חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:03 זריחה: 6:48 כ' בתשרי התש"פ, 19/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 577 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 577 - כל המדורים ברצף
בשבת חזון רואים את בית-המקדש בראייה מוחשית
משיח חסר-סבלנות לגאול את ישראל
"כמצווה עלי מפי כ"ק שליט"א"
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 577, ערב שבת פרשת דברים, ז' במנחם-אב ה'תשס"ה (12.8.2005)

דבר מלכות

בשבת חזון רואים את בית-המקדש בראייה מוחשית

עניין הנצחיות קשור עם עבודתו של בעל-תשובה, שכבר בא לידי ניסיון ועמד בו * מכיוון שבית-המקדש השלישי יהיה נצחי, מובן שדווקא בו מתגלה שלימות העילוי של עבודת התשובה * על-אף שהוא טוען שאינו רואה את המקדש שלעתיד, הרי שורש הנשמה שלו בוודאי רואה, וראייה זו פועלת עליו כפי שהוא נמצא למטה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידועה תורת רבי לוי-יצחק מברדיטשוב (שהוא הממליץ טוב ואוהב ישראל) ש"שבת חזון" הוא מלשון "מחזה", שאז "מראין לכל אחד ואחד המקדש לדעתיד".

והכוונה בזה - לעורר ולעודד את בני ישראל להוסיף בכל ענייני התורה ומצוותיה, כי כאשר רואים את המקדש דלעתיד כפי שהוא עומד בנוי על מכונו למעלה, ועבודתם של בני ישראל היא רק להמשיך ולהוריד את בית-המקדש למטה - הרי זה פועל עידוד ונתינת כוח להוסיף בכל ענייני התורה ומצוותיה, שעל-ידי זה ממשיכים ומורידים את בית-המקדש השלישי למטה, וכפסק-דין הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ז' הלכה ה') "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה... ומיד הן נגאלין".

והנה, "חזון" ("מחזה") הוא תרגום של ראייה, וזוהי השייכות המיוחדת ד"חזון" ל"מקדש דלעתיד", כי היות ש"מקדש דלעתיד" בא לאחרי הירידה דזמן הגלות ועבודת התשובה דבני ישראל בזמן זה [כפסק-דין הרמב"ם דלעיל שהגאולה (והמקדש) דלעתיד היא לאחרי עבודת התשובה "בסוף גלותן"], לכן יהיה באופן נעלה יותר מאשר בית-המקדש הראשון שהיה קודם הירידה דגלות, על-דרך העילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים.

וזהו מה שהגילוי של ה"מקדש דלעתיד" (בשבת חזון) נאמר בלשון "חזון" (מחזה) שהוא תרגום של ראייה - כי כללות העניין דלשון תרגום הוא שמהפכים לשון של תרגום לקדושה (כמבואר בתורה אור), שעל-ידי זה נפעל עילוי גדול יותר, בדוגמת העילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים.

ב. והנה, אף-על-פי שהעילוי הבא על-ידי ירידת הגלות ועבודת התשובה שייך גם בבית שני (הבא לאחרי חורבן בית ראשון), אף-על-פי-כן, עיקר ושלימות עילוי זה יהיה בבית-המקדש השלישי דווקא.

והביאור בזה:

אף-על-פי שבית ראשון (שנבנה על-ידי שלמה המלך, שעליו נאמר "ויישב שלמה על כיסא ה'") היה בדרגה נעלית ביותר, ועד שבעת חנוכת בית-המקדש הראשון "לא עשו ישראל את יום-הכיפורים", מפני שגילוי זה היה נעלה יותר מכללות העניין דיום-הכיפורים, ולכן "יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא" (מועד-קטן ט,א) - אף-על-פי-כן, ישנו עילוי בבית שני שלא היה בבית ראשון.

וכמובן ממאמר רז"ל (תענית כו,ב) "ביום חתונתו זה מתן-תורה, וביום שמחת לבו זה בניין בית-המקדש":

כשם שבנוגע ל"יום חתונתו זה מתן תורה" נעשה עילוי מיוחד על-ידי עבודת התשובה שבזמן גלות בבל, שזהו העילוי ד"פורים" (שאז "קיימו מה שקיבלו כבר", קיום ותוקף לכללות העניין דמתן-תורה) לגבי יום-הכיפורים ("יום חתונתו זה מתן-תורה" - יום-הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות), כמבואר בתיקוני זוהר שיום-הכיפורים הוא "כפורים", כמו פורים (היינו, שפורים הוא למעלה מיום-הכיפורים), ועד שהעילוי דפורים הוא למעלה ממדידה והגבלה, כמאמר רז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע".

כמו כן מובן בנוגע ל"יום שמחת לבו זה בניין בית-המקדש" - שמפני היות בית שני לאחרי עבודת התשובה דגלות בבל, היה בו עילוי לגבי בית ראשון.

אמנם, עיקר ושלימות עילוי זה יהיה ב"מקדש דלעתיד" (בית-המקדש השלישי) דווקא, כי בית שני לא היה בניין נצחי, שהרי לאחריו היה עניין של חורבן וגלות, ועילוי זה יתגלה בבית-המקדש השלישי דווקא, שהוא יהיה בית נצחי, גאולה שאין אחריה גלות.

דהנה, עניין הנצחיות (בית נצחי) קשור עם עבודת התשובה - כמובן על-פי דברי הרמב"ם אודות העילוי דבעל-תשובה לגבי צדיק, שהבעל-תשובה בא לידי ניסיון ועמד בו, שאז בטוחים שעבודתו תהיה באופן נצחי, מה-שאין-כן בנוגע לצדיק שלא בא לידי ניסיון, שאי-אפשר לדעת כיצד תהיה הנהגתו כאשר יבוא לידי ניסיון (אף-על-פי שהוא בחזקת כשרות). ועל-דרך העילוי דשטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית-דין, שיש לו תוקף נצחי וכו'.

ולכן, מאחר שעניין הנצחיות ישנו רק ב"מקדש דלעתיד" (ולא בבית שני) - מובן, שעיקר ושלימות העילוי שבעבודת התשובה (הקשורה עם עניין הנצחיות) מתגלה בבית-המקדש השלישי דווקא.

ג. עניין זה (שהעילוי הנפעל על-ידי עבודת התשובה שבזמן הגלות - שהיה כבר בבית שני - יתגלה ב"מקדש דלעתיד" (השלישי) דווקא) מתבטא בזה ש"המקדש דלעתיד" הוא בית-המקדש השלישי.

והביאור בזה:

החילוק שבין מספר אחד למספר שלושה הוא - על-דרך החילוק שבין יום ראשון ליום שלישי דמעשה בראשית: יום ראשון נקרא "יום אחד", לפי שאז היה הקב"ה יחיד בעולמו. ויום שלישי עניינו שהוכפל בו כי טוב, "אחת לגמר מלאכת השני, ואחת לגמר מלאכת היום", היינו, שיום השלישי מגלה את העניין ד"כי טוב" גם ביום השני, כי ביום השני מצד עצמו היה ה"טוב" בהעלם - שאינו בא בכתיבה (ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו בא בקריאה), ודווקא ביום השלישי מתגלה הכוונה הפנימית שביום שני, שבעצם הרי זה גם עניין ד"כי טוב".

ובעבודת האדם - הרי זה החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת הבעל-תשובה:

"יום אחד"  עניינו - עבודת הצדיקים, שאצלם לא שייך עניין אחר מלבד אלוקות - הקב"ה יחיד בעולמו, ואין נתינת מקום כלל לעניין דהיפך הקדושה.

