חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 574 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 574 - כל המדורים ברצף
כל אחד ואחד צריך לרשת את ה"חלק" שלו בארץ-ישראל
על-ידי אהבת הזולת זוכים לגאולה
ארגון האומות המאוחדות
פרשת פינחס
"אלא במקום תורה"
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 574, ערב שבת פרשת פינחס, ט"ו בתמוז ה'תשס"ה (22.7.2005)

דבר מלכות

כל אחד ואחד צריך לרשת את ה"חלק" שלו בארץ-ישראל

"גורל" בגשמיות - שעל-פיו נחלקה ארץ-ישראל - משתלשל מ"גורל" ברוחניות * לכל אחד יש דבר מיוחד שעליו לקיימו בזריזות ובהידור מיוחדים, "זהיר טפי", משום שזה עיקר עבודתו * הדרך לדעת מהו עניינו המיוחד - כאשר חש מניעות ועיכובים מיוחדים לאותו עניין * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע (פרשת פינחס) כתיב1 "אך בגורל יחלק את הארץ". היינו, שחלוקת ארץ-ישראל היתה על-פי הגורל, כדאיתא בגמרא2 ומדרשים3 "טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו", ועל-דרך זה בנוגע לכל שבט, החלק השייך אליו.

והנה, ידוע שכל העניינים הגשמיים נלקחים מהעניינים הרוחניים - שזהו כללות העניין דסדר ההשתלשלות, שתחילה ישנם העולמות הרוחניים, ומהם נשתלשל העולם הגשמי, כך, שהמציאות של כל העניינים שבעולם-הזה הגשמי היא בגלל שיש כדוגמתם בעולם הרוחני, ואדרבה, דווקא בעולם הרוחני היא אמיתית המציאות של העניין שנמצא למטה (מלבד יש הנברא בפועל, שבו ישנו יש האמיתי, כמדובר לעיל4).

וכמו כן בנוגע לעניין הגורל - שהסיבה לכך שישנו עניין הגורל בגשמיות בנוגע לירושת ארץ-ישראל, היא, מפני שישנו בעבודת האדם, בירושת ארץ-ישראל ברוחניות5.

ב. והעניין בזה:

אדמו"ר הזקן מבאר באיגרת-הקודש6 מאמר רז"ל7 "אבוך במאי הווי זהיר טפי", שכל נשמה ונשמה יש לה עניין מיוחד שצריכה לקיימו בזהירות וזריזות והידור יותר, ביתר שאת ויתר עוז, לפי שעניין זה הוא עיקר עבודתו, וכל שאר העניינים אינם אלא מצד זה שהתורה היא תורה תמימה ושלימה, שלכן, ביחד עם המצווה העיקרית, ניתנו לו גם כל שאר המצוות, והוא מחוייב בהם כמו כל בני-ישראל, שהרי תורה אחת לכולנה.

ומסיים אדמו"ר הזקן, שעניין זה "אינו בבחינת טעם ודעת מושג, אלא למעלה מבחינת הדעת... ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש", ועל זה נאמר8 "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".

והיינו, שהשייכות של עניין פלוני לנשמתו, שבעניין זה צריך להיות זהיר טפי, נוגע לא רק לכוחותיו הגלויים והעבודה שעל-פי טעם ודעת, אלא זה נוגע גם לפנימיות נשמתו, בחינת הגורל, שלמעלה מטעם ודעת.

ומבואר במקום אחר9 הבחינה על זה - שכאשר האדם מרגיש שיש לו כמה מניעות ונסיונות באיזו מצווה, שקיומה קשה לו יותר מקיום שאר המצוות, הרי זו הוראה שעניין זה הוא הוא העניין השייך לנשמתו על פי הגורל, ולכן מנגד על זה היצר-הרע בכל תוקף, כי הוא עניין הנוגע ביותר.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכל אחד בפרט, כן הוא גם בנוגע למקום ובנוגע לזמן - שבכל מקום ובכל זמן יש עניין שצריך לתקן בייחוד, וזאת, למרות שבהבנה והשגה לא מוצאים ביאור על זה, כיוון שזהו עניין שלמעלה מבחינת הדעת, עניין הגורל. וכאמור, הבחינה על זה היא - כאשר היצה"ר מנגד על זה בתוקף, שזהו הסימן שדווקא בעניין זה צריך להיות "זהיר טפי".

וזהו המענה לאלו ששואלים קושיות: מדוע תובעים הידורים בעניין פלוני, בה בשעה שבמדינה אחרת לא תבעו זאת? ומדוע דורשים מלחמה בעניין פרטי, שבמדינה אחרת לא לחמו נגדו? ודווקא על הכשלון בעניין זה מוצאים כמה מיני אמתלאות - הנה כיוון שדווקא בעניין זה רוצים לסור מדרך הישר, הרי זו ראיה שזוהי המצווה שצריך לתקנה, ולא עוד אלא ביתר הידור וביתר שאת. ומה שיש קושי בדבר - אין זו סיבה לוותר, אלא אדרבה, כיוון שזוהי הראיה שזהו עניין עיקרי, שנוגע יותר מכל שאר העניינים בעבודתו בתורה ומצוות.

ג. והנה, בעניין הגורל יש ב' דעות:

א) עניינו של הגורל הוא - בירור, וכמו בחלוקת הארץ לשבטים, שעניינו של הגורל היה כדי לברר איזה חלק שייך לראובן ואיזה חלק שייך לשמעון, ועל-דרך זה בשאר השבטים.

ב) עניינו של הגורל הוא - לא רק בירור, אלא גם קניין, היינו, שהגורל גם מקנה להם את חלקם (כמו שאר הקניינים שעל-ידם קונים קרקעות או אפילו מטלטלין), ואין צריכים לעשות קניין אחר.

וכפשטות דברי הגמרא במסכת בבא-בתרא10: "האחין שחלקו, כיוון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם" ("בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקנו אהדדי"), ופשטות הלשון - שאין צורך בקניין נוסף, כיוון שהקניין נעשה כבר על-ידי הגורל. וכמבואר דעות הרמב"ם והראב"ד11 ועוד12 בזה.

וביאור העניין בעבודה:

כאשר נקבע על-פי הגורל שעניין זה, מצווה או עבודה מיוחדת, ניתן לחלקו של פלוני - אין זה באופן שהגורל רק מברר שעניין זה שייך לחלקו, ואחר-כך מניחים אותו לשחות לבדו ("אליין שווימען") ולהילחם עם היצר-הרע, אף-על-פי שזוהי מלחמה חזקה ביותר, אלא הגורל גם מקנה, והיינו, שעל-ידי הגורל למעלה שעניין זה נפל לחלקו, קונה הוא את כל העניינים הקשורים עם מצווה ועבודה זו.

וביודעו שכבר ישנם אצלו בהעלם כל העניינים, וצריך רק להביא זאת מן ההעלם אל הגילוי - אזי נעשית עבודתו בשמחה יותר ובחיות, שהרי אין כאן ספק אם יקנה את העניין אם לאו, שהרי כבר הקנו לו את העניין מלמעלה על-ידי הגורל, והוא צריך רק להראות את המרות והבעלות שלו, שהוא ממלא בגלוי מה שכבר נפעל בהעלם על-ידי הטלת הגורל.

ד. וההוראה מזה:

כשם שכדי להיכנס לארץ-ישראל, הוצרכה להיות תחילה ההכנה לא רק על-ידי נתינת התורה מלמעלה, אלא גם קבלת התורה על-ידי המקבלים, ורק לאחרי זה היו יכולים לילך ולכבוש את ארץ-ישראל, "ארץ טובה ורחבה"13,

כמו כן כשנמצאים בגלות האחרון, וצריכים לילך אל הגאולה האמיתית, לכבוש את ארץ-ישראל, ארץ שבעה אומות במילואה, וכן ארץ ג' האומות "קני קניזי וקדמוני"14, עד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"15, "נחלה בלי מצרים"16, שגם היא תתחלק על-פי הגורל - הרי גם בשביל זה צריכה להיות הכנה והקדמה וכלי, על-ידי ירושת ארץ-ישראל ברוחניות17.

והרי בעניין זה יש לכל אחד החלק שלו, והיינו, שאף שיש לו שייכות לכל ארץ-ישראל כולה, שכן, בבואו לכל מקום בארץ-ישראל הרי הוא בא לארץ שלו, ומחוייב שם בכל המצוות התלויות בארץ, אף שאין זה חלקו בארץ, מכל-מקום, בחלקו בארץ יש לו עבודה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי", בהידור יותר, וכאמור, שכבר הקנו לו כל הדרוש לעבודה מיוחדת זו, ועליו רק להביא זאת מן ההעלם אל הגילוי.

וכאשר יעשה זאת יהודי אחד, שני ושלישי, הנה בצירוף כולם יחד ימשיכו - מלמעלה מעשרה טפחים למטה מעשרה טפחים - את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

* * *

ה. בנוגע לעניין חלוקת הארץ, ישנו לימוד נוסף, אשר, ככל ענייני התורה, נוגע הוא לכל הזמנים ולכל המקומות.

ובהקדם המוזכר לעיל (ס"א) שהעניין של ארץ-ישראל ברוחניות ישנו בכל זמן ובכל מקום:

ארץ-ישראל היא "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"18. ועניינה ברוחניות - שעבודת האדם היא באופן שמעמיד את עצמו במעמד ומצב שבד' אמותיו תהיה השראת הקדושה באופן תמידי, על-דרך ש"תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", והרי עניין זה ניתן ברשותו ובכוחו של כל אחד, מבלי שאף אחד יוכל להיות בעל-הבית עליו, ותלוי לגמרי בבחירתו החפשית של כל אחד ואחד.

ויש בזה העניין ד"אך בגורל יחלק את הארץ", היינו, שנוסף על כללות העבודה באופן האמור, הנה בזה גופא יש לכל אחד עבודה מיוחדת, כנ"ל.

ובעניין זה ניתוסף עוד סיפור19 - הסיפור דבנות צלפחד20, כמבואר במדרשי חז"ל21 שחיבת הארץ היתה אצל הנשים יותר מאשר אצל האנשים.

ו. וכמו כן מצינו קדימת הנשים לאנשים במתן-תורה - כמו שכתוב22 "כה תאמר לבית יעקב (אלו הנשים, ואחר-כך) ותגיד לבני ישראל",

וכן בעשיית המשכן - עליו נאמר23 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", על-ידי הלוחות שבארון24, שמזה מובן שהתכלית דנתינת התורה היא עשיית המשכן - כמו שכתוב25 "ויבואו האנשים על הנשים",

והרי התכלית דעשיית המשכן ("ושכנתי בתוכם") היא - לא רק עבודה רוחנית כפי שהיה במדבר, אלא גם אופן העבודה בבואם אל ארץ נושבת, בהכניסה לארץ-ישראל; וגם בעניין זה מצינו מעלת הנשים, שאצלן היתה חיבת הארץ יותר מאשר אצל האנשים.

ג' עניינים אלו - מתן-תורה, עשיית המשכן, וכניסה לארץ-ישראל - קשורים ("קייטלען זיך") זה בזה, והם המשך אחד:

התחלת כל הדברים הוא - מתן-תורה, כמאמר26 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי שהתחלת כל הדברים הוא קבלת התורה שקדמה לעולם ולטבע.

תכלית כל הדברים הוא - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, והוא עניין הכניסה ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלוקיך בה", דעם היות שבארץ-ישראל התחיל סדר הטבע, ל"ט המלאכות (החורש וכו'), עובדין דחול, מכל-מקום, הרי בכל העניינים צריך להיות נרגש אלוקות, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהוא עניין המשכת הקדושה בארץ הגשמית הלזו התחתונה, אשר, קודם גאולה העתידה הרי זה עניינה של ארץ-ישראל, ולעתיד-לבוא יהיה כן בכל הארצות, כמאמר רז"ל27 "עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות".

והממוצע בין התורה וארץ-ישראל (שעל-ידו נמשכת התורה בענייני העולם) הוא בניין המשכן מזהב, כסף ונחושת כו', כיוון שבמשכן מקום הארון אינו מן המידה28, מקום ובלי מקום כאחד.

ובכל ג' דברים אלו מצינו שהיתה להנשים זכות מיוחדת וכוחות מיוחדים, עד כדי כך, שעל-ידן דווקא הוא קיום כל העניינים גם לאנשים, כמו שכתוב גבי מתן-תורה (התחלת כל הדברים וקיומם) שעל-ידי שהקדים תחלה את "בית יעקב", נעשה הקיום גם ב"בני ישראל"29.

ז. ובעניין זה יש הדגשה יתירה בנוגע להכניסה לארץ-ישראל:

בהכניסה לארץ-ישראל התחילה טירחא יתירה אצל הנשים במיוחד, שלא בערך לגבי היותן במדבר - כי, בנוגע למלאכות שהאשה מחוייבת לעשות לבעלה, הנה מלבד המלאכות התלויות בחביבות, כמו מזיגת הכוס והצעת המיטה, שאפילו יש לה כמה שפחות צריכה לעשותן בעצמה30, הרי כל שאר המלאכות, רובן ככולן לא היו במדבר;

הכנת המזון - הרי במדבר ירד ה"מן", ומים מבארה של מרים, כך, שהמזון היה מן המוכן. ובנוגע ללבושים - הרי במדבר היו הלבושים גדלים עמהם, וענני הכבוד היו מגהצים אותם31. ונמצא, שבהיותן במדבר, לא היתה לנשים טירחא במלאכות אלו, וכל עיסוקן היה בחינוך הבנים והבנות.

וכיוון שכן, הרי, על-פי שכל, לא היו הנשים צריכות לרצות להיכנס לארץ-ישראל.

ואף-על-פי-כן, היתה אצלן חיבת הארץ - היפך הנהגת המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ-ישראל, באמרם שהיא "ארץ אוכלת יושביה"32 - שהסכימו לקבל על עצמן את כל המלאכות הנוספות,

מתוך תקווה, אשר, בכניסתן לשם, יעשו מ"ארץ כנען" "ארץ-ישראל", ארץ קדושה, דהיינו, מן הקצה אל הקצה: מהתועבות דמעשה ארץ כנען33, עד לתכלית הקדושה שיכולה להיות בארץ הגשמית, שזוהי ארץ-ישראל, ובארץ-ישראל עצמה המקום היותר מקודש - עיירות המוקפות חומה וכו', ככל ה"עשר קדושות" שנישנו במשנה34.

ח. ועניין זה, שבנות צלפחד חיבבו את הארץ, נכתב בתורה שבכתב, בתור הוראת-דרך לנשי ובנות ישראל בכל הדורות הבאים, כיצד צריכים לילך לארץ הקדושה:

על נשי ובנות ישראל מוטלת אחריות, וניתנה להן הזכות והכוחות, לא רק בעניינים הקשורים עם חביבות כו', ולא רק בעניינים הקשורים עם חינוך הבנים והבנות, אלא גם בנוגע לכללות הנהגת הבית,

ואפילו בנוגע להנהגת הבעל גם כאשר יוצא מחוץ לביתו (ואילו היא - "כל כבודה בת מלך פנימה"35), שכן, ביודעו שבשובו לביתו ישאלוהו כיצד התנהג בענייניו בחוץ, וכאשר יתברר שהנהגתו היתה על-פי חכמת התורה [כמדובר לעיל (בהמאמר36) שהעניין ד"משפטים" הוא לשפוט כל דבר, גם ענייני הרשות, אם זה מתאים על-פי שכל וחכמת התורה], אזי יסתכלו עליו "בעין יפה",שהתנהג כראוי ליהודי-תורני ("א תורה איד"), ואם יתברר שנכשל בעניין מסויים שהיה צריך להתנהג באופן אחר, הרי זה יגרום אי-שביעות-רצון - הרי זה משפיע עליו להתנהג כדבעי גם בהיותו במשרדו או בעבודתו ובמלאכתו.

ונקודת ההוראה שכל אשה צריכה להביא אל הפועל במקומה ובזמנה:

בכל ענייניה צריכה להיות נרגשת החיבה להנהגה ד"עיני ה' אלוקיך בה", ובאופן ד"תמיד", היינו, לא רק בשבת ויום-טוב, אלא גם בימות החול ובענייני חול יורגש שכאן ניצב הקב"ה ("אט-דא שטייט דער אויבערשטער"), כמו שכתוב בתניא פרק מ"א: "והנה ה' ניצב עליו... ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".

וכאשר תהיה אצל האשה חיבה גלויה להנהגה באופן ש"תמיד עיני ה' אלוקיך בה", בכל עניין פרטי ופעולה פרטית, אפילו בימות החול ובענייני הרשות - הרי זה מעמיד את הבית כולו, יחד עם הבעל, גם בהיותו מחוץ לביתו, באופן שתהיה שם דירה לו יתברך, המשכת אלוקות.

וכאשר נמצאים יחד עם הקב"ה - אזי "ה' לי לא אירא"37, "לא אירא רע כי אתה עמדי"38, היינו, שמתבטלים כל המניעות והעיכובים, ויתירה מזה, שהקב"ה נותן את כל המצטרך באופן ש"בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני גו' כוסי רויה"39, לא רק באופן של כשרות, אלא גם באופן של מנוחה וכבוד,

ובפשטות - "ארץ טובה ורחבה" בעבודה הרוחנית, שעל-ידי זה נמשך טוב והרחבה בכל העניינים הגשמיים, בבני, חיי ומזוני רוויחא.

(קטעים מהתוועדות יום ה' פ' פינחס, י"ב בתמוז ה'תשי"ז;
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ז, חלק שלישי (כ), עמ' 128-131, 133-137 - בלתי מוגה)

----------

1) כו,נה.

2) ב"ב קכב,א. הובא בפרש"י שם,נד.

3) ראה תנחומא פינחס ו. במדב"ר פכ"א, ט. פרש"י שם.

4) בהמאמר הנחה בלתי מוגה. - לא נכלל בחלק שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר הנדפס בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' נה ואילך.

5) ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ו ס"ע 79 ואילך. וש"נ.

6) סוס"ז.

7) שבת קיח, סע"ב. וראה שער הגלגולים הקדמה טז. ספר הגלגולים פ"ד.

8) נוסח התפלה - לפני תפילת השחר.

9) עייג"כ קונטרס העבודה ספ"ו (ס"ע 43 ואילך).

10) קו,ב.

11) הל' שכנים פ"ב הי"א.

12) ראה אנציק' תלמודית ערך גורל (כרך ה' עמ' תיז ואילך). וש"נ.

13) שמות ג,ח. ועוד.

14) ראה לך-לך טו,יט ובפרש"י.

15) ויצא כח,יד.

16) שבת קיח, סע"א.

17) ראה בהשיחה בשלימותה סל"ב.

18) עקב יא,יב.

19) ראה גם שיחת י"ג תמוז תשט"ו סל"א ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' חי"ד עמ' 208 ואילך).

20) פרשתנו (פינחס) כז,א ואילך.

21) ראה תנחומא שם ז. במדב"ר פכ"א, יו"ד. פרש"י שם כו,סד. כז,א.

22) יתרו יט,ג (ובמכילתא ופרש"י).

23) תרומה כה,ח.

24) ראה רמב"ן ר"פ תרומה.

25) ויקהל לה,כב ובפרש"י ורמב"ן.

26) זח"ב קסא, רע"ב.

27) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעיה רמז תקג.

28) יומא כא, סע"א. וש"נ.

29) שמו"ר במקומו, פכ"ח, ב.

30) ראה רמב"ם הל' אישות פכ"א ה"ג-ד.

31) פרש"י עקב ח,ד.

32) שלח יג,לב.

33) ראה אחרי יח,ג ובתו"כ ופרש"י.

34) כלים פ"א מ"ו ואילך.

35) תהילים מה,יד.

36) פ"ה (ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' נז). וש"נ.

37) תהילים קיח,ו.

38) שם כג,ד.

39) שם,ב-ה.

משיח וגאולה בפרשה

על-ידי אהבת הזולת זוכים לגאולה

התנועה ד"קינא קנאתי" צריכה להיות בנוגע לעצמו

על פנחס נאמר, שהוא קינא קנאת ה' במעשה זימרי. וגם אחר-כך, בפנחס זה אליהו, נאמר באליהו "קינא קנאתי להוי' אלוקי צבאות". ומצד זה אמר הקב"ה "הנני נותן לו את בריתי שלום" - שיהיה נוכח בכל ברית-מילה של בני-ישראל, ו"אשה כמאן דמהילא דמיא", ויראה שבני-ישראל אינם כל-כך כמו שחושב.

והיינו, שמהענין ד"קינא קנאתי להוי'" נעשה אצלו תנועה של אהבת ישראל, להתבונן במעלותיהם של בני-ישראל, ולכן יבשר גם את הגאולה.

אליהו היה תלמיד של אחיה השילוני, רבו של הבעש"ט, והרי הבעש"ט נהג בתנועה של אהבת-ישראל, וכן לאחרי זה גם רבינו הזקן, שהיה נשמה חדשה, וכן גם הרביים הבאים לאחריו, שעל-ידי אהבת-ישראל שלהם בהנהגת עצמם, וגם תבעו זאת אצל המקושרים שלהם - על-ידי זה נזכה לאליהו מבשר הגאולה.

וזאת צריכים לדעת, שהרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, תובע מכל אחד את העניין של אהבת-ישראל, לקרב את כל בני-ישראל, אפילו הפשוטים ביותר, כי מלבד זאת שגם הפשוטים יקרים אצל הקב"ה, כמו בן אצל אביו, ישנה המעלה עצמית של פשיטות.

[ויש להוסיף, שמעלת אנשים פשוטים מודגשת בהסיפור דפנחס גופא:

בעת המאורע דזמרי היו נוכח משה רבינו, הזקנים וכו', וכולם שתקו, מלבד פנחס - שהיה איש פשוט, שכן, אף שהיה מזרע אהרן, מכל-מקום, לא היה כהן... ואף שהיה איש פשוט, מכל-מקום, כששמע את דברי זמרי "אם תאמר (שהמדיינית) אסורה, בת יתרו מי התירה לך" - הרי זה נגע לו ("עס האט אים אנגערירט"), וקינא קנאת ה' צבאות!

וזוהי ההוראה בנוגע להתעסקות עם אנשים פשוטים - שאף פעם אי-אפשר לדעת; יכול להיות שתהיה מגפה אצל בני-ישראל, ודוקא איש פשוט הוא זה שיעצור את המגפה, שלא ימותו בני-ישראל במגפה - כבנדון דידן, שהכ"ד אלף שמתו במגפה היו רק ה"ערב רב"].

ובנוגע לתלמידים שנוסעים בשליחות "מרכז לעניני חינוך":

עליהם לדעת, שהתנועה ד"קינא קנאתי" צריכה להיות בנוגע לעצמו, אבל בנוגע להזולת צריך להיות אהבת-ישראל,

ועל-ידי זה נזכה לקיום הייעוד "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא" כדי לבשר על הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בלק, י"ד בתמוז ה'תשט"ז.
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשט"ז, חלק שלישי (יז), עמ' 97-99 -  בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

ארגון האומות המאוחדות

יחסו של הרבי כלפי האו"ם היה מורכב * עודד נציגים יהודים להשמיע שם את דעת התורה באופן ברור וגאה, ובמקביל התנגד למעורבות הארגון בנעשה בארץ-ישראל * בשנת תשנ"ב בירך על החלטת האו"ם לפירוק הנשק ולהגברת השלום בין מדינות העולם

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

שיחה שלימה הקדיש הרבי לתפקיד האו"ם. זה היה בשבת-קודש פרשת משפטים, כ"ז בשבט תשנ"ב. הרבי התייחס אז לפגישת ראשי-המעצמות, שהתקיימה בערב שבת ושבה הוחלט על פירוק נשק והגברת השלום בין האומות, לצד עזרה למצוקות אנושיות בעולם.

באותה שיחה היו התייחסויות רבות להקמת האו"ם. בין השאר אמר הרבי (ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 365, הערה 26):

ולהעיר, שארגון חבר העמים למטרת אחדות ושלום בין העמים הוקם בחצי כדור התחתון לאחרי ובסמיכות לבואו של נשיא-דורנו לחצי כדור התחתון (החל מההחלטה שנתקבלה באמצע המלחמה, בשנת תש"ב לערך, ובעיקר בסיומה של המלחמה, בשנת תש"ה לערך), ונקבע מקום מושבה בעירו של נשיא דורנו, ועד לבניית הבניין המיוחד (בשנת תשי"א לערך) - שבזה מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על-ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על-ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום הייעוד "וכיתתו חרבותם לאיתים" שהוא היסוד של ארגון זה ועד שפסוק זה מתנוסס על גבי כותל הבניין.

בהמשך ציין הרבי כי ההחלטה בעניין פירוק הנשק נובעת מכך שמתקרבים לתקופה שעל-פי תורה ("מסיני") צריך להיות "וכיתתו חרבותם לאיתים". הרבי הדגיש (כמצוטט בהע' 55):

ומרומז גם בכך שהחלטה והכרזה זו נתקבלה במקום שבו מתנוסס ובכותל הגלוי דהבניין, הפסוק "וכיתתו חרבותם לאיתים" - שבזה מודגש שהחלטה והכרזה זו (שהיא תכלית ומטרת קיומו של מקום זה) מיוסדת על פסוק בתורה, "מסיני".

מפשטות הדברים הנ"ל ניתן, לכאורה, ללמוד על יחס חיובי של הרבי לארגון. אולם מצד שני, ייתכן כי דווקא מבין הדברים אפשר להבין מדוע במשך שנים הייתה גישתו של הרבי כלפי ארגון זה ביקורתית מאוד. שכן, הרבי אומר כי מדובר בתהליך ו"ככל שניתווסף בבירור העולם... ניתווסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון". משמע אפוא כי כאשר חסר ב"בירור העולם", לוקה הארגון בחסר.

אין תוכו כברו

בהתוועדות יום שמחת-תורה תשל"ו ('קראתי ואין עונה', כרך א, עמ' 113) התבטא הרבי:

אומרים שעשו הסכם-שלום... אין כל ערך להבטחות אלו, והראיה - שעל קיר הבניין כתוב הפסוק "לא ישא גוי אל גוי חרב", ולמרות זאת - בפנים מתכננים אומות-העולם תוכניות כנגד ישראל...

ועוד התבטאות חריפה (שם, עמ' 292):

יושבים מאה וארבעים גויים (באו"ם)... הנכדים של אלה שהלכו במסעות הצלב... והם הולכים בדרכי אבותם... גם במעשה בפועל ממש!...

"אפילו חרב של שלום"

יברכהו ה' ואת כל אשר לו בכל המצטרך, ובפרט בהצלחה מרובה במילוי תפקידו הרם והכי אחראי. ויהי-רצון אשר בקרוב ממש נזכה כולנו יחד לקיום הייעוד ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו' וחרב לא תעבור בארצכם ("אפילו חרב של שלום" - כגון משקיפי האו"ם) גו' ועד לסיום וחותם ברכת אדון הנביאים: וישכון ישראל בטח גו' אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך גו'.

- כך השיב הרבי בי"ג בניסן תשל"ז ('כפר חב"ד', גיליון 991, עמ' 176) למר שמעון פרס על איחוליו לי"א ניסן של אותה שנה ("הנני להביע לו בזה תודתי הלבבית בעד שימת לבבו ומירב ברכותיו בקשר עם יום ההולדת"), וגם במספר הזדמנויות בהתוועדויות ברבים (ראה 'קראתי ואין עונה', כרך א, עמ' 473 ועוד).

נחת רוח מהנאום באו"ם

בב' באייר תשמ"ח ('זורע צדקות' עמ' 75) התייצב מר בנימין נתניהו בחלוקת הדולרים ואמר לרבי: "סיימתי עתה את תפקידי כשגריר ישראל באו"ם, ונכנסתי לתפקיד חבר-כנסת".

הרבי לחץ את ידו ואמר:

הצלחה רבה. היתה לי נחת רוח רבה מהנאום שלך. ויהי-רצון שתמשיך בקו זה, והקב"ה מסייע לכל הרוצה לטהר אחרים, על-אחת-כמה-וכמה כשמתחילים ב'קשוט עצמך'. ואל תקפיד עלי שאני מדבר ברבים על עניינים כאלו.

(בהמשך הודה מר נתניהו לרבי על ההזדמנויות שנתן לו בשנים האחרונות לבוא אליו ולקבל את הסיוע הנפשי, וכן לכל עם ישראל).

עם נציג אגודת-ישראל באו"ם

מכתבים רבים ו'יחידויות' היו מנת חלקו של הרב ד"ר יצחק לוין (בנו של הגאון רבי אהרון לוין הי"ד, אב"ד רישא) נציג אגודת-ישראל באו"ם. רק חלק זעיר מהם נחשף עד עתה ('כפר חב"ד' גיליון 335, עמ' 19, 38). כך, למשל, אנו קוראים ב'תורת-מנחם - מנחם-ציון' עמ' 238 כשבא לנחם את הרבי על פטירת הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא ע"ה:

כ"ק אדמו"ר: מהפעילות שלכם - להרעיש בוואשינגטון לפעול לטובתם של ישראל, יהי-רצון שתוכלו לחסוך את הפעילות בוואשינגטון - מכיוון שהקב"ה בעצמו יעשה ויתן הכול "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

הר"י שיחי' לוין: אמן, שהשם-יתברך יעזור גם בפעילות באו"ם.

כ"ק אדמו"ר: אמן, ומתוך שמחה וטב לבב, ובבריאות הנכונה.

באו"ם מאמינים בתנ"ך

"אפילו גויים קוראים לה "הארץ הקדושה" לא משום שהאו"ם סובר כן! אלא משום שכך נאמר בתורתנו הקדושה שכרכה את ארץ-ישראל עם שמירה על קדושת השבת" - מתבטא הרבי באיגרת מכ"ה באייר תשכ"ד (אגרות-קודש, כרך כג, עמ' קצא) בנושא אי נסיעת אוניות ישראליות בשבת קודש.

מאידך גיסא, ציין הרבי באוזני האדמו"ר מסדיגורה שליט"א (ביום ד' בתמוז תש"מ), כי באו"ם מאמינים בתורה: "הם מאמינים ב'בייבל', והוכחה לכך ב"יו-ען" (או"ם) פותחים את הישיבות בציטוטים מה'בייבל'... מדוע מתביישים לומר להם שכך כתוב ב'בייבל'?!...".

להחלטת האו"ם אין תוקף

בענייני הלכה: בשנת תשי"ז כותב הרבי (איגרות-קודש, כרך טו, עמ' תנב) לגבי "הרואה ערי יהודה בחורבנן כו' הרואה את ירושלים בחרבנה כו' וכשרואה בית המקדש כו'" - "שכמה ברכות נמנו בשולחן-ערוך אורח-חיים סימן תקס"א ועתה נוגע עוד יותר - להוציא מדעת האומרים שהחלטת U.N. בשנת 1948 ביטלה ברכות אלו".

אין להסתמך על החלטת האו"ם

 במכתב ארוך למר שז"ר משנת תשכ"ט (איגרות-קודש, כרך כו, עמ' קסו-קע) מסביר הרבי את הטעות בהשקפת הגישה הישראלית של "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - וכותב בין השאר (עמ' קסט):

אני אומר, כופל ומשלש, שהעם היושב בציון - יושב בארץ-ישראל, ארץ מיוחדת שאין דוגמתה... ותובע ולא "במעט התרגשות" ככותבו, כי אם בהתרגשות רבה - שהבאי-כוח בואשינגטון ובאו"ם יכריזו על-זה ובדפיקה על השולחן...

כבר בתחילת המכתב (שם עמ' קסז) שולל הרבי את הגישה לפיה "מדינת ישראל שנתייסדה באישור האו"מ בשנת תש"ח". הוא מדגיש שהגישה האמיתית צריכה להיות ש"בני ישראל חזרו לארץ ישראל, ארץ ירושתם מזמן יהושע בן נון - ירושה שאין לה הפסק, ואף אם גזלוה בחוזק יד". כלומר, "אין הנ"ל עניין חדש וכו' כי-אם אשר בשנת תש"ח שחררו חלק חשוב מארץ-ישראל (ודרך-אגב - כבשו שטח פלוני מחו"ל שיצרפו אותו כהוספה וטפל להעיקר - ארץ-ישראל)"

הרבי מוסיף ומסביר כי, "דבר שנתייסד בשנת תש"ח ברצון או באישור אומות-העולם - אין בו כל תוקף ותוכן לענות על טענות... האו"מ וכו': ...לסטים אתם שכבשתם ארצות כו'".

הרבי מציין את חולשת הדעת של אנשי השלטון בארץ - "וכשפעמיים פקע כוח סבלנותו של הבא-כוח באו"מ ואמר מקצת 'שבחם' בפומבי - אזי במשך כ"ד שעה יצאה והגיעתו נזיפה חמורה מירושלים: הייתכן כו', והכריחוהו לחזור בו בפומבי".

גישה זו, ממשיך וכותב הרבי, מעודדת את התגרות הערבים והמחבלים כו'.

לא תלוי בהסכמת אומות העולם

אחת-עשרה שנים לאחר-מכן, בעת ביקורו של האדמו"ר מסדיגורה שליט"א ('בצל החכמה' עמ' 102-101) דובר בנושא החלטת האו"ם, והדברים הובהרו על-ידי הרבי.

האדמו"ר מסדיגורא שאל: האם עתה, לאחר הכרזת האו"ם על הקמת שלטון יהודי בארץ-ישראל, קיימת השאלה של איסור ג' שבועות  (של איסור העלייה לארץ-ישראל ומרידה באומות העולם)? הרבי השיב שהדבר אינו רלוונטי כלל.

ושוב שאל האדמו"ר מסדיגורא מה נשתנה החלטה זו של האו"ם ממה שהיה בימי כורש, אשר (לדברי המהרש"ל) לא היה זה אז בגדר עלייה בחומה מכיוון שזה היה ברשות האומות. ולכאורה, הוא הדין אפוא גם בזמן הזה?

הרבי: עתה חל שינוי - אם ישאלו את האומות לא יתנו רשות.

האדמו"ר מסדיגורא: כיוון שנתנו רשות פעם אחת, די בכך.

הרבי: גוי איננו יכול לתת לצמיתות ולכן יכולים לטעון שברצונם לחזור בהם מהחלטתם. גם תוקף הצהרת בלפור היתה מוגבלת לימי חייו בלבד (ואף אז כבר החלו בעיות).

לומר את האמת בלי דיפלומטיה

עם זה, בהזדמנויות נוספות, כמו בליל שמחת-תורה תשל"ז (ראה 'התקשרות', גיליון ט, עמ' 17 בהרחבה) דיבר הרבי ברבים על-כך שיש להסביר לגוי את שייכותה של ארץ-ישראל לבני ישראל. והגוי - אמר הרבי - אף הוא יודע שזו האמת, ושום לשון דיפלומטית לא תעזור.

באותו לילה שוחח הרבי עם מר חיים הרצוג (אז שגריר ישראל באו"ם) על שייכותה של העיר חברון ללוויים (מר הרצוג היה לוי). הרבי הורה לו להכריז באו"ם כי חברון שייכת לו ולבנו, ואין הוא מוותר עליה כמו שמפורש בתנ"ך. הרבי הוסיף: ואם יאמרו לך, קח חזרה את ארבע-מאות שקל הכסף, תאמר להם שישיבו זאת בריבית של שלושת-אלפים שנים...

הדים חיוביים לדברי השגריר

בד' בתמוז תש"מ סיפר הרבי על-כך בעצמו לאדמו"ר מסדיגורא והוסיף, כי חיים הרצוג אכן עשה כפי שנצטווה, ואל הרבי הגיעו הדים מדבריו.

ביום שמחת תורה תשל"ז אמר הרבי שוב בהתייחסות לאו"ם:

זה צריך לספר באו"ם ולכל הגויים, שה' העניק זאת לאברהם והוא גם שילם תמורת זה ארבע-מאות שקל כסף לו ולזרעו אחריו - ואין לערבים ולבני ישמעאל שום חלק בה.

החלטת האו"ם - נייר...

בי"ט במרחשוון תשכ"ח (22.11.67) התקבלה באו"ם החלטה המכונה "242", בעקבות מלחמת ששת הימים אשר במרכזה "נסיגה של כוחות מזויינים ישראלים משטחים שנכבשו במלחמה" ועוד פרטים רבים.

במשך השנים התייחס הרבי פעמים רבות להחלטה זו, שבמרכזה קביעת האו"ם כי על ישראל לוותר על "שטחים תמורת שלום". הרבי ציין כי "אין מה להתחשב בהחלטה זו - מכיוון שאין מדובר אלא בנייר, שמי שניסח אותו לא היתה לו סמכות כלל לוותר" (פורים תשל"ח - 'קראתי ואין עונה', כרך א, עמ' 257).

ו"אין כל נפקא-מינה מה הוא פירושו של מסמך זה! הרי מדובר כאן על סכנת-נפשות ופיקוח-נפש ממשי של כמה פעמים שישים ריבוא מישראל" (מוצאי שבת-קודש פרשת שמיני תשל"ח - שם עמ' 276).

בשיחת שבת-קודש פרשת תישא תש"מ (שיחות-קודש תש"מ, כרך ב, עמ' 416) ציין הרבי את חלקם של שני יהודים בעלי רגש-נחיתות והתבטלות כלפי גויים - שהיו מעורבים בניסוח החלטה אומללה זו: האחד יליד רוסיה, שלא הצליח להשתחרר מהפחד שדבק בו בהיותו ברוסיה גם כאשר הגיע לארצות-הברית. השני, תינוק שנשבה, התרגש מכמות הגויים שכנגד בני ישראל, ואף הוא התכופף בפניהם!

שגם האו"ם יתהפך לטובה

בחודש תשרי תשל"א התאמץ הרבי לפעול נגד החלטות האו"ם נגד ארץ ישראל ויושביה. החלטות האו"ם התקבלו בעצרת שנתכנסה באותם ימים במלאות עשרים וחמש שנים להקמתו. הרבי תבע לערוך כינוסים של בני-ישראל (ראה ברשימה שהופיע במדור זה בגיליון קט"ו - "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", עמ' 11-9). בין השאר אמר הרבי ביום ב' דחג-הסוכות:

את זמן הכינוס האחרון של האו"ם קבעו לחג-הסוכות, ודבר זה נקבע מלמעלה (למרות שהם עצמם לא התכוונו לכך) שהרי בחג-הסוכות הקריבו בבית המקדש ע' פרים כנגד שבעים אומות העולם.

עניין הקרבת הע' פרים היתה כדי לפעול ששרי מעלה שמהם נמשכים שרי האומות כאן למטה, יתבטלו בפני עם ישראל. וממילא, גם עתה, יתבטלו השרים שלמעלה כלפי ישראל, וזה יגרום שגם האומות שלמטה יתבטלו כלפי ישראל. מכל-מקום - קבע הרבי - כיוון שהם עושים כינוס, הרי צריכים לעשות כנגד זה כינוס של קדושה... וזה יהיה מנגד לכינוס שלהם, וישפיע שגם האו"ם יתהפכו לטובה.

ממעייני החסידות

פרשת פינחס

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)
פינחס שלא ברצון חכמים... בקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם (ירושלמי סנהדרין ספ"ט)

פינחס העמיד בסכנה לא רק את גופו (שכן בני שבט שמעון היו עלולים להורגו) אלא אף את נשמתו (שהרי החכמים בקשו לנדותו), ובלבד שתוסר חמתו של הקב"ה מעל ישראל ותיפסק המגפה.

כיוצא בכך מוצאים אנו אצל הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שהפקירו לא אחת את העולם-הבא שלהם למען טובתו של יהודי שני.

(לקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 320)

* * *

החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ולשינוי בטבע, שהרי בכך שיהודי מוליד גוי רח"ל מתבטלת המחיצה הטבעית שבין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו בדרך של מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי קודם לכן לא היה ראוי לכך, כפי שרש"י מפרש כאן.

(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 153)

והיתה לו ולזרעו אחריו (כה,יג)

אף משה רבנו הסיר את חרון אפו של מקום מעל עם ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.

הטעם לכך: משה רבנו ביטל את הגזרה למעלה, על-ידי תפילה, ובלשון החסידות - בדרך של "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק, ה"מטה" חוסר למצבו הקודם, לכן היה גם השכר זמני.

לעומת זאת, פינחס פעל בדרך של "העלאת המטה" - הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה"מטה" עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו. והשכר על כך היה מידה כנגד מידה - כהונתו הייתה נצחית ועברה גם לזרעו אחריו.

(לקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 344)

תחת אשר קינא לאלוקיו (כה,יג)

פינחס קינא לכוח האלוקי שבני ישראל ניצלו לרעה כאשר זנו אחרי בנות מואב. מבואר בחסידות שכוח ההולדה הוא בעצם כוח אלוקי (בהיותו כעין כוח הבריאה יש מאין, שהיא בחיק הבורא בלבד), אלא שיכולת אלוקית זו ניתנה אף לבשר ודם.

(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 153)

ויכפר על בני ישראל (כה,יג)
שעד עתה לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים (ספרי)

מה נשתנה חטא פעור משאר חטאי בני ישראל, שהוא זקוק לכפרה תמידית?

אלא: המשמעות הפנימית של חטא פעור היא החשבת תענוגי העולם ועשייתם לעיקר, ומידה זו מצויה בקרבנו תמיד.

(לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1327)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה,יד)
במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

פינחס מיוחס כאן לאהרון איש החסד, ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד - פעולה שבסופו-של-דבר הביאה להצלת העם.

ובמקום זה מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, עליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכרותיהם", לומר לך שלמרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), לכאורה מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר היתה זאת פעולה אכזרית, כי בכך שהצטרף אל בני שבטו (במקום להוכיחם על מעשיהם) מנע מהם לחזור בתשובה.

(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 169)

ובני קורח לא מתו (כו,יא)

בכל דור ודור ישנם יורשיו של קורח וממשיכי דרכו.

(ספר-השיחות תש"א, עמ' 138)

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)

גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית, "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדת אותנו שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם למעלה מהטבע. כלומר - מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין לסמוך על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא בעצם הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות, ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".

(משיחת ט"ו בתמוז תשמ"ו)

עולה תמיד (כח,ג)

קרבן התמיד, המסמל את כללות הקורבנות, היה עולה, שהוא "כליל לה'".

לומר לך: אם רצונך להגיע לדבקות אמיתית (קרבן מלשון קירוב), עליך לעבוד את עבודתך "כליל לה'" - שלא על-מנת לקבל פרס.

(מהתוועדות י"ב בתמוז תשד"מ)

* * *

קורבן עולה, שהיה "כליל לה'", רומז לביטול מוחלט להקב"ה; ו"עולה תמיד" מורה שביטול זה הוא תמידי, במשך כל היום.

ובעבודת האדם: מיד בראשית היום מבטאים ביטול מוחלט להקב"ה על-ידי אמירת "מודה אני", וביטול זה מטביע את חותמו על כל היום.

(לקוטי-שיחות, כרך ג עמ' 940)

פרקי אבות

"אלא במקום תורה"

אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה. וכן כתוב בספר תהילים על-ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף... (פרק ו, משנה ט)

פירוש רש"י:

לי הכסף ולי הזהב - פירוש, לשבחו ולכבודו שנאמר מלא כל הארץ כבודו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך: השאלות במשנתנו: א) למה לא הקדים התנא לשאול בשלומו של האיש, כפי ששנינו לעיל "הווי מקדים בשלום כל אדם". ב) "ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום" - לכאורה אין פרט זה נוגע לתוכן המאורע. ג) למה הקדים האיש לשאול "רבי מאיזה מקום אתה", לפני ששאל, "רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו".

והביאור: רבי יוסי, לא פסיק פומיה מגירסא גם בעת הילוכו בדרך, ולכן לא הקדים לשאול בשלומו של האיש (שהיה טרוד במשנתו ולא הרגיש בו, או שלא רצה להפסיק מלימודו), ורק לאחר שהלה נתן לו שלום, החזיר לו שלום. ומזה שגם בדרך עסק רבי יוסי בתורה, הבין האיש שתלמיד חכם הוא וראוי להיות רב ומנהיג, והחליט להזמינו לעירו לשמש לאנשי העיר רב ומורה דרך.

ולפני שהציע לו משרה זו, הקדים ושאל, "רבי מאיזה מקום אתה" - כלומר: האם צריכים לך אנשי עירך, או שבעירך נמצאים חכמים אחרים הראויים למלא את מקומך. וכשהשיב רבי יוסי שהוא "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים", אז הציע לו לבוא לדור "עמנו במקומנו".

והוסיף האיש והבטיח לרבי יוסי שיפרנסו בכבוד ובהרחבה, כך שיהיה פנוי להתעסק בהדרכת אנשי העיר.

והבטיח לו "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות" (אף שזה הרבה יותר מהצטרכותו של רבי יוסי, כמובן), כי בזה רמז לו ש"במקומנו" יש יתרון ומעלה מסויימת בעבודת ה'. דהנה "זהב אבנים טובות ומרגליות" רומז על העבודה דבירור וזיכוך גשם העולם (העבודה דעובדי ה' בגופם). וזאת היתה טענתו של האיש: מצד העבודה דלימוד התורה (עובדי ה' בנשמתם) אמנם ישנה עדיפות ל"עיר גדולה של חכמים ושל סופרים"; אך בעירו יש כר נרחב לעבודה דבירור וזיכוך גשם העולם "אלף אלפים דינרי זהב כו'".

על זה השיב לו רבי יוסי שאין רצונו בכך, כי עבודתו ועניינו הם הם בקו התורה דווקא.

והדגיש: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם", היינו שאפילו אם תהיה לו תכלית השלימות דעבודה זו דבירור וזיכוך העולם, "איני דר אלא במקום תורה", כי זאת היתה עבודתו וזה עניינו.

(משיחת שבת-קדש פרשת במדבר תשל"ד - בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות, פרק ו-הוספות, עמ' 364-365).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת פינחס
ט"ז בתמוז

פרקי-אבות - פרק ו'.

יום ראשון
צום שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים1:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל2), ואין מסתפרים. ליטול ציפורניים אין איסור3. אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת4. (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך)5. בשירה בפה אין איסור. שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה - רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר6.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים7. גם במסגרת הקייטנות משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז8.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה9.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] - יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק - נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה - זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים10.

הנהגות מיוחדות בימים אלו11:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה - בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת12, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת - על-ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"13], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"14.

תורה: לקבוע15 (ובמקום שכבר ישנם - להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש - הלכה למעשה מדיני ימים אלו16, וגם (בענייני גאולה17 ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"18. היינו: בתנ"ך19 - בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא - מסכתות מידות ותמיד20, וברמב"ם - הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב21.

ההוספה בצדקה - באם אפשר - להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)22.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר23.

עלות-השחר באזור המרכז לדעה המקדימה: 3:24.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור24.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים25.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים26. ואם אין - אומרו ב'שומע תפילה'27.

סליחות28:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך29, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר30 /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך31 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו32 / הרשענו ופשענו / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני33 / 'אבינו מלכנו' הארוך34 ובו: ברך עלינו שנה טובה; זכרנו ל... [ולא 'זכרנו ב...'] / ואנחנו לא נדע /  חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם - יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." - אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא35 "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר - ולא נתפרסם כלל וכלל36) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'37 (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"38.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים כפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום.

מנחה:

התפילה - בשעה מאוחרת יחסית39.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה,ו - נו,ח), ומברך אחר כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו40, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון כרגיל, ו'אבינו מלכנו' הארוך, כבשחרית.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי-אפשר לפעול זאת - על-כל-פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' - ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' - הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה'"41.

צאת הכוכבים42 באזור המרכז: 20:10.

----------

1) לגבי הנהגות בין-המצרים - באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א שהן מתחילות כבר בליל הצום (אולי אפילו בין השמשות!), וכ"פ החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' כד, הובא בכף-החיים סי' תקנא ס"ק רז, וכן בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לשם, אך מתיר תספורת רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

2) מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

3) בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב אם מנהגנו כמותם בזה.

4) לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

5) סי' תקנ"א סי"ז בגה"ה.

6) אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

7) ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

8) היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות".

אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" - הציונים בנושא זה מתוך 'ניצוצי רבי' - 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8.

9) אג"ק כרך כד עמ' שנז. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אך שם מדובר (לפי הכותרת) בתשעת הימים, וחבל שגם בכרך ה' של 'שערי הל' ומנהג' טרם נכנסה הוראה זו.

10) אג"ק כרך כד עמ' שנה. [הכנסתו ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע' ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש* (והראיה מהכנסת ה'צמח-צדק' לחדר ע"י אדמוה"ז שלא ביום הולדתו בער"ה אלא ממחרת יום הכיפורים - סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ'  67, הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן. וראה סה"מ תשי"א עמ' 168 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נכנס לחדר בשנת תרמ"ד), אלא כאשר אכן מכניסים אותו לחדר בקביעות, אז מקיימים כל המנהגים שבזה. ולכן לא נזכר הנושא בענייננו]. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ב, עמ' כט).

 

*) וראה בשיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט תשמ"ז סי"ד (סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק - 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449) אודות התחלת לימוד אל"ף-בי"ת משער ס' התניא, ומלוח האותיות המכוסות בדברים מתוקים, שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה".

 

11) ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 336. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54. - הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

12) שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים - 'התוועדויות' תש"נ שם.

13) לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 (מתורגם) ובהערה, ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתיה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מייד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

14) כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ, יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

15) קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

 16) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78,  91 (מוגה), 108.

17) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

18) תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה - באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

19) וקודם כול בפ' תרומה, תצווה, תישא - בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנידון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

20) באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת 'תמיד' על מסכת 'מידות', "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

21) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הלקוטים - צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החיסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

22) כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומייד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

23) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכות-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

24) שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. 'ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום - כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס - יפלוט, וגם אם אכל - ממשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

25) ראה בעניין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

26) ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה" מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה" אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

27) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

28) סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. שאר המקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20 וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדמוה"ז סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה - ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עמהם.

29) וצ"ל בו "כהודעת".

30) פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות - לקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות - מנהג חב"ד').

31) סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 347. וצ"ל "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

32) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

33) במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

34) כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

35) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

36) ראה עד"ז בן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג (מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י).

37) מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

38) ויתירה מזה - התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בעניין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה - על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

39) שו"ע אדמוה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום - 15:15.

40) ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו - צום גדליה, 'ילקוט-יוסף - מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

41) לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי בווידיאו במקום שאפשר).

42) וראה ב'תשורה' לחתונת גרונר, חורף תשס"ה, ביומן הרה"ח רי"ל שי' גרונר מתענית אסתר תשכ"ה, שהרבי הורה שניתן להקדים תפילת ערבית לפני צאת-הכוכבים (ומסתמא הוא ע"פ המטה-אפרים סי' תרב סכ"ט. וראה 'התקשרות' גיליון תקס"ו עמ' 15). ובפרט במקום ובזמן שהתענית קשה על הציבור. וכמובן יחזרו על ג' פרשיות דק"ש לאחר-מכן.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)