מדורים נוספים
	התקשרות 562 - כל המדורים ברצף
	באחרון-של-פסח השמחה היא מעין לעתיד-לבוא
	עניין ביאת המשיח חודר בפנימיות
	הסבא משפולי
	ערב פסח שחל להיות בשבת
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 562, ערב שבת קודש שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשס"ה (29.4.2005)

דבר מלכות

באחרון-של-פסח השמחה היא מעין לעתיד-לבוא

הגאולה העתידה אינה עניין בפני עצמו, אלא היא הגמר והשלימות דיציאת מצרים * בקריעת ים-סוף היה גילוי אלוקות המחייב שידוד מערכות הטבע, ואילו לעתיד-לבוא תתגלה האלוקות שבתוך הטבע עצמו * ההכנה לגילוי זה היא על-ידי עבודתנו באופן ד"בכל דרכיך דעהו" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו כלל בכל דיני התורה ש"הכל הולך אחר החיתום"¹, והיינו, שהגמר והסיום של כל עניין הוא העיקר והשלימות של העניין כולו.

ומתאים גם עם המבואר בקבלה ובחסידות² העניין ד"אור חוזר" - שדווקא בגמר וסיום ההמשכה ישנו העילוי דאור חוזר, ומצד זה יש מעלה באוויר התחתון לגבי אוויר האמצעי, ואפילו לגבי אוויר העליון.

ועל-פי זה מובן גם בנוגע לחג הפסח - שגדלה מעלת הימים האחרונים דפסח על הימים הראשונים דפסח (כולל גם יום הראשון דפסח שהוא תחילת ההמשכה דחג הפסח),

ובהימים האחרונים דפסח גופא - גדלה מעלת אחרון-של-פסח על מעלת שביעי-של-פסח.

[וגם בארץ-הקודש ששם הוא רק יום אחד, הרי זה באופן שביום אחד גופא ישנם ב' עניינים, העניין דשביעי-של-פסח והעניין דאחרון-של-פסח, אלא ששניהם הם ביום אחד, הנה בזה גופא גדלה מעלת העניין דאחרון-של-פסח על העניין דשביעי-של-פסח].

ב. מעלת אחרון-של-פסח לגבי שאר ימי הפסח מודגשת בהפטרת היום. ולהעיר, שכללות עניין ההפטרה הוא גם עניין של גמר וסיום, ולכן, מעלת אחרון (גמר וסיום) של פסח מודגשת בעיקר בהפטרת היום.

ביאור הדברים:

מעלת אחרון-של-פסח לגבי יום ראשון דפסח - מודגשת בכך שההפטרה דיום ראשון דפסח היא אודות התחלת הכניסה לארץ-ישראל³, ואילו ההפטרה דאחרון-של-פסח היא אודות ביאת המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"⁴.

והרי מובן שביאת המשיח הוא עניין נעלה הרבה יותר מאשר התחלת הכניסה לארץ - כמו שנאמר⁵, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", היינו, שהגאולה העתידה היא באופן של "נפלאות" לגבי גאולת מצרים⁶, שבה נכללת גם הכניסה לארץ שהיא הגמר דיציאת מצרים, שהרי היציאה ממצרים היתה על מנת שתהיה הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה"⁷.

ומעלת אחרון-של-פסח לגבי שביעי-של-פסח - מודגשת במה שכתוב בהפטרת היום, "והניף ידו על הנהר וגו'"⁸, היינו שבהפטרה מדובר אודות בקיעת הנהר שתהיה לעתיד-לבוא בביאת המשיח, והרי גדלה מעלת בקיעת הנהר דלעתיד לבוא על בקיעת הים שהיתה בשעת יציאת מצרים, בשביעי-של-פסח (כדלקמן ס"ד).

ג. ולהעיר:

אף-על-פי שבהפטרת אחרון-של-פסח מדובר אודות הגאולה העתידה שהיא נעלית הרבה יותר מגאולת מצרים (כנ"ל), מכל-מקום, הרי גם אחרון-של-פסח הוא אחד מימי חג הפסח, שזהו הזמן דיציאת מצרים, ומזה מובן שגם הגאולה העתידה שייכת לגאולת מצרים.

כלומר: הגאולה העתידה אינה עניין בפני עצמו, אלא היא גמר והשלימות דיציאת מצרים, והיינו, שאמיתית השלימות דיציאת מצרים היא הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ועל-פי זה יובן מה שמצינו שגם הגאולה העתידה תהיה על-ידי משה רבינו, שנקרא "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"⁹,

- וכמרומז גם בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "אראנו, אראך מבעי ליה, אלא אראנו ממש למאן דחמי בקדמיתא יחמי ליה תניינות"¹⁰, היינו, שפסוק זה נאמר למשה רבינו שהוציא את בני ישראל ממצרים, ש"כימי צאתך מארץ מצרים", כמו כן "אראנו נפלאות", שגם הנפלאות של הגאולה העתידה יהיו על-ידו -

וידועה הקושיה¹¹: הרי משה רבינו הוא משבט לוי, ומשיח הוא משבט יהודה (כמו שכתוב, "ויצא חוטר מגזע ישי"), ואם כן, איך ייתכן שמשה הוא "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"?