יום שני עניינו - נתינת מקום לעניין דהיפך הקדושה, ואף-על-פי-כן, גם ביום שני ישנו בהעלם העניין ד"כי טוב", כי מה שישנו נתינת מקום לעניין של היפך הקדושה (כללות עניין החטא, שעל זה נאמר "ונפש כי תחטא - תווהא"), הרי זה כדי להפוך זאת לקדושה.

ועבודת הבעלי-תשובה היא על-דרך העניין דיום השלישי, היינו, שלאחרי שחטא ופגם כו' (שזהו עניין הפירוד והמחלוקת דיום שני), הרי הוא מהפך עניינים אלו לקדושה, ועל-ידי זה הרי הוא מגלה את העניין ד"כי טוב" שביום השני.

וכמבואר בתניא (פרק כ"ז) בפירוש הכתוב "וגם רשע ליום רעה", "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה", שעל-ידי זה נפעל נחת-רוח למעלה, כמבואר שם שיש "שני מיני נחת-רוח לפניו יתברך... וזה שאמר הכתוב ועשה לי מטעמים... לשון רבים, שני מיני נחת-רוח": הא' - מעבודת הצדיקים, והב' - מהפיכת הרע ל"יום אור", שזוהי עבודת הבעלי-תשובה.

אבל אף-על-פי-כן, ביום שני עצמו ישנו עניין זה בהעלם בלבד, וגילוי הדבר נפעל ביום השלישי דווקא, שאז מתגלה שהכוונה בעניין ד"שני" היא - להפוך זאת ל"יום אור", "האור כי טוב".

ומאחר שביום השלישי מתגלה העניין ד"כי טוב" שביום שני - הרי זה באופן נעלה יותר מהעניין ד"כי טוב" שביום הראשון, וזהו מה שיום השלישי הוכפל בו כי טוב, באופן ד"כפליים לתושיה" (שזהו העילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים), ש"כפליים" מורה על עניין שבאין-ערוך לגמרי (ולא רק ב' פעמים בלבד), כמובן ממאמר רז"ל במקום שבעלי-תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד שם (היינו, לא רק שבפועל אינם עומדים שם, אלא הדבר אינו ביכולתם כלל), שהעילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים הוא באין-ערוך לגמרי (כי אם נאמר ש"כפליים" פירושו ב' פעמים בלבד (ולא באין-ערוך) - אינו מובן מדוע אין ביכלתם לבוא לדרגה זו).

ועל-פי זה מובן שכשם שהעניין ד"כי טוב" שביום השני מתגלה ביום השלישי דווקא, כמו כן העילוי הנפעל על-ידי עבודת התשובה בזמן הגלות (שישנו גם בבית שני) מתגלה ב"מקדש דלעתיד" - בית-המקדש השלישי דווקא.

ד. והנה, אף-על-פי שבשבת חזון "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" באופן של "מחזה", היינו, שהראייה היא על-ידי עניין של לבוש - אין זה שולל את העניין דראייה מוחשית, כי גם כאשר הראייה היא על-ידי לבוש, הרי הוא רואה את עצם ומהות הדבר בראייה מוחשית.

ובדוגמת הראייה על-ידי "משקפיים": אף-על-פי שהראייה על-ידי "משקפיים" היא על-ידי לבוש של זכוכית - הרי על-ידי זה רואה האדם את עצם ומהות הדבר בראייה מוחשית (ולכן מותר להרכיב "משקפיים" ביום השבת, מאחר שעל-ידי זה יכול האדם (הזקוק לזה) לראות כדבעי). וכמובא באחרונים שהראייה על-ידי משקפיים נחשבת לראייה מוחשית בנוגע לעניינים שבהם צריך להיות ראייה מוחשית.

וזהו העילוי דשבת חזון לגבי שאר ימי השנה:

בתפילת שחרית דכל יום ויום אומרים ב"שירת הים" "מקדש א-דני כוננו ידיך", דקאי על המקדש דלעתיד, וכן אומרים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", דקאי על ירושלים ובית-המקדש. אבל עניין זה הוא באופן דראייה שכלית בלבד, ואילו בשבת חזון "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" - בראייה מוחשית.

דהנה, ישנם עניינים שבזמן הזה אין יכולים לראותם בראייה מוחשית, ואז זקוקים לראייה שכלית, וכידוע המבואר (באגרת-הקודש (סימן י"ט) ובכמה מקומות) בעניין "חכם עדיף מנביא", שעל-ידי ראייה שכלית דחכם (ועל-דרך זה מובן בנוגע לראייה שכלית דנביא, שזהו בחינת ה"חכם" שבו) יכולים להשיג במדרגות נעלות יותר מאותן המדרגות המתגלות בראייה מוחשית אצל הנביא - לפי שבזמן הזה לא שייך הגילוי דהמדרגות הכי נעלות  באופן של ראייה מוחשית (ולכן זקוקים לראייה שכלית), אבל לעתיד-לבוא, כאשר יקויים הייעוד "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" [ובלשון הקבלה: כאשר יהיה הגילוי דפנימיות עתיק, שגילוי זה נעלה יותר מכל הגילויים שבזמן הזה, שהם מחיצוניות עתיק] - תהיה ראייה מוחשית (לא רק ראייה שכלית) בכל הדרגות הנעלות ביותר.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו: במשך כל השנה לא שייך לראות את המקדש דלעתיד בראייה מוחשית - כל זמן שנמצאים עדיין בזמן הגלות. אבל בשבת חזון נפעל עילוי מיוחד - שאז "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" בראייה מוחשית, על-דרך ומעין גילוי הדרגות הנעלות ביותר בראייה מוחשית לעתיד-לבוא.

ה. והנה, ישנם הטוענים שלמרות שיודעים את הפתגם הנ"ל (שבשבת חזון מראין לכל אחד ואחד את המקדש דלעתיד) אינם רואים זאת בפועל ממש (בראייה מוחשית)!

- אלו שרואים בשבת חזון את המקדש דלעתיד בפועל ממש, אינם זקוקים להסברת וביאור העניין בעת ההתוועדות; אבל המדובר הוא אודות אלו הטוענים שאינם רואים את המקדש דלעתיד בפועל ממש!

והתשובה לדבר - איתא בגמרא (מגילה ג,א): "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי (חגי, זכריה ומלאכי) לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם... וכי מאחר דלא חזו מא טעמא איבעיתו, אף-על-גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו".

זאת אומרת: אין הכוונה שדניאל ראה את המראה וסיפר זאת לאנשים אשר היו עמו, וסיפורו של דניאל הטיל עליהם "חרדה גדולה" - אלא מה ש"חרדה גדולה נפלה עליהם" היה לפי ש"מזלייהו חזו", היינו, שמזל הנשמה שלהם ראה את המראה.

[וזהו גם ביאור הבעש"ט אודות מאמר רז"ל "בכל יום ויום בת קול יוצאת כו'" - דלכאורה אינו מובן: מהי התועלת בהכרזת ה"בת קול" כאשר אף אחד אינו שומע זאת?! וממה-נפשך: עצם העניין קיים גם ללא הכרזת ה"בת קול", ואילו התועלת שבהכרזת ה"בת קול" (שישמעו זאת בעולם) אינה נפעלת (לכאורה) כאשר אף אחד אינו שומע את ה"בת קול"! - אלא זהו על-דרך העניין ד"מזלייהו חזו"].

ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו: למרות שהוא טוען שאינו רואה את המקדש דלעתיד, הרי מזל הנשמה שלו בוודאי רואה את המקדש דלעתיד, וראייה זו פועלת עליו כפי שהוא נמצא למטה (על-דרך העניין ד"חרדה גדולה נפלה עליהם"). ונמצא שעבודתו היא רק לקשר את עצמו עם שורש ומזל נשמתו. ועל זה נאמר "לא בשמים היא": מזל הנשמה נמצא אמנם בשמים, אבל העבודה לקשר את עצמו עם מזל הנשמה - שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ובאופן ד"לא בשמים היא".

