חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:03 זריחה: 6:48 כ' בתשרי התש"פ, 19/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 567 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 567 - כל המדורים ברצף
לכל אחד ואחד חלק בתורה שעל-ידו 'מתברר' חלקו בעולם
אין "הסכמה" להישאר בגלות
ילדים ותינוקות בעשרת-הדברות
פרשת במדבר
"ארבע מידות בתלמידים"
ענייני 'תחנון' * ברכת טלית קטן לאחר שינה * 'רוב כוס' ממש
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 567, ערב שבת פרשת במדבר, כ"ה באייר ה'תשס"ה (3.6.2005)

דבר מלכות

לכל אחד ואחד חלק בתורה שעל-ידו 'מתברר' חלקו בעולם

ההכנה למתן-תורה היא להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל * אבל צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם" – ההכנה למתן-תורה כוללת גם עבודה עם עצמו * "ותן חלקנו בתורתך" – בירור העולם שלא על-ידי מלחמה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יום השבת-קודש זה הוא שבת מברכים חודש סיוון.

עניינו של שבת מברכים החודש – שבו מברכים את כל ימי החודש, ובפרט בנוגע להעניין המיוחד של חודש זה.

וכיוון שבשבת זו מברכים את כל ימי חודש סיוון, שעניינו המיוחד הוא העניין דמתן-תורה, נמצא, שנכלל בזה גם העניין דמתן-תורה.

כלומר: העניין דמתן-תורה בגילוי הוא אמנם בשישי בסיוון (ובחו"ל – גם בשביעי בו), אבל עניין זה ישנו כבר בהעלם – ובאופן של המשכה וברכה – בשבת מברכים.

ומובן, שגם בנוגע להמשכת העניין דמתן-תורה בהעלם, יש צורך בהכנה ועבודה, וההכנה צריכה להיות מעין ודוגמת ההכנה לעניין זה כמו שהוא בגילוי.

ב. והעניין בזה:

איתא בר"ן1: "בהגדה... אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה2, אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מצד גודל תשוקתם למתן-תורה), מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".

כלומר: אף שמדובר אודות עניין של ספירת הימים בלבד, מניין, שאינו מורה על תוכן הדבר, שהרי כל הימים הם בשווה – אף-על-פי-כן מודים להקב"ה ומברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ועד שמצווה זו היתה הכנה למתן-תורה.

ועניין זה הוא מצד גודל מעלת המניין – כמבואר לעיל (ס"ד בגוף השיחה), שאף שמניין הוא עניין של כמות בלבד, הרי זה קשור גם עם עניין האיכות, כיוון ששינוי הכמות פועל גם באיכות.

ומזה מובן גם בנוגע להכנה למתן-תורה שמתחילה כבר בשבת מברכים החודש סיוון [שבו מברכים את החודש בשישה לשונות של ברכה, עד "ולנחמה" שעניינו נחמה על הגלות, דהיינו שיש להמשיך עניין זה על כל הזמנים, כולל גם על זמן הגלות] – שיש להכניס במחנה ישראל יהודים רבים, שכן, אף שזהו עניין של כמות בלבד, הרי זה הכנה להאיכות דמתן-תורה.

[ועל-דרך שמצינו בלימוד התורה, שאף שבוודאי צריכה להיות היגיעה בתורה, ואי-אפשר בלא יגיעה, כמארז"ל3 "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", מכל-מקום, מצינו4 שעל-ידי הצדקה "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו, שאף שצדקה לגבי תורה היא בדוגמת כמות לגבי איכות (כנ"ל בנוגע לכל המצוות לגבי התורה), מכל-מקום, פועלת היא גם בלימוד התורה].

ג. וזוהי נקודת ההוראה דשבת מברכים החודש סיוון:

ההכנה למתן-תורה היא – להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל, "לחטוף" יהודי ("כאפן א אידן") ולצרפו למניין ישראל. וזוהי ההכנה לקבלת התורה שתהיה – כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר – בשמחה ובפנימיות.

כלומר: גם אם במשך תקופה זו, משבת מברכים עד שבועות, לא יהיה בידו לפעול על הזולת להפכו מן הקצה אל הקצה – הרי זה על-דרך המדובר שבשבת מברכים ישנם כל העניינים בכללות ובהעלם, ואחר-כך באים לידי גילוי, ועל-דרך זה בנדון דידן, שבמשך הזמן יפעל בו גם בפרטיות.

ולעת עתה – כאשר "חוטף" את הזולת ומצרפו למחנה ישראל, הרי צירוף זה כשלעצמו (תוספת בכמות שעל-ידה ניתוסף גם באיכות) פועל בהזולת הזזה עצמית, ופועל גם בו עצמו, ועל-ידי זה יוכל לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

ד. אבל5 צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם"6. ההכנה למתן-תורה אינה רק עבודה עם הזולת, אלא גם עבודה עם עצמו. מצינו במדרש7 שבשעת מתן-תורה לא היו חרשים ולא סומים, או בעלי מומין אחרים רחמנא-לצלן, אלא כולם נתרפאו. יש לדעת, שצריכים לבוא למתן-תורה עם כל האיברים בשלימות, ללא מומים.

בנוגע לזולת – אין להיבהל מהאיכות הבלתי רצויה. יש לקרב כל יהודי, כפי שהיה במתן-תורה – "ויחן" לשון יחיד, כולם כאחד8. אבל בנוגע לעצמו – יש לדעת את החשבון ממעמדו ומצבו ("דארף מען וויסן דעם חשבון וואו מען האלט"). אם ישנו פגם – יש לתקנו, לתקן את חוש הראייה, את חוש השמיעה וכו'9.

* * *

ה. בפרק חמישי דפרקי-אבות – שלומדים ביום השבת-קודש זה – איתא במשנה10: "יהי-רצון מלפניך... שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

ולהעיר, שיש כמה שינויים בין הנוסח שבמשניות להנוסח שבסידורו של רבינו הזקן.

- וזהו אחד הטעמים שאדמו"ר הזקן לא הסתפק לכתוב ש"נוהגין לומר פרקי אבות כו'", אלא העתיק פרקי-אבות בסידורו, כיוון שרצה שיאמרו פרקי-אבות כפי הגירסא שקבע בסידורו11 -

וכן בנוגע למשנה זו יש כמה גירסאות ונוסחאות היכן הוא מקומה המדוייק של משנה זו12, אבל לכל הגירסאות שייכת משנה זו לפרק שלומדים ביום השבת-קודש זה.

ו. "ותן חלקנו בתורתך":

מהלשון "חלקנו" סתם, מבלי לפרש איזה חלק – משמע, שקאי על החלק בעולם שיש לכל אחד ואחד מישראל, שניתן לו חלק בעולם כדי לבררו, יחד עם בירור גופו ונפשו הבהמית.

ועל זה היא הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור החלק בעולם ("חלקנו") יהיה באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

ז. וביאור החילוק בין שאר אופני הבירורים לאופן הבירור דתורה13:

כללות עניין הבירורים הוא – שבדבר המעורב טוב ורע, מפרידים את הטוב מן הרע, את הטוב מעלים לקדושה, ואת הרע דוחים ומאבדים. אמנם, בירור זה הוא בדרך מלחמה – כי, הנפש שיש בהדבר (כידוע14 שבכל דבר, אפילו בדומם, יש נפש וחיות רוחנית) מתנגדת להבירור, כיוון שאין רצונה שחלק ממנה יידחה ועל-אחת-כמה-וכמה יאבד, ולכן יש צורך בעניין של מלחמה כדי לפעול את הבירור.

ונוסף על הצורך בבירור בדרך מלחמה מצד הדבר המתברר, יש צורך בזה גם מצד האדם המברר – דכיוון שיש לו נפש הבהמית שמתאווה לעניינים בלתי-רצויים, הרי גם מצדו צריך להיות הבירור בדרך מלחמה.

