חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ח בכסליו התש"פ, 16/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רבי שמעון בר יוחאי
ניצוצי רבי

מדורים נוספים
התקשרות 566 - כל המדורים ברצף
ההכנה למתן-תורה - שלום ואחדות
"רוקדים" עם כל הספירות עד לנישואין בחג השבועות
רבי שמעון בר יוחאי
פרשת בחוקותי
"איזהו חכם - הלומד מכל אדם"
ברכת ההלל * "ערבית מוקדמת בציבור" * טעות בטעמי המקרא
נשים בהבדלה * דילוג על עניינים שבצניעות
הלכות ומנהגי חב"ד

על מה אמר הרבי ש"לולי היה הדבר מובא בחסידות, לא היה לאף אחד אומץ לומר כן"? * מה מקור הכוח שיש לכל אחד ואחד לשמוח שמחה מופלגה ביום שמחתו של רשב"י? * כיצד מסביר הרבי את קושיית אדמו"ר הזקן לגבי העדר קיום מצוות מעשיות על-ידי רשב"י * ניצוצות לל"ג בעומר

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בשבת-קודש פרשת אמור תשמ"ז ('התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 270) התבטא הרבי:

ולהעיר שבספרי הקדמונים (לפני הדפסת הזוהר) נזכר בשם 'מדרש יהי אור', על שם עניין האור, שזהו גם העניין ד'זוהר', התרגום ד'אור'.

רמז לשם המחבר

מדוע פתח הזוהר במילה "בריש"? בהתוועדות ל"ג בעומר תשל"ח אמר הרבי (שיחות-קודש תשל"ח, כרך ב, עמ' 294):

ספר הזוהר הינו "חיבורא דילך" של רשב"י, עד אשר מבואר בספר רוקח (בהקדמתו בתחילתה) ובכמה מקומות, אשר כשם שכל מחבר ספר רומז שמו בתחילת ספרו, כך גם בנוגע לזוהר הפותח במילת "בריש" שאלו הם ראשי-התיבות של רשב"י (ראה הגה"ה בסוף הקדמת הזוהר (יד, סוף עמוד ב)).

"כך כתוב בחסידות!"

מבואר בדרושי חסידות (המשך תרע"ב, חלק א, עמוד תקעט וראה גם אור-התורה, ויקרא, עמ' רנו ועוד) שדווקא רשב"י הוא היחידי שיכול לפעול את עניין הורדת הגשמים באמצעות אמירת תורה, מה-שאין-כן חוני המעגל ושאר תנאים (שנזכרו במסכת תענית) לא יכלו לפעול זאת על-ידי אמירת תורה, ועשו זאת באמצעות תפילה (כולל תעניות וכו').

בהזדמנות אחת ('שיחות-קודש' תשל"ח כרך ב' עמ' 304) התבטא הרבי:

לולי היה דבר זה מובא בחסידות, לא היה לאף אחד אומץ לומר כן, אך כך כתוב בחסידות!

רשב"י כמו משה רבנו

בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת אמור, אור לי"ד באייר תשל"ח, אמר הרבי (שיחות-קודש תשל"ח, כרך ב, עמ' 260-259):

איתא בספרים דבר פלא - אלה ששהו במירון בל"ג בעומר, הרגישו שמחה בלתי רגילה, שמחה כזו שאין לה הסבר על-פי טבע; ותחושה זו הרגישו בפשיטות. וההסבר לכך, משום שאז אצל רשב"י ישנו העניין ד"בחד קטירא אתקטרנא כו'" עד אשר הוא נתעלה לשורשו ומקורו, כמבואר בארוכה בדרושי חסידות דל"ג בעומר.

ועל-דרך-זה נתבע כל יהודי שלמרות אשר בהביטו על מצב העולם נדמה לו (ואפשר שאכן כן הוא) שעולם מלשון העלם והסתר - הרי בהגיע ל"ג בעומר יום שמחתו דרשב"י אשר רוצה שהכל ישמחו בשמחתו, עליו, אפוא, לשמוח שמחה מופלגה בשמחתו של רשב"י.