ו. ההוראה מזה בנוגע לפועל:

כאשר יהודי יודע ששבת זו היא "שבת חזון", על שם התחלת ההפטרה "חזון ישעיהו" [ששמו מורה על עניין הישועה], ויודע שבשבת זו "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" [כפי שכבר נדפס בספרי חסידות, וכפתגם הצמח-צדק שעניין שבדפוס הוא לדורות] - עליו להשתדל שהוא אמנם יראה את המקדש דלעתיד בפועל ממש, על-ידי זה שמקשר את עצמו עם שורש ומזל נשמתו למעלה.

זאת אומרת: אין לו להסתפק בזה שיודע שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו רואה את המקדש דלעתיד, והוא מסביר לו אודות עניין זה כו' - אלא עליו לדעת ש"מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד", ולכן צריך הוא בעצמו לראות זאת.

ישנה אומנם נתינת-כוח מנשיא דורנו, על-דרך העניין ד"הקב"ה עוזרו", כי "צדיקים דומין לבוראם" - אבל זהו עניין של נתינת-כוח בלבד, ואילו העבודה עצמה (ובענייננו: ראיית המקדש דלעתיד) צריכה להעשות על-ידי כל אחד ואחד באופן פרטי, ולא להסתפק בזה שיודע  שאצל נשיא דורנו ישנו עניין זה בתכלית השלימות.

ועל-דרך האמור לעיל בנוגע לדניאל והאנשים אשר היו עמו: אין הכוונה שראיית המראה היתה על-ידי דניאל בלבד, והוא סיפר להם אודות עניין זה - אלא גם האנשים אשר היו עמו ראו זאת באופן ד"מזלייהו חזו" - (על-כל-פנים), היינו, שמזל הנשמה שלהם ראה את המראה (וראייה זו פעלה עליהם בהיותם למטה).

ועל-דרך זה בנוגע לענייננו: אין להסתפק בזה שנשיא דורנו רואה את המקדש דלעתיד, אלא כל אחד ואחד צריך להשתדל לראות בעצמו את המקדש דלעתיד, מאחר ש"מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד".

 (קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, שבת חזון ה'תשמ"ב.
'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ב, כרך ד, עמ' 1944-1940 - בלתי מוגה)

משיח וגאולה בפרשה

משיח חסר-סבלנות לגאול את ישראל

כבר עברו את כל הבירורים והניסיונות

ההוראה לבני ישראל בדורנו זה, דור האחרון של הגלות - שמכיוון שעומדים בסיום הגלות ד"ערבות מואב" [לפי כל הסימנים בגמרא, ולפי מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו העיד כבר מלפני כמה שנים, שנשאר רק לצחצח הכפתורים, ו"לאלתר לגאולה", ומשיח עומד אחר כתלנו, וכו' וכו'] - מובן שעכשיו צריך כבר להרגיש בגלוי (לא הקושי של הגלות רחמנא-ליצלן, אלא) שעומדים "בעבר הירדן", נמצאים כבר בעלייה להיכנס לארץ-ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם".

ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם בנוגע להכנות לכניסתם בפעם הראשונה לארץ-ישראל (כשבני-ישראל היו עדיין "בערבות מואב") כבר נרגשה רק העלייה שבזה ("בעבר הירדן"), אף-על-פי שמשה ידע שהוא לא יכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל (מבלי הבט על תפילתו להקב"ה "ואתחנן אל ה' גו'"), ובמילא יכול להיות שהביאה לארץ לא תהיה ביאה נצחית, ויכול להיות שאחר-כך יילכו עוד הפעם בגלות.

ואחד הטעמים לזה הוא, כי משה הוא למעלה מעניין הגלות, ובמילא באם משה היה מכניסם לארץ ישראל, אזי לא היה יכול להיות גלות; אבל שלילת הגלות אז היה מצד הגילוי מלמעלה (מכוח משה) ולא מצד מציאות העולם עצמו. נשארת האפשריות לגלות. ולכן לא הכניסם משה לארץ-ישראל, שזה איפשר שתהיה אחר-כך גלות, ובני-ישראל יכניעו ויבררו הכוחות דלעומת זה, של סיבת הגלות, שזה פועל עלייה וגאולה נעלית יותר, גאולה שאין אחריה גלות (אפילו לא אפשריות לגלות) -

על-אחת-כמה-וכמה גלות זה האחרון, כאשר כבר עברו עבודת הבירורים בגלות, וכל הניסיונות עד לחבלי משיח, הדברים המבהילים הבלתי משוערים כלל וכלל (אפילו לאומות העולם) שאירעו בדורנו זה, היה לא תהיה, לא תקום גו' - הרי דבר ברור ופשוט, שעכשיו הוא איך שבני-ישראל נמצאים "בעבר הירדן", ונכנסים מיד לארץ ישראל, ביחד עם משה רבינו כפשוטו ממש (כפי שביקש בתפילתו "ואתחנן אל ה' גו'") בגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות, על-ידי משיח צדקנו.

שהוא עומד ומצפה חסר סבלנות לרגע שייגאל את בני-ישראל מהגלות, וזה יכול להיות תיכף ומיד ממש, ועד כדי כך שהגמרא אומרת שמשיח "יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו (משיח) שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" (שרי חד נגע ומקנחו וקושרו ואחר-כך מתיר האחר כו' ואינו מתיר שני נגעים יחד דסבר איבעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירות שני נגעים).

ועל-אחת-כמה-וכמה שלאחרי כל העבודה דבני-ישראל בהתאם ל"בקולו תשמעו", הרי בוודאי שמשיח בא "היום", ויתירה מזו - מכיוון שבוודאי עשו בני-ישראל תשובה, הרי ישנה ההבטחה ופסק-דין ברור ש"מיד הן נגאלין", ולא עיכבן אפילו כהרף עין, ובפרט שבוודאי המצב הוא ד"זכו", ובמילא בא משיח "ארו עם ענני שמיא".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, תשעה באב (נדחה) תשמ"ח. 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח, כרך ד, עמ' 120-119)

ניצוצי רבי

"כמצווה עלי מפי כ"ק שליט"א"

"תודתי העמוקה על שכ"ק שליט"א הואיל בטובו לשלוח לי את המאמרים הנדפסים מפורים האחרון של כ"ק רבנו הקדוש נבג"מ זי"ע, עלי אדמות", כותב הרב לנדא ז"ל אל הרבי * "מצורף בזה קונטרס שהוצא-לאור זה-עתה, ומהנכון ביותר וביותר שימלא וישלים הרשימת-דברים שבסופו, שהרי היה באותו מעמד, וזכות הרבים תלוי בו", כותב הרבי אל הרב לנדא ז"ל * רשימה שלישית

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

מאז פורים תש"ל, כשהרבי החל במאבקו הידוע לתיקון "חוק השבות", בשאלת "מיהו יהודי", החל גם מאבק על דמותה של הרבנות הראשית בארץ. באותן שנים אנו מוצאים (בין השאר, בדיווחיו השוטפים של הרב אפרים וולף ז"ל) את הרב יעקב לנדא ז"ל נוטל חלק פעיל, על-ידי הפעלת השפעתו וקיום פגישות עם גדולי התורה ועולם הרבנות.

לימים היה הרב לנדא הנואם המרכזי בכינוס הגדול לתיקון חוק "מיהו יהודי", שנערך בחורף תשמ"ג, כשהוא מביא את דבר הרבי כי העניין הוא בבחינת "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל".