והא בהא תליא: אילו היה פועל בירור וזיכוך בנפשו הבהמית – לא היה צריך למלחמה עם הדבר המתברר. ועל-דרך מה שכתוב בגמרא15 שצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשע, כי, להיותו צדיק גמור שאין בו רע, אין לו להתיירא שתהיה אחיזה להרע כו', מה-שאין-כן צדיק שאינו גמור, כיוון שיש בו עדיין רע, צריך להיזהר שלא תהיה אחיזה להרע, שמזה יכול לבוא מעמד ומצב ד"מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו"16.

וזהו כללות עניין הבירור בדרך מלחמה, שבזה נכלל גם הבירור שבעניין המצוות, ולדוגמה: מצוות תפילין, שלוקח עור בהמה ומעבדו לעשות ממנו תפילין, ויש בזה כמה דינים, כמו עיבוד לשמה17, וכיוצא בזה – הרי צריך להיות בזה עניין של מלחמה, שלא יעשו מעור זה עניינים אחרים, ושלא יתערבו עניינים של פניות (היפך ד"לשמה"), וכיוצא בזה.

אמנם, הבירור שעל-ידי התורה אינו בדרך מלחמה, כי:

אמרו חז"ל18 "מאן מלכי רבנן". והנה, הסדר דמלוכה הוא באופן שכאשר המלך רוצה לפעול דבר מסויים, אינו צריך להתעסק עם הדבר, אלא הוא נשאר בהיכלו, ורק גוזר שייעשה הדבר באופן כך וכך, ובמילא נעשה הדבר כרצונו על-ידי השרים והעבדים, כך שהמלך מצד עצמו אינו צריך להתיירא משום דבר, כיוון שאינו בא באופן של התלבשות כו'. ובאופן כזה הוא הבירור דתורה – שאין צריך להתעסק בהדבר המתברר (ובמילא לא שייך שיהיה אחיזה להרע), כי אם, ללמוד בתורה ולפסוק כיצד צריך להיות הדבר על-פי התורה, ובהתאם לכך נעשה הבירור בדרך ממילא.

וטעם הדבר – כיוון שכל ענייני העולם נעשים על-ידי התורה, כמאמר רז"ל "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא"19, "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה" שעל-ידו "בורא את העולם"20.

- והכוונה היא לא רק לבריאת העולם בששת ימי בראשית, אלא גם לכל פרטי המאורעות שהיו ויהיו בעולם כל משך זמן קיומו, שכולם נעשים על-ידי התורה. וכמובא במאמר של הצמח-צדק21 הסיפור אודות הבעש"ט, שלמד משניות, ואמר מאורעות שיהיו בעולם. והרי מובן שאילו היה הבעש"ט יודע מאורעות אלו מצד עניינים אחרים, לא היה צריך לאומרם בעת לימוד המשניות, ועל-כרחך צריך לומר, שידע מאורעות אלו מלימוד פרקי משניות אלו, שבהם נרמזו מאורעות אלו, שכן, כל המאורעות שבעולם באים מהתורה. אלא שהבעש"ט למד המשניות כפי שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה שאסתכל באורייתא וברא עלמא, ולכן ידע מזה המאורעות שיהיו בעולם, מה-שאין-כן מי שאינו בדרגה כזו, לא היה יודע מאומה -

ובזה גופא – אין זה כמשל האומן, אדריכל, שגם לאחרי שעשה "דיפתראות ופינקסאות"22 ("בלו-פרינט") צריך להתחיל ליקח אבנים ועצים כו' ולבנות את הבניין, מה-שאין-כן בהכלי אומנות דתורה שעל-ידה נעשה בניין העולם בדרך ממילא, ולכן, על-ידי פסק התורה נעשה הדבר בעולם ובדרך ממילא.

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור חלקו בעולם יהיה באופן הבירור דתורה, שאז אין צורך במלחמה, ואין מקום לאחיזה כו'.

ח. אמנם, כדי שיוכל להיות בירור חלקו בעולם באופן הבירור דתורה, צריך להיות "ותן חלקנו בתורתך", היינו, למצוא את חלקו הפרטי בתורה ("חלקנו בתורתך"), ועל-ידי זה יוכל לברר את חלקו בעולם ("חלקנו" סתם) באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

והעניין בזה – שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בכל התורה, וכמו כן נמצאים בתורה כל העניינים שלו, כל עניין במקום המתאים לו. וכאשר מכוון להחלק בתורה השייך לעניין זה – אזי יכול לבררו באופן הבירור דתורה.

ועל-פי זה יובן מה שכתוב בגמרא31 "חש בראשו יעסוק בתורה... חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'" – דלכאורה, למה רואים פעמים רבות שעצה זו אינה מועילה? – והביאור בזה על-פי הנ"ל, שאצל כל אחד ישנו החלק בתורה ששייך לראשו או לגרונו, וכאשר ילמד חלק זה, אזי יתרפא המיחוש, שכן, על-ידי הרפואה ברוחניות נעשה בדרך ממילא גם הרפואה בגשמיות. אמנם, כיוון שאינו יודע היכן הוא החלק בתורה השייך לראשו או לגרונו, נותנים לו עצה: "יעסוק בתורה", ואם יהיה עת רצון, ויצליח לכוון לחלק בתורה המתאים, אזי תומשך לו הרפואה.

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שיזכה לכוון לחלק שלו בתורה ששם נמצא גם חלקו בעולם, ועל-ידי זה יוכל לברר חלקו בעולם באופן הבירור דתורה.

ט. וקודם הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" מקדימים "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו" – כי, עיקר עניין הבירור דתורה יהיה לעתיד-לבוא, שאז יהיה אלוקות בגילוי, ובמילא יהיה נראה בגילוי שכל העניינים הגשמיים באים מהתורה.

אמנם, גם לפני זה צריך להיות העניין ד"ועשו לי מקדש"23 על-ידי כל אחד ואחד מישראל, ובמילא צריך להיות גם עכשיו אופן הבירור דתורה,

כפי שמצינו אצל יחידי סגולה שעבודתם היתה באופן הבירור דתורה, כמו רבי עקיבא ורבי אלעזר בן ר' שמעון, שמלאכתם היתה נעשית על-ידי אחרים – שזהו המעמד ומצב דלעתיד-לבוא, כמו שכתוב24 "ועמדו זרים ורעו צאנכם" – שלא הוצרכו להתעסק בהדברים הגשמיים, אלא על-ידי הפסק בתורה נעשה הדבר בדרך ממילא, כפי שמצינו בהעובדא דר' עקיבא והמטרוניתא25,  והעובדא דר' אלעזר בן ר' שמעון עם יורדי הספינה26. והיינו שעבודתם הייתה באופן ד"עושין רצונו של מקום"27 שהמשיכו את בחינת הרצון שלמעלה מהשתלשלות (כמבואר בהמאמר28), והמשכה זו היתה בבחינת מקום, היינו, בסדר השתלשלות.

ומעין זה – צריך להיות גם אצל כל אחד ואחד מישראל.

י. ועל-פי זה יש לבאר הטעם דאמירת "יהי רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – אחר תפילת שמונה-עשרה:

כללות הבירור דתפילה הוא מלמטה למעלה, והסדר הוא שתחילה היא ההתבוננות בפסוקי-דזמרה בעניין התהוות הנבראים, ואחר-כך ההתבוננות בברכות קריאת-שמע בעניין ביטול הנבראים, שהאופנים וחיות-הקודש הם בתכלית הביטול לאלוקות – כל זה הוא עניין השייך לעולמות ונבראים, ועוד זאת, שלאחרי כל ענייני ההתבוננות הנ"ל, באה בקשת צרכיו בי"ב ברכות אמצעיות, "מברך השנים", וכיוצא בזה – ענייני העולם.

ולכן, בסיום התפילה אומרים "יהי-רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – שבכל העניינים יהיה אופן הבירור דתורה, מלמעלה למטה.

