתם לחסוך זאת לגמרי!...".

לדרוש ולתבוע מהקב"ה

יום ראשון בלילה, כ"ז באדר שני תשמ"ו. במהלך ביקורם של הרבנים הראשיים בארץ-הקודש, הראשון לציון הרה"ג הרב מרדכי אליהו שליט"א והרה"ג הרב אברהם הכהן שפירא שליט"א ('בצל החכמה' עמ' 305-304), אמר הרבי במפתיע:

בהמשך למוזכר אודות ביאת משיח - הרי, למרות שכבר... עדיין לא בא!... אולי יתקבצו כל הרבנים ויוציאו פסק-דין שמשיח צדקנו צריך לבוא תיכף ומיד!... כפי הנראה הדבר היחיד שחסר הוא - החוצפה של בני-ישראל, לדרוש ולתבוע מהקב"ה שיביא את הגאולה... צריכים להתחיל הרבנים הראשיים, הכהן בראשנו, והרב הראשי אחריו, וכל העם אחריהם - ב"קול גדול" ובאופן ד"קהל גדול"!

חתימות של רבנים

מספר חודשים לאחר מכן, בחודש אייר תשמ"ו, הוגש נוסח של פסק-הדין לפני הרב מרדכי אליהו, שקרא אותו, תיקן אותו, חתם עליו והקריאו לפני כמה רבנים, תוך הדגשה שפסק-דין זה נחתם בירושלים. כשנשלח הפקס לרבי נתקבלה הוראה ממזכירות הרבי למזכיר בי"ד רבני חב"ד, הרב יצחק-יהודה שיחי' ירוסלבסקי, להוסיף חתימות של רבנים וכן הוראות נוספות.

אמן כן יהי-רצון

בעשרה בטבת תשמ"ז נמסר לידי הרבי פסק-דין שעליו חתמו רבני אנ"ש (הפסק נמסר על-ידי חבר הבד"ץ דקראון-הייטס הרב קלמן-יהודה מארלאוו). הרבי  עיין בדבר ואחר-כך אמר ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' ס):

שהקב"ה ימלא משאלות לבבכם לטובה בכל הדברים שנכתבו כאן, ובלשון הרמב"ם: 'אמן כן יהי רצון'. ושיהיה זה בעגלא דידן ממש, ובפרט שנמצאים אנו שלושים יום לפני י' בשבט. שנשמע בשורות טובות, וייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

"תפסקו כך ב'שונה הלכות'"

גם בשנים הבאות המשיך הרבי לתבוע מגדולי תורה שביקרו אצלו לפסוק שמשיח צריך לבוא.

אחד מהם היה הרה"ג ר' מנשה קליין שליט"א, גאב"ד אונגוואר ומחבר ספרים חשובים, בעת שבא  לנחם את הרבי לאחר פטירת הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא ע"ה (ביום ב, כ"ז בשבט תשמ"ח - 'התוועדויות' תשמ"ח, כרך ב, עמ' 579-576):

הרבי: שמו הולך לפניו - "שונה הלכות"...

הר"מ קליין: אם באמת שמי הולך כו' - ברצוני שהרבי יפעל שמשיח יבוא!

הרבי: אני הרי צועק ללא הרף אודות ביאת המשיח.

הר"מ קליין: אבל רצוני שהרבי יפעל זאת!.. המצב דחוף ביותר... כעת צריכים רק שהרבי ינהיג את כולם לקראת משיח צדקנו.

הרבי: תפסקו כך ב"שונה הלכות".

הר"מ קליין: נו, אפסוק כן גם להלכה...

הרבי: וגם לפרסם בדפוס, הוראה לרבים.

רבים צריכים לו

שיחה דומה התנהלה עם הגאון מערלוי, הרה"ג הרב יוחנן סופר שליט"א, שנפגש עם הרבי במהלך חלוקת השטרות לצדקה, ביום ראשון לפרשת ויקרא, ה' באדר שני תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ב, עמ' 544). כבר בראשית השיחה הביע הרבי את פליאתו על כך ש"לא עושים 'טומל'"  [=רעש] בעניין הגאולה וההכרח שמשיח צדקנו יבוא "תיכף ומיד ממש".