בא לשידורים מההתוועדויות

באגרות-קודש (כרך יד, עמ' רנג-רנה) יש מכתב ארוך ששיגר הרבי לרב לנדא "במענה על מכתבו מנר חמישי דחנוכה, בו כותב על דבר השיחה וההצעה ביחד עמה" בנושאי הדת והרבנות בארץ-הקודש.

כותב השורות זוכר משנות ילדותו את הרב לנדא מגיע לבית-הכנסת חב"ד ברח' הרב קוק, להאזין לשידורים החיים מהתוועדויותיו של הרבי. בל"ג בעומר תשמ"ג התקיימו בבית-מדרשו שברח' יחזקאל כינוס ותהלוכת ל"ג בעומר, כאשר הוא בעצמו נושא דברים לפני המשתתפים.

כשהכריז הרבי על תקנת לימוד הרמב"ם אימץ הרב לנדא תקנה זו ולמד רמב"ם מדי יום ביומו.

היה חבר בית-דין רבני חב"ד ועל-פי הוראת הרבי התקיימו (לפחות כמה) ישיבות של בית הדין, בביתו בבני-ברק.

שלושה בחורים מקנדה

בקיץ תשט"ז כותב הרבי לרב לנדא:

בשבוע העבר ביקרוני שלושה בחורים מקנדה - בעברם דרך פה בנסיעתם לביקור באה"ק ת"ו, והרשיתי לעצמי לתת להם כתובת כבוד תורתו ובהערה, שעל-ידו יוכלו לבוא בקשר עם אלו שמהם ידוע המצב בהנוגע להחינוך ולהנוער, באותם הפרטים שאחרים ירצו להעלים מהם. ואף שראיתים רק פעם אחת, אבל משפחתם ממשפחות אנ"ש, ובאמריקה - הרי גם אברכים בסוג יראי-שמים הם. ולו ידעו יותר עניינים וגם יותר מערך העניינים - היו יראי-שמים עוד יותר.

קשר אישי וקירובים לבניו

באגרותיו של הרבי לרב לנדא (בעיקר בשנים הראשונות) מופיע ביטוי כמו זה דלהלן (אגרות-קודש, כרך ב, עמ' קכח): אפ[רוש] ש[לום] כ[ל] ב[ני] ב[יתו] שי' אף כי בלתי מכירם" וראה גם שם עמ' רפב.

לימים ביקרו אצל הרבי בניו של הרב לנדא, בנו הגדול הגה"ח רבי משה יהודה לייב לנדא (בחודש תשרי תשכ"ג) ובנו הגה"ח רבי חיים-אליהו לנדא (בחודש תשרי תשכ"א) וזכו לקירובים גדולים.

גם חתנו, הרב קרול, ששימש רבו של המושב חמד, זכה לבקר אצל הרבי פעמים רבות ולהעביר שליחויות שונות מהרבי לחותנו הרב לנדא.

"מכמה וכמה טעמים יש להשתדל שגם בנו הצעיר של הרה"ג וכו' וכו' הר"י שי' לנדא ימשיך במשרתו כבעבר במסגרת תו"ת [=תומכי-תמימים] וכיו"ב" - כתב הרבי להרב אפרים וולף בבין-המצרים תשכ"ז ('תשורה' הלפרין, י"ד בתמוז תשס"ב, עמ' 68).

בז' אייר תשכ"ז (שמועות וסיפורים עמ' 323) כותב הרב לנדא לרבי: "אינני זוכר אם שלחתי על-ידי בני שי' בהיותו אצל כ"ק עניין קצירת השמורה, ומספק אכתוב בזה".

שיגור כתבי אדמו"ר מוהרש"ב הנדפסים

חלק מרכזי מאוד בקשר ובחילופי המכתבים בין הרבי לבין הרב לנדא עסק בכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע. בט"ז טבת תש"ח (אגרות-קודש, כרך ב, עמ' רפב) כותב לו הרבי:

מוסגר-פה קונטרס לי"ט כסלו שנה זו [=דיבור-המתחיל ויחלום תש"ח] כמדומה שזהו [=מיוסד על] ממאמרי אדנ"ע שלא נתפרסמו עד-עתה [=להבין ההפרש תרנ"ה]. - הערות בשולי הגליון הן שלי.

ובכ"ו במרחשוון תש"ט (אגרות-קודש, כרך ג, עמ' יד):

רשום בזכרוני שאני הצדיק בכתיבת מכתבים שבינינו, כי לא ענה על מכתבי האחרון שכתבתי אליו וגם לא אישר קבלת מאמר אדמו"ר נ"ע "ויחלום והנה סולם" (נדפס בקונטרס נב) ששלחתי אז אליו.

ועל של עתה באתי להסגיר-פה קונטרס החלצו רנ"ט שזה עתה הוצא-לאור ובטח יאשר את קבלתו.

"לוטה פה מאמר מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע  אשר בטח יעניין אותו" - כתב הרבי בי"ד במרחשוון תשי"ב.

ובב' בניסן תשד"מ ('היכל מנחם', כרך ג, עמ' פג-פד) כותב לו הרבי:

היום הביאו מבית הכריכה "ספר המאמרים - ליקוט" ממאמרי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב (נ"ע) - שלא נדפסו עד עתה, ומצורפים בזה.

בספר המאמרים אעת"ר (ע' נו) - נדפס מגוף כתי"ק, ובספר המאמרים-ליקוט ממאמרי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ע' סט, עח - לאחר יציאת מצרים: כנראה הכוונה יציאה משעבוד מצרים - עליו נאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, בר"ה שלפני אמירת החודש הזה (ר"ה יא,ב).

וכך למעשה היה במשך כל השנים - ראה לקט של מכתבי הרבי אליו בספר 'מקדש מלך', כרך א, עמ' 276-272.

"הרי היה באותו מעמד"

בשלהי חודש אדר שני תש"ל (אגרות-קודש, כרך כו, עמ' שע) ראה אור קונטרס ובו שלושה מאמרים של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ("זכור גו' עמלק", "והיה כאשר ירים משה", "ראשית גויים עמלק") משנת תר"פ (פר"ת). בהוספה לקונטרס נדפס שם: א) קטע ממכתב (שכתב אחד החסידים שנכח באותו מעמד), המתאר את ההתרחשויות בהתוועדות פורים תר"פ, ב) רשימה קצרה (מאחד השומעים) משיחות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהתוועדות האמורה.

בי"א ניסן תש"ל שיגר הרבי מכתב אל הרב לנדא וכתב לו בשוליו:

מצורף בזה קונטרס שהוצא-לאור זה-עתה, ומהנכון ביותר וביותר שימלא וישלים הרשימת-דברים שבסופו, שהרי היה באותו מעמד, וזכות הרבים תלוי בו.

הרב לנדא אכן נענה ושיגר פרטים מזיכרונו במכתב מב' דראש-חודש אייר תשל"ז ('שמועות וסיפורים', כרך א, עמ' 346-343).

"אביע את תודתי העמוקה"

בחודש כסלו תשכ"ז - במלאות יובל שנים למאמר שאמר הרבי הרש"ב בי"ט בכסלו שנת תרע"ז (עזרת) - הורה הרבי לפרסם את המאמר (בערב חנוכה של אותה שנה). הרבי משגר את המאמר במיוחד אל הרב לנדא (אגרות-קודש, כרך כד, עמ' 203) וכותב לו:

על יסוד הוראת חז"ל, מילתא אלבישייהו יקירא,  מצורף בזה מאמר דא"ח מכ"ק אדמו"ר נשמתו-עדן שהוצא-לאור ימים אלו.

