גיליון 578, ערב שבת פרשת ואתחנן / נחמו, י"ד במנחם-אב ה'תשס"ה (19.8.2005)
דבר מלכות
"לקו בכפליים, מתנחמים בכפליים"
כל חטא כלול משני חטאים - חטא בגשמיות וחטא ברוחניות * מזה נבע גם חורבן כפול - חורבן בית-המקדש הגשמי והרוחני גם יחד * והנחמה אף היא תהיה כפולה - נחמה בגשמיות ונחמה ברוחניות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. הפטרת השבת - השבת הראשונה ד"שבע דנחמתא"1 - "מתחילה ב"נחמו נחמו עמי"2.
והנה, במדרשי חז"ל מבוארים כמה טעמים בכפל ד"נחמו נחמו" (כדלקמן). ואחד מהם באיכה רבה3: "את מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמין כו'. חטאו בכפליים דכתיב4 חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפליים דכתיב5 כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפליים דכתיב נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". ועל-דרך זה מובא בילקוט-שמעוני6: "כתיב נחמו נחמו עמי, למה שני פעמים, רבי אומר לפי שכל מכות הללו שלקו כפולות היו, שכן ירמיהו אומר שבר על שבר נקרא7, בכה תבכה8 כו' וכל-כך למה, לפי שחטאה בכפליים שנאמר9 כי שתיים רעות עשה עמי, וכיוון שחטאו בכפליים לקו בכפליים כו' ולפי שמצוותיה כפולות נחמותיה כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי כו'".
ויש במדרש זה כמה דברים הדורשים ביאור:
א) איך ייתכן לומר שכאשר עשו חטא - אפילו "חטאו בכפליים" - יהיה על כך עונש כפול ונחמה כפולה ("לקו בכפליים, מתנחמים בכפליים"): אפילו כאשר החטא הוא כפול - הרי העונש ונחמה על זה היא, שעל כל חטא מקבלים עונש אחד ואחר-כך ישנה (על-ידי התשובה) נחמה אחת10.
מהלשון "לקו בכפליים (והפסוק המובא על כך - "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה") מתנחמים בכפליים", משמע שהעונש והנחמה הם כפולים (אפילו כאשר החטא הוא חטא אחד) [דאם לא כן - מאי-קא-משמע-לן: הרי זה דבר הפשוט שמקבלים עונש על חטא, ולאחרי זה - נחמה, ומהו החידוש בזה שבשביל ש"חטאו בכפליים", "לקו בכפליים" ו"מתנחמים בכפליים"?!] ולכאורה - איך אפשר לומר בכלל שהקב"ה יעניש על חטא בכפליים11 ח"ו, ולהעיר מהכלל12: "מרובה מידה טובה כו'"13?!
ב) כיוון שמדובר, לכאורה, אודות ב' נחמות (על ב' המכות) - לשון הפסוק היה צריך להיות "נחמו עמי נחמו עמי" שמדגיש יותר שבני-ישראל ("עמי") מתנחמים ב' פעמים; מה-שאין-כן מהלשון "נחמו נחמו עמי" משמע שישנו (רק) אירוע אחד שמורכב מנחמה כפולה.
ובפרט על-פי המבואר במדרשי חז"ל נוספים14 שהכפל ד"נחמו נחמו" מבטא ב' עניינים שונים בנחמה: נחמה אחת "על בית ראשון" והב' "על בית שני" (כנגד ב' הפעמים ד"בכה תבכה"), ויתירה מזו: לפי פירושים אחרים במדרש, ב' הנחמות (אינן רק ב' עניינים שונים, אלא) הן עניינים הפכיים מן הקצה אל הקצה: "נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים, נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה לעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימין"; וכן להפירוש ש"נחמו נחמו" הם כנגד ב' הנחמות דהקב"ה והנביאים - "אני15 ואתם נלך וננחמנה, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוה נחמוה עמי (העיי"ן בחיריק, ופירוש עמדי)".
ועל-פי כל פירושים אלו היה מתאים יותר, לכאורה, שיהיה כתוב "נחמו עמי נחמו עמי" שמשמעו ב' נחמות שונות ("נחמו עמי" על הבית הראשון ו"נחמו עמי" פעם שנייה על הבית השני, או נחמה אחת על עשרה השבטים ונחמה שנייה על שבט יהודה ובנימין וכו'), ולא "נחמו נחמו עמי"16 שמשמעו ש"עמי" מתנחם בנחמה כפולה, היינו נחמה אחת שיש בה ב' נחמות.
ג) "מצוותיה כפולות" - מאן דכר שמיה?! מדובר כאן על "חטאו בכפליים" שהביא ל"לקו בכפליים" ולכן "מתנחמים בכפליים" - ומדוע מזכיר ש"מצוותיה כפולות"17, ויתירה מזו - שהטעם לכך ש"מתנחמים בכפליים" הוא "לפי שמצוותיה כפולות" (היפך מתחילת העניין שזהו לפי ש"לקו בכפליים")18.
ד) מהו הפירוש ד"מצוותיה כפולות"?
ב. והביאור בזה:
מהלשון "חטאו בכפליים, לקו בכפליים, מצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות" מובן, כנ"ל, שלא מדובר אודות ב' חטאים, וכנגדם - ב' עונשים; ב' מצוות, וכנגדם - ב' נחמות, אלא אודות כפליים - חטא כפול שמביא לעונש כפול ומצוות כפולות שמביאות לנחמה כפולה.
ולכן (וההכרח על זה הוא מכך ש)נאמר בפסוק "נחמו נחמו עמי", ולא "נחמו עמי נחמו עמי": אילו נאמר "נחמו עמי נחמו עמי" היתה המשמעות שישנן ב' נחמות (שונות) [כולל גם הפירוש ש"נחמו עמי" הב' הוא לאו-דווקא עמוק יותר מ"נחמו עמי" הא', ואינו אלא הכפלה כדי לחזק את הנחמה]; "נחמו נחמו עמי" פירושו ש"עמי" האחד והיחיד מתנחם בנחמה כפולה - נחמה בכפליים - "נחמו נחמו", ב' לשונות של נחמה המתייחס לאותו "עמי" [שמזה מובן ש"נחמו" הב' הוא עוד עניין ודרגה בנחמה].
ועל פי זה גם מובן שכל הפירושים (הנ"ל) במדרשי רז"ל בכפל ד"נחמו נחמו" אין משמעם ב' נחמות שונות, אלא נחמה אחת שהיא כפולה - על בית ראשון ועל בית שני, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים וכו'.
ג. בית-המקדש - שעליו קאי ה"נחמו נחמו" - היה בית כפול, בית גשמי ורוחני גם יחד בגלוי: בית-המקדש כולו וכל חלק ממנו (לא היה מורכב משני חלקים - חלק גשמי וחלק רוחני, אלא כל כולו) היה בית גשמי שהוא מקדש (רוחני) לה' - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"19.
וגם בניין המשכן והמקדש לא היה באופן כזה שקודם הביאו את הדברים הגשמיים ובנו את המקדש ולאחרי זה הם נעשו כלי לרוחניות, אלא כבר בלקיחת תרומת המשכן ("זהב וכסף ונחושת גו'" (וכל י"ג (ט"ו) הדברים הגשמיים) היה צריך להיות, כציווי התורה, באופן ד"ויקחו לי תרומה - לי לשמי"20 (רוחניות). וכמו כן בנוגע לעשיית המשכן: "ועשו לי מקדש - לי לשמי"21.
ועל-אחת-כמה-וכמה לאחר גמר עשיית המשכן והמקדש שהביאה להשראת השכינה - שאז נראה בגלוי כיצד כל מציאות המשכן והמקדש היא כפולה - גשמי ורוחני גם יחד: בניין גשמי וכלים גשמיים שיש בהם "ושכנתי בתוכם" בגלוי22 [ועד שגם לאחר חורבן בית-המקדש "בקדושתן הן עומדין", כי "שכינה אינה בטלה"23]. ועל דרך זה גם בעבודה במקדש, שעיקרה עבודת הקרבנות, שהיתה על-ידי הקרבת בהמות גשמיות "לשמה" - לשם שישה דברים24 כו'.