ומבואר בזה¹², שמדריגת משה היא "נשמה", ומדריגת משיח היא "נשמתא לנשמתא", והיינו, שבמשה כלול בהעלם גם משיח, שהוא ה"נשמתא לנשמתא" דמשה, אלא, שבשעת יציאת מצרים נתגלתה רק מדריגת הנשמה דמשה, ובגאולה העתידה תתגלה גם מדריגת "נשמתא לנשמתא" דמשה, שזוהי מדריגת המשיח.

ועניין זה מתאים עם האמור לעיל שהגאולה העתידה היא גמר ושלימות גאולת מצרים.

וזהו גם מה שנאמר, "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי" דייקא, לשון רבים:

כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא במאמרי חג הפסח¹³ דיוק הזוהר¹⁴ בלשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי (לשון רבים), כיום מבעי ליה, דהא בחד זמנא נפקו", וכמו שכתוב, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"¹⁵, "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"¹⁶, "יום" לשון יחיד, ואם כן, למה נאמר "כימי" לשון רבים?

ומבאר בהמאמר: "אך העניין הוא, דהנה מזמן יציאת מצרים עד הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן הם ימי צאתך מארץ מצרים, ולכן אמר כימי לשון רבים",

והיינו, שהעניין דיציאת מצרים נמשך כל משך הזמן מאז שיצאו בני ישראל ממצרים עד הגאולה העתידה, שממשיכים תמיד לצאת ("מ'האלט אין איין ארויסגיין") ממיצרים וגבולים ("מצרים") אל ארץ טובה ורחבה, כי, גם לאחרי שכבר יצאו ממצרים ובאו אל ארץ טובה ורחבה, הרי לגבי מדריגה נעלית יותר, נחשבת גם "ארץ טובה ורחבה" ל"מצרים", ולכן צריכה להיות היציאה גם מדרגא זו של "מצרים" אל ארץ טובה ורחבה.

ועל-דרך שאמרו חז"ל¹⁷ "תלמידי-חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר¹⁸ יילכו מחיל אל חיל", והיינו, שככל שתגדל מעלתו בעבודת השם צריך להוסיף ולילך בעילוי אחר עילוי, כיוון שתכלית העבודה היא להתקשר עם הקב"ה שהוא אין-סוף.

ד. ויש להוסיף ולבאר מעלת הגילויים דלעתיד-לבוא לגבי הגילויים דקריעת ים-סוף¹⁹:

בשעת קריעת ים-סוף אמרו ישראל "זה א-לי ואנווהו"²⁰. וידוע שעניין "זה" הוא ראיית אלוקות במוחש, היינו, לא רק ידיעה והשגה בלבד כי אם ראיית אלוקות במוחש, כמבואר בכמה מקומות²¹.

אמנם, בקריעת ים-סוף אמרו "זה" רק פעם אחת בלבד. ואילו לעתיד יהיה גילוי נעלה יותר שלכן יאמרו ב' פעמים זה²², כמו שכתוב²³ "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה גו' זה הוי' קיווינו לו".

ה. וביאור העניין:

איתא בזוהר²⁴ "תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא - קוב"ה, אורייתא וישראל וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא".

כלומר, שישנו גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה: גליא דקוב"ה הוא בחינת האלוקות המתלבש בעולמות, וסתים דקוב"ה הוא בחינת האלוקות שלמעלה מהעולמות.

והנה, החילוק שבין ב' דרגות אלו - בכללות - שמבחינת האלוקות המתלבש בעולמות נמשכת הנהגת הטבע, ומבחינת האלוקות שלמעלה מהעולמות נמשכת הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע.

אמנם בפרטיות יותר - הנה בניסים גופא ישנם ב' סוגים: (א) ניסים גלויים, היינו, שאופן הנס הוא על-ידי שידוד מערכות הטבע, וכמו הנס דקריעת ים-סוף. וניסים אלו נמשכים מבחינת גליא דקוב"ה. (ב) ניסים נסתרים המתלבשים בלבושי הטבע, שנמשכים מבחינת סתים דקוב"ה, ולכן הם ניסים נסתרים, ועל זה נאמר²⁵, "לעושה נפלאות גדולות לבדו", שרק הוא לבדו יתברך יודע את הנפלאות²⁶.

וזהו ההפרש בין קריעת ים-סוף להגילויים דלעתיד - שבקריעת ים-סוף שעניינו שידוד מערכות הטבע, נס גלוי, היה גילוי בחינת גליא דקוב"ה, ואילו האלוקות המתלבש בטבע גופא, שהוא מבחינת סתים דקוב"ה, לא נמשך בגילוי. אמנם לעתיד-לבוא כתיב²⁷ "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שיתגלה גם האלוקות המתלבש בלבושי הטבע, והוא בחינת סתים דקוב"ה.