(עד סעיף ד – מהתוועדות שבת פרשת במדבר, מברכים החודש  סיוון ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק שני (יא) עמ' 279-277– בלתי מוגה; מסעיף ד ואילך – מהתוועדות שבת פרשת בהר-בחוקותי, מברכים החודש סיוון, ה'תשי"ג. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ג חלק שני (ח) עמ' 176-172 – בלתי מוגה)

----------

1) סוף פסחים.

2) שמות ג,יב.

3) מגילה ו, רע"ב.

4) תו"א בתחילתו (א,ב).

5) סעיף זה שייך לחלק מהשיחה שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש) ומופיע בליקוטי-שיחות חלק ב, עמ' 292 ואילך.

6) ישעיה נח,ז.

7) במדב"ר רפ"ז. מכילתא ופרש"י יתרו יט,יא. כ,טו. יל"ש שם רמז ש.

8) יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.

9) עד היכן שידו מגעת (מהנחה בלתי מוגה).

10) משנה כ. וראה גם לקו"ש חי"ג עמ' 118 ואילך.

11) ראה שער-הכולל פ"ל ס"ג.

12) ראה "שינוי נוסחאות" על המשנה.

13) ראה סה"מ תרנ"ט עמ' קסב ואילך. תש"ד עמ' 106 ואילך.

14) תניא שעהיוה"א פ"א. וראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (עמ' שמט הערה 5).

15) ברכות ז,ב.

16) ישעיה נט,יז.

17) ראה רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"א. טושו"ע (ואדה"ז) ואו"ח סל"ב ס"ח (סי"א).

18) ראה גיטין סב, סע"א. זח"ג רנג,ב (ברע"מ).

19) זוהר ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, רע"ב. ח"ג קעח,א.

20) ב"ר בתחילתו.

21) ראה אוה"ת תולדות קע,א. וראה גם כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשל"ח ואילך. וש"נ.

22) עירובין נד,א. וראה איגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ה ס"ע נג ואילך. ועוד.

23) תרומה כה,ח.

24) ישעיהו סא,ה. וראה ברכות לה,ב.

25) ראה נדרים נ,א ובפרש"י ור"נ.

26) ראה ב"מ פד,ב.

27) ברכות שם.

28) פ"ה (תו"מ ח"ח עמ' 165).

משיח וגאולה בפרשה

אין "הסכמה" להישאר בגלות

צועק יהודי: "אלוקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל"!...

הוא יודע אמנם שיש עילוי בעבודה דזמן הגלות – העבודה דאתכפיא, שעל-ידי זה באים לעילוי דאתהפכא... אבל אף-על-פי-כן, לאחרי כל העילויים כו' – אינו מוכן להישאר בגלות אפילו עוד רגע אחד בלבד... ולכן מבקש כל יהודי בכל תפילה ותפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – ג' פעמים ביום, וביום השבת – ד' פעמים!

והגע עצמך: בתפילת שחרית דיום השבת מבקש יהודי: "ותחזינה... ברחמים" – בקשה הנאמרת ב"תפילת העמידה", לאחרי ההקדמה ד"א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"... ש"יגיד" הוא מלשון המשכה... כעונה אחר הקורא, ולאחרי שביקש זאת בתפלת לחש, ב"קלא פנימאה דלא אשתמע" – חוזר הש"ץ ומבקש זאת עוד הפעם, ולא עוד, אלא שמבקש זאת בקול רם, שכן, בהיותו "שליח-ציבור" ["צבור" – ראשי-תיבות צדיקים, בינונים ורשעים, ובהדגשה – שישנו וא"ו המחבר את אלו שהם במצב דהיפך הצדיקים עם הצדיקים, חיבור שנעשה אמנם באמצעות "בינונים", אבל סוף-כל-סוף מתחברים הם עם הצדיקים, עד שנעשים כולם למציאות של "צבור", מציאות אחת], אשר "הן א-ל כביר לא ימאס" – יש לו "ברייטקייט" לבקש זאת בקול רם!

ואף-על-פי-כן, כעבור משך זמן – לאחרי קריאת-התורה, ואמירת "אשרי יושבי ביתך", דקאי בפשטות על הישיבה בביתו של הקב"ה, בית-המקדש, בזמן הגאולה – הנה בראותו שמשיח עדיין לא בא... חוזר ומבקש עוד הפעם: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!...

ובכן, אין כאן "הסכמה", חס-ושלום, מצידו של יהודי על ההישארות בגלות ("במדבר"), ההיפך הוא הנכון – ישנה בקשה ודרישה לצאת מהגלות תיכף ומיד;

(משיחת ש"פ במדבר תשמ"ה; 'התוועדויות' ה'תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2138)

משיח-צדקנו בא תיכף ומיד לבית-הכנסת ובית-המדרש זה

כדאי ונכון שינצלו את השעות דיום השבת-קודש זה כדי להקהיל קהילות בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות ללמוד תורה, ומה טוב – באופן דעשרה ("העשירי יהיה קודש") שיושבין ועוסקין בתורה...

ויהי-רצון שמההליכה להקהיל קהילות בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות באופן ד"הווי רץ למצווה" – נלך ונרוץ לקבל פני משיח-צדקנו תיכף ומיד.

ויתירה מזו – שאין צורך אפילו לרוץ בדרך קצרה, כיוון שמשיח-צדקנו בא תיכף ומיד לבית-הכנסת ובית-המדרש זה, בית תורה תפילה ומעשים טובים של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (שהרי "קדושה לא זזה ממקומה") אלופו של הדור, אשר על-ידו נעשה ההמשכה והגילוי דאלופו של עולם ב"גולה", שעל-ידי זה נעשה מ"גולה" "גאולה"...

ובפשטות – שכל בני-ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"הקיצו ורננו שוכני עפר", ומרדכי ואסתר עמהם, וגרשון קהת ומררי עמהם, ולוי ויעקב (שנקרא גם ישראל, שכולל כל בני-ישראל) עמהם, ושכינה עמהם, יוצאים מהגלות ובאים לארצנו הקדושה, לירושלים עיר-הקודש, להר-הקודש ולבית-המקדש ולקודש הקדשים, ותכף ומיד ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת במדבר ה'תש"נ –  בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

ילדים ותינוקות בעשרת-הדברות

"כשם שעשרת-הדיברות בפעם הראשונה הייתה בנוכחות כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, גם קטני-קטנים – כדאי להשתדל אשר בעת קריאת עשרת-הדיברות בכל שנה ושנה, יהיו כל בני-ישראל, גם הקטני-קטנים, בבית-הכנסת" * סיפורה של קריאת קודש, שהחלה בשנת תש"מ ומאז מתפשטת והולכת בקהילות ישראל

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בראשית חודש ניסן תש"מ הכריז הרבי על מבצע "והשיב לב אבות על (ידי) בנים". ההתחלה הייתה בעידוד של הילדים לעזור בבתיהם בהכנות לחג-הפסח. אחר-כך המשיך הרבי וקבע פרטים נוספים בפעילות הילדים.

בתחילת חודש אייר ביקש הרבי לארגן תהלוכות ל"ג בעומר בכל מקום ומקום. גם לאחר ל"ג בעומר ביקש הרבי להמשיך ולקיים כינוסי ילדים וכו'. עניין זה – "והשיב לב אבות על בנים" – הוזכר כמעט בכל התוועדות, כאשר הרבי מקשר לכך עניינים שונים.

ביום חמישי,  כ"ט באייר (ערב ראש-חודש סיוון) תש"מ, התקיימה 'תענית שעות' שהוכרזה מטעם 'אגודת הרבנים דארצות-הברית וקנדה'. בשבת שלפני התענית חיזק הרבי את קריאת הרבנים ועורר להצטרף לתענית.

תפילת מנחה התקיימה אפוא בשעה לא-שיגרתית – אחת ושלושים בבית-הכנסת הגדול ב-770. בסיום התפילה השמיע הרבי שיחה שארכה כארבעים דקות ובין השאר דיבר גם ברוסית.