בי"ז בטבת תשל"ב כתב הרב לנדא אל הרבי כי במהדורת 'המשך' תרס"ו "הנדפס, ישנן טעויות כאלה המפריעות ללימוד לדוגמה:...." ('שמועות וסיפורים' עמ' 354). היה זה בהמשך למכתבו-בקשתו של הרבי משנת תשל"ב - שהתפרסם ב'התקשרות' גליון מז (ח"י  בסיוון תשנ"ה) עמ' 13.

ובי"ז בכסלו תשל"ז כותב הרב לנדא לרבי:

"כ"ק שליט"א

היום קיבלתי בשמחה את המהדורא המתוקנת מהמשך תרס"ו ואני מביע את תודתי העמוקה לכ"ק אדמו"ר שליט"א על הואילו למסור שישלחו לי מהדורא זו" ('שמועות וסיפורים' עמ' 357).

"הלוואי ואזכה עוד בחיי"

כך פתח הרב לנדא את מכתבו לרבי מב' דראש-חודש אייר תש"ל (כששהה בנאות-דשא "מלון הבורסה על-יד קריית צאנז"):

"תודתי העמוקה על שכ"ק שליט"א הואיל בטובו לשלוח לי את המאמרים הנדפסים מפורים האחרון של כ"ק רבנו הקדוש נבג"מ זי"ע, עלי אדמות. כל מאמר מכ"ק רבנו שרואה אור בדפוס גורם לי שמחה עמוקה והלוואי ואזכה עוד בחיי לראות את ההמשך בשעה שהקדימו - בעת"ר - יוצא לאור בדפוס, כי לי היה הדיבור מפי קודשו זיע"א, שמאוד היה רוצה שהמאמר [=המשך] בשעה שהקדימו יועתק לרבים (אז כמובן היתה הכוונה להקטוגראף)".

ואכן, זכה הרב לנדא בחייו לראות את המשך המאמרים מודפס. בשנת תשל"ז הדפיס הרבי את 'המשך' תער"ב הנ"ל ("בשעה שהקדימו"). היה זה במהלך התוועדות בכ' בכסלו שבמהלכה ביקש הרבי מכולם להשתתף בהדפסה.

כסף מינלן?

שנים רבות קודם לכן, בשנת תש"ו ('אגרות קודש' כרך ב' עמ' קמז), כותב הרבי לרב לנדא:

בנוגע להמשך בשעה שהקדימו תרע"ב, דיברתי איזה פעמים עם אנ"ש פה, אבל מה תועלת בהדיבור וההדפסה כרוכה בהוצאה של עשרת אלפים דולר לערך, ומי יתן את הכסף? כי מובן שאין לקוות להרבה קופצים על הספר.

זה היה במענה למה שכתב הר"י לנדא: ששמעתי אני מפי קודש-הקדשים רבנו נבג"מ זי"ע, שאמר בפירוש: איך וואלט זייער וועלן אז דער בשעה שהקדימו ע"ב זאל ארויס, אז עס וואלט זיך געפינען ווער עס זאל עס קופירון (או אולי: שרייבן צום קאפירן) [=עז חפצי שה'בשעה שהקדימו' ע"ב ייצא-לאור כשיימצא מי שישכפלו (או אולי: יעתיקו לצורך שכפולו)]. ואמר את זה בצער, והיום כשמדפיסים הכל, הלא חובה לקיים רצון קודשו.

"כמצווה עלי מפי כ"ק שליט"א"

בכ"ה במנחם-אב תשכ"ח ('שמועות וסיפורים', עמ' 335) מתנצל הרב לנדא "אם אמנם חלה הפסקה ארוכה בכתיבתי... אתאמץ בזה לתת את ההמשך ממכתבי האחרון..."

את מכתבו מחודש אייר תש"ל הוא חותם (שם, עמ' 346): "זהו מה שנשאר בזכרוני והנני רושם כמצווה עלי מפי כ"ק שליט"א".

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת-קודש
ז' במנחם-אב

ב'שבת חזון'1 לובשים בגדי שבת2.

שבת-קודש פרשת דברים
ח' במנחם-אב, 'שבת חזון'

שחרית: בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים3.

לימוד תורה: בהתוועדות שבת חזון, ערב תשעה באב ה'תשמ"א (כקביעות שנה זו), בתחילתה, אמר הרבי: כיוון שהיו התוועדויות בשבתות שלפני-כן, חייבים להתוועד גם השבת, כדי שלא תהיה 'אבלות דפרהסיא' בשבת, אבל "מהיות טוב..." יאמר דברי-תורה "מהמותר בתשעה באב בלבד"4.

וכן כתבו בלוח כולל-חב"ד: "אחר חצות (12:45 באזור המרכז) נכון ללמוד רק דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיה, ומדרש איכה".

אמירת שיעורי חת"ת,  רמב"ם,  וענייני בית הבחירה  היום: לכתחילה - לפני חצות היום (כנ"ל). בדיעבד - (חומש ותהילים) עד השקיעה5.

בשבת זו עורכים 'סיום' עם סעודה6.

מנחה7: מקדימים אותה מהרגיל בכל שבת, כדי שיספיק הציבור לאכול את הסעודה המפסקת. אין אומרים 'צדקתך'8. למעשה - לא נהגו לומר פרקי-אבות9.

סעודה המפסקת10:

נאכלת עם בני-הבית כסעודת-שבת רגילה (ללא ההגבלות דסעודה זו בחול), אבל חייבים לסיימה לפני השקיעה (באזור המרכז: 7:26). מותר לאכול בשלושה, ולברך בזימון.

גם רחיצה וסיכה אסורים החל מהשקיעה, אך דיני אבלות אינם חלים עד צאת השבת11.

אסור להכין את נעלי תשעה באב או את הקינות או להביאן לבית-הכנסת (וכמו-כן לפשוט בגדי שבת או לחלוץ נעליים) עד צאת השבת, משום הכנה משבת לחול. החולץ נעליו בביתו, לאחר צאת השבת, לפני לכתו לבית-הכנסת, וכן אם מחליף את בגדיו בביתו - יאמר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויברך לבני-ביתו 'בורא מאורי האש'11* (ומה טוב אם כל אחד יעשה כן, והגבאים יאחרו את זמן תפילת ערבית כדי שיספיקו לבוא לבית הכנסת)12.

נשים שאינן מתפללות יזכרו שלא לעשות מלאכה בטרם יאמרו "ברוך המבדיל...".

יום ראשון
תענית תשעה באב13

מוצאי שבת: מסירים את הפרוכת [וכיסויי הבימה ועמוד-הש"ץ], והש"ץ אומר "ברוך המבדיל...", וחולץ נעליו קודם ברכו. הציבור חולצים את נעליהם אחר ברכו14.

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה15.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר16.

בשמונה-עשרה אומרים 'אתה חוננתנו'. לאחר מכן - אחר שמונה-עשרה - קדיש תתקבל.

מברכים (מי שלא בירך עדיין, או אם יש מהשומעים מי שטרם יצא בברכה זו) "בורא מאורי האש", ומביטים באבוקה כנהוג, ואין מבדילים על הכוס20.

יושבים17 על הארץ18 (בהפסק איזה דבר19) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר20. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן21.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבילות יותר מדאי22.

אחר הקינות - 'ואתה קדוש', קדיש שלם ללא תתקבל. עלינו, קדיש יתום20.

אבל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות23.

נפטרין לבתיהם ללא אמירת 'שבוע טוב' (וראה להלן, לאחר תפילת שחרית, פרטי איסור 'שאלת שלום' בתשעה באב).

תלמוד תורה:

"אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה... משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"24 - חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה"25.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב - נח סע"א)26.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)27.

"בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום - לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית28 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום - נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב"29.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר30.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש26.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב - רק עד קשרי האצבעות31. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים - מותר32.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"33 עד למחרתו34.

בשחרית35 אין מניחים טלית ותפילין36. אין אוחזין את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע37.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן - כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו - אמר תהילים וכיוצא בזה38.

הש"ץ39 אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו - חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" - אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם - אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'40.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו...". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים41 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש42. הפטרה בירמיהו (ח,יג - ט,כג) "אסוף אסיפם"43.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה26.

אמירת כל הקינות44. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'26. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'45.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות46. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות20.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום47.

שיעורי תורה48:

אמירת תניא היום: לכאורה - אין בזה הגבלה49, ובכל זאת עדיף לומר את השיעור היומי לפני מנחה26 (השלמה - מצאת הכוכבים, כרגיל).

אמירת תהילים וחומש דחת"ת היום: רק לפני מנחה50 ואילך (השלמה - מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום51.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום52 (השלמה - מצאת הכוכבים)53.

עד חצות היום54 (12:45 באזור המרכז), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה55. ואין יושבין על הספסל56.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"57.

מנחה:

תפילת מנחה - בשעה מאוחרת יחסית58.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) - נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה59.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות60). שיר-של-יום61. אין כאלוקינו62, וכל השיעורים (כולל: חת"ת63. וענייני בית הבחירה64) השייכים לשחרית65. ואחר-כך26 סדר תפילת מנחה20: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'66. שכח 'נחם' - אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח - אינו חוזר20. שכח 'עננו' - יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'40.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפים - לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק67). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום20.

לאחר מנחה68, (קודם השקיעה69) מניחים תפילין דרבנו-תם70 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות71.

סיום הצום באזור המרכז בשעה 7:51 בערב72.

מוצאי הצום: "כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"73. הנטילה - לפני קידוש לבנה74. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה20. מבדילין על הכוס - "הנה א-ל ישועתי"75, ברכת הגפן ו'המבדיל' בלבד (ללא נר ובשמים), ומקדשין את הלבנה.

יום שני
י' במנחם-אב

עדיין אין אוכלים בשר ואין שותים יין, וכל הדברים הנוהגים בתשעת הימים76 [כולל ברכת שהחיינו] אסורים עד חצות יום העשירי באב20.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך77.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב78.

כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב... הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות... וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור - לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועינים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה - חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים79.

"אם יתעכב חס-ושלום משיח בימים הבאים, ימשיכו בעריכת 'סיומים' גם בימים שלאחרי זה, עד חמישה-עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' - הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים - לקשר את ה'סיום' - "יומא טבא לרבנן" - גם עם סעודה והתוועדות.

"ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני-כן - שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקומות שאליהם הפירסום לא הגיע - שיגיעו לשם ויפעלו לעשיית 'סיומים' גם שם, ולהוסיף ב'משפט' וב'צדקה' בכלל"80.

הנוסעים למקומות שונים לאחר תשעה באב בכדי לדבר עם יהודים אודות יהדות בכלל ואודות תשעה באב בפרט - ייקחו עמם קופת צדקה (במקום להאריך בדיבורים לעורר על נתינת הצדקה) שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל. וכן 'ייקחו' עמהם דברי-תורה מעניינא דיומא שניתן לומר בעל-פה באותיות המתאימות לשומעים (ללא יצירת רושם שבאים לספר להם דבר שאינם יודעים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין באים לעוררם לתקן הנהגתם), בדרכי נועם ובדרכי שלום81.

פעם אמר הרבי: "עניינים הטובים (דתורה ומצוות וכו') שנעשו בשלושת השבועות - יש להמשיך בהם גם אחר תשעה באב, כדי לזרז הגאולה כו'. וגדול זכותו של חודש מנחם-אב, כזמן מסוגל (מזל אריה) לתוספת בעבודת ה'"82.

יום ששי
י"ד במנחם-אב

בקריאת שמו"ת קוראין את עשרת הדברות ב'טעם התחתון'83.

----------

1) "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" - 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132. "וזה צריך לעורר אצל כאו"א הוספה ב'משפט' וב'צדקה' (ובשבת - באופן המותר בשבת)" - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

2) ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדמוה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדמוה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.

הטעם - כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים - נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל - גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (שו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

3) כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 53.

4) ברמ"א סו"ס תקנג כתב "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בתשעה באב, ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי-אבות"  [וצ"ב הרי דברי מוסר הם, המותרים אפילו לאבל (מאירי מו"ק כא,א. שדי חמד מע' אבלות אות כה). ואולי מפני שהלימוד הוא ברבים (עיין טור סו"ס שפד בשם הרא"ש)]. במג"א שם מביא מכנסת הגדולה, שאוסר בתשעה באב שחל בשבת ומתיר בערב תשעה באב, ומסיים "ולי נראה להחמיר בשניהם, דהא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב". מאידך הט"ז שם תמה על המנהג, בקל-וחומר מבשר ויין אז שהיא חובה, וכן מקריאת התורה במנחה ואמירת קרבנות מסדר היום "ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת... והמנהג שלנו שכתב רמ"א... צ"ע. ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו". הבאה"ט והפרמ"ג הכריעו כהרמ"א, ועד"ז בקיצור שו"ע (קכה,ד), וראה בס' ת"ב שחל בשבת עמ' עז ובנטעי-גבריאל בין המצרים ח"ב פרק צב. והרבי כתב על הרמ"א (בלקוטי-שיחות דלהלן הערה 9 ) "וכ"ה המנהג בכ"מ" וכן נהג לחומרא כמסופר כאן, אם-כי לא פסק כדעה זו, כדלהלן שם.

5) כיוון שמדינא (ועקרונית - אף ממנהגא) מותר, והרי אפילו בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן. וכמבואר שם, בתניא אין הגבלה דת"ב, וא"כ ניתן להשלימו בלילה. וכן ענייני בית הבחירה, ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כלהלן הערה 64).

6) וזאת בקל-וחומר מתשעה באב שחל בשבת, שההוראה עליו מופיעה בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733. אלא שאם הוא אחר חצות, הרי לפי האמור לעיל רצוי לעשות סיום רק על מסכת מועד-קטן.

7) מסתבר שהסיבה לאריכות הקטעים בקריאת-התורה במנחת שבת ובימי שני וחמישי בפרשת ואתחנן, היא מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב"בית פעור". וע"ע.

את פרקי המשניות שאומרים בעלי חיובים ויארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, בקל-וחומר מהמובא להלן ע"י ציון 29 שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.

8) שו"ע ר"ס תקנ"ט - ולפלא שנשמט מלוח כולל-חב"ד.

9) ראה לעיל הערה 4. בשיחה מוגהת (לקוטי-שיחות כרך יט עמ' 43 הע' 53, השיחה יצאה לאור לראשונה כקונטרס שבועי בשנת תשל"ח, שבה חל תשעה באב בשבת) נטה הרבי להכריע כדעה שצריך לומר פרקי-אבות בתשעה-באב (וכל-שכן בערב תשעה-באב) שחל בשבת, "ובפרט למנהגנו ליזהר מכל עניני חשש אבלות בפרהסיא בשבת... ואולי יש לדייק גם מלשון אדמוה"ז בסידורו 'כל שבתות הקיץ'".  אולם בהתוועדות מאוחר יותר (שבת חזון, ערב תשעה באב תשמ"א הנ"ל, הנחה בלה"ק סכ"ז) הודיע הרבי שלא יאמר פרקי-אבות ברבים כדי שלא להכריע בזה, וכל אחד יכריע לעצמו. לאחר מכן, בש"ק נחמו (הנחה בלה"ק סכ"ו) אמר, שכדי שלא לעשות חילוקי מנהגים בישראל, גם אלה שלמדו פרקי-אבות בשבת שעברה, ילמדו אותו פרק פעם נוספת בשבת נחמו. וכן הוא בפשיטות בשיחת שבת נחמו בסה"ש תנש"א סו"ס י"א "שלומדים בפרקי-אבות דשבת זה - פרק שלישי". ואף בלוח כולל-חב"ד לא נזכרו פרקי-אבות השבת, ובשבת נחמו - פרק ג.