ו. והעניין בעבודה:

ידוע שקריעת ים-סוף היתה הכנה למתן-תורה, שאז נעשה החיבור דנברא עם בורא, כדאיתא במדרש²⁸ שבמתן-תורה ביטל הקב"ה את הגזירה ש"עליונים לא יירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים".

אמנם, ההתחדשות דחיבור נברא ובורא שנתחדשה במתן-תורה (על-ידי ההכנה דקריעת ים-סוף) היא רק בענייני תורה ומצוות, אבל לא בשאר עניינים גשמיים שהם ענייני הרשות, גם כאשר עוסק בהם "לשם שמים"²⁹ ומקיים על-ידם "בכל דרכיך דעהו"³⁰.

וזהו שמצינו שחייבו רז"ל³¹ לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, שזהו "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו" (כמבואר בתניא³²) - והרי המצווה לקום היא מפני "עוסק במצווה" דווקא, אבל לא מפני עוסק בדברי הרשות, אפילו כאשר עושה זאת "לשם שמים" ובאופן ד"דעהו".

ולכן, בקריעת ים-סוף שהיתה הכנה למתן-תורה, היו רק ניסים גלויים באופן של שידוד הטבע, אבל לא ניסים הנסתרים בלבושי הטבע עצמם.

מה-שאין-כן לעתיד-לבוא שאז יהיה החיבור דנברא ובורא לא רק בעניינים של תורה ומצוות בלבד, אלא יהיה גילוי אלוקות בכל העניינים הגשמיים, גם קודם עשיית המצווה בהם (שזהו עניין ב' פעמים זה³³) - הנה אז יתגלו גם הניסים הנסתרים המלובשים בלבושי הטבע עצמם.

ז. וכל זה הוא מצד החילוק שבאופן התגלות התורה - גליא דתורה וסתים דתורה:

ידוע שבשעת מתן-תורה נתגלתה גליא דתורה, ולעתיד-לבוא תתגלה פנימיות התורה. והחילוק שביניהם - שמצד גליא דתורה, ישנו החיבור דאלוקות עם ענייני תורה ומצוות בלבד, מה-שאין-כן מצד פנימיות התורה, יהיה החיבור דאלוקות גם עם כל ענייני העולם.

ולכן, העניין דגילוי אלוקות עתה הוא רק על-ידי ניסים היוצאים מדרכי הטבע, כיוון שאין חיבור בין אלוקות עם ענייני הטבע; מה-שאין-כן לעתיד יהיה גילוי הניסים גם בענייני הטבע, כיוון שמצד פנימיות התורה נעשה החיבור דאלוקות עם ענייני העולם, כנ"ל.

ח. והנה, איתא בתניא³⁴ שכל הגילויים דלעתיד-לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

ומזה מובן, שההכנה לגילוי אלוקות גם בהדברים הגשמיים, שיהיה לעתיד-לבוא, היא - על-ידי זה שהעבודה עכשיו היא לא רק בענייני תורה ומצוות, אלא גם באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שגם בענייני הרשות יהיה "דעהו".

כלומר: אף-על-פי שעכשיו ענייני העולם הם באופן שהאלוקות היא בהעלם, מכל-מקום, על-ידי ההתבוננות בהמבואר בפנימיות התורה (התחלת הגילוי דלעתיד-לבוא) ש"לית אתר פנוי מיניה"³⁵, ו"אין עוד מלבדו"³⁶, כפירוש החסידות³⁷ שאין שום דבר זולת אלוקות, וכל ענייני העולם אינם אלא אלוקות - אזי יכולה להיות אמיתית העבודה באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שלא זו בלבד שכל עשיותיו יהיו "לשם שמים", אלא שבהם עצמם ("בכל דרכיך") יהיה "דעהו"³⁸, כיוון שנרגש אצלו ("ער הערט אן") החיות האלוקי, שהוא עיקר מציאותו של הנברא.

וזוהי ההכנה להגילוי דב' פעמים "זה" שיתגלה לעתיד, במהרה בימינו.

ט. והנה, השמחה של הגאולה העתידה שייכת - לכאורה - רק ברגע הראשון של הגאולה, מה-שאין-כן במשך הזמן שלאחרי זה, שאז הרי זה בבחינת "תענוג תמידי אינו תענוג"³⁹.

אבל האמת היא, ששמחת הגאולה תהיה לא רק ברגע הראשון, היינו, ברגע היציאה מהגלות להגאולה, אלא גם במשך הזמן שלאחרי זה ועל זה נאמר⁴⁰ "כי בשמחה תצאו וגו'", שהכוונה בזה היא לא רק על היציאה מהגלות, אלא על כל משך זמן הגאולה.

י. ויש לבאר כללות עניין השמחה דלעתיד - בהקדם מאמר רז"ל⁴¹ כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים, ומבואר בזה⁴², ששמחת המועדים שהיא בהגבלה, לא תהא נחשבת לעתיד-לבוא, וזהו הפירוש שכל המועדים בטלים - ביטול מצד העדר החשיבות, כ"שרגא בטיהרא"⁴³, מה-שאין-כן פורים, שהשמחה היא "עד דלא ידע"⁴⁴, בלי גבול, תהא נחשבת גם לעתיד-לבוא.