אולם ללא ספק ההפתעה בשיחה הייתה ההוראה הבאה שנוסחה בצורה מתומצתת ב'ראשי פרקים' שבתחילת ספר 'היום יום' (מהדורת תשמ"ב, עמ' 22) במילים הבאות:

מעורר שילדי/ילדות ישראל, אפילו 'טף' ממש, יבואו לבית-הכנסת בחג-השבועות לשמוע עשרת-הדברות.

כמו בהר-סיני

להלן תוכן הדברים (על-פי השיחה שהוגהה לאחר-מכן ונדפסה בליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 250-251):

שכל הילדים והילדות מבן חודש ומעלה – ואפילו רכים יותר – יתלוו להוריהם לשמיעת קריאת-התורה בכלל, ובפרט בשעת קריאת עשרת-הדברות בחג-השבועות, במקום קדוש, בציבור ובמעמד כמה עשיריות מישראל, בהקדמת ברכה לפני הקריאה ואחריה – הרי זה בדיוק כמעמד נתינת התורה בהר-סיני.

כשהרבי דיבר על-כך ברוסית ציין שהמשטרה תערוב לכך שאף אחד לא יפריע לאלה שילכו לבית-הכנסת – הן בלכתם והן בחזרתם.

ושוב חזר הרבי ועורר על-כך (ליקוטי-שיחות שם עמ' 256-257) בשבת-קודש ב' בסיוון תש"מ, והדגיש שבדבר זה תלויים מתן-התורה וקבלת התורה של כל עם-ישראל.

דרישת השעה

ביום שישי ר"ח סיוון כתב הרבי פתק – מענה להודעה שקיבל על הפעילות באירגון המבצע:

הצלחה רבה ומופלגה וכו' מתאים לדרישת השעה וליומין זכאין אלה.

לגבי חומר ההסברה (בעברית) שבו נכתב שיביאו כל ילד מבן חודש ומעלה, העיר הרבי:

מדוע לא הוסיפו – אם הבריאות מרשה לו.

הילדים – מחותנים ראשיים

בדבריו לפני התלמידים והתלמידות שהתכנסו בבית-מדרשו ביום ראשון, ג' בסיוון (שיחות-קודש תש"מ – כרך ג, עמ' 174 ואילך), חזר הרבי והדגיש את תפקידם של ילדי ישראל כ"ערבים" והציע שהם, הילדים, ייגשו להוריהם ולזקניהם ויאמרו להם:

מכיוון שתורת-אמת אומרת שבזכותנו ניתנה תורה, הרי שהננו ה'מחותנים הראשיים' ו'אורחי-הכבוד' לקבלת חג השבועות – ולכן אנחנו מזמינים אתכם לחג (שהוא שייך אמנם לכל היהודים, אבל במיוחד) שלנו. מוזמנים אתם אפוא לבוא ולהאזין (כולם כאחד) לעשרת-הדברות, שבהם החל מעמד מתן-תורה.

הרבי הוסיף וציין, שהילדים יבטיחו למבוגרים שאל להם לחשוש מכך שהם, הילדים, יפריעו להקשיב ולהתרכז בשמיעת קריאת התורה. זאת, מכיוון שהילדים מודעים לכך שהתורה ניתנה בזכות היותם 'ערבים' – והנהגתם בבית-הכנסת תהיה בצורה מכובדת. הם "יאזינו לכל מילה, באימה וביראה ברתת ובזיע, ביראת-שמים אמיתית כרצון ה' בתורה. וההקשבה (לעשרת-הדיברות) תהיה באופן שתיחקק בלב, וממנו גם בראש, עד אשר אצל כל אחד (הן מהמבוגרים הן מהילדים) יהפכו עשרת-הדיברות – כללות כל התורה – חלק מחיי היום-יום שלו, עד שכל השנה תהיה שנת תורה ומצוות".

תינוקות בני יומם

בשנים שלאחר מכן הזכיר הרבי בהתוועדויות שלפני החג, או בשיחות שאמר בכינוסים לילדים, שיש להביא לבית-הכנסת אפילו תינוקות בני יומם.

בשנת תשמ"ג חזר הרבי על הוראותיו לחג-השבועות, והן הוגהו לאחר-מכן על-ידו (בשנה שלאחר-מכן – ראה גם התקשרות גיליון קנא) ובין ההוראות (שנדפסו גם בליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 315):

ב) כמדובר כמה פעמים – על-פי מאמר רז"ל (פסיקתא דרב כהנא פרשת בחודש השלישי (הובא ברוקח סרצ"ו)) "אמר הקב"ה לישראל בניי היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה" – כשם שאמירת עשרת-הדיברות בפעם הראשונה היתה בנוכחות כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, גם הקטני-קטנים – כדאי להשתדל אשר בעת קריאת הפרשה הזאת בזמן מתן-תורה בכל שנה ושנה, כל בני-ישראל, גם הקטני קטנים(ות), יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת-הדברות. ולהעיר אשר מתן-תורה הוא על-ידי אשר "בנינו עורבים אותנו"...

ואמנם תקנה זו התפשטה ומוסיפה להתפשט במרוצת השנים בהרבה מקהילות ישראל.

אפילו עוברין

לגבי השתתפותם של "הקטנים וקטני-קטנים כו'" – ציין הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ו ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ג' עמ' 411) בהערה 61:

להעיר שבקריעת ים-סוף (גמר ושלימות היציאה ד"צבאות ה' " ממצרים) – "אפילו עוברין שבמעי אמו אמרו שירה" (ברכות נ,א. סוטה ל, סוף ע"ב. ושם-נסמן).

ובשנת תש"נ (ספר-השיחות תש"נ, כרך ב, עמ' 476) ציין:

אפילו קטני קטנים – דמזלייהו חזי – מגילה ג,א. סנהדרין צד, רע"א.

שלושת אלפים ושלוש-מאות שנים

בשבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תשמ"ח (ספר-השיחות תשמ"ח, כרך ב, עמ' 463) ציין הרבי:

ובהדגשה יתירה בשנה זו – ג' אלפים וג' מאות למתן-תורה, וגם שנת הקהל, "הקהל את העם האנשים הנשים והטף", "כיום שניתנה בו בסיני" (רמב"ם הלכות חגיגה פרק ג' הלכה ו').

בהזדמנות אחרת (שבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ה, 'התוועדויות' תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2169) ציטט הרבי מדברי המדרש "בניי היו קורין" והוסיף: "ושומע כעונה"!

"כולכם" אבל בנפרד

לגבי אופן שמיעת עשרת-הדברות – הדגיש הרבי (ליקוטי-שיחות, כרך כ"ג, עמ' 250 הערה 56):

אף שכמובן בפשטות – אלה בעזרת אנשים ואלו בעזרת נשים וכמקרא מלא שדיבר הכתוב: אתם ניצבים היום כולכם (לאחדים כאחד)... ראשיכם... כל איש ישראל טפכם נשיכם... שואב מימך (ריש פרשת ניצבים) שבוודאי לא היו בעירבוביה. וראה פרש"י דברים א,כב.

קל וחומר מרבי יהושע בן חנניא

בשבת-קודש פרשת במדבר תש"מ (ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 258-257) התייחס הרבי לטענה שנשמעה לגבי התועלת שבהבאת קטני-קטנים לבית-הכנסת – כאשר הילדים כלל אינם בני הבנה.

הרבי השיב על כך ב"מעשה רב" המסופר בחז"ל (ירושלמי, יבמות פרק א, הלכה ו) על ר' יהושע בן חנניא, שעוד בהיותו בעריסה היתה אמו מביאתו לבית-המדרש כדי שישמע את הנלמד, "בשביל שיתדבקו אוזניו בדברי תורה", ועליו אמרו "אשרי יולדתו".

הרבי הסביר שאם הדברים נאמרו לגבי לימוד בבית-המדרש (ששם הבנה והשגה היא עיקר ותנאי), על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לקריאת התורה (שבכתב) שבה ישנו העניין דתלמוד תורה גם כשאינו מבין את הנלמד.