וביאור הדבר לאור המבואר בתניא (פרק מד) שמצד בחינת משה המצויה בקרבו של כל יהודי - יראת ה' היא "מילתא זוטרתי"; ובדומה לכך ישנו אצל כל יהודי, בחינת רשב"י, משום שרשב"י הוא בדומה למשה רבנו עליו השלום!

צער ולמעלה מהחורבן בחדא מחתי

ידועה אמרתו של רבנו הזקן - הובאה על-ידי ר' הלל מפאריטש בשם רבו ר' זלמן מפאריטש, בשם רבו ר' זלמן זעזמער - "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל" (פלח-הרימון, שמות ז,א).

בכמה הזדמניות הצביע הרבי על החידוש שבדבר:

"זהו הרי דבר הכי מפליא" - התבטא בל"ג בעומר תשל"ח (שיחות-קודש תשל"ח, כרך ב, עמ' 323).

הרבי חזר על הדברים במוצאי שבת-קודש פרשת ויצא תשל"ט (שיחות-קודש תשל"ט, כרך א, עמ' 330):

בין תלמידיו של רבי עקיבא סבל רשב"י הכי הרבה בשל החורבן, ערק והתחבא במערה י"ג שנה מפני גזרת רומי כו'. ולמרות שרשב"י נתעלה שם באופן הכי נעלה, הרי הדבר קשור עם צער המערה, כפי שאמרו לו "אוי לי שראיתיך בכך" ורשב"י הסביר "אשרך שראיתני בכך שאלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך" (והכוונה לגודל התעלותו בתורה).

אין מחלוקת

נחלקו הבבלי והירושלמי לגבי אלה שתורתן אומנותן אם מפסיקים מלימודם לצורך קריאת שמע (דעת הבבלי במסכת שבת יא,א) אם לאו (ירושלמי ברכות, פרק א סוף הלכה ב; שבת, פרק א סוף הלכה ב), ובלשונו של רשב"י "כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקריאת-שמע אין אנו מפסיקין".

ומתווך הרבי שלאמיתו של דבר אין כל פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, אלא החילוק הוא בין רשב"י עצמו ל"חבריו": הטעם שרשב"י סבור שאין צורך להפסיק לקריאת-שמע הוא מפני ש"זה (תלמוד תורה) שינון וזה (קריאת-שמע) שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון". אבל (כפי שהירושלמי ממשיך לפי תירוץ אחד) "רבי שמעון בר יוחאי על-ידי שהיה חדיד [או: תדיר] בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו (קריאת-שמע) יותר מדברי תורה". ועל-פי זה אומר הרבי (ליקוטי-שיחות, כרך י"ז, עמ' 358-357) אפשר לומר שדווקא רשב"י עצמו לא הפסיק, כפי שמדוייק גם בלשון "רשב"י... עליו כו'", אך חבריו כן הפסיקו לקריאת-שמע.

וגם אצל רשב"י עצמו היה הבדל בין התקופה שלפני היותו במערה, והזמן של אחר צאתו משם: אי ההפסק לקריאת-שמע התחיל לאחר צאתו מהמערה, כשנתחדש אצלו אמיתיות העניין ד"שינון" ו"חידוד" בלימוד התורה!

עיקר עבודתו של רשב"י

בקשר למסופר בגמרא, שבהיות רשב"י ורבי אלעזר בנו במערה נברא להם עץ חרובים ומעין מים, מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בליקוטי-תורה (ריש פרשת שמיני): "רשב"י כשהיה במערה י"ג שנה, שבוודאי לא היה יכול לקיים במעשה כמה מצוות מעשיות, שהרי לא היו ניזונים רק מחרובא ועינא דמיא דאברי להו, אם-כן לא קיים אכילת מצה בפסח וקידוש על היין ואתרוג וסוכה" - ש"יש ב' מיני צדיקים": צדיקים שבבחינת "לויתן", ש"עבודתם ברוחניות... לייחד יחודים עליונים כו'", ולכן, "רשב"י שהיה מבחינת לויתן... המשיך ההמשכות כשהיה במערה על-ידי יחודים ועליות כו'", ו"לא קיים...כמה מצוות מעשיות...אלא הכל ברוחניות כו'".

ומבאר זאת הרבי ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 777 ואילך):

ביאור הדבר כך הוא: אף שהעדר קיום כמה מצוות מעשיות בהיותו במערה היה מצד אונס אשר "אונס רחמנא פטריה" - מכל-מקום, מצד גודל מעלתו של רשב"י, לא ייתכן שיחסר אצלו, חס-ושלום, העילוי שנפעל על-ידי קיום מצוות אלו. ועל כך בא אדמו"ר הזקן ומבאר שלהיות רשב"י מהצדיקים שבבחינת "לויתן" שעיקר עבודתם ברוחניות - המשיך ופעל כל עניינים אלו באמצעות עבודה רוחנית.

כלומר: במשך כל ימי חייו - כשלא התחבא במערה - בוודאי קיים את כל המצות המעשיות בגשמיות ובפועל ממש. אלא שגם אז הרי הקיום המעשי היה בבחינת טפל ביחס ל"עיקר" עבודתו ברוחניות בייחודים עליונים וכו' ולכן בהיותו במערה, אף שלא היה יכול לקיים כמה מצוות מעשיות - היה אצלו ה"עיקר", עבודה ברוחניות.

ומוסיף הרבי ומבאר:

גם העניין ה"טפל" - קיום מצוות מעשיות - לא היה חסר אצלו בהיותו במערה - מכיוון שזכה לעילוי זה על-ידי עבודתם של כל בני ישראל, מצד עניין ה"ערבות" - ד"כל ישראל ערבים זה בזה".

גודל אהבת-ישראל שלו

הגמרא מספרת (שבת לג, ב) שכאשר יצא רשב"י מהמערה "אמר איכא מילתא דבעי לתקוני? אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי".

בשנת תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ג, עמ' 1734-1733) ביאר הרבי את גדולת "אהבת ישראל" של רשב"י המתבטאת בסיפור זה:

רשב"י שהה במשך י"ג שנה - תקופה ארוכה שבה לא היתה לו אפשרות להרביץ תורה ברבים. טבעי, היה, איפוא שמיד בצאתו מן המערה ימהר לאסוף תלמידים וירביץ בהם תורה. ולפועל הוא הולך לברר האם "איכא מילתא דבעי לתקוני", תיקון בעולם ואיזה מן תיקון?  מקום שהיה בו ספק טומאה, שיכול לפגוע בטהרתן של כהנים.

על-פי הכלל שבנושאי אכילה לכל הדיעות "לא יאונה לצדיק כל און", מסתבר שכהן שיש מן הצורך להבטיח שלא ייכשל באכילת תרומה בטומאה, אינו בדרגה גבוהה, ולמרות זאת שמדובר כנראה בכהנים בודדים שזקוקים לעבור בדרך צדדית, וכדי למנוע את טירחתם ולעשות סיבוב גדול קצת יותר, התאמץ ודאג להם רשב"י; עד כדי כך גדלה מעלת אהבת-ישראל של רשב"י!

בהזדמנות אחרת ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך ג, עמ' 381-380) למד הרבי הוראה דומה:

הגע עצמך: בצאתו מן המערה היה רשב"י בדרגה הכי נעלית בלימוד התורה - כמסופר בגמרא - כ"ד תירוצים על קושיותיו של רבי פנחס בן יאיר שהיה משיב י"ב פירוקים  על קושיות דרשב"י! ולמרות זאת הדבר הראשון שבו התעסק בצאתו מן מן המערה היה - לא לימוד התורה. כי אם תיקון העולם! 

וטעם הדבר, כי תכלית הכוונה דלימוד התורה שיביא לידי מעשה בפועל! 


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)