ובעניין זה הוא כללות החידוש דלעתיד-לבוא - שעכשיו כל העניינים הם בהגבלה, ועד שאפילו שמחה, שעניינה פריצת גדר⁴⁵, מכל-מקום, גם היא בהגבלה, ואילו העניין דבלי-גבול יתגלה לעתיד-לבוא. ולכן אמרו חז"ל⁴⁶, "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה", כי, ל"מלא שחוק פיו" היינו שמחה בלי גבול, ועניין זה אינו שייך בזמן הזה.

וזהו מה שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "נפלאות" דייקא, ש"פלא" עניינו מה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו אור הבלי-גבול.

וכמבואר באחד המאמרים⁴⁷ שלעתיד-לבוא יתגלה בעולמות כפי שהם בבחינת ההשערה בכוח. והכוונה בזה - לא לבחינת ההשערה עצמה, דכיוון ששיער בכוח מה שעתיד להיות בפועל, הרי בהכרח שגם בכוח ישנו עניין של הגבלה, אלא הכוונה היא לעניין ההשערה (לא מצד ההשערה עצמה, אלא) כפי שהוא מצד המשער.

וכיוון שהגילוי דלעתיד הוא בלי-גבול, הרי מובן, שהעליות דלעתיד יהיו גם כן בלי-גבול, שזהו שלעתיד יהיו תמיד עליות בעילוי אחר עילוי, בלי-גבול.

ואף שלכאורה לא שייך חילוקי מדריגות בבלי-גבול, וכיוון שברגע הראשון דלעתיד יאיר אור הבלי גבול, אם כן, איך שייך שיהיו עליות בזה? - אך העניין הוא, כמבואר בדא"ח⁴⁸ שדווקא בהתגלות העצמות לא שייך עליות, שזהו עניין "יום שכולו שבת ומנוחה"⁴⁹, אבל באור הבלי-גבול יש עניין של עליות בעילוי אחר עילוי, ואדרבה, באור הבלי-גבול הרי גם ריחוק הערך שנעשה על-ידי כל עלייה הוא באופן של בלי-גבול.

יא. ועל-פי האמור שבאחרון-של-פסח הוא הגילוי דלעתיד, וכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות - צריך להיות עתה עניין של שמחה, לא רק כשמחת המועדים שהיא בהגבלה, אלא שמחה שהיא מעין דלעתיד.

(קטעים מהתוועדות אחרון-של-פסח ה'תשי"ז; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז, חלק שני (יט) - עמ' 292-285 - בלתי מוגה)

----------

1) ברכות יב,א.

2) ראה פרדס ועץ-חיים - הובאו בלקו"ת ואתחנן ה,ג. ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי שלח צב,ב. ספר-הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך אור ישר, אור חוזר בתחלתו (עמ' תרסב ואילך). וש"נ.

3) יהושע בתחלתו (ג,ה ואילך).

4) ישעיה יא,א ואילך.

5) מיכה ז,טו.

6) ראה אוה"ת נ"ך עה"פ (עמ' תפז). וש"נ.

7) שמות ג,ח. ועוד.

8) ישעיה יא,טו.

9) ראה שמו"ר פ"ד-ו. זח"א רנג,א. שער הפסוקים ויחי מט,י. תו"א משפטים עה,ב.

10) זח"ב נד, סע"א.

11) אוה"ח ויחי מט,יא.

12) ראה שעה"פ שם.

13) רד"ה כימי צאתך דאחש"פ תש"ח (סה"מ תש"ח עמ' 159).

14) ח"ג קעו, רע"א. וראה ח"א רסא, רע"ב.

15) פ' ראה טז,ג.

16) בוא יג,ג.

17) ברכות ומו"ק בסופן.

18) תהילים פד,ח.

19) מכאן עד סוס"ז הגיע לידינו רק ראשי-פרקים בלבד, וכנראה שחסר אריכות הדברים שהיתה בעניין זה (המו"ל).

20) בשלח טו,ב.

21) ראה שער האמונה לאדהאמ"צ פ"ב.

22) שמו"ר ספכ"ג.

23) ישעיה כה,ט.

24) ח"ג עג,א.

25) תהילים קלו,ד.

26) ראה ד"ה כימי צאתך תשי"ב (תו"מ ח"ה ע' 128 ואילך. סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רכה ואילך), תשל"ח (שם ח"ה עמ' שו ואילך). וש"נ.

27) ישעיה מ,ה.

28) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

29) אבות פ"ב מי"ב.

30) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

31) ראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא דלקמן (עמ' דש).

32) פמ"ו (סו,א).

33) ראה גם סה"מ תרנ"ד עמ' קנד.

34) רפל"ז.

35) תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב,ב).

36) ואתחנן ד,לה.

37) ראה סהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפלה פי"ח (דרמ"צ קכד,ב). ובכ"מ.