עוד ציין הרבי (הדברים הובאו שם בהערה 70) שלאור המבואר ברז"ל שתורה שלמד ילד בבטן אמו נותנת לו כוח ועוז גם אחר-כך (למרות שבא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו):

ויש לומר, שבנידון-דידן הוא במכל-שכן – שהרי (א) דביקת אוזניו בדברי תורה היא לאחרי שנולד, (ב) אין כאן ענין דסוטרו ומשכחו.

הילדים רק יוסיפו

כבר בפעם הראשונה שהרבי הציע הצעת-קודש זו ציין (ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 251) :

ובוודאי לא יבלבלו את קריאת התורה, ואדרבה – הם עוד יחזקו את יראת ה' ויראת התורה.    

ובשבת-קודש פרשת במדבר תשמ"ה ('התוועדויות' תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2169) אמר הרבי:

וכאשר יבואו ה"גבאים" בטענה שהילדים "מרעישים" ומפריעים חס-ושלום לשמיעת עשרת-הדברות – יסבירו להם הוראת חז"ל "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כידוע הפירוש (ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 151 ואילך) שעל-ידי זה שהגדולים מזהירים את הקטנים (זהירות כפשוטה), אזי נעשה עניין של זוהר ואור אצל הגדולים באופן ד"מאיר עיני שניהם ה'".

ממעייני החסידות

פרשת במדבר

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל למשפחותם (א,ב)
דע מניין כל שבט ושבט (רש"י)

המפרשים פירשו, שכדי לדעת את מספר הנפשות שבכל שבט, היו מונים תחילה את כל המשפחות שבאותו שבט, ואחר-כך היו מסכמים את מספר הנפשות שבכל משפחה לסכום הכללי. ללמדך, שעם ישראל מבוסס על המשפחה - מצבו של העם תלוי בהנהגת כל משפחה ומשפחה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 210)

שאו את ראש כל עדת בני-ישראל... לגולגלותם (א,ב)

גולגולת – רומזת לבחינה על-שכלית, כמו הגולגלת שמקיפה את המוח ולמעלה ממנו.

"שאו... לגולגלותם" – העלו והביאו את ישראל לאהבה על-שכלית, "אהבה רבה".

(ליקוטי-תורה, במדבר, עמ' ה)

בני נפתלי (א,מב)

מדוע בכל השבטים נאמר "לבני", לבד משבט נפתלי שבו נאמר "בני"?

בעת הספירה עברו משה ואהרון בכל המחנה וכתבו כל שם בפנקס – "פלוני בן פלוני משבט פלוני". כך כתבו את שמותיהם של כל שישים ריבוא בני ישראל. אחר-כך כתבו מספר כל שבט בספר בפני עצמו, ולצורך זה עברו על הפנקס הראשון ואמרו: "פלוני בן פלוני לשבט פלוני". כתבו את שמו בספר השני, עד שסיימו את כל השבט. כך נהגו בכל השבטים. אך כשהגיעו לשבט האחרון, שבט נפתלי, לא היה צורך לרשום את שמות אנשי השבט בספר אחר, שכן לא נשאר אלא שבט אחד בלבד, אלא ספרו אותו במקומו ואמרו: "בני נפתלי, אלו שנשארו, מספרם כך וכך".

(ליקוטי-תורה להאריז"ל על הפסוק)

ויהיו כל פקודי בני ישראל (א,מה)

הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים... כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים... והשקלים כופר על נפשותיכם (רמב"ן)

לפנינו רמז וסמך למנהג החסידי של נתינת ממון לרבי בתור "פדיון נפש".

(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 133)

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים (א,מו)

לאיזה צורך נחוץ לנו לדעת את מספר בני-ישראל באותו זמן, כאשר במשך הזמן גדל ונתרבה מספרם?

אלא מספרן של נשמות ישראל למעלה הוא שש מאות אלף – ומספר זה אינו משתנה לעולם. ומה שניתוסף בדורות הבאים על שש מאות אלף – הוא משום שמספר זה הוא של הנשמות הכלליות בלבד, וכל שאר הנשמות הפרטיות מסתעפות מהן.

(ספר-המאמרים תרע"ח, עמ' שיב)

ואלה תולדות אהרון ומשה (ג,א)
שכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו (רש"י)

מה בין לימוד התורה להולדה?

העונש על ביטול תורה הוא "היכרת תכרת" (סנהדרין צט). ומכיוון שקיומו של כל נברא מתחדש בכל רגע, נמצא שהמלמד את בן חברו תורה – ובכך למעשה מגן עליו מ'כרת' –גורם לחידוש קיומו. לכן נחשב הדבר "כאילו ילדו", שכן הרב מקשר את התלמיד למקור חיותו וגורם למעין "הולדה" – חידוש קיומו באותו רגע.

(ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 16)

את משמרת בני-ישראל (ג,ח)
שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוויים באים תחתיהם בשליחותם (רש"י)

ידוע הכלל (קידושין כג) שדבר שאדם אינו יכול לעשותו בעצמו, אין בכוחו גם למנות שליח שיעשה את הדבר במקומו. מובן אפוא, שכל יהודי ראוי לעבוד את עבודת הלוויים, שהרי הלוויים עשו עבודה זו בתור שלוחי הציבור.

מכאן רמז וסמך לדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), שלא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני ה' ולשרתו, "הרי זה נתקדש קודש קודשים".

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 15)

גרשון וקהת ומררי (ג,יז)

"קהת" רומז לאסיפת ניצוצות הקדושה הטמונים בגשמיות העולם, והעלאתם למקורם (קהת מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים").

עבודה זו נרמזת בשמו של קהת דווקא, שכן בני קהת היו מופקדים על המזבחות, שעליהם מקריבים קרבנות, ועיקר בירורם של ניצוצות הקדושה נעשה על-ידי עבודת הקרבנות.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' כב)

והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כיסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)

שלושת כיסויי הארון רומזים לשלושה דברים המסתירים את אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות-העולם: פרוכת המסך, שהיא חלק בקודש-הקודשים, רומזת לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא. בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש-הבהמית וליצר-הרע, שהם "מקבילים" ו"מתאימים" לנפש-האלוקית ויצר-הטוב. כיסוי עור תחש, שלא היה חופף למידת הארון (ואפשר לכסות בו גם כלים אחרים), רומז לאומות-העולם, שאין להן "התאמה" (ישירה) לבין ישראל.

הווי אומר: כשם שכיסוי הארון אישר את העברתו למקום חדש, כן על-ידי התגברות על כיסויה של הנפש האלוקית היא מתעלה והולכת מחיל אל חיל.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 17)

פרקי אבות

"ארבע מידות בתלמידים"

ארבע מידות בתלמידים – מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו; מהר לשמוע וקשה לאבד, זה חלק טוב; קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע (פרק ה, משנה יב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו – דמאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע; נמצא הפסדו גדול משכרו. קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו – שמידה טובה שיש בו, יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא-מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע. זה חלק רע – לא הווה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חיסרון שהיה בו מעיקר ברייתו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) מה מחדש התנא, והרי כל מלמד יודע שישנם סוגים שונים בתלמידים. ב) מהי ההוראה מענין זה במידת החסידות. ג) הדיוק "חלק טוב... חלק רע", ולא "מידה טובה... מידה רעה" וכיוצא בזה.

והביאור: חיוב הלימוד עם תלמידים על-פי דין ("ושיננתם לבניך, אלו התלמידים") אינו אלא ללמוד עמם תורה, אבל אין כל חיוב להתעניין בכישרונותיו של התלמיד ולתקן את הדרוש תיקון. אולם מצד מידת חסידות על המלמד להתעניין בתכונותיו של התלמיד ולהשתדל לעזור לו גם בזה.