10) בלוח כולל-חב"ד כתב: "אוכל בשר ושותה יין [שו"ע סי' תקנ"ב ס"י], ומכל-מקום ישב בדאבון-נפש  [מג"א, מהרוקח וש"ל] ולא ישב בסעודת חברים [מג"א]", וכמה אחרונים נחלקו ע"ז (ראה שע"ת, משנה ברורה, מנהג ישראל תורה כאן) כי מי שרגיל לסעוד עם מיודעיו ונמנע מכך הפעם, ה"ז כאבילות דפרהסיא בשבת. ולדידן שאין סעודה ברבים בכל שבת, לכו"ע ישב רק עם בני-ביתו. ולעניין  השמחה - בס' דרכי חיים ושלום אות עת"ר מסופר [על הרה"צ וכו' בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש] שהיה מאריך בסעודה שלישית באמירת ד"ת בלי שום היכר מבשאר שבתות, ומביא שם מספרו שער-יששכר מאמרי חודש תמוז אות טו שבזה מתחזקים כהכנה לגאולה ובפרט בכוח השבת, כדרך תלמידי הבעש"ט, עיי"ש בארוכה.

11) רמ"א סי' תקנג ס"ב, ומשנה ברורה שם ס"ק ו ש"אסור לשום סימן אבילות בשבת" וגם לאחר זמן צאת השבת, עד שיאמר ברוך המבדיל, משום קדושת תוספת שבת - פסקי תשובות סי' תקנג סוס"ק א.

11*) המשנ"ב בביה"ל סו"ס רצו מסתפק אם נשים חייבות בברכת האש,  מאידך הברכי יוסף וכמה אחרונים פסקו שחייבות בזה, והוכיחו שכן דעת הריטב"א והכל-בו (ראה נטעי-גבריאל ע"פ שחל בשבת פל"ח הע' יז וש"נ), ובכל אופן רשאיות לברך (קצות-השולחן סי' צו בבדה"ש ס"ק יב). לכן מי שלא ברך לה בעלה, עדיף שתברך לעצמה.

12) שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק סב ס"מ, פסקי תשובות שם.

13) בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה רק ב)  לבריאים (שבגלל המגפה ר"ל היו חייבים גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מעונה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד ס"ק ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וצ"ב אם יש בידי אלה הפוסקים לאכול בשיעורין איזו הוראה או מסורת ברורה. וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה בת"ב, אומרים [שיר המעלות - כיוון שא"א תחנון] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

14) לוח כולל-חב"ד.

15) עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג - ספר-המנהגים עמ' 46.

16) שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, כשיש 'חיוב', מדליקים היום וגם מחר כרגיל. [בקיצור שו"ע סי' קכד ס"ב ובמשנ"ב סי' תקנ"ט ס"ג, מא"ר בשם מהרי"ל, כתבו "אין מדליקין נר תפילה". אבל במהרי"ל עצמו ס"ע רמז איתא: "נהגינן שלא להדליק נר בביהכ"נ בט' באב כי-אם נר אחד [ובשינויי נוסחאות בעמ' רנ: ב' נרות] לחזן" וראה כה"ח ס"ק כו. כולם לא הבדילו בבירור בין ערבית לשחרית. וכן צ"ב אם יש הבדל בין ה' נרות כשיש חיוב (שיש בו תועלת לנשמה), לבין הנהוג כשאין חיוב* ב' נרות [שו"ע הקצר ס"פ כד] שהוא (רק) לכבוד ביהכ"נ**. בלוח כולל-חב"ד לא נעתק הנושא כלל, וכנראה הוא כנ"ל].

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ורצוי לגעת תמיד במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

 

*) באג"ק חט"ז עמ' יב מופיעה ההוראה לנהוג כן (רק) כשה'חיוב' עובר לפני התיבה. אבל בפועל בבית חיינו מדליקין ה' נרות גם לשבת ויו"ט וכו', ואולי מפני שה'חיוב' אומר אז קדיש, וע"ע.

**) בכל-בו סי' יז בשם הרא"ש כתב שמדליקים נרות בבית הכנסת לפני שייכנס אדם להתפלל שם, זכר למקדש. בס' כד הקמח מביא לזה סמך מהפסוק (ישעיהו כד,טו) "באורים כבדו ה'". בבמדב"ר (ד,כ) הובא בשל"ה מס' תמיד "ענייני תפילה" (דפוס אמשטרדם רנו, רע"ב) מדובר על "נר אחד שחרית ונר אחד ערבית". ובשו"ת מכתב סופר (למוהר"ר שמעון סופר מקראקא, ח"ב סי' א) כתב בארוכה בנושא משמעות הנרות (ועוד עניינים) בביהכ"נ, זכר למקדש.

17) היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' 'נוהג כצאן יוסף', ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל-בו וסדר-היום, עיי"ש.

18) באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות-שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שם שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב). על מושב הרבי במכונית היו מניחים דף עץ.

19) לוח כולל-חב"ד. המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג מברכ"י שם ס"ק ח בשם מהר"ש שער-אריה. אמנם הכף-החיים שם ס"ק לט דן להקל לשבת ע"ג קרקע מרוצפת, ומבאר בזה מנהג מהרי"ל (בהוצאת מכון-ירושלים עמ' רנד. רנו. וכ"כ במקור-חיים לבעהמ"ח חוות-יאיר סי' תקנ"ט ס"ג) שישב בת"ב על הקרקע ממש. ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט כתב, שלמנהגם יושבים אבלים על הקרקע ממש (ועיי"ש ח"ה עמ' 582 סט"ו), וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

20) לוח כולל-חב"ד.

21) רמ"א סי' תקנ"ט ס"א. כנראה לא כל הפרטים שברמ"א שם ובבמנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רנא) נהוגים אצלנו.

22) וראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'... ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'...".

23) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

24) שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

25) "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדמוה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" - ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר - ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

26) ספר-המנהגים.

27) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733).

28) אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

29) אג"ק חלק יא עמ' שו. ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית או אישית. וב'רשימות' חוברת קנו עמ' 8 כתב ע"ז 'איני יודע'. מלשון מכתב זה ברור, שה"ה לכל השיעורים הקבועים שאדם נוהג ללמוד בכל יום. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, וגם שם הלשון "כל השיעורים".

30) בספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11 מסופר, שחזרו על המאמר גם בליל ת"ב אף שאינו עוסק בעניינא דיומא. ולהלן שם בעמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וצע"ק בהאמור ב 'רשימות' חוברת ד עמ' 6, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. ועד"ז במש"כ בס' 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 25.

31) ספר-המנהגים עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "כן הורה גם-כן כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויש לומר אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות, ועל-דרך מה שכתוב בשו"ע רבנו מהדורא בתרא סו"ס ד, ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" - אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 16.

32) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

33) סידור אדמוה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל. וראה השקלא-וטריא בזה בספרים שהובאו בשדי-חמד, פאת-השדה, אסיפת-דינים, בין-המצרים ס"ב ס"ק ט [בהוצאת קה"ת: כרך ח' עמ' א'תשס"ה] - ספר-המנהגים שם. וראה בארוכה בס' חקרי-מנהגים עמ' קפה ואילך (גם בקשר להערה הבאה).

34) הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל - ספר-המנהגים שם.

35) ולכאורה כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 30), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

36) לוח כולל-חב"ד, משולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. ובס' 'ציצית הלכה למעשה' (תשנ"ה) פי"ב הערה 57 העיר, שכיוון שע"פ קבלה צ"ל לבישת טלית ותפילין וברכותיהן בתשעה באב כרגיל בכל יום, הנה אף שרק האדמו"רים עצמם נהגו בזה כמבואר בספר-המנהגים, הרי טלית-קטן שהוא בצינעא והכל לובשין אותו, אולי יש מקום לברך עליו לדידן בשחרית. ואפילו ע"פ נגלה - ראה משנ"ב תקנ"ה ס"ק ב מס' פתחי עולם. ובפועל לא נפוץ לברך. וע"ע.

בישיבת תו"ת בצרפת נמנעו - עד חצות היום - מלהוציא את הציציות החוצה (וכ"כ בלוח דבר-בעתו) אבל בד"כ לא נפוץ בין אנ"ש להיזהר בזה.

37) מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

38) משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6.

הרבי לא אמר תהלים באותו זמן, אלא (כפי המסופר - וחלק מהווידיאו): בשנים הראשונות קרא ברשימות הצמח-צדק. בשנות הלמ"ד היה מביא סידור וקינות ועוד משהו. בשנים תשל"ב ותשמ"ט עיין בסידור. בשנת תשל"ה עיין גם בקינות.

39) ראה לעיל הערה 16 בקשר לנרות בעמוד הש"ץ.

40) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה.

41) מי שאינו מתענה - ישתדל (אם אפשר - באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

42) וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדמוה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח שאין להפסיק בקדיש  בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנט שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם).

43) רמ"א סי' תקנט ס"ד.

44) לאמירת פיוט 'אלי ציון' - נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ). כמדומה שחוזרים פזמון 'אלי ציון' רק בסופו.

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

45) אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [וכיוון ש"התחילו בשעה 8, לא יאוחר מ-8:30" ('רשימות' חוב' קנה עמ' 7), הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל - ספר-המנהגים עמ' 48.

46) בספר מהרי"ל - מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

47) שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

48) נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חומש דחת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' - מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י - כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

49) ראה לעיל ציון 30.

50) מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית" ניתן היה להבין שהכוונה גם לתהילים, אבל מהמסופר בס' המנהגים על אדמו"ר מהורש"ב שהיה אומר תהלים בשעה שהתפללו הציבור שחרית, מוכח לכאורה שגם בתהלים אין הגבלה. מאידך עיין במענה הרבי שבס' 'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 312, שהרבי בתוך שבעה נמנע מלומר שיעור תהלים לפני התיבה משום שתהילים ענינו גם נעימות וזמירות שהוא ענין של שמחה, ומקשר זאת עם אמירת תהילים בת"ב, ע"כ. ולפ"ז מתירין תהילים במנחה רק בגלל "סדר היום", ובשחרית ההיתר הוא רק על חולה וכיו"ב. וע"ע.

51) כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.

52) והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ - ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו בהערה 27) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד').

53) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם ללפני מנחה - ראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). ואולי מפני שענייני בית-הבחירה הם בגדר "בניין ביתי" שעיקר זמנו לפני תום יום ת"ב, לכן לא נדחו למוצאי היום.

54) ב'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א שבהערה 22: "כפי שראיתי על הרבי - הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

55) וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור-ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

56) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

57) ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

58) ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

59) כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

60) ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי-גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה.

אך כיוון שאין כאן עניין דהשלמת רמ"ח אברים (כבק"ש קטנה לצאת י"ח, וק"ש שעל המטה) אלא רק לומר הפרשה בתפילין (כמו בהנחת תפילין דר"ת בכל יום), אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד). וצריך ביאור מ"ט חוזר אצלנו הש"ץ 'ה"א אמת' בק"ש שבסדר התפילה בשבתות וימים-טובים בשחרית, אף שהוא לאחר זמנה. ואולי מפני שמהצד הרוחני צ"ל גם אז רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים.

61) לגבי אמירת 'בית יעקב', כההוראה בסידור אדמוה"ז בכל יום שאין אומרים תחנון, ניתן היה לומר שהדבר נכלל בהוראה לומר שיר-של-יום. אמנם בשער-הכולל (פי"א סעיף כג) הביא מס' סדר היום, ש"בית יעקב" הוא מעניין שיקבל הא-ל תפילתנו, "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אל ה'", וגם שיר המעלות שייך לקבלת התפילה. ולפי נוסח אדמוה"ז ביום שאין אומרים תחנון "כיוון שגמר תפילתו ואמר אשרי ובא לציון וגם קדיש תתקבל - שייך לומר 'ויהיו דברי אלה אשר התחננתי'", עכ"ד. וא"כ, לכאורה, כיוון שהיום אין אנו אומרים זאת מייד אחרי שחרית, אין מקום לאמירה זו. וע"ע.

62) מתחילים כרגיל "קוה אל ה'", עד "את עמו בשלום".

ברור, שאין מקום לומר [שוב, או כששכחו בשחרית] את המשניות (של האבל ויארצייט) דשחרית.

63) לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל הערה 30, אבל כאמור, מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית, וכדלהלן הערה 65  (ככל שביררתי, התניא שהיה הרבי אומר בזמנים מסויימים לפני שחרית לא היה השיעור היומי).

64) ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

65) ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדמוה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

66) מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

67) הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

68) הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 38) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

69) ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין - יניח גם אחרי השקיעה.

70) לעצם ההנחה בת"ב - "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" - ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

71) ספר-המנהגים, והאמירות - ה"ה מכלל סדר היום.

72) בלוח השבוע לי"ז בתמוז בסופו (גיליון תקע"ד) הובא מיומן פורים תשכ"ה שאמר הרבי שניתן להקדים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים. אבל בפועל לא נהגו כך במניין של הרבי כל השנים (בכל התעניות), ואולי היה אז מצב מיוחד למישהו.

73) "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" - ספר-המנהגים.

74) כמו במוצאי יום-הכיפורים - אג"ק חלק כ עמ' רפד.

75) כן נהג הרבי (וכן מנהגנו במוצאי יו"ט, כדעת הלבוש והפרמ"ג במשבצות ר"ס תצא, דלא כמנהג העולם - הובא בלקוטי מהרי"ח ח"ב פב,א וש"נ - שאם אין זו תחילת השבוע א"א פסוקים אלו. וכיוון שאין זו הנהגה מיוחדת למוצאי ת"ב, צ"ע מ"ט כתב בלוח כולל חב"ד להתחיל ההבדלה כמנהג העולם, הרי ביו"ט לא כתב כן).

76) בלוח כולל-חב"ד כתב "בין המצרים", אך למעשה נמנעים גם מלספר ולכבס, כמ"ש במשנ"ב וערוך-השולחן סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וסוף פרק פז).

77) כהוספה על האמור בש"ס סוף תענית בזה, משמעות המג"א או"ח רלח - לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

78) "ועי"ז תהיה מעלה נוספת - שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב... ש'כפול' קשור עם הגאולה" - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

79) ממכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ.

80) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

81) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.

82) משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, בלתי מוגה, שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 409-408.

83) שו"ע אדה"ז סי' תצד סעי' יא.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)