38) ראה לקו"ש ח"י עמ' 104. וש"נ.

39) כש"ט סקכ"א. לקו"א להה"מ כג, סע"ג. מא,ב. או"ת להה"מ כז,ב. נג, סע"ד. פד,ד. צו, רע"ד. ובכ"מ.

40) ישעיה נה,יב.

41) מדרש משלי פ"ט, ב. יל"ש משלי רמז תתקמד. וראה גם מכתב אדר-שני תשי"ז (אג"ק חי"ד ע' תקלז).

42) ראה ד"ה להבין מארז"ל כל המועדים כו' דפורים תשט"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' חט"ז עמ' 118 ואילך). וש"נ.

43) חולין ס,ב.

44) מגילה ז,ב.

45) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

46) ברכות לא,א.

47) ראה המשך מים רבים תרל"ו ספקנ"ד.

48) ראה המשך תרס"ו עמ' יב ואילך. וראה גם תו"מ חי"ז ס"ע 70. וש"נ.

49) תמיד בסופה.

משיח וגאולה בפרשה

עניין ביאת המשיח חודר בפנימיות

עד שנעשה "דם ובשר כבשרו"

משיח צדקנו בא בקרוב ממש, והראיה - שהרי "אחכה לו בכל יום שיבוא", וכפי שאומרים בכל תפילה (כמה פעמים בכל יום) "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - ואין עניין יוצא מידי פשוטו!

ובפרט כאשר נמצאים בסיום "אחרון-של-פסח", ומתכוננים להתפלל תפילת מעריב, ולומר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"!

ואדרבה: ב"אחרון-של-פסח" מודגש כללות העניין דביאת משיח צדקנו עוד יותר מאשר אמירת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" (שבתפילת מעריב במוצאי יום-טוב) - כי ב"אחרון-של-פסח" אוכלים "סעודת משיח", היינו, שכללות העניין דביאת משיח צדקנו חודר בפנימיותו, ועד שנעשה דם ובשר כבשרו.

וזוהי השייכות המיוחדת ד"קודשי שעה" אלו (עבודת ההכנה לביאת משיח צדקנו) עם "אחרון-של-פסח" - כי בדורנו זה גופא מודגשת העבודה ד"קודשי שעה" ב"אחרון-של-פסח", שאז אוכלים "סעודת משיח".

(משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ב, ספר-השיחות תשמ"ב, עמ' 1299)

ההבדל בין גואל ראשון לגואל אחרון

כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר באחת משיחותיו: שביעי-של-פסח קשור עם משה רבנו, ולכן קורין בו "אז ישיר משה"... ואחרון-של-פסח קשור עם משיח, ולכן קורין בו (בהפטרה) "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'".

משה ומשיח שייכים זה לזה, ועד ש"גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון" (משיח)... שהחילוק ביחס לשבטים [שמשה הוא משבט לוי, ומשיח ("חוטר מגזע ישי") הוא משבט יהודה] הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות, "גואל ראשון הוא גואל אחרון". ויש מעלה מיוחדת לכל אחד מהם.

- באחד הביכלאך ישנו סיפור, שפעם אמר הצמחִ-צדק דרוש שהיה משמע ממנו שמעלת משה רבנו גדולה ממעלת משיח. חלשה דעתו ונתנמנם, ובא אליו רבנו הזקן (בחלומו) ואמר לו שיש מעלה במשה ויש מעלה במשיח: משה היה "א פראקטיקער דאקטאר" (רופא בעל ניסיון מעשי), ולכן ניתנו על-ידו מצוות מעשיות, ואילו משיח אינו "פראקטיקער דאקטאר", כי אם, שעל-ידו תתגלה פנימיות התורה.

(משיחת ליל ב' דחג-הפסח תשי"א, 'תורת מנחם', כרך ג)

ניצוצי רבי

הסבא משפולי

הסבא משפולי היה "איש נלהב" שרבנו הזקן חיבבו מאוד * הוא הצטיין באהבת-ישראל, במצוות פדיון-שבויים ובריבוי ניסים ומופתים * עד שלא יוכח אחרת, הסבא משפולי ור' לייב שרה'ס הם אותו אדם * שביבים על הסבא ועל ניגונו 'האפ קאזאק', המושר בשביעי-של-פסח

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ב'היום יום' לי"ד בטבת העתיק הרבי קטע ממכתבו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ מכ"ז במרחשוון תרפ"ה שבו נאמר:

הסבא משפאלע - השפאלער זיידע - היה איש נלהב מאד, ביתר שאת ויתר עז על שאר חבריו תלמידי המגיד. בביקורו בליאדי אצל רבינו הזקן - שנת תקס"ט או תק"ע - סיפר, אשר בהיותו בן שלוש שנים ראה את הבעל-שם-טוב "והניח ידו הקדושה על לבי, ומאז 'חם' לי". תנועת צדיק, ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד.