"מהר לשמוע" כאשר התלמיד קולט ומבין בקלות את הדבר הנלמד, אין המלמד רשאי להסתפק בכך, אלא עליו להתעניין במצבו של התלמיד לאחרי הלימוד; ואם התלמיד ממהר לאבד, כך שיצא שכרו בהפסדו, עליו לוודא שהתלמיד יחזור לימודו כדי שלא ישכחנו.

"קשה לשמוע" בעניין תלמיד כזה עלול המלמד לחשוב שחבל על הזמן שמשקיע בו, ועדיף להקדיש את כל זמנו ומרצו לתלמידים אחרים. אומרת המשנה, שעל המלמד לבדוק את כוח הזיכרון של התלמיד, ואם הוא קשה לאבד, הרי יצא הפסדו בשכרו.

"מהר לשמוע וקשה לאבד" כאשר יש למלמד תלמיד מצטיין, אין לו להתגאות בכך, שכן זה חלק טוב כשרונותיו הברוכים של התלמיד הם "חלק" שניתן לו מלמעלה, ואינם תוצאה של פעולות המלמד.

"קשה לשמוע ומהר לאבד" גם כאשר יש לו תלמיד גרוע ביותר, אסור להתייאש ממנו ולהניחו לנפשו, שכן החלק הוא רע, ואילו התלמיד אינו אשם שקיבל "חלק" כזה מן השמים. לכן יש לעזור לו לפתח ולשפר את כושר שכלו.

"מהר לשמוע ומהר לאבד" עליו לדעת שהיות ש"יצא שכרו בהפסדו", שומה עליו לחזור תמיד על לימודו.

"קשה לשמוע וקשה לאבד" אין לו ליפול ברוחו בגלל היותו "קשה לשמוע", בידעו ש"יצא הפסדו בשכרו".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר ה'תשד"מ בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

ענייני 'תחנון' * ברכת טלית קטן לאחר שינה * 'רוב כוס' ממש

עניני תחנון

שאלה: כאשר מתפללים בשבת ביום, ורואים שלקראת סיום קריאת התורה כבר הגיע זמן חצות, ואחר-הצהריים כבר חל תאריך שבו אין אומרים תחנון, האם במצב זה אומרים 'אב הרחמים' (כלומר, האם זמן זה שייך לשחרית או למנחה)? וכן כשמתפללים ביום שישי סמוך לחצות ואחר חזרת הש"ץ כבר הגיע חצות, האם צריך לומר תחנון או לאו?

מענה: על המקרה הראשון1, למרות שהשאלה היתה מעשית במניין של הרבי פעמים רבות, לא ידוע שנמנעו אי-פעם מלומר 'אב הרחמים' בגלל שהזמן היה לאחר חצות וכבר נכנס זמן שבו אין אומרים תחנון. טעם הדבר, כנראה, מפני ש'אב הרחמים' כשהוא לעצמו איננו בגדר 'תחנון', אלא כהזכרת נשמות, אלא שביום שאין אומרים תחנון לא תיקנו לאומרו, וביום כזה לא נמנעו מכך.

על המקרה השני הביא בס' פסקי תשובות2, שיש מי שפסק שלא לומר תחנון אז. וכן מובא שנהג הרה"ח ר' יצחק מתמיד (הורוביץ) הי"ד3. בשם הרה"ח ר' דובער בוימגארטן ע"ה נמסר לי, ששמע מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שאמר (על המתפללים שחרית אחרי חצות עש"ק) ש"היו צריכים לומר תחנון, אבל למעשה אין אומרים זאת".

שאלה: מתי מתחיל הזמן שבו אין אומרים תחנון במקום שתתקיים בו ברית מילה - האם רק מהבוקר (עלות השחר או הנץ החמה), או אפילו מחצות הלילה, או מתחילת הלילה שלפניו, או כבר ממנחה שלפניו - כנהוג בדרך-כלל לגבי ימים שאין אומרים בהם תחנון? הדבר נוגע לגבי ה'קריאת-שמע שעל המיטה' שאומרים בבית-הכנסת, אם ידוע שתיערך בו ברית למחרת.

מענה: "נפילת אפיים אינה חובה אלא רשות, ולכן כל הלכותיה תלויות במנהג"4. נהגו שלא ליפול על פניהם בבית-הכנסת5 ביום מילה רק בתפילת שחרית6, בבית-הכנסת שהמילה בו7, אבל לא בתפילת מנחה (=שהיא כבר אחרי הברית8). ויש נמנעים גם במנחה, כשמתפללים אצל התינוק9, אבל בבית-הכנסת נופלים אף-על-פי שבעל-הברית מתפלל שם10.

על-כן: לעניין תחנון במנחה ביום הקודם ובקריאת-שמע שעל המיטה, אין ספק שצריך לאומרם כרגיל. נמנעים מאמירתו רק בתפילת שחרית (או במנחה שלפני הברית) באותו בית-כנסת (או בעזרת-נשים שלו, ולא בחדר נפרד, ובוודאי לא בבניין נפרד) גם אם מתפללים אז ביחיד11.

ולהעיר, שלמנהג חב"ד חשוב לדייק בזה אם צריך לומר תחנון או לא. כי יש מחסידי פולין וכו' שמהדרים בעניין אי-אמירת תחנון, כמו ביום הילולא של צדיקים. אבל לשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוא: "איזה זמן טוב יותר כדי לבקש?", מכיוון שאצלנו צריכה להיות המשכה פנימית ולא די ב'מקיפים'12. וכשאין אומרים תחנון – העניינים נפעלים באופן ד"מלכתחילה אריבער" על-ידי העבודה דשלילת אמירת תחנון13.

----------

1) הדיון בפרמ"ג באשל-אברהם סו"ס רפד (ובאשי ישראל פל"ו הע' קסב) אינו מתייחס למצב זה שבו אומרים 'אב הרחמים' אחר חצות, אלא ככלל לשבתות שבהן אומרים 'אב הרחמים', אף שבמנחה שלהן לא יאמרו 'צדקתך'.

2) סי' רסז, משו"ת אז נדברו חי"א סי' א. וכן הורה הרה"ח ר' נחום לבקובסקי ע"ה לתלמידיו בישיבה בצרפת.

3) אף אם נמשכה תפילתו כמה שעות אחרי חצות, אמר תחנון "כיוון שזה שייך לסדר התפילה" - קובץ 'אהלי ליובאוויטש', ניסן-אייר תשנ"ה, עמ' 68.

4) שו"ע אדמוה"ז ר"ס קלא, משו"ת הריב"ש סי' תיב.

5) למנהג העולם (וצ"ב מה מנהגנו בזה), אפילו אם יש שם הרבה מניינים, והברית מתקיימת זמן מופלג מהתפילה – פסקי תשובות סי' קלא סי"ז משו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ט ויביע אומר ח"ג או"ח סי' יא, עיי"ש.

6) וי"א שהכוונה לכל התפילות שלפני המילה מהבוקר (בעבר היו מלים מייד לאחר שחרית, ולכן לא היתה השאלה נפוצה. וגם אז היתה השאלה אפשרית, כשצריכים להמתין ז' מעת-לעת לתינוק חולה שנתרפא, והם מסתיימים רק אחרי מנחה, שאז מלים אותו) – אישי- ישראל פכ"ה הע' צח וש"נ. – אגב, היו שרצו לדייק מלשון אדמוה"ז בסידורו "ובכל יום שיש בבהכ"נ מילה" שהכוונה לכל היום, אבל זו גם לשון מרן הב"י בשו"ע ס"ד (וגם בשו"ע אדמוה"ז כתב "ביום המילה"), והרמ"א (ואדמוה"ז באותה לשון) מבאר שהכוונה רק לשחרית.

7) וכן הלשון בסידור אדמוה"ז לפני 'למנצח יענך': "...ובכל יום שיש בבית-הכנסת מילה...".

בחדר סמוך שהוא מקום תפילה בפ"ע אומרים תחנון, אלא אם יש מנהג ברור להימנע מכך (ברכי-יוסף סי' קלא). עזרת-נשים נגררת אחרי ביהכ"נ, וכן פרוזדור סמוך שאין בו מקום תפילה עם ארון-קודש וכדומה (פסקי תשובות שם). ואם הברית בחדר הסמוך, אין ביהכ"נ נגרר אחריו (שם הע' 104). וא"כ ה"ה לעזרת נשים. – אלא אם יש מנהג, או הוראת חכם ברורה, אחרת.

8) אפילו אם היא מייד לאחרי הברית – כן הורה הרבי ביום ד' תשרי תשכ"ו (מפי אבי-הבן והסנדק דאז, הרה"ח ר' יהודה-לייב שי' ביסטריצקי. פרטי המעשה נרשמו מפיו, ויפורסמו בעז"ה בנפרד).

9) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ו. –  וכשאין מלים בבית-הכנסת, נמנעים מלומר תחנון בבית-הכנסת שבעל-הברית מתפלל שם (שם). ובמשנ"ב ס"ק כב הביא מס' מגן גיבורים שנהגו לפטור מתחנון בנוכחות בעלי-הברית (אבי-הבן, הסנדק והמוהל), וכן נפוץ גם בין אנ"ש. ולגבי מוהלים ידועים וקבועים, יש שנהגו לבקשם לצאת לפני תחנון, אבל בין אנ"ש לא ידוע מנהג כזה.

10) שם. כל זה כשהתינוק באותו חדר. והמשנ"ב ס"ק כה מסיק שזה רק אם עדיין נמצאים בתוך הסעודה, אבל אחריה אומרים תחנון (רק בעלי הברית עצמם לא יאמרו, השלמות לשו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א).

11) ראה פסקי-תשובות שם הערה 114. רק כשנוכחות בעלי הברית פוטרת, אז אין היחיד נפטר מתחנון, שם.

12) 'תורת מנחם' תש"י עמ' 172, ובכ"מ.

13) ליקוטי-שיחות כרך יד עמ' 401. ומאידך, גם אין מתאמצים (ע"י הוצאת החתן – כדעת הנוהגים כך, כמובא בפוסקים) כדי לומר תחנון.

ברכת טלית-קטן לאחר שינה

בספר המנהגים1 נאמר: "בלבישת טלית-קטן בבוקר בידים נקיות ובמקום שמותר לברך, מברכים 'על מצוות ציצית' – כיוון שאין בטלית-קטן שלנו שיעור עיטוף. אם אסור לברך, אזי קודם התפילה – אם אינו לובש טלית-גדול – ימשמש בד' ציציותיו ויברך אז".

והואיל ובאותו עמוד נאמר גם "המדקדקים נוהגין לישן בטלית-קטן"2, יש לברר אם ניתן לברך על הטלית-קטן לאחר שינה, כי בשו"ע אדמוה"ז3 מסיק בזה "טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו".

ובספר 'ציצית – הלכה למעשה'4  כתב: "ואין לצרף לזה ספק אחר, כגון פשיטת הטלית-קטן במקווה5, כדי לעשות "ספק ספיקא" ולברך, כי לדעת רבינו [הזקן] בסידורו (עיין פסקי הסידור אות מב ולהלן פרק יא הערה 18) 'ספק ברכות להקל' גם בספק-ספיקא"6.

מאידך, הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' וילשאנסקי מסר ששמע מהרה"ח ר' נחום לבקובסקי ע"ה ששמע בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שפשיטת הטלית לטבילה מועילה לעניין ברכה, מכיוון שיש דעות שאחר השינה אפשר לברך, ויש דעות שאחר המקווה אפשר לברך, וכשטובלים אחר השינה אזי מצטרפות שתי הדעות וניתן לברך אחר הטבילה, ע"כ. וכיוון שהוא רק "מפי השמועה" ולעת-עתה לא הצלחנו לאמת אותה, צריך עיון אם ניתן לסמוך על זה למעשה.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 3, מלוח 'היום יום' יד סיוון (וראה בעניין זה בס' 'ציצית הלכה למעשה', מהדורת תשנ"ה, פ"ח הע' 48, וב'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' נט). בס' ציצית שם בהע' 62 כתב: "ומשמע שגם הנשואים יברכו בלבישת טלית-קטן אם המקום והידיים נקיים". ולמעשה לא ראינו נוהגים כן, וצ"ע.

2) מסידור אדמו"ר הזקן (נדפס בשו"ע שלו ח"א, במהדורה הישנה עמ' 310 ובחדשה ס"ע תרט"ו).

3) סי' ח סעיף כז. אגב, צע"ק שבסי' יח, שכותרתו "זמן ציצית", ס"ב, הביא את שתי הדעות אם כסות-יום חייבת בלילה בהשוואה ומסיק שלא הוכרעה ההלכה בזה, ואילו כאן בתחילת הסעיף פסק בסתם "אין צריך לברך עליו בבוקר, כיוון די"א שכסות יום חייב להטיל בו ציצית... א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה...", ובהמשך: "ומכל מקום, כיוון דיש אומרים שכסות יום פטורה מציצית אם רוצה להתלבש בה בלילה... וצריך לחזור ולברך עליהן כשיגיע זמן חיובם בבוקר, לכן כדי לצאת לדברי הכל - טוב שיברך על טלית אחר..." - משמע לכאורה שהעיקר כדעה שלא לברך (ולא רק משום ספק ברכות), ורק טוב להוציאה ע"י טלית אחר.

4) פ"ח הערה 65. ועיי"ש, שגם עצת הביאור הלכה (סי' ח סי"ד ד"ה וי"א) לכוון בכל בוקר שלא לפטור את הטלית אלא רק עד הטבילה שלמחרת, לכאורה אינה מקובלת לפי שו"ע אדמו"ר הזקן. והביא הדעות בקצרה גם להלן פ"י סכ"ג.

5) ואף שהאריז"ל נהג לישון בטלית-קטן והיה מברך עליה (בעיטוף) רק לאחר שהסירה מעליו בבית הטבילה (שער הכוונות דרוש ו, הובא בכף החיים סי' ח ס"ק סא), הרי  כבר כתב הבן-איש-חי (שנה א, פ' בראשית אות י, לאחר שהביא הנהגה זו וכתב "ואין אומרים 'ספק ברכות' כנגד רבינו האר"י ז"ל"): "מכל-מקום יש לומר, שאני רבינו האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כוונות הרבה ונעשה היסח הדעת טפי". ובס' 'ציצית – הל' למעשה' פ"י הערה 42 כתב: "ומסתבר, ששטיפת הגוף במקלחת כנהוג בזמננו עדיין אינה היסח הדעת גמור. וע"ע". ועדיין יש לעיין אם הרחיצה (ובפרט כשמאריכים בה. ועד כמה) יחד עם הטבילה מצטרפות ליצור היסח הדעת.

6) בתרומת הדשן (ח"א סי' לז) פסק באם הסתפק אם שכח יום אחד לספור ספירת העומר (שיש בזה ספק ספיקא, בצירוף הספק אם הלכה כבה"ג ששכח יום אחד אינו מברך עוד), שיש להמשיך לספור בברכה, בצירוף דעת ראבי"ה שספירת העומר דאורייתא גם בזמן הזה, והדעות דברכה לבטלה דרבנן. הובא להלכה בבית-יוסף סי' תפט ובשו"ע שם ס"ח, ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם סכ"ה. וכ"ה גם לספרדים האומרים ספק ברכות להקל אף נגד מרן הב"י כמובא בכף-החיים שם סוס"ק פח (שם נימק זאת "דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל", אבל בשדי-חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א ס"ק יט אות י. בהוצאת קה"ת – כרך ד עמ' 1539) ובשו"ת יביע-אומר (ח"ב חיו"ד סי' ב אות ג. ועיי"ש ח"ד חאו"ח סי' מג אות ו) די להם בצירוף הדעה שהספירה דאורייתא. גם הרבי (במכתבו שנדפס בלקוטי שיחות כרך יז עמ' 466) הביא את קושיית האחרונים על פס"ד זה "מהסוברים (ורבים הם) דספק-ספיקא בברכות – גם-כן להקל. [וסיים:] ואף שיש לפלפל בדבריהם – לא מפני הפלפול נסור מפס"ד ברור בשו"ע". ז"א שכך עלינו לנהוג גם לפי דעת רבינו הזקן בסידורו (כנ"ל) שגם ספק-ספיקא בברכות - להקל.

