מדורים נוספים
	התקשרות 569 - כל המדורים ברצף
	קבלת-עול כללית ולאחריה הקפדה על כל פרט ופרט
	זוכים ל"בהעלותך את הנרות", כפשוטו!
	נגלה וחסידות בשבת-קודש
	פרשת בהעלותך
	"אם אין אני לי - מי לי"
	קריאת התוכחה * תחנון * נשמת * ענינים שבצניעות * אבל בשבת
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בהעלותך
י"א בסיוון

בקריאת התורה מנמיכים מעט את הקול מ"ויהי העם כמתאוננים" עד "והמן כזרע גד הוא" ולא עד בכלל (יא,א-ו)¹.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'.

פרקי אבות - פרק א².

יום ראשון
י"ב בסיוון

סיום ימי התשלומין. זמן מתאים להחלטות טובות וביצוען, בשיעורי תורה והפצתה, באהבת ואחדות ישראל, ובנתינת הצדקה³.

ממוצאי היום, אומרים תחנון כרגיל⁴ .

ברכת כוהנים של הש"ץ⁵:

הטיית והרכנת הראש - של הש"ץ - בעת אמירתו ברכת כוהנים⁶:

יברכך (הרכנה לימין שלו) ה' (בזקיפה. לימין) וישמרך (הרכנה ובאמצע). יאר (הרכנה ולשמאל) ה' (בזקיפה שמאל) פניו אליך (הרכנה. שמאל) ויחונך (הרכנה. אמצע). ישא (הרכנה. אמצע) ה' (זקיפה. אמצע) פניו אליך (הרכנה. אמצע) וישם (הרכנה. ימין) לך (הרכנה. שמאל) שלום (הרכנה. אמצע).

אחרי כל ברכה מברכת כוהנים - עונים 'אמן'⁷.

בעת אמירת הש"ץ ברכת כוהנים היו האדמו"רים נ"ע זצוקללה"ה זי"ע נוטים פניהם אל הש"ץ⁸.

----------

1) כן נהג הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, ומקורו מפר"ח סי' תכח, כדי "להראות שהם מתחרטים". ומ"מ הזהיר שם שיקרא בקול כזה שישמע כל הציבור גם את הפסוקים הללו, כמובן. ומציינים ללקוטי מהרי"ח (ח"ב סא,א) ולפירוש שערי-רחמים על שערי-אפרים (ג,ג).

2) וכדאי לפרסם מנהג זה, כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [כנראה הכוונה לספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקיץ, ע"פ מש"כ אדמוה"ז בסידורו השווה לכל נפש - גם עבורם - ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקיץ" ('תורת-מנחם - התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר.

3) ע"פ 'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 323.

4) הן בארה"ק והן בחו"ל, ע"פ דברי אדה"ז בסידורו לפני 'למנצח... יענך'. והטעם לפי שכל עניין תשלומין אלו הוא בעניין הקרבנות, ואין בהן 'ספיקא דיומא' - אג"ק כרך כ עמ' רנא, לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1312.

5) בהמשך למנהגי ברכת כהנים, שנקבצו ב'לוח השבוע' דחג השבועות.

6) ספר-המנהגים, עמ' 12. המקור - בזוהר חדש פ' נשא (דף נ טור א), הובא במג"א סי' קכז ס"ק ג (אך לא בשו"ע אדמוה"ז שם).

ההרכנה - דלא כמ"ש בסידור צלותא-דאברהם (ח"א עמ' שיט, בפי' עמק-ברכה) שאין להשתחוות אלא רק להסב פניו. ולטענתו  ממה שאסור להשתחוות בתפילה במקום שלא תיקנו חכמים (שו"ע אדמוה"ז סי' קיג ס"ג), י"ל שגם ברכת כוהנים של הש"ץ היא עניין בפ"ע ואינה חלק מהתפילה.

7) שם עמ' 13, מסידור אדמוה"ז, בניגוד לדעתו בשו"ע סי' קכז ס"א שצריך לומר "כן יהי רצון" (ברי"ף, ברמב"ם ובמהרי"ל - שאין עונים מאומה. בשו"ע הב"י - שעונים פ"א 'כן יהי רצון') בסוף כולן או בסוף כל ברכה - פסקי הסידור סי' פב, ובשער-הכולל פ"ט אות לז הביא המקור מתשובת רב האי גאון, שהביא מנהג לענות אמן על כל ברכה, אף שמעדיף את מנהג מקומו לענות פעם אחת לבסוף. וזה מתאים לדברי הזוהר חדש כבהערה הבאה. (גם בסידור יעב"ץ ח"א עמ' ערב כתב כדעת רבנו בסידורו).  וראה בירור הדעות בנושא ב'התקשרות' גיליון תמו עמ' 17.

אלא ש'אמן' זו היא מנהג בלבד, ואין מפסיקין לאומרה בפסד"ז ובכל מקום שאסור להפסיק (ראה כיו"ב בלקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 380).

8) שם. בכף-החיים סי' קכז ס"ק טז כתב כן בשם היפה-ללב סי' קכח "כדי לקבל אור העליון הנמשך בעת ברכה זו" (כשם שברכת כוהנים עצמה היא פנים כנגד פנים דווקא), והביא זאת ממוהר"ר דוד [כצ"ל] עראמה, שכתב כן בביאורו על הרמב"ם [נדפס לראשונה בקושטא, ש"ה] סוף פט"ו מהל' תפלה.

ולהעיר מדברי הזוהר חדש הנ"ל אודות הש"ץ "כיוון דש"ץ סיים צלותיה ואתא לברכא ברכתא דכהני..." ומבאר איך צריך הוא להפנות את פניו אז, שכוונתו בפשטות למצב שאין כוהנים והש"ץ מברך במקומם [כי ע"פ פנימיות, כמ"ש בכף-החיים שם, הש"ץ אינו "כקורא בתורה" בלבד כדברי הטור שם. ואף ע"פ נגלה כתב המאירי (סוטה מ,א ע"י ציון 218, הובא בכף-החיים סי' קכח ס"ק צא), שנהגו ברוב המקומות לעמוד גם כשאומר זאת הש"ץ לבדו "שהרי במקום נשיאת כפיים היא" וכן דעת רב האי גאון שפסק לענות אז אמן כנ"ל], וכן מוכח מתשובת הרמ"ז מכת"י שהובאה במילואים לס' ניצוצי זוהר שם, שמזכיר שהש"ץ מתחנן "או"א ברכנו" - שעיקרו נתקן כשאין כוהנים מברכים, וכן מוכח ממה שהביא זאת המג"א (שם ס"ק ג) על אמירת או"א כשאין שם כוהנים. ומש"כ בשו"ע הזוהר (שם, באבן-יקרה ס"ק ג) דמיירי כשיש שם כוהנים, צ"ע.

בשיחת ש"פ מקץ תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז ח"א עמ' 243) היתה תוכחה של הרבי ל'שפיץ חב"ד' שהנהגתם היא באופן ש"לא שערום אבותינו", ובפרט בעניין שאמרו חז"ל "אסור להסתכל בפני נשיא", ובין השאר הזכיר מה שמביטים עליו כל משך זמן התפילה, עד כדי כך שגם כשמגביהים את ספר-התורה אין מביטים עליו, וכשהש"ץ אומר ברכת כוהנים אין מסתכלים עליו, ואף אין טורחים להסתכל בסידור בשעה שמתפללים, אלא מביטים כל הזמן עליו... עיי"ש.

וב'אוצר מנהגי חב"ד' לחג השבועות (הנדפס עם 'תיקון ליל שבועות', ירושלים תשס"ד, עמ' רפג) העיר, ש"מקובל היה לחשוב שהנהגה זו שייכת לאדמו"ר ולא לחסידים", אבל מתרעומת הרבי בשיחה הנ"ל על שבמקום להביט בש"ץ מסתכלים בפניו, "לכאורה ניתן להסיק מכאן שהנהגה זו שייכת גם לרבים", ע"כ.

אמנם הנהגות רבות של רבותינו הובאו בתור שכאלה בספר-המנהגים (שנדפס בחודש תשרי באותה שנה), כדי להורות לרבים שינהגו כן, כגון: סיום הברייתות בקול לפני קדיש דרבנן (עמ' 6); סדר אחיזת הציציות בק"ש ע"י כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (עמ' 10 - והיא חלק מרשימת הרב סימפסון, השייך לרבים, והשאר הושמט. הרשימה המלאה נדפסה בגיליון 555 של 'כפר חב"ד'); ומנהגיו: בתפילת-הדרך (עמ' 23), בנטילת ציפורניים (עמ' 25), באפיית השמורה בערב-פסח (עמ' 37), במספר הקדישים שאמר באבלו (עמ' 78), ועוד.

ולכאורה, כיוון שמבואר בשיחה שבראש הספר שהמנהגים פורסמו כדי שינהגו בהם, הרי כל עוד לא מדובר במנהגים השייכים לנשיא עצמו (כמו חלוקת לקח (עמ' 58) או מצה (עמ' 38), הימנעות מאמירת תחנון בז' אדר (עמ' 72) או הליכה לבד ל'הקפות' (עמ' 78) ואולי גם עלייה למפטיר בת"ב (עמ' 48)), וגם אין הסתייגות מפורשת (כמו ב'מנהגי האדמו"ר' בפורים:  "מובן שאין זה הוראה לרבים" (עמ' 74) או באחיזת הס"ת ע"י טלית בעלייה לתורה: "רק כ"ק מו"ח אדמו"ר ראיתי נזהר בזה" (עמ' 13 בהערה), או שהמנהג הוסתר מהציבור - תפילה ביחיד בטלית ותפילין בתשעה-באב (עמ' 47)), שאז הכוונה רק ללמוד את המנהגים ואולי לקיים 'מעין' שלהם - עלינו לנהוג במנהגים אלו עצמם.

וצ"ע מכך שב'מנהגי נישואין' נכלל מנהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ להתענות בימי נישואי בנותיו (עמ' 75), שהרבי ביאר את טעמו, ועם זאת הסביר שאין זה עניין שצריך לחקות את הנהגתו בזה (תורת-מנחם כרך כג עמ' 111). והסיפור היה כדי ללמוד ממנו שגם ההורים צריכים לעסוק בהכנות רוחניות לנישואין (שם כרך יב עמ' 154). ואולי דעתו הידועה של הרבי לשלילת תעניות-שאינן-חובה, גם היא כהסתייגות-מראש.