הקטע עצמו הועתק ברשימותיו של הרבי משנת תרפ"ה שנדפסו ב'רשימות', חוברת ט, עמ' 3 (וצילום גוף כתב-יד-קודשו שם עמ' 21).

דרכי פולין ודרך חב"ד

ברשימה אחרת של הרבי, הכוללת מדברי כ"ק אדמו"ר הריי"צ מי"ט-כ בכסלו תרצ"ג (מה שלא נדפס בלקוטי-דיבורים), מסופר ('רשימות', חוברת קעב, עמ' 13):

הסבא משפולי תבע מאדמו"ר הזקן דרכי פולין (היינו, הנהגה בדרך של מופתים וכו'), ויענהו: אתי היתה ושלחתיה. וישאלהו: אם-כן, מהו הביאור במאורע שהיה בעת שהובילו את אדמו"ר הזקן לפטרבורג? הרי הגלגלים לא נסעו? ויענהו: שצווחין אף עקתין האקסען [=שוורים]  צווחו (כאילו שלא הוא עשה מאומה בשביל זה, אלא וכו', היינו, שה'אקסען' מעצמם ומאליהם לא נסעו, מ.מ. [=מנחם מענדל]).

בלהב השמימה

ביו"ד במנחם-אב תשי"ד (אגרות-קודש, כרך ט, עמ' רלב) כותב הרבי להרה"ח הישיש ר' ישראל-נח בליניצקי מזקני אנ"ש בצרפת ("נהנה אני מסיפורי צדיקים שמעתיק במכתבו, ובוודאי גם להבא ינהג ככה ותשואות-חן מראש"):

במה שכותב אודות הרב-הצדיק משפאליע בהיותו אצל אדמו"ר הזקן, הנה רשום אצלי בסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר אודותו בזה, שאמר לאדמו"ר-הזקן התחלתם בכתיבת ספר של צדיקים והעולם אינו מסוגל להכיל זאת. נתעוררו קטרוגים למעלה ופסקו שישרף, ואני אעלה באותו להב השמימה, וכן היה שבזמן השריפה נסתלק הרה"צ הסבא משפאליע.

קשורים זה בזה

לימים, בהתוועדות שבת-קודש פרשת מקץ תשכ"ב (שיחות-קודש תשכ"ב, עמ' 160) פירט הרבי: "את הקשר בין שני הנושאים (דשריפת הספר והסתלקות הסבא משפולי) לא שמעתי, אך שתי העובדות סופרו לי בחדא מחתא, ומשמע שהם קשורים זה בזה".

יתר על כן: במהלך סעודת החג בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ביום שביעי-של-פסח תשכ"ה ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' צב) גילה הרבי פרט נוסף: כשסיפר לי כ"ק מורי-חמי אדמו"ר את הדבר שאלתי: הרי הוא היה במקום רחוק? ומורי-חמי שתק ולא ענה (כדרכו כמה-פעמים)!...

"לב מלכים ושרים"

בהזדמנות אחרת (בהתוועדות שבת-קודש פרשת תשא תש"ל - שיחות-קודש תש"ל, כרך ב, עמ' 496) הזכיר הרבי כדרך-אגב:

היה סיפור שהיה צריך להלקות את הקיסר - הלקו אפוא את הקיסר - זהו מעשה שהתרחש אצל הסבא משפולי.

המופתים שלו - כך התבטא הרבי באחרון-של-פסח תש"ל (שיחות-קודש, שם עמ' 59) - היו קשורים ב"לב מלכים ושרים".

שניים שהם אחד

בהתוועדות אחרון-של-פסח ושבת-קודש פרשת אחרי תש"ל (שיחות-קודש תש"ל, כרך ב, עמ' 58-59, 99-98) התייחס הרבי לאישיותו של הסבא משפולי וטען-קבע כי הוא-הוא הצדיק הידוע גם בכינויו "ר' לייב שרה'ס". וכך אמר הרבי:

עד אשר לא יימצא איש נאמן שיוכיח בוודאות כי בידו הוכחה מוצקת או עדות מהימנה (שראה שתי מצבות של שני אישים שונים במקומות שונים וכן 'יארצייטין' שונים שמדובר בשני אישים שונים), אפשר לקבוע שהמדובר באישיות אחת ושלום על ישראל.

טענה זו נשענת על הרבה מאוד מאפיינים משותפים בין הנ"ל:  שניהם נשאו אותו שם, שניהם היו תלמידי המגיד ובעלי שייכות לבעל-שם-טוב, אצל שניהם אירעו מופתים רבים ושניהם היו 'נסתרים'.

הרבי התייחס לשאלה שהוצגה על השערתו זו ולפיה אין התאמה בין שמות אימהותיהם - שם אימו של ר' לייב שרה'ס היה שרה בעוד שלאם הסבא משפולי קראו בשם אחר. על כך אמר הרבי כי: א) שאפילו לגבי זהות שם אמו של הרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב מצינו סתירות (בספר 'קב ונקי' מעיד שראה נוסח פדיון של רבי לוי-יצחק שבו הוא חותם בשם אמו אחרת מבשאר המקומות, וקובע שהשם המפורסם - בטעות יסודו); ב) ייתכן שהוסיפו לה שם, ג) אפשר שהיו לה כמה שמות, ד) קיימת אף אפשרות ששמה הוחלף.