'רוב כוס' ממש?

בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן הל' קידוש היום בשבת (סי' רעא סעיף כד) פסק שיש לשתות מכוס הקידוש "מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית באדם בינוני". וכן בהלכות סדר פסח (סי' תעב סעיף יט) כתב: "יש אומרים שלכתחילה מצווה לשתות כל הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות, אף-על-פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות אפילו לכתחילה די בשתיית מלוא לוגמיו דהיינו רוב רביעית, מכל מקום בארבע כוסות של פסח החמירו חכמים לשתות כל הכוס לכתחילה, ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא...". (וממשיך: "ויש חולקים על זה... וכן עיקר, וכן המנהג פשוט. ומכל מקום טוב לחוש לסברא הראשונה...", עיי"ש).

והנה בשיחת יום שמע"צ תרצ"ז בסוכה (סה"ש תרצ"ז עמ' 193)  מסופר שאדמו"ר הזקן בהיותו אצל חותנו בוויטבסק היה דר שם בעלייה, וחותנו גירש את אשתו (בתו) מביתו כיוון שלא רצתה להתגרש מאדמו"ר הזקן, וסיים אדמוה"ז תפילתו ולא היה להם על מה לקדש, ואחותה "הלכה והביאה קאוויט [כמדומני הכוונה לכוהל 96%] בכלי גדול ושתה אדמו"ר רוב כוס, ולפי ערך מבנה גופו היה זה לא לפי כוחו..." עיי"ש. ובנוסח הסיפור הנדפס בקובץ 'כרם חב"ד' כרך ד ('אהלי שם', תשנ"ב) ח"א עמ' 10 נוסף הביטוי: "(וישתה רוב הכלי) כדין".  ולפי המובא לעיל צריך עיון, למה היה חייב לשתות את רוב הכוס.

יש שרוצים להביא מזה הוכחה שמנהג חסידים לשתות "רוב כוס" ממש (ולא סגי ברוב רביעית) גם בכל ימות השנה, וכן מוכיחים זאת ממה שיש אומרים שככל שראו, נהג הרבי תמיד לשתות 'רוב כוס' ממש (אבל מזה אין ראיה, מכיוון שייתכן שהרבי החמיר בשיעור רביעית – הרה"ח הרב אליהו שיחי' לנדא). אבל למעשה לא ידוע אצלנו מנהג כזה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת במדבר
כ"ו באייר – מברכים החודש

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: ביום שלישי בבוקר, בשעה 7:52 ו-8 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש סיוון ביום הרביעי.

אומרים 'אב הרחמים'2, גם אם יש ברית מילה בבית-הכנסת.

יום התוועדות.

במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי הבאים, קוראים בפרשת נשא, ומסיימים את קריאת השלישי: "זאת עבודת... בני מררי... אהרון הכהן" (ד,לג)3.

פרקי אבות – פרק ה'.

במשנה י"ח "צדקת ה' עשה", אין אומרים את שם ה' כמות-שהוא4.

יום ראשון
כ"ז באייר

בשיעורי חת"ת, שיעור החומש היומי מסתיים: "ביד איתמר בן אהרן הכהן" (ד,כח), כבקריאת הכהן למנהגנו בש"ק.

יום שלישי
כ"ט באייר – ערב ראש-חודש

ביום זה – 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בשלושת הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה5.

בדרך כלל, בערב ראש-חודש מחלקים לצדקות שונות את המתאסף במשך החודש בקופות שנותנים בהן לפני (או אחרי) התפילה6.

יום רביעי
א' בסיוון – ראש חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'לוח השבוע' גיליונות: תקמ"ו, תק"נ, תקס"ג].

בליל ראש-חודש לפני שמונה-עשרה של ערבית טופחים על השולחן, כדי להזכיר לציבור לומר "יעלה ויבוא".

שחרית: חצי הלל, ואברהם זקן, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. הוצאת ס"ת. קוראים לארבעה עולים בפרשת פינחס. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי. ובא לציון (הש"ץ אינו מסיימו בקול רם). יהללו. הכנסת ס"ת. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו תם, אמירת ג' פרשיות דק"ש ופרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצתן. אמירת איזה מזמור (עכ"פ הש"ץ יסיימו בקול), קדיש. תפילת מוסף.

יום התוועדות.

מהיום עד [צאת-הכוכבים של] י"ב בחודש, אין אומרים תחנון בחול ו'צדקתך' בשבת7.

אין מתענים עד אחרי חג השבועות, חוץ מחתן ביום חופתו8.

יום חמישי,
ב' בסיוון – "יום המיוחס"9.

יום שישי,
ג' בסיוון

תחילת "שלושת ימי הגבלה".

כשהסתפרו בימי הגבלה, קודם ערב חג השבועות, לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע נוחה מזה10.

----------

1) "כשיבוא משיח, הוא לא יידע  שום 'קונצים', אלא ידרוש... על כמה יהודים פעלת שיבואו לומר את כל התהילים בשבת מברכים!!... " (משיחת ש"פ פקודי תשכ"ז, תרגום מאידיש).

2) סידור אדמוה"ז במקומו.

בקצות-השולחן (סי' פג, בבדי-השולחן ס"ק יג) כתב, שאם יש ברית מילה בשבת זו, לא יאמרו 'אב הרחמים', אך

בס' 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז' הל' שבת, מילואים לסי' רפד, נחלק ע"ז. ועיין בארוכה בכל המובא בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ג הערה י' וסוף הערה יב.

ואכן, גם ללא הדיוק  בלשון אדמוה"ז בסידורו, יש לכאורה מצד העניין מקום לטענתו של ה'קיצור הלכות' שצ"ל 'אב הרחמים' גם אם יש מילה: כשם שלפי הרמ"א אומרים 'אב הרחמים' בכל שבתות הספירה בגלל הגזירות שהיו אז, שזו סיבה חזקה לומר זאת גם בימי ניסן ואף אם יש יחד עם זה ברית מילה וגם חתן (רק בר"ח שחל בשבת אין אומרים, כיוון שדינו כעין יו"ט, ראה מ"א, א"ר, משנ"ב שם ושערי אפרים שער י' סכ"ח), כך לפי אדמוה"ז שהנהיגו זאת רק בשבת מברכים סיוון לבדה לומר 'אב הרחמים' (בגלל רוב הגזירות שהיו בה וסביבה, ובר"ח), לכאורה צ"ל בה אב הרחמים גם כשיש מילה וכו'  (וגם מצד פנימיות הענין, כמבואר בהתוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1450 ש'אב הרחמים' דשבת מברכים החודש סיוון הוא מסוג שכבר נתהפך לטוב, לכאורה אין מקום לבטלו כשיש ברית מילה).

3) ספר המנהגים עמ' 14. וראה בלוח השבוע הבעל"ט בעז"ה.

4) בשם הרבי, כיוון שהוא רק חצי פסוק.

5) שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

6) ספר-המנהגים עמ' 77.

7) סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך', ספר-המנהגים עמ' 44 , לוח כולל חב"ד (משא"כ בק"ש שעל המיטה במוצאי יום שא"א תחנון, צ"ל תחנון, כמובא ב'לוח השבוע' תקס"ה הע' 4).

8) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד ס"כ, מג"א סי' תקע"ג ס"ק א. לוח כולל-חב"ד.

9) שבו ביום נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). ביאורי מעלת היום בכתבי הרבי הובאו בס' 'שערי המועדים – שבועות' סימנים יב-טז, ואודות שם היום – ר"ס יד.

10) 'היום יום' ג' סיוון, ספר-המנהגים עמ' 44.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)