הרבי עמד על כך שעניין דחיקת הקץ אינו שייך בזמננו, כאשר כבר "כלו כל הקיצין". הרבי הוסיף ואמר:

ועכשיו, צריכים רק שרב מורה הוראה יפסוק הלכה למעשה שאי-אפשר בלאו הכי, היינו שצריכים משיח צדקנו ובית-המקדש השלישי בפועל ממש, ותיכף ומיד לאחרי פסק ההלכה צריך לקיים פסק הדין, ללא עיכוב כלל, שהרי, אסור לעכב קיום פסק דין אפילו בעניינים בלתי רצויים, חס-ושלום, ועל-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות פסק-דין בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה דכל אחד ואחד מישראל וכלל ישראל, כולל גם כל בני-ישראל שבכל הדורות! יעזור ה' יתברך שתזכו להיות מאלה שיפסקו ההלכה דביאת משיח צדקנו. והעיקר - לראות שפסק הדין יקויים בפועל ממש. (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) בוודאי יש בבית דין שלכם 'שמש בית דין', אזי, תשלחו את ה'שמש' ותראו שהפסק דין יתקיים בפועל.

גאב"ד ערלוי: ישנו כבר הפסק דין של הרבי, וכולנו, בתוככי כל בני-ישראל מצטרפים לפסק דין זה, ובוודאי יפסקו כן גם בבית דין של מעלה, ויקויים הפסק דין בפועל ממש.

כ"ק אדמו"ר: אמן. אין לתלות עניין זה על היחיד, כי אם על הרבנים, שהרי משיח צדקנו - רבים צריכים לו. ובמילא צריכים הרבים לפסוק כן. שאז ישנו גם כוח ומעלת הציבור - "הן א-ל כביר לא ימאס".

(גאב"ד ערלוי שליט"א המשיך לחזק את נושא זירוז הגאולה "כפסק-דין הרבי", עיין שם).

שהקב"ה יתחשב...

ושוב זכה הרה"ג הרב מרדכי אליהו שליט"א לביקור אצל הרבי, בליל ב' דפרשת לך-לך, ו' במרחשוון תשנ"ב, שאמר לו שוב (ספר-השיחות תשנ"ב, כרך ב, עמ' 452-451):

יש לעורר עוד הפעם (כפי שאמרתי כמה פעמים) שהרבנים צריכים לפרסם הפסק דין ש"כלו כל הקיצין"... ועתה נשאר רק הענין דגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

ובהמשך השיחה (שם עמ' 455):

ויהי-רצון שבקרוב ממש יתחשב הקב"ה בהחלטת הציבור שאינם יכולים לסבול את גזירת הגלות, ובפרט שכן הוא גם פסק-דין התורה כפי שפוסקים הרבנים...

חדר בגדרי העולם

בשיחותו המפורסמת של הרבי בשבת-קודש פרשת משפטים תשנ"ב (ספר-השיחות תשנ"ב, כרך ב, עמ' 368) ציין הרבי שהחלטת ראשי המעצמות בנושא צמצום הנשק הגרעיני בבחינת "וכתתו חרבותם לאיתים" -

היא כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מפסק-דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורינו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות... וכן הפסק דין של הרבנים ומורי הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה... פסק-דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם.

ממעייני החסידות

פרשת שופטים

שופטים ושוטרים תיתן לך (טז,יח)
שופטים - דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים - הרודין את העם אחר מצוותם, שמכין וכופתין במקל וברצועה (רש"י)

תחילה יש "לפסוק את הדין". על האדם להתבונן באלוקות בדרגה השייכת אליו, להכיר בחסרונותיו ולהתבונן בעילוי שיבוא כתוצאה מתיקונם. אך אם אין די בהתבוננות זו כדי להשפיע על היצר-הרע, צריך "להכותו במקל", כמאמר (ברכות ה) "לעולם ירגיז אדם יצר-טוב על יצר-הרע".

(ספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 247)

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (טז,יח)

שעריך - רומז לכוח הבינה שבנפש, כמאמר (ראש-השנה לא) "חמישים שערי בינה נבראו בעולם". וכשם שהשער הגשמי משמש לכניסה וליציאה, כן גם כוח הבינה - "כניסה", היינו כשהשגת המוח חודרת אל הלב ומעוררת את המידות; "יציאה" - כשהתעוררות המידות מביאה לזיכוך הגוף ולבירור המידות הטבעיות.