ניגון של מסירות-נפש

"שמחת-תורה ובאחרון-של-פסח נוהגים לנגן את הניגון 'האפ קאזאק' של הסבא משפאליע" - כך  אמר הרבי הריי"צ בשנת תש"ד (ספר-השיחות תש"ד, עמ' 116; והשווה - תורת-שלום, עמ' 236).

וכך נהגו אצל הרבי נשיא דורנו (ראה לעניין אחרון-של-פסח ב'אוצר מנהגי חב"ד' (ניסן) עמ' רלא).

וכך סיים הרבי את ההתוועדות שבת בראשית תשכ"ו (שיחות-קודש תשכ"ו, עמ' 65):

מכיוון שבמוצאי שמחת-תורה היו מכריזין [=בליובאוויטש] "ויעקב הלך לדרכו", ועיקר ההליכה היא בדברי הרשות אשר מתחלת בימות החול (לאחר שבת-קודש)  הנה ינגנו "האפ קאזאק" שירקדו לתוך השנה מתוך מסירת-נפש בדומה ל"קאזאק" אשר הנהו חייל ההולך במסירות נפש עד למעלה מדרך הטבע (בלעומת-זה); וזהו עניינו של הניגון שהיה הסבא משפולי מנגן - להדגיש מעלת ה"קאזאק" בקדושה. יקחו, איפוא, המסירות-נפש על כל השנה כולה מחודש תשרי ובהתחלה מראש-השנה שעניינו הוא מסירות-נפש ד"מלוך על העולם כולו בכבודך" (ויקחו על כל השנה כעניין "בידך אפקיד רוחי" - שהוא מוסר עצמו לגמרי מכל וכול) ולהמשיך המסירות-נפש על כל השנה כולה.

הרבי החל לנגן בעצמו "האפ קאזאק" ויצא.

שנה לאחר מכן (תשכ"ז) במהלך ההתוועדות השנייה של שבת בראשית סיים הרבי את אחת השיחות (שיחות-קודש תשכ"ז, כרך א, עמ' 111) באמירה הבאה:

היה בעבר סדר לנגן בשמחת-תורה  ניגונו של הסבא משפולי, בוודאי מכירים הכל אותו, ינגנוהו, אפוא!

אדמו"ר הזקן חיבבו מאוד

כשנשאל הרבי אודות הקשר בין הסבא משפולי לאדמו"ר הזקן, והשייכות של הניגון למועדים של פסח ושמחת-תורה - השיב ('המלך במסיבו', חלק א, עמ' צב-צג, קנז, ח"ב עמ' קלו):

אדמו"ר הזקן חיבבו מאוד... חסידים סיפרו כמה וכמה סיפורים ופרטים... הניגון הוא ניגון של שמחה וניצחון, נקודת המועדים הנ"ל. ענינו של ה"סבא" שהוא עסק בפדיון-שבויים, שזהו עניין חג הפסח "זמן חירותינו".

קשור לחג הפסח

ביתר פירוט והרחבה דיבר על-כך הרבי בהתוועדות אחרון-של-פסח תש"ל (שיחות-קודש תש"ל, כרך ב, עמ' 59-57) ותוכן הדברים בקיצור:

אצל הסבא משפולי מצינו ג' ענינים אשר כל אחד מהם קשור לחג הפסח: א) אהבת-ישראל באופן נפלא, ב) עיסוקו בפידיון-שבויים, ג) ריבוי ניסים ומופתים.

בחג הפסח בא לידי ביטוי אהבת ה' לישראל "כי נער ישראל ואוהבהו"; חג הפסח עניינו הוא מה שבני-ישראל נשתחררו ממצרים עד כדי קריאת החג בתואר "זמן חירותינו"; והענין דניסים וניסי-ניסים מודגש אף הוא בשמו של החודש כמאמר (ברכות נז,א) "הרואה ניסן - ניסי ניסים נעשו לו".

הניגון "האפ קאזאק" שקשור בקוזקים שעניינם היא כידוע (ליודעי דברי-ימיהם) שבין אנשי הצבא גופא היתה אצלם משמעת הכי חזקה והם היו חיילים באופן של מסירות-נפש עד שהפקירו עצמם ממש בדומה לנאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" - כך נהג השפאלער זיידע וכן יהודים בעלי מסירות-נפש אחר-כך ועניין זה קשור בתפקיד דורנו כמובא בהמשך מאמרי חסידות של יום ההילולא בעניין ביזבוז האוצרות לאנשי חיל שינצחו בפועל דבר הקשור במידת הנצח והמסירות-נפש.

"ייעשה נא הדבר מתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה, וכאשר ישנו ניצחון המלחמה מכריזים 'האפ קאזאק' ויוצאים בריקוד בקרוב לקבל פני משיח צדקנו".