על-פי זה מובן שחורבן בית-המקדש היה חורבן כפול (לקו בכפליים): אין הכוונה לשני שלבים ודרגות בחורבן, אלא חורבן אחד שיש בו תוכן כפול25: חורבן גשמי ורוחני בבת אחת; ולכן גם הנחמה על זה היא נחמה בכפליים: "נחמו נחמו", דהיינו, לא שתי נחמות שונות ("נחמו עמי נחמו עמי"), אלא נחמה כפולה - נחמה גשמית ורוחנית בבת אחת, ובלשון המדרש: "נחמוה עליונים נחמוה תחתונים" יחד. ועד - בשלימות הנחמה בבית-המקדש השלישי, "מקדש א-דני כוננו ידיך"26, שיהיה מקדש נצחי27, השלימות דבית כפול - מקדש רוחני שלמעלה (שבנוי ומשוכלל למעלה28) שמתלבש בהמקדש גשמי שלמטה, כך שנעשה מקדש אחד - גשמי ורוחני גם יחד.
ד. הטעם והכוח לזה ש"לקו בכפליים" ו"מתנחמים בכפליים" הוא מכיוון שבניין וחורבן בית-המקדש תלוי בעבודת האדם שגם היא כפולה - "מצוותיה כפולות" (והעדר קיומם הוא כפול, "חטאו בכפליים"):
על-ידי זה שעבודת בני-ישראל היא בשלימות, נשאר בית-המקדש בשלימות, ו"מפני חטאינו" הוא נחרב. ויתירה מזו: בית-המקדש משקף את כללות עבודת האדם - לעשות דירה לו יתברך בתחתונים29, שכל העולם כולו יהיה מקום ראוי להשראת השכינה (בדוגמה ל"ושכנתי בתוכם" במקדש), על-ידי העבודה בתורה ומצוות, שמזככים וממשיכים בגשמיות העולם קדושה ורוחניות, עד שנעשית דירה לו יתברך.
העולם (עולם הזה הגשמי) נברא באופן שהעולם (מלשון העלם והסתר) מסתיר ומעלים על אלוקות (היינו שאלוקות היא כדבר נוסף לעולם), ועל-ידי עבודת בני-ישראל בתורה ומצוות, המלובשים בתוך דברים גשמיים, מחדירים אלוקות (כוח וחיות רוחני) בגשמיות העולם, עד שעושים את העולם (תחתונים) דירה לו יתברך - דירה אחת ויחידה, דירה כפולה, גשמית ורוחנית גם יחד: דירה גשמית (תחתונים), שאלוקות (רוחניות) שורה שם בגלוי - עד שהקב"ה עצמו (לו יתברך) נמצא שם בגלוי, בכל עצמותו.
ועניין זה נעשה על-ידי העבודה דתורה ומצוות, ש"מצוותיה כפולות": שלימות קיום המצוות היא כאשר פעולת המצווה היא כפולה, פעולה אחת ויחידה שמכילה בתוכה שני עניינים: פעולה גשמית עם דבר גשמי (הרי המצוות מלובשות בדברים גשמיים, תפילין בקלף גשמי וכיוצא בזה, וקיומן הוא בכוחות גשמיים), וביחד עם זה - כוונת המצווה, הכוונה הרוחנית בידיעה וברגש האדם בקיום המצווה, שיקיימנה לשמה.
וכשם שהעולם בכלל הוא עולם גשמי שצריכים לגלות בו את הנשמה הרוחנית (אלוקות), כן הוא גם באדם (עולם קטן זה האדם30), המורכב מגוף ונשמה, ובאופן ששניהם הם מציאות אחת (ולא ייתכן להפריד ביניהם, שחלק זה שייך להגוף וחלק זה - להנשמה).
ועל-דרך זה עבודת האדם צריכה להיות עם גופו ונשמתו גם יחד, על-ידי זה שהוא משתמש בגופו ובכוחותיו הגשמיים ככלים להכוחות הרוחניים של הנשמה, בכך שמקיים תורה ומצוות, באופן כפול כנ"ל, ועל-ידי זה פועל שכל מציאותו היא מציאות אחת ויחידה שעובדת את הקב"ה באופן שהוא כפול - בנשמתו וגופו גם יחד. ועל-ידי זה - הוא גם מגלה בגשמיות העולם את "נשמתה", האלוקות (והכוונה אלוקית) שבעולם, אלקים בגימטרייה הטבע31.
והפירוש בזה הוא, לא רק שיהודי צריך לעבוד את ה' בין בנשמתו ובין בגופו, שבכך אין כל חידוש - כיוון ש"אני נבראתי לשמש את קוני"32, והרי ה"נבראתי" כולל הן את נשמתו והן את גופו (ועל דרך זה בעולם - "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"33, בראו - הן הנשמה והן הגוף); החידוש ב"מצוותיה כפולות" הוא - ששלימות עבודת ה' היא, לא בכך שקיימים אצלו שני אופני עבודה שונים (אופן אחד בנשמתו, ואופן אחר בגופו)34, אלא שאצלו ישנה עבודה אחת, שהיא כפולה - בגשמיות ורוחניות גם יחד.
ה. וקיום המצוות בשלימות באופן ד"כפולות" - הוא בשני הקצוות:
המצוות שעיקר קיומן הוא ברגש הלב וידיעה בשכל (רוחנית) - צריך לקיימם באופן שמשפיע גם על הכלים ואיברים גשמיים שבגוף, עד לחלקו (הגשמי) בעולם, ולא רק שעבודתו מושפעת מהמצווה, אלא ששניהם יחד (החלק הגשמי והחלק הרוחני של המצווה) נעשים מאוחדים בתור עבודה אחת.
כמו מצוות התפילה - שהיא (בעיקר) עבודה שבלב (איזו היא עבודה שבלב זוהי תפילה35), ועל דרך זה במצוות התלויות בלב, אהבת ה', יראת ה': רגש הלב (על דרך הרגיל) הוא רגש רוחני, שלא פועל בהכרח שינוי והזזה בגשמיות הלב; השלימות ב"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"36 היא, שנוסף להרגש והכוונה שבלב, שהאהבה תחדור ותפעל שינוי והזזה בבשר לב הגשמי, רגש האהבה לה' הוא גם גשמי - שמרגיש איך שליבו משתוקק ובוער כאש (כרשפי אש) באהבה לקב"ה; ליבו דופק בגשמיות ביראה ופחד מפני הקב"ה. עד שנעשית אהבה אחת ויחידה - רגש רוחני ביחד עם הזזה גשמית של הלב [כולל ונוסף על "בכל לבבך - בשני יצריך"37]: עד שזה משפיע וחודר עד "בכל מאדך - בכל ממונך"37, חלקו בעולם.
ועל דרך זה במצוות תלמוד תורה, ומצוות התלויות בשכל ומחשבה, שבזה החידוש גדול יותר:
שכל הוא עדין ורוחני יותר מרגש; ריחוק השכל מגשמיות הוא גדול יותר מאשר ריחוק ההרגש מגשמיות38. כמו שהאדם מבין זאת בפשטות ממנו אישית: כאשר יש לו רגש בלב, אזי הוא חש לפעמים תזוזה ותנועה בליבו (נוסף על זה שהלב מתנועע בתמידות); מה-שאין-כן כשהוא מבין סברא, אין זה מביא לתזוזה במוחו הגשמי (והמוח הוא "קר", ובכלל אינו מתנועע).
השלימות בלימוד התורה (ומזה נשתלשל גם במחשבה והתעמקות בשכל בכלל) היא כאשר השכל והמחשבה הם ביגיעה והתעמקות כזאת שפועלת שינוי ותזוזה גם במוחו הגשמי, וכמבואר בספרי רפואה (הובא בחסידות) שעל-ידי העמקה בשכל נעשים יותר קמטים במוח הגשמי, וזה מרחיב את המוח הגשמי ונותן אפשרות להבנה עמוקה ורחבה יותר. דהיינו, שנעשית מצווה ופעולה כפולה - השכל והמוח הגשמי ביחד לומדים תורה.
ויתירה מזו: שלימות לימוד התורה צריכה להיות באופן ד"ערוכה בכל רמ"ח איברים" (שאז פועלים בלימוד התורה שהיא "משתמרת"39). וכמנהג ישראל - שבעת לימוד התורה, ועל דרך זה בעת התפילה40, מנענעים את עצמם (את הגוף הגשמי) "על שם כל41 עצמותי42 תאמרנה"43, אף-על-פי שלכאורה תנועת הגוף מבלבלת להתעמקות ולהתעסק בדבר שכל, ויתירה מזו: אפילו תלמידים לפני רבם מתנועעים, אף-על-פי ש"מורא רבך כמורא שמים"44, ועל דרך זה בשעת התפילה כשעומדים כעבדא קמיה מרא [ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו' הרי זה מרידה במלכות45, ועל-אחת-כמה-וכמה לעמוד לפני מלך ולהתנועע...] - כיוון שהשלימות בלימוד התורה ועבודת התפילה היא כאשר העבודה חודרת ופועלת גם בגוף הגשמי (עד - על דרך מנפשיה כרע46).
ועל דרך זה גם לאידך גיסא: המצוות (רוב המצוות) שעיקר קיומן הוא בגשמיות, במעשה בפועל - השלימות בהן הוא כשישנה בהן גם כוונת המצווה לשמה. כמו במצוות הצדקה - כללות כל המצוות: אף-על-פי שעיקר המצווה היא נתינת הצדקה במעשה בפועל, שזה עושה את "החיית נפש העני", שבזה לא חשובים כוונת הנותן, הידיעה וההרגש שלו בזה, ועד שהמאבד סלע ומצאה עני כו' הרי המאבד קיים מצווה צדקה47, אף-על-פי שאין לו בזה שום כוונה ודעת (ואדרבה - ייתכן שאם היה יודע מזה, לא היה מעוניין לתיתו לצדקה) - מכל מקום, שלימות מצוות הצדקה היא כשישנה בזה הכוונה, הידיעה והרגש האדם שבזה, בסבר פנים יפות וכו', כמבואר בהלכה הדרגות במעלת הצדקה48.
ו. ומזה מובן, ש"חטאינו" (שבגללם הרי "גלינו מארצנו") היינו חטא כפול - חסרון (חטא מלשון חסרון49) הן ברוחניות והן בגשמיות, ולכן גם החורבן והגלות (תוצאת החטא) כפולים - "לקו בכפליים", הן ברוחניות והן בגשמיות (בין באדם ובין בעולם31), בין בבני-ישראל - שנשלחו לגלות, ובין באלוקות כביכול - שהקב"ה נמצא כביכול בגלות50;
ועל-ידי זה שיש בבני-ישראל קיום המצוות, "מצוותיה כפולות", נעשה נחמה בכפליים - "נחמו נחמו עמי", נשמה בגוף, בגשמיות וברוחניות גם יחד, "נחמוה עליונים נחמוה תחתונים", עד להשלימות בזה - בבניין בית-המקדש הכפול, כנ"ל.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ואתחנן, נחמו, י"ג במנחם-אב ה'תש"נ.
התוועדויות תש"נ, כרך ד, עמודים 121-116 - תרגום מאידיש)
----------
1) ראה תוד"ה ראש - ר"ה לא, ב. טואו"ח סו"ס תכח. ועוד.
2) ישעיהו מ, א.
3) ספ"א.
4) איכה א,ח.
5) ישעיהו שם, ב.
6) איכה רמז תתריח.
7) ירמיהו ד,כ.
8) איכה שם,ב.
9) ירמיהו ב,יג.
10) ד"ה נחמו - בספר המאמרים אידיש עמ' 126.
11) רד"ה נחמו תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו עמ' קצה). תער"ב (המשך תער"ב ח"א עמ' עז).
12) סוטה יא,א. וש"נ.
13) בשלמא הנחמה בכפליים - הוא מפני שמידה טובה מרובה כו', אבל מה שייך לקתה בכפליים כו', ומפני שלקתה בכפליים לכן ניחמה בכפליים (המשך תער"ב שם).
14) יל"ש ישעיהו רמז תמד. פסיקתא דפ' נחמו.
15) יל"ש שם רמז תמג. פסיקתא שם.
16) וגם לפי פרש"י (ישעי' שם) שהכפל "נחמו נחמו" פירושו - "נחמו אתם נביאי נחמו את עמי" (היינו, שזהו הדיבור לנביאים שינחמו את ישראל) - "אינו מובן מהו עניין הדיבור לנביאים שינחמו והלא דבור הנבואה זהו גופא הנחמה, וכשאומר לנביאים נחמו הרי המשמעות שיש איזה נחמה לבד דבור הנבואה עצמה, וצ"ל מהו הנחמה הזאת" (המשך תער"ב שם. סה"מ אידיש שם). וראה לקמן הערה 50.
17) ובפרט שבאיכ"ר שם לא הוזכר עניין זה (דמצוותיה כפולות) כלל.
18) הכוונה בזה בפשטות היא, דכשם שהלקו בכפליים בא כתוצאה מחטא בכפליים, כמו"כ הנחמה בכפליים באה עי"ז שמקיים מצוות שכפולות הן. אבל צריך ביאור בזה שמלשון המדרש משמע, שהכפל דנחמה קשור בזה שמצוותיה כפולות, וגם - מהו הפירוש דמצוותיה כפולות, כדלקמן בפנים.
19) תרומה כה,ח.
20) ר"פ תרומה ובפרש"י.
21) פרש"י תרומה כה,ח.
22) ולא כמו שאר דברים גשמיים בעולם, דהגם שיש בהן חיות רוחנית - ה"ז לא בגלוי, ועכ"פ הרוחניות והגשמיות הם לא באותו גילוי, עד שבגלוי - הגשמיות והרוחניות הם כמו שני דברים נפרדים, משא"כ הביהמ"ק הוא בית אחד כפול מרוחניות וגשמיות בגלוי.
23) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הט"ז.
24) זבחים מו,ב - במשנה. וש"נ.
25) ולפי הפירוש שהלקו (ונחמה) בכפליים קאי על בית ראשון ועל בית שני - ראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 123 הערה 62.
26) בשלח טו,יז.
27) זח"א כח,א.
28) רש"י ותוס' סוכה מא, סע"א.
29) ראה תניא פל"ו.
30) ראה תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק,א). ועוד.
31) ראה סד"ה נחמו (בסה"מ אידיש) שהפירוש ב"מצוותיה כפולות" הוא - שכל מצווה יש לה פעולה כפולה: זיכוך האדם וזיכוך העולם. וכאן נתבאר, שזיכוך זה עצמו (באדם ובעולם) הוא באופן כפול, של הנשמה וגוף יחד (ולא כמו ב' עבודות נפרדות).
32) משנה וברייתא סוף קידושין.
33) אבות ספ"ו.
34) ולהעיר מב' דרגות וסוגים בעבודה - עובדי ה' בנשמתם, עובדי ה' בגופם (ראה המשך תרס"ו עמ' קנז ואילך. סה"מ תש"ח עמ' 210 ואילך).
35) תענית ב,א.
36) ואתחנן ו,ה.
37) ברכות נד,א.
38) ראה תניא פל"ז (נד, סע"א).
39) עירובין נד, רע"א.
40) שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס מח. ושם הובא זה גבי קריאת התורה ותפילה. ובכ"מ הובא מנהג זה גם גבי לימוד.
41) תהילים לה,י.
42) להעיר, שבהגוף, ג' עניינים בכלל: גידים, שבהם הדם הוא הנפש; למטה יותר - בשר שהוא רך; ולמטה יותר - עצמות שהם קשים שבהם מודגש יותר ה"גשמיות" שבהם. והחידוש דכל עצמותי תאמרנה, שהאמירה דתורה ותפילה פועלת גם בהעצמות.
43) שו"ע אדה"ז שם גבי תפילה, ולהעיר שבתניא שם הובא כתוב זה גבי תורה.
44) אבות פ"ד מי"ב.
45) חגיגה ה,ב.
46) ירושלמי ברכות פ"ב סה"ד. תוד"ה עיון - שבת קיח,ב.
47) ספרי תצא כד,יט.
48) רמב"ם הל' מתנות עניים פרק י'.
49) לקו"ת מטות פב,א. ובכ"מ.
50) ראה ד"ה נחמו בסה"מ אידיש שם. תרכ"ו והמשך תער"ב שם.
ובמ"א נתבאר (אוה"ת פרשתנו עמ' ב'ר ואילך. נ"ך עמ' א'רטו. ד"ה נחמו תרס"ט, עת"ר, תער"ב) שהכפל "נחמו נחמו" קאי על בחי' מקיף ופנימי והתחברות שניהם, עיי"ש. ובהמשך תער"ב שם מבאר בזה דברי רש"י דלעיל הערה 16.
משיח וגאולה בפרשה
גאולה נצחית שאין אחריה גלות
אף שהגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים"
צריך להבין:
הרי הגאולה דלעתיד-לבוא תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים", ואם כן, מאחר שהגאולה דיציאת מצרים לא היתה גאולה נצחית - כיצד אומרים שהגאולה דלעתיד-לבוא תהיה גאולה נצחית, שאין אחריה גלות?!
והביאור בזה:
גם הגאולה דיציאת מצרים היתה באופן נצחי, כמבואר בספרי המהר"ל מפראג שכללות העניין דיציאת מצרים פעל שלילת עניין העבדות אצל בני ישראל, מאחר שאז נפעל העניין ד"כי לי בני ישראל עבדים גו'", "שטרי קודם" (בהר כח,נה ובפרש"י), לעד ולעולמי עולמים.
ולכן, כאשר מגיע חג הפסח בכל שנה ושנה, חוגגים את "זמן חרותנו", אף-על-פי שבשעת מעשה מדגישים ש"השתא עבדין, לשנה הבאה בני חורין", ו"השתא הכא (בחוץ-לארץ) לשנה הבאה בארעא דישראל" - כי בחג הפסח נפעל עניין החירות באופן נצחי. ולא שייך עוד עניין העבדות כפי שהיה במצרים כו'.
אלא שהחירות שנפעלה ביציאת מצרים, היתה רק בנוגע לענין העבדות שהיתה במצרים, ולא בנוגע לכללות עניין ומציאות הגלות, שלא יהיה שייך יותר מציאות של גלות כו'. אבל לאידך - הכוח לכללות עניין הגאולה, כולל הגאולה דלעתיד-לבוא שהיא גאולה נצחית שאין אחריה גלות, הרי זה נלקח מהנצחיות שביציאת מצרים (שאז נשלל עניין העבדות באופן נצחי).
דוגמה לדבר - מכללות העניין דמתן-תורה:
כללות העניין דמתן תורה היה בנוגע לכל התורה כולה, כולל פנימיות התורה, תורתו של משיח, שתתגלה לעתיד-לבוא, שהרי מתן-תורה היה רק פעם אחת, ולא יהיה מתן-תורה עוד פעם, ולכן, בהכרח לומר שבמתן תורה נכלל גם תורתו של משיח.
ואף-על-פי-כן אומרים שרק מזמן האריז"ל "מצווה לגלות זאת החכמה", ועיקר הגילוי דפנימיות התורה יהיה לעתיד-לבוא, שאז ילמדו תורתו של משיח - אף-על-פי שבמתן תורה נכלל גם תורתו של משיח, כי במתן תורה היה זה באופן של העלם כו'.
[...] מזה מובן גם בנוגע לכללות עניין הגאולה - שהגאולה דלעתיד-לבוא תהיה גאולה שלימה ונצחית, שאין אחריה גלות (ולא כיציאת מצרים שהיה אחריה גלות), ולאידך - הנתינת-כוח לגאולה דלעתיד לבוא נלקחת מהנצחיות דיציאת מצרים, כנ"ל.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ואתחנן, שבת נחמו תשמ"א - בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
"יוסיף כהנה וכהנה"
"חבל על חסידים הראשונים שלא היו מעלים על הכתב הוראות רבותינו נשיאינו הקדושים אשר כמה מרגליות היו נשמרות על-ידי-זה" * גודל ההכרח ותועלת וזכות הרבים שיעלה כבודו על הכתב הדיבורים וההוראות וכו' מכ"ק אדמו"ר נ"ע מכל השנים" * רשימה רביעית ואחרונה
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
להשוות לכתבי-יד
בימי אלול תשמ"א ('מקדש מלך', כרך ב, עמ' 260) פנה הרבי להרב לנדא:
אולי כדאי שירשה לאחד המתאים לזה - להשוות מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים - כפי שנדפסו לאלו הנמצאים בכתבי-יד שאצל כבוד תורתו, ולהודיע לכאן השינויים - ושכר טרחתו על המזכירות - בהנ"ל (ציבור ולא יחיד).
היה זה המשך לבקשות מהתקופה של השנים תשו-תש"י.
"שליחותא דרבנן עביד אנא"
וכך כתב הרבי לרב לנדא בל' בכסלו תשכ"ז (אגרות-קודש, כרך כד, עמ' רסה):
כיוון שכבר נכנסתי ונעניתי ללא שאלוני, אכנס עוד צעד אחד - למה שכבר שאלתי ובקשתי ולא פעלתי כלום. כוונתי אודות גודל ההכרח ותועלת וזכות הרבים וכו' - שיעלה כבודו על הכתב הדיבורים וההוראות וכו' מכ"ק אדמו"ר [=מוהרש"ב] נ"ע מכל השנים. ובפרט הוראות בהנוגע למעשה, הן הוראות המפורשות בדיבור, הן הוראות על-ידי מעשה רב.
כנ"ל זוכר הנני שכתב, שאין ברשימותיו וכו' וכו', אבל כותב אני עוד הפעם - כיוון אז עס לייגט זיך ניט [=לא מסתבר] כלל וכלל שכל מה שראה ושמע במשך השנים רבות (ובפרט - רבות באיכות) בד' אמותיו הנ"ל, הרי או שכבר נתפרסם או (כפי הרמז שלו במכתבו הנ"ל) נתפרסם הפכו, ומטבע בני אדם, אשר כשמתחיל לרשום, הרי זכרון מאורע אחד ופתגם אחד - גורר ומעורר ומזכיר בעקבותיו זכרון מאורע שני, ומשתלשלים הדברים והמאורעות זה אחר זה.
גודל העניין האמור, בוודאי אין צורך כלל להאריך בזה, כי אם להוסיף - שזה פעמים שעוררוני, הייתכן שאין אני מבקש את כבודו לרשום זכרונותיו בתוכן הנ"ל, ושבוודאי על יסוד הידידות משנים ההם במדינתנו, ימלא בקשתי ובעין יפה ובאופן דמוסיף והולך וכו', ועל-פי האמור - נוסף על בקשת עצמי הנה שליחותא דרבנן (שעוררוני בהנ"ל) עביד אנא.
"כמה מרגליות היו נשמרות"
לא היתה זו הפעם הראשונה. גם בי"ג בסיוון תשט"ז (אגרות-קודש, כרך יג, עמ' קסט) כתב לו הרבי, אגב בירור עניין הלכתי בקשר לקביעת מזוזה:
ובהמשך להאמור, הנני להציע, אשר השמור בזכרונו ברור מהוראות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, כדאי היה להעלותו על הכתב וכל הקדם בזה ישובח, כיוון שהזכרון עניין התלוי בזמן הוא, וכבר אמרתי כמה-פעמים שחבל על חסידים הראשונים שלא היו מעלים על הכתב הוראות רבותינו נשיאינו הקדושים אשר כמה מרגליות היו נשמרות על-ידי-זה ובהן בוודאי גם הוראות רבות בהנוגע למעשה בפועל.
ובאגרות-קודש (שם עמ' שלח): "העתק המנהגים שידועים לו... הצעתי במקומה עומדת".
למעשה, כבר בשנת תש"י (אגרות-קודש, כרך ג, עמ' רג) כותב לו הרבי בסגנון דומה, כאשר פנה אליו בנושא המקווה:
למותר לבאר אשר בקשתי זו היא גם בנוגע להוראות בשאר ענייני השולחן-ערוך אורח-חיים יורה-דעה וכו' שקיבל.
"בוודאי ימשיך כהנה"
"מאשר הנני קבלת מכתבו מיום ט' טבת ותשואת-חן על שילוחו התחלת הרשימות ובוודאי ימשיך כהנה כו' ותשואת-חן למפרע" - כתב הרבי (אגרות-קודש, כרך כד, עמ' רפ) בכ"ד בטבת תשכ"ז.
הרבי מנצל את המכתב לבירור נוהג מסויים (מדוע לא הקפידו בבית הרב שיהיה רוב עם בשעת הדלקת נר חנוכה), וחותם "בברכה למילוי משאלותיו לטובה שבמכתבו".
בי"ב בשבט תשכ"ז כותב הרב לנדא לרבי: "כ"ק שליט"א. בהמשך למכתבי הקודם למלאות רצון כ"ק שליט"א - להעלות על הכתב מה שאוכל להעלות מזכרוני, ארשום בזה פרטים אחדים...".
בקיץ תשכ"ח (אגרות-קודש, כרך כה, עמ' קעה), כותב לו הרבי:
על של עתה באתי - שהוצא-לאור לאחרונה ומצורף-בזה. מאשר הנני קבלת רשימותיו מאז ומקדם ותשואת-חן על זה. ובקשה כפולה על להבא שיוסיף כהנה וכהנה, ואל יתחשב כלל בהעדר האישור מכאן (מפני הטרדות וכו') - שהרי שכר מצווה מצווה.
הבקשות הועילו
וראה גם אגרות-קודש, כרך ב, עמ' קמו-ז ועוד, בקשות הרבי אל הרב לנדא לרשום מזכרונותיו.
בקשותיו של הרבי הועילו, והרב לנדא אכן שיגר אל הרבי שלל מכתבים ובהם עושר רב של מנהגים, סיפורים וזיכרונות. חלק ניכר מהם - כעשרים ושניים מכתבים - התפרסם במהדורה האחרונה והחדשה שהוציא לאור הרב יצחק שיחי' גנזבורג, ב'הוספה' לספר 'שמועות וסיפורים' של חותנו הרב רפאל-נחמן הכהן, כרך א' (אחרי פטירתו), שנדפסה בתש"נ עמ' 312 ואילך. וראה גם קובץ 'יגדיל תורה' נ.י. חוברת נב סימן לז. חוברת נח סימנים לט-מ. וראה גם מכתבו של הרבי משנת תשל"ב ('התקשרות', גיליון מז (ח"י בסיוון תשנ"ה) עמ' 13) בקשר לטלית-גדול, וטעויות הדפוס בהמשך תרס"ו. וראה גם ברשימות שצוטטו ב'אוצר מנהגי חב"ד' במקומן.
להלן מפתח קצר למכתביו של הרב לנדא שנדפסו ב'שמועות וסיפורים'.
ג' בשבט תשכ"ג - הדפסת סידור תהילת ה'.
י"ב בשבט תשכ"ז - התרת ציצית וקשירתם שוב, ציצית בלילה , רב צריך לפסוק בפיו "על שפתי מלך", התגלות אלוקות על-ידי צדיקים גם בזמן הזה אצל נשמות דאצילות, חילוקי דרגות בנשמות דאצילות עצמו, כיבוד בזימון, ירידה לפני התיבה בטלית מכוסה גם קודם הנישואין.
א' דראש-חודש אדר תשכ"ז - טבילה במקווה קר, חדרו של הצמח-צדק, סירוק זקנו של הצמח-צדק בידי מוהרש"ב, שם המשפחה שניאורסון, מופשטותו של אדמו"ר האמצעי מענייני עולם-הזה, על מעמד.
ז' אדר א' תשכ"ז - חשיבותו של חסיד אחד יותר משבע בנות, המגן-אברהם בעניין בורר, שינה בשבת תענוג, קידוש על בירה וחלות, קביעת מזוזה והיכר ציר, אוכלין תחת המיטה, שליש העליון בקביעת מזוזה.
כ"ח באדר א' תשכ"ז - עיון במפה לסדר שליחויות, קריאת מגילה בפורים תרע"ט.
ו' אייר תשכ"ז - בדיקת חמץ והגעלת כלים.
ז' אייר תשכ"ז - סיום אכילת חמץ שלושת רבעי שעה לפני הזמן, קצירת חיטים שמורה, מכירת שער ראש בחמץ.
י"א באייר תשכ"ז - הכנסת ה"יהי רצון" על-ידי רא"ד לאווט , סתימת סדק בחדר המטות, דיוקים בשטר מכירת חמץ, שני עניינים ב"שיר השירים", קניות מוצרים לפסח, אופן הטיפול וקליטה רוחנית ביתומי המושבות בתרע"ט.
י"ב באייר תשכ"ז - טיפול ביתומי הנ"ל וקשר עם גדולי ישראל המנגדים.
ה' באלול תשכ"ז - תיקון ביאור המושג "יצר הרע", כל תנועה - עולם , בין אדמו"ר מוהר"ש לגר"ח מבריסק.
כ"ה במנחם-אב תשכ"ח - המשך אירועי אדר-ניסן תר"פ, חדרו של כ"ק, השתטחות על אוהל אדמו"ר נ"ע פעלה מיד פעולתה.
י"א באייר תשכ"ט - צילצול בפעמון לצורך חולה במחלה פנימית, החלפת מים באוצר, מעלת הבארומעטער, נזיפה בהאזנה לספירת-העומר של אדמו"ר נ"ע.
י"ב באייר תשכ"ט - אירועי חורף עטר"ת, מכירת חמץ ודקדוקיה, זמן בדיקת חמץ.
פסח שני תשכ"ט - הריי"צ מספר על קול ששמע , יו"ד בשבט עטר"ת.
ב' דראש-חודש אייר תש"ל - אירועי פורים תר"פ.
ז' באייר תש"ל - מופתים בענייני התייצבות לצבא.
י"ז באייר תש"ל - עוד בהנ"ל.
כ"ה למניין בני ישראל - אמירת ויהי נועם בשבוע של ערב פסח או ערב יום-הכיפורים, חסידים הראשונים, כפילת מילים.
י"ז בטבת תשל"ב - פסי טלית-קטן / טעות הדפוס בהמשך תרס"ו / נישואי בת כהן לישראל. מוצאי שבת-קודש ויגש תשל"ט - תרופות גם בסוכה, רחיצת ריצפה בחול-המועד, בין שוטה לשוטה חכם, לא לשגר מכתב לרב שוטה, וודאי פגום, עבודה עצמית, דו-שיח עם האדמו"ר מגור, אדמו"ר נ"ע לא שייך לעניינים גשמיים.
ז' שבט תשמ"א - מופת של הרבי הריי"צ, הרגעת מוהריי"צ.
טו"ב בכסלו תשל"ז - זהירות בהשמעת קולות בפני נשים.
* * *
"הלומד מכל אדם"
"מכיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, מובן שכן הוא גם בנוגע לשמיעת דבר מגוי, ולכן יש בזה הוראה בעבודת האדם לקונו" * מדוע נאלץ רש"י לחזות במראה מסויים? מה למדו החסידים מהגוי שחרץ על הקרח? ואיזו הוראה לימד הבעל-שם-טוב מתשובת הגוי שעגלתו שקעה בבוץ?
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בהתוועדות כ"ד בטבת תשל"ח1 אמר הרבי שעל-פי תורת הבעש"ט2 שכל דבר ודבר שאדם רואה או שומע, הוא הוראה בעבודת ה' כו', הרי גם ממאורע שקרה עם גוי אפשר וצריך ללמוד הוראה בעבודת ה' והוראה להתנהגותו של היהודי. הדברים באו ככל הנראה כהמשך למה שנאמר בשיחת שבת-קודש פרשת ויצא באותה שנה, לגבי ביקורו של נשיא מצרים סאדאת בארץ.
ואם תמצי לומר - המשיך הרבי - מפורש דבר זה בדבר משנה (אבות פרק ה, משנה כ) ופסק-דין השולחן-ערוך (שו"ע אדמו"ר הזקן בתחילתו ובטור אורח-חיים בתחילתו) "הווי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים";
שכן, לכאורה, לשם מה צריך להביא דוגמה מעזות הנמר; מספיק היה לומר הווי עז לעשות רצון כו'? אלא, מכיוון שכל העולם נברא בשביל ישראל והתורה, ולפי זה תכלית בריאת הנמר היא כדי שעל-ידי זה יוכלו ללמוד ממנו את עניין העזות, שלשם כך נברא על-ידי הקדוש-ברוך-הוא.
ולהשואלים ה'קושיה', איך שייך לומר שיהודי צריך ללמוד הוראה מביקור הגוי3, הרי לנו אפוא הוראה שיש ללמוד אפילו מחיה טמאה4!
ללמוד מהגוי
לא היתה זו הפעם הראשונה שבה קרא הרבי ללמוד מגוי. בהתוועדות פורים תשכ"א5 קרא הרבי להתגייס ל'שליחות' של הפצת יהדות ומעיינות החסידות והתבטא: "יקיימו את העניין שנמסר על-ידי מי שאינו בעל-בחירה לאלו שהם בעלי-בחירה"6. הרקע לכך הוא הצהרה שפורסמה ברחבי ארה"ב על-ידי לא-יהודי להתנדב לסייע למדינות מתפתחות.
רש"י לומד משרה נוכריה
יתרה מזו מצינו ברש"י: באחת משיחותיו על פירוש רש"י7 הובא סיפור מפורסם שנהגו המלמדים ב'חדר' לספרו בשעה שהיו מלמדים לתלמידיהם את פירוש רש"י8 המתאר את האפוד של הכהן הגדול "כמין סינר... שחוגרת השרות כשרוכבות על הסוסים". הרקע לביטוי זה של רש"י מקורו במאורע שהתרחש עם רש"י עצמו: פעם כשרש"י הלך ברחוב הבחין בשרה רוכבת על סוס כשהיא לבושת סינר. המאורע ציער את רש"י והוא תהה מדוע הראוהו מלמעלה דבר המנוגד לכללי הצניעות9. לאחר מכן, כשרש"י כתב את פירושו לתורה ונזקק לפרש את צורת האפוד, נתיישבה דעתו תוך גיוס המאורע להמחשת התיאור. עד כאן תוכן הדברים.
תוצאה של קרירות
בליל שמחת-תורה תשכ"ג10 סיפר הרבי על חסידים שלמדו הוראה ממעשה שראו כיצד גוי חוצב צורת שתי וערב על-גבי קרח (או בשלג): לפי תורת הבעש"ט האמורה הסיקו מזה החסידים, מה עלול לקרות כתוצאה מקרירות, שהרי אם הנהר לא היה קפוא, לא היה אפשר לעשות ממנו שתי וערב!...
חוסר רצון
בכמה מקומות11 מובא על אחד מתלמידי הבעש"ט שפגש גוי שהוביל משא, והעגלה שקעה בבוץ. ביקש הגוי מאותו תלמיד שיעזור לו להוציא את העגלה מהרפש. התלמיד השיב כי אין ביכולתו להגביה משא כבד שכזה. על כך השיב לו הגוי: "מאז'יש, דא ניע כאטשיש" (=יכול אתה, אך אינך רוצה)...
בשיחת ט"ו בתמוז תש"כ12 סיפר הרבי על הבעש"ט, שלימד את תלמידיו הוראה בעבודת ה' הנלמדת מתשובת הגוי: כאשר לא רוצים, נדמה שלא יכולים!
באותה הזדמנות התייחס הרבי לעובדת הלימוד מגוי ואמר: עניין זה של לימוד מכל אדם הוא אחד מהוראותיו של הבעל-שם-טוב, ויסודו בדבר משנה13 : "איזה חכם הלומד מכל אדם".
והמשיך הרבי: הוראה זו מצויה אף בתורת של הרב המגיד ממעזריטש14. על הפסוק15 "והיה בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש" שואל הרב המגיד, מהי הבשורה הטובה בכך שעשו יהיה כמו קש, "והלא אין בה ניצוצות כלל, כמו בדבר מאכל?". אלא, "לזה הקש ראוי, כשתשרפנו ונעשה אפר ותשפוך האפר בשדה, אז יגדיל צמחים, שיהיו ניצוצות קדושה בוודאי מהם. נמצא, כי מקש נעשה גם-כן ניצוצות קדושה כשהאדם אוכל מהם (מאותם צמחים)". ובנידון-דידן - המשיך הרבי - אפילו מלא יהודי (ואפילו ממי שנלחם ביהודים וביהדות) ניתן להוציא "פרי טוב", היינו הוראה בעבודת ה'.
ובהתאם לכך - אמר הרבי - למד הבעל-שם-טוב הוראה בעבודת ה' מדבריו של הגוי. בל יחשוב אדם כי אין בכוחו ללמוד יותר, הוא כבר עייף. יש לדעת שיכולים, שכן הקב"ה נותן כוח לעשות כל דברים טובים. אלא מכיוון שלא רוצים, משום שנשמעים ליצר-הרע, נדמה שלא יכולים.
גם מי שלמד כל התורה כולה!
הדברים שיובאו להלן מתוך שיחת שבת-קודש פרשת צו, שבת-הגדול תשמ"ה16 יכולים להיות כעין סיכום של הנושא:
ידועה תורת הבעל-שם-טוב2 שבכל דבר שבעולם שיהודי רואה או שומע, ישנה הוראה בעבודתו לקונו, עד כדי כך, שאפילו כאשר שומע דבר מגוי - הרי זו הוראה בעבודתו לקונו, והוראה כזו שעד עתה לא ידע אודותה, אף שלמד כל התורה כולה!
וכפי שמצינו כמה סיפורים אודות אמוראים שלמדו כמה עניינים משיחתם של אינם-יהודים. ועל-דרך-זה ישנם כמה וכמה סיפורים אודות גדולי ישראל בדורות שלאחרי זה, וכן בנוגע לרבותינו נשיאינו - שלמדו גם משיחתם של אינם-יהודים. כלומר, אף-על-פי שאין להשוות את מצבם של אומות-העולם בדורות האחרונים לגבי מצבם של אומות-העולם שהיו בזמן הש"ס (במכל-שכן וקל-וחומר מהירידה במצבם של בני-ישראל לגבי זמן הש"ס) - מכל-מקום, מכיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, מובן, שכן הוא גם בנוגע לשמיעת דבר מגוי, ולכן, יש בזה הוראה בעבודת האדם לקונו17.
----------
1) לקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 288-282; שיחות-קודש תשל"ח (נ.י. תשמ"ה), כרך א, עמ' 399-390.
2) כתר-שם-טוב סי' קכז-קכח. וש"נ, וראה גם שם סימן קכ"ט.
3) שיחות-קודש שם עמ' 225-221 ועוד, בהתייחסות לביקורו של נשיא מצרים דאז מר אנואר סאדאת באה"ק ת"ו [עוד לקחים מהביקור - ראה 'התוועדויות' תשמ"ב, כרך א, עמ' 369].
4) תימצות הדברים מופיע בספר 'דעת תורה', פרק ה' הערה 5.
5) בשיחות-קודש תשכ"א עמ' 119 ואילך. ובתרגום-חופשי ב'ספר השליחות', קה"ת תשמ"ז, עמ' 90-84.
6) השיחה נדפסה בשנת תשס"ה ע"י ועד הנחות בלה"ק ושם ציינו המו"ל שהכוונה לאירגון 'חיל השלום' שנוסד באותם ימים על-ידי נשיא ארצות-הברית דאז מר קנדי, שתפקידו (של האירגון) לסייע למדינות נצרכות במקומות נידחים בעולם.
7) לקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 198.
8) לפסוק בפרשת תצווה כח,ד.
9) ראה פסחים ג,א: באשה קראו מושב כו'.
10) שיחות-קודש תשכ"ג, עמ' 54-53.
11) באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, כרך כ, עמ' קצ נאמר "מאזשעס (דו קענסט) עס דארף נאר זיין חאטשעש (זאלסט וועלן)" ובהערה כותב כ"ק אדמו"ר: "כידוע הסיפור בהבעש"ט ותלמידו בזה".
באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ט עמ' צח, מובא הסיפור בשינויים מהותיים (בעל המעשה הוא הסבא משפולי, ושם שבעל העגלה היה יהודי). וראה גם 'תורת מנחם' כרך כא עמ' 134 שיחת שמחת-בית-השואבה תשכ"א ס"ח (שיחות-קודש תשכ"א, עמ' 9 לד; ספר-השליחות קה"ת תשמ"ז עמ' 79). צדקת-הצדיק להרה"צ וכו' רבי צדוק הכהן מלובלין (דלהלן בפנים) הובא זה על הרה"צ ר' זושא מאניפולי.
12) שיחות-קודש תש"כ - עמ' 365 ואילך - השיחה נאמרה בעת ביקור הרבי בקעפ 'גן ישראל' לפני התלמידים שיחי' (השיחה נדפסה גם בספר 'בנאות דשא' עמ' 112). לאחרונה נדפסה השיחה ב'תורת-מנחם - התוועדויות תש"כ', כרך כח, עמ' 240-238.
13) אבות פרק ד, משנה א. ברובן ככולן של שיחות הרבי (נאספו ב'ביאורים לפרקי אבות') כמו גם במפרשי המשנה נזכר אפי' רשע אך לא גוי. [ולהעיר ממאמר חז"ל (יבמות סא,א) "אתם קרויין אדם" וראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, ח"ב עמ' קיג-קטז].
14) אור-תורה צא,ב.
15) עובדיה א,יח.
16) כשהרבי ביקש ללמוד, כדרכו בקודש, הוראה מקביעות מיוחדת ואמר שעניין זה הוא במכל-כשן וקל-וחומר מהלימוד מגוי.
17) 'התוועדויות' תשמ"ה, כרך ג, עמ' 1640-1639.
ממעייני החסידות
פרשת ואתחנן
ועתה ישראל (ד,א)
השם ישראל מורה על ניצחון במלחמה, כמו שנאמר (וישלח לב) "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל". דווקא בימינו נקראת הנפש האלוקית "ישראל", על שם ניצחונה על הנפש הבהמית; אבל לעתיד-לבוא, שאז יתבטל הרע לגמרי ולא יהיה צורך במלחמה, לא תיקרא עוד בשם זה.
(לקוטי-תורה דברים, עמ' לח)
לא תוסיפו... ולא תגרעו (ד,ב)
סמיכות הציוויים מלמדת, שהעובר על "לא תוסיפו", סופו שיעבור גם על "לא תגרעו", וכמאמר רז"ל (סנהדרין כט): "כל המוסיף - גורע".
(לקוטי-שיחות כרך טו עמ' 491)
ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (ד,ד)
יש שני סוגים של "חיים" - "חי בעצם", היינו דבר שחי מצד עצמו, ו"חי במקרה", כלומר, דבר שחי מסיבה חיצונית. לדוגמה - האש היא מציאות חמה בעצם. לעומת זאת, מים רתוחים הם חמים כתוצאה מסיבה צדדית.
"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" - מי שדבק תמיד בהקב"ה, שהוא חיי-החיים,
"חיים כולכם" - הוא חי חיים אמיתיים, חי בעצם.
"היום" - אף בעולם-הזה, הנקרא "היום", כדכתיב (להלן ז), "היום לעשותם".
(כתר-שם-טוב, עמ' יא)
* * *
וכך מבואר פסוק זה בזוהר: הדבקות בקב"ה וההתבטלות אליו יתברך אינן ממעטות את חיותו של האדם, אלא להפך - הן מביאות לחיים אמיתיים. כדכתיב (משלי יט), "יראת ה' - לחיים"; ככל שתגדל יראתו וביטולו של האדם כן יתרבה שפע חיותו.
באותו עניין מוסיף ואומר המגיד ממזריטש: מדוע חיים המלאכים חיים נצחיים, שלא כמו הנשמות? כי במלאכים יש יותר יראת-שמים.
(סידור עם דא"ח עמ' 164)
כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו (ד,ז)
אלוקים - רומז לשבעים השרים שלמעלה, שדרכם עוברת ההשפעה לשבעים האומות (אלוקים מלשון שר ומושל).
"מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" - אין אף אומה אחת קרובה לשר שלה,
"כה' אלוקינו" - כפי שהקב"ה קרוב לעמו ישראל.
(אור-תורה עמ' נא)
ועשיתם לכם פסל תמונת כל (ד,כג)
באחת מדרשותיו של הגה"ק רבי לוי-יצחק שניאורסון (אבי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) - נגד שיטת הקומוניזם, אשר חרתה על דגלה את האחדות והשוויון - אמר:
"כל" רומז לאחדות, כנאמר (דה"א כט), "כי כל בשמים ובארץ", ותרגם "דאחיד בשמיא בארעא".
"ועשיתם לכם פסל תמונת כל" - התורה מזהירה אותנו לבל נעשה מ"כל" זה - עניין האחדות - עבודה-זרה.
(מפי השמועה)
כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא (ד,כד)
אש אינה יכולה להאיר אלא על-ידי פתילה או עצים. טבע האש להסתלק למעלה, לשורשה, ויש צורך בפתילה ש'תחזיק' אותה כאן למטה. הוא הדין לגבי האור האלוקי המחיה את הבריאה. אור זה שואף כל העת לחזור לשורשו, וה'פתילה', שמחזיקה את האור בעולם-הזה, היא התורה והמעשים הטובים של בני-ישראל.
כשם שהפתילה חייבת להיות ראויה ומוכשרת להתאכל באש ("אש אוכלה"), כך גם אור ה' אינו נאחז יפה ואינו שורה בנפש האדם, אלא כאשר התורה והמצוות של האדם חדורות ביטול וכלות-הנפש אליו יתברך.
(לקוטי-תורה ויקרא עמ' כה)
אתה הראת לדעת (ד,לה)
"אתה" - עצמות אין-סוף ברוך-הוא. "הראת" - נגלית. "לדעת" - כדי שיידעו אותך.
למרות שהקב"ה הוא אין-סוף ולגדולתו אין חקר, הוא מאפשר לאדם המוגבל להשיג אלוקות.
(ספר-המאמרים קונטרסים א עמ' נו)
אתה הראת לדעת... אין עוד מלבדו (ד,לה)
כידוע, נעצר אדמו"ר הזקן ונלקח למאסרו בפטרבורג, באסרו-חג סוכות תקנ"ט. יום לפני כן, בשמחת-תורה, אמר הרבי:
"אתה" - עצמות אין-סוף. "הראת לדעת" - הראת שעל אדם לשבור את עצמו (לדעת מלשון שבירה, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות"), כדי שכולם יראו שאין עוד מלבדו.
(לקוטי-דיבורים ד, עמ' 1498)
* * *
כל יהודי "רואה" ומאמין מצד נשמתו ש"אין עוד מלבדו", אבל אין הוא רשאי להסתפק בכך, אלא חובתו להבין את העניין בשכל - "לדעת". שכן רק ידיעה שכלית מביאה להתאחדות פנימית עם הדבר, ואילו על-ידי אמונה בלבד נשאר העניין בבחינת 'מקיף'.
(לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1170)
פרקי אבות
"חלק לעולם-הבא"
רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חבירו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה - אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם-הבא (פרק ג משנה יא)
פירש רבנו עובדיה מברטנורא: ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אף-על-פי שבאו עליו ייסורים ומת בייסורים, אין לו חלק לעולם-הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.
פירש כ"ק אדמו"ר:
הנקודה המשותפת לחמשת העניינים המנויים במשנתנו היא, שבכולם מתכוון האדם לבטל דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. משום כך אין לו חלק לעולם-הבא, כי בזה הוא מהרס ופוגע בעניין כללי ועיקרי שקבע הקב"ה בעולמו: לכל אחד ואחד מישראל ניתן הכוח והיכולת להפך קודש לחול; ואילו הוא, לא זו בלבד שאינו מנצל כוח זה, אלא עושה היפוכו:
"המחלל את הקודשים" - רוב ענייני קודשים אינם קודש בידי שמים (כקדושת בכור), אלא חולין שנתקדשו על-ידי מעשה בני-אדם (כמו בהמה שהקדישה בעלה לקורבן; תרומה ומעשר; וכיו"ב). וה"מחלל את הקודשים" מתכוון לחלל קדושה זו ולעשות חולין ("מחלל" מלשון חולין), היפך עניין הקדושה.
המבזה את המועדות - קביעת המועדות נמסרה לבית-דין, כמאמר רז"ל "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני", היינו שיום חול מתקדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמבזה ימים אלו מתכוון לבטל קדושה זו. ולכן נקט "מועדות" ולא שבת, כי שבת "מקדשא וקיימא" ואינה תלויה במעשה ידי אדם.
המלבין פני חבירו ברבים - ידידות ואחווה ("חבירו") הרי בא על-ידי מעשה בני-אדם - פעולותיהם של שני החברים. וכאשר במקום לכבד את חבירו במידה יתירה הוא מנצל את הידידות להיפוכה ומלבין פני חבירו (וכנראה במוחש שאינה דומה הלבנת-פנים על-ידי איש זר להלבנת פנים על-ידי חבר), "אין לו חלק לעולם הבא".
המפר בריתו של אברהם אבינו - הנתינת-כוח על המילה באה לנו בירושה מאברהם אבינו, היינו שהוא דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמפר ברית זה מתכוון לחלל ולהפקיע קדושה זו.
המגלה פנים בתורה שלא כהלכה - האדם מקבל ידיעותיו בתורה מרבותיו שלמד תורה מפיהם, היינו שידיעותיו בתורה נקנו לו על-ידי מעשה בני-אדם. כוונת הלימוד היא שיתנהג האדם על-פי תורה; וזה מנצל ידיעותיו בתורה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, היינו שלא זו בלבד שאינו מקיים מצוות התורה אלא שטוען שהתורה אומרת כך.
(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת וישלח תשל"ח - בלתי מוגה;
'ביאורים לפרקי-אבות' כרך א (א-ה) עמ' 158-160)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת קודש פרשת ואתחנן
חמישה-עשר באב, שבת נחמו
בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' קוראים את עשרת-הדיברות ב'טעם התחתון'1.
* בנוגע לימים אלו כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב... הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות... וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור - לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועיניים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמישה-עשר באב... [בשיחה המקורית "ובשבת 'שלו' שלאחריו", ובקביעות דהשתא יש לבחור כמובן תאריך נוסף], ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה - חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים"2.
* כל אחד מישראל צריך לעשות כל התלוי בו, [כדי] שמיד בתחילת ובראשית היום (וכל היום כולו) יהיה ניכר ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב", כמבואר עניינו גם בהלכה, שמיום זה ואילך צריכה להיות הוספה בלימוד התורה וכו'3.
* כדאי ונכון לפרסם ולהכריז בכל מקום את הוראת חז"ל4 ש"מחמישה-עשר באב ואילך - דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו"5.
* "כדאי שיעשו בכל מקום ומקום התוועדות גדולה בשמחה גדולה6: לקבץ יהודים - אנשים, נשים וטף, ולדבר דברי תורה, ומה טוב - לעשות 'סיום' מסכת7, ולתת לצדקה, ולקבל החלטות טובות להוסיף בכל ענייני תורה ומצוות ובכל עניינים טובים.
"ובהדגשה - התוועדות מתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם לכך ש'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב', עד לשמחה הכי גדולה, בדוגמת שמחת נישואין... ובפרט על-פי מנהג ישראל שבימים אלו (לאחרי תשעה באב), מרבים בשידוכין וחתונות בישראל (ובפרט שזה בא לאחרי ההפסק בעניינים אלו ב'שלושת השבועות')8.
* החשבון-צדק שעל כל אחד ואחד לעשות בקשר ללימוד התורה, נתינת הצדקה וכללות המצוות במשך כל השנה, מתחיל משבת נחמו9.
שחרית: בעת קריאת עשרת-הדיברות עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה10. קוראים את עשרת-הדיברות ב'טעם העליון'11.
אין אומרים 'אב הרחמים'12.
מנחה: אין אומרים 'צדקתך'12. פרקי אבות - פרק ג13.
"...ידוע מנהג ישראל שמחמישה-עשר-באב ואילך, מברכים איש את רעהו בברכת 'כתיבה וחתימה (וגמר חתימה) טובה', וכמרומז במזלו של חודש מנחם-אב, מזל אריה... - ראשי תיבות 'אלול, ראש-השנה, יום-הכיפורים, הושענא-רבה', היינו, שבחודש מנחם-אב נרמז גמר ושלימות החתימה טובה בה'פתקא טבא' דהושענא-רבה"14.
יום חמישי
כ' במנחם-אב
יום היארצייט-הילולא של הרה"ג הרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק שניאורסון נ"ע, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, דור חמישי, בן אחר בן, לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק. נאסר והוגלה על עבודתו בהחזקת והפצת היהדות, ונפטר בגלות15 בשנת ה'תש"ד, בעיר אלמא-אטא, קאזאחסטאן (ברית-המועצות לשעבר), ושם מנוחתו-כבוד16.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להתוועד ביום זה (וכשחל בימות החול, היה מסיים מסכת בתחילת ההתוועדות)17.
וכתב הרבי: "ועלי החוב והזכות גדול להציע ולבקש וכו' - ללמוד בההתוועדות מתורתו, ולנדב ביומא דין לז"נ [=לזכות נשמתו]..."18.
* ביום כ' במנחם-אב תשכ"ד - עשרים שנה לפטירת אביו ז"ל - יסד כ"ק אדמו"ר את 'קרן לוי יצחק' על-שם אביו ז"ל19.
----------
1) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"א.
2) ממכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ (באותה שנה, ובעוד שנים שחל ר"ה שלהן - ובחו"ל כל חגי תשרי - בימי ה-ו, הדגיש הרבי פעמים רבות את מעלת ה'חזקה'), לקוטי-שיחות, כרך לט, עמ' 229.
3) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 157, 412, 415.
4) תענית לא,א ובפירש"י. רמ"א יו"ד רמו סעיף כ"ג, מג"א או"ח רלח ס"ק א.
5) ובמיוחד להוסיף בשיעורי תורה ברבים, לייסד חדשים ולחזק ולהרחיב את השיעורים הקיימים - 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 124.
6) באופן של 'משתה ושמחה', אכילה ושתייה, ועד לסעודה ממש ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 157, עיי"ש).
7) "ובזה גופא - קדימה לסיום שבו מדובר מעלת היום דחמשה-עשר באב... סיום מסכת תענית... 'דבר בעתו מה טוב'" - שיחת ליל ט"ו באב ה'תשמ"ז בתחילתה, 'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ד עמ' 220.
8) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.
9) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 582.
10) ספר-המנהגים עמ' 31.
11) לוח כולל-חב"ד פ' יתרו, כדעה האחרונה בשו"ע אדמוה"ז שם.
אדמוה"ז היה קורא את עשרת הדיברות דפ' ואתחנן בנוסח-טעמים מיוחד, שונה מזה של הקריאה בכל השנה ואף מזה של עשה"ד דפ' יתרו, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 459. וראה תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070).
12) לוח כולל-חב"ד, ע"פ סידור אדמוה"ז לפני 'אב הרחמים' ו'צדקתך' והרשימה שלפני "למנצח... יענך", ומג"א סי' תקע"ג ס"ק א.
13) ראה ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר (תקע"ז) הערות 9,4.
14) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 770, וראה גם בעמ' 725 הערה 63. בע"פ היה הרבי מקדים ומברך, כגון בשיחת י"ג מנ"א תשל"ט. וכן בסיום המאמר דכ"ג מנ"א תשכ"ח ('ספר המאמרים - מלוקט' ח"ה עמ' שמו, ומצויין שם ללקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1163 בהערה, שבכ' מנ"א מתחלת - בנוגע לכמה עניינים - ההכנה לראש-השנה). בכתב - בדרך-כלל היה מאחל רק מיום א' דר"ח אלול, אך היו יוצאים-מן-הכלל ('אוצר מנהגי חב"ד', אלול-תשרי, עמ' יב-יג. וראה 'בית חיינו' גיליון 99 עמ' 14).
15) בעניין ההסתלקות [שהיתה אצלו] קודם זמנו ומשמעותה בעבודת ה', ראה תורת מנחם - 'התוועדויות', כרך ו, עמ' 117 וכרך ט עמ' 106.
16) תולדותיו - בספר 'תולדות לוי יצחק' (הוצאה רביעית - קה"ת, כפר חב"ד תשנ"ה). תצלום מצבתו שם ח"ג עמ' 764 ו-832.
17) ספר-המנהגים עמ' 100.
18) בשולי מכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ, לקוטי-שיחות כרך לט עמ' 231.
19) מטרתו - לעזור בהלוואות במיוחד למוסדות חינוך על-טהרת-הקודש ולמלמדי לימודי-קודש - ספר-המנהגים שם. וראה לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 270 אודות המגביות והנתינות המיוחדות לצדקה בימי סגולה (ובארוכה - 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 651 ואילך. וב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 593 ואילך שזה שייך גם לנשים וטף), שזהו דבר הפשוט שא"צ להזכירו במפורש בכל שנה, ומי שלא נתן - ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