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" - כשם שיש חמישים שערים בקדושה, כך יש גם חמישים שערים בטומאה. לכן יש צורך ב"שופטים ושוטרים", כלומר, להכיר כל דבר לאמיתתו ולדעת אם אין בו מעצת היצר ותחבולותיו.

(ספר המאמרים תרצ"ט, עמוד 247)

ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו (יח,ד)

דגן תירוש ויצהר, שהם מיני מאכל, מסמלים את הכוחות הפנימיים - שכל ומידות; ואילו ראשית הגז, שממנו עושים בגדים, מסמל את הכוחות המקיפים - כוח הרצון וכוח התענוג. את הראשית והמובחר שבשני אלה יש להקדיש לבחינת ה"כוהן" שבאדם - הנפש האלוקית.

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 326)

תמים תהיה עם ה' אלוקיך (יח,יג)

האות ת' היא הרחוקה ביותר מהאות א', הרומזת לקב"ה, אלופו של עולם. האות ת' רבתי של תיבת "תמים" רומזת שיש לקשר ולחבר גם את ענייני העולם "עם ה' אלוקיך" - אהבה או יראה בענייני העולם צריכות להביא לאהבת ה' וליראתו.

למה הדבר דומה? לאדם שמגיע אליו שליח המלך ומודיעו שהמלך קורא לו - אם השליח מראה לו פנים שוחקות, אין טעם להשתעשע עמו, אלא יש ללכת אל המלך שהוא מקור האהבה; כמו-כן אם השליח כועס עליו, אין טעם לנסות לפייסו, אלא יש ללכת מיד אל המלך ולרצותו.

(כתר-שם-טוב)

תכין לך הדרך (יט,ג)
מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים (רש"י)

המצב של כלל ישראל בזמננו מחייב כל יהודי להתייצב ב"פרשת דרכים", שם נמצאים יהודים שאינם יודעים באיזה דרך ללכת, ולכוון אותם אל דרך התורה, שהיא מקלט רוחני מפני "גואל הדם", השטן המחטיא והמקטרג. וכמאמר רז"ל (מכות י) - "דברי תורה קולטין".

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 365)

על-פי שני עדים... יקום דבר (יט,טו)

"שני עדים" - היינו שתי התנועות ד"צמצום" ו"התפשטות".

"דבר" - רומז לדבר ה' המחיה את הבריאה מאין ליש.

"על-פי שני עדים יקום דבר" - לשם קיום הבריאה, יש צורך בשתי התנועות (צמצום והתפשטות) גם יחד. שכן, בלי התפשטות לא היה העולם נברא, ובלא צמצום לא היה העולם מוגבל.

(אור-התורה, דברים, עמ' תתקצז)

* * *

"דבר" - רומז לדיבור התפילה.

"שני עדים" - היינו אהבה ויראה.

"על-פי שני עדים יקום דבר" - רק על-ידי אהבה ויראה יש קיום לתפילה.

(אור-התורה, דברים, עמ' תתקצז)

הירא ורך הלבב (כ,ח)
רבי עקיבא אומר, כמשמעו... רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו (רש"י)

מדוע אין רבי עקיבא מפרש את הכתוב כרבי יוסי הגלילי?

שכן העובדה שאדם ירא מללכת למלחמה בגלל העבירות שבידו מוכיחה שהוא יודע שעשה דבר רע ושמגיע לו עונש על זה; ידיעה זו חייבת לגרום לו חרטה והרהור תשובה. רבי עקיבא סובר שהרהור תשובה גרידא הופך רשע גמור לצדיק גמור (גם כאשר התשובה טרם הביאה לשינוי בהנהגה בפועל), ואם כן נתכפרו עוונותיו ושוב אין לו ממה לירא ללכת למלחמה.

(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 128)

כי האדם עץ השדה (כ,יט)

כשם שהעץ מחובר תמיד למקורו שהוא כוח הצומח שבאדמה, כן גם בעל-עסק צריך להיות קשור תמיד למקור חיותו, לאותן שנים שבהן בילה באוהלה של תורה, טרם צאתו לעולם.

(לקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 116)

* * *

אדמו"ר הזקן אמר לאחד האברכים, שהיה למדן מופלג, ב'יחידות' הראשונה של אותו אברך:

"כי האדם עץ השדה" - אילן שאינו עושה פירות הוא אילן סרק; כך אפשר להיות בקי בש"ס ולהיות אילן סרק חס ושלום. מה התועלת בתורתך ועבודתך, אם לא הארת אור ביהודי אחר?

ורבינו הזקן סיים: "דרחים רבנן", מי שעושה מיודע תורה אוהב ה' ומראה לו דרך בעבודת הבורא, "הוויין ליה בנין רבנן" (שבת כא).

(לקוטי-דיבורים, א, עמ' קלב)

פרקי אבות

"נתקיימו ברבי ובבניו"

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם, שנאמר, עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תימצא. ואומר, תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה. ואומר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם... כולם נתקיימו ברבי ובבניו (פרק ו משנה ח)

פירוש רש"י: עטרת - זה העושר, תפארת - זה הנוי והבנים.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנתנו זו צריך להבין כמה דברים:

א) מהי ההוראה מזה ב"מילי דחסידותא"? ב) מאחר שמידות אלו הן "נאה לצדיקים", הרי בוודאי נתקיימו בצדיקים רבים, וגם לפני דורו של רבי, ואם-כן קשה (א) מהו החידוש בזה שנתקיימו ברבי ובבניו? (ב) למה לא נקט דוגמה מצדיקים שהיו לפני דורו של רבי?

והביאור:

"נוי" הוא ניסיון לאדם, כי ייתכן שבסיבת יופיו יתגבר עליו יצרו ויחטיאו; "עושר" מהווה ניסיון, ככתוב, "ראש ועושר אל תיתן לי הטריפני לחם חוקי"; ועל-דרך זה בשאר המידות. אי לזאת, עלול האדם לחשוב שעליו להשתדל בביטולן של המידות הללו. ולכן אמר שאדרבה - מידות אלה הן "נאה לצדיקים": לא זו בלבד שלא יבלבלו אותו מעבודת ה', אלא עוד יסייעו בידו. אך במה דברים אמורים? במי שהוא בדרגת "צדיק" דווקא (הרי ההוראות שבמכילתין מכוונות למי שהוא בדרגת צדיק, היינו שהוא שלם בקיום המצוות וחסר לו רק במילי דחסידותא).

וכדי שלא יטען האדם שהוא מוכן לוותר על התועלת שבמידות אלו, שמא לא יוכל לעמוד בניסיון, ממשיך התנא שהם "הנאה לעולם": הימצאות מידות אלו בצדיקים היא צורך העולם, והוא אינו רשאי לוותר עליהן.

וזהו החידוש ש"כולם נתקיימו ברבי ובבניו". למרות שהיו בהם כל מידות (ניסיונות) אלו, הנה לא זו בלבד שהדבר לא הזיק להם ח"ו, אלא שהיו אצלם באופן של קיימא - קיום אמיתי.

אמנם עדייין אפשר לטעון: הרי מדובר ברבי (...) ומי ידמה לו? ולכן אמר שמידות אלו נתקיימו גם בבניו של רבי, ובזמן שהיו בדרגת "בניו" עדיין (טרם התמנותו של רבן גמליאל לנשיא ולפני שרבי שמעון בנו נעשה תנא גדול כו'), וזה משום שהיו בניו של רבי; והרי בידו של כל אחד ואחד להיות מ"בניו" - אלו התלמידים - של רבי, ואז יתקיימו גם בו מידות אלו.

ומאחר שכוונת התנא להוכיח שמידות אלו יכולות להתקיים בכל אדם, לכן לא נקט דוגמה מ"ראשונים כמלאכים", מדורות קודמים, אלא מרבי ובניו שהיו בני דורו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים-וילך תשל"ה - בלתי מוגה)

תגובות והערות

תחנון שלא בזמנו * הכנסת ספר-תורה בימי הספירה * ברכת כוהנים שאומר הש"ץ * דילוג בענייני צניעות

תחנון שלא בזמנו

ב'התקשרות' גיליון תקס"ט עמ' 17, הביאו ראיות לגבי מי שמתפלל שחרית ביום שישי וכבר הגיע חצות היום, האם יאמר תחנון. והרי התגובות שקיבלנו על כך:

א) מה שהרבי אמר 'אבינו מלכנו' אחר חצות יום עשרה בטבת שחל בערב שבת-קודש, יש לדון אם אכן זו ראיה גמורה, כי תליית 'אבינו מלכנו' בתחנון לא היתה נהוגה בעבר (ראה רשימות (יומן) משנת תשכ"ה אות קעג), וכנראה גם לאחר שחידש זאת הרבי בו' תשרי תשל"ה היו מקרים שלא נהג כך, כמו ביומן מצום גדליה תש"מ (שיחות-קודש שם ח"א עמ' 865).

ב) מה שהרבי אמר תחנון במנחה שנתאחרה לליל פסח שני:

1) "ערבך - ערבא צריך". ראשית צריך ראיה מוחלטת שאכן בליל פסח שני אין אומרים תחנון בקריאת-שמע (כי אולי דינו כערב ראש-השנה שבלילה אומרים תחנון בסליחות וביום אין אומרים תחנון, ראה בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תרד ס"ה; כן מצינו חילוקי דעות לגבי ל"ג בעומר לעניין תחנון, תספורת ונישואין, אם מתחיל מהלילה או מהבוקר, שם סי' תצג ס"ה). יש אומרים שיש שיחה כזאת, אבל לעת-עתה טרם מצאנוה.

2) מתפילת מנחה 'שמיימית' כזו, לאחר צאת הכוכבים, שרק הרבי יכול להעלותה, אין מביאין ראיה.

ג) הרה"ח ר' אשר לעמיל שיחי' הכהן מסר שלכאורה יש ראיה ברורה מאמירת סליחות עם הרבי בקביעות בכל ערב ראש-השנה בשעה 7:00 בבוקר. בסליחות אלו אומרים וידוי, ואין מקצרים בהן (מה-שאין-כן בערב יום-הכיפורים, שבדורותינו כל האומרים סליחות מקצרים אותן, ולכן ברור ש"חושבין את הלילה ליו"ט", ראה שם בסי' תרד), ובתפילת שחרית שלאחריהן אין אומרים תחנון - הרי שהקובע הוא התפילה עצמה (והזמן שהיא שייכת אליו) ולא הזמן שבו היא נאמרת בפועל.

ד) בקשר לדברים שנמסרו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בנדון ש"היו צריכים לומר תחנון, אבל למעשה אין אומרים זאת" - הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן מאשר שגם הוא שמע כיוצא-בזה, ובתוספת ההסבר, שרק שבת ויום-טוב קדושתם מתפשטת ביותר על היום שלפניהם מחצות ואילך, עד שמונעת אמירת תחנון גם כשמתפללים אז שחרית (ששייכת לזמן שעבר, שבו אומרים תחנון), אבל כשנמשכה שחרית לערב ראש-חודש וכדומה אחר חצות - צריך לומר תחנון.

הכנסת ספר-תורה בימי הספירה

בגיליון תקס"ב עמ' 19 נכתב [כבכל שנה] שאפשר לערוך הכנסת ספר-תורה בימי-הספירה במחולות ובכלי-זמר. והעירנו הרה"ח ר' מנחם שי' טל, שהדברים מפורשים בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א - ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 534.

"כן יהי רצון" בברכת כוהנים שאומר הש"ץ

ב'לוח השבוע' בגיליון תקס"ט הערה 7 נדפס, שבסידור יעב"ץ [הוצאת אשכול] ח"א עמ' ערב נדפס לענות אמן על ברכת-כהנים שאומר הש"ץ כדעת אדמו"ר הזקן. והעיר הרה"ח ר' לוי-יצחק שי' רסקין מלונדון שנפלה בזה טעות, כי שם כתוב לומר 'כן יהי רצון' פעם אחת בסוף כל הברכות, ותו לא.

בשאלת הדילוג בענייני צניעות

בגיליון הנ"ל עמ' 17 אודות עניינים שבצניעות, הובא ממכתב כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' שאין לדלג על נושאים בלימוד התנ"ך, והעירה המערכת ששם מדובר בעניין העקרוני שלא לדלג, אך מבחינה מעשית הדברים שונים. והעירונו מאג"ק כרך יז עמ' סז, שם מחלק הרבי חילוק זה בנדון.

המערכת


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)