הרבי הוסיף להתייחס לתוכנו של ניגון 'האפ קאזאק' ולקשר שלו לאחרון-של-פסח גם בהתוועדות הסמוכה (שם עמ' 99).

  חג המצות

ערב פסח שחל להיות בשבת

העלון הראשון שהופק בניו-יורק לקראת חג הפסח יצא-לאור בשנת תשל"ד, שבו הייתה הקביעות כמו השנה * העלון הוכן על-ידי כמה מה'תמימים', נבדק על-ידי כמה מבקרים ולבסוף הוכנס לרבי לאישור * לפנינו המסמך המקורי שעליו הערותיו ותיקוניו של הרבי - פרסום ראשון

מאת הרב יוסף-יצחק אולידורט

מספר הרה"ח ר' משה גולדשמיד מכפר-חב"ד:

"לפני כשלושים שנה, בהיותי תלמיד בישיבה, התעסקתי בהוצאה-לאור של עלונים שונים של צעירי-אגודת-חב"ד המרכזית. באותן שנים יצא הרבי ב'מבצעי קודש' כדוגמת 'מבצע מזוזה' ועוד, ולא היה אז חומר הסברה בנושאים אלה. אני ועוד כמה בחורים לקחנו זאת על עצמנו. ליקטנו דברי הסבר על המבצעים השונים, לאחר מכן מסרנו אותו להגהה ובמקצת המקרים אף דאגנו למימון ההדפסה.

"בשנת תשל"ד חלה הקביעות של חג הפסח כמו השנה - במוצאי שבת-קודש. לקראת הפסח הכנו עלון לפסח (בשפה האנגלית). את החומר המלוקט מסרנו לביקורתם של הרב ניסן מאנגל ושל המזכיר הרב קרינסקי. לאחר מכן הוכנס החומר המוקלד אל הרבי. הרבי הואיל להעיר ולתקן דברים שונים. לאחר מכן זכיתי לקבל מהמזכירות את המסמך המקורי עם כתב יד קודשו של הרבי בעיפרון".

מכירת חמץ

להלן תצלום המסמך המקורי ופיענוח הערות הרבי:

צילום במהדורה המודפסת

במקור נכתב: מכירת חמץ - צריכה להיעשות לפני זמן שריפת חמץ ביום שישי בבוקר 11:45.

כאן הוסיף הרבי: "פלוגתת אחרונים"  [ראה "ערב פסח שחל בשבת" להרב צבי כהן פ"ד ס"ד], והורה  "באם לא יוכלו לברר - לכתוב שישאלו רב מומחה".

בהמשכה של אותה פיסקה נאמר: "במקרה חירום, כאשר לא התאפשר לך מסיבה כלשהי למכור את החמץ לפני זמן שריפת חמץ, עדיין ניתן למכור את החמץ עד יום שישי בשעה 12:30". הרבי הקיף את ארבעת המילים האחרונות וציין: "?!"

לאחר התיקון הוחלפו המילים "עד יום שישי בשעה 12:30" במילים: "יש ליצור קשר עם רב מוסמך".

סיום בכורים

במקור הופיע: "סיום בכורים - תענית הבן הבכור. כיוון שאסור לנו לצום בשבת, מוקדמת תענית בכורים ליום חמישי".

הרבי מחק את המילים "סיום בכורים" וכתב: "באם עושים". [=כלומר, לכאורה, שעריכת סיום לבכורים היא בגדר אפשרות בלבד ואיננה חובה].

הרבי סימן חץ ממילים אלה ("באם עושים") גם לסוף הפיסקה שניסוחה שונה בעקבות זאת ונכתב כך: "כיוון שאסור לנו לצום בשבת, מוקדמת תענית בכורות ליום חמישי (4 באפריל). אם יש מי שעורך סיום, הסיום ייערך ביום חמישי ו(אז) כל הבכורים המשתתפים יכולים לאכול באותו יום".

במשפט האחרון תיקן הרבי תיקון לשוני, כאשר במקום "ואז - so that - כל הבכורים וכו'" שהיה כתוב בתחילה, שינה הרבי ל"וכל - and - הבכורים וכו'".

קוגעל כשר לפסח...

במקור נכתב: "כל הארוחות לשבת יש להכין ממוצרים כשרים לפסח ואין לאכול חמץ מלבד החלה.

על כך ציין הרבי: "לבד מצה שאסור לאכלה ביום השבת (כבכל ערחה"פ [=ערב חג הפסח])".

והרבי הוסיף: "וקוגעל?"

תוקן: "(אל תאכלו מצה במהלך  יום השבת כבכל ערב פסח). אין לאכול מאכלי חמץ בשבת (6 באפריל) מלבד החלה (לחם) לבדה. קוגעל כשר לפסח (ללא חמץ) מותר לאכול".

הכלים המומלצים

נכתב במקור: "מומלץ להשתמש בכלים רגילים שניתן לרחצם לפני זמן הביעור ולטומנם".

הרבי הקיף את המילה "רגילים" וכתב: "ולא?" [=כלומר, מה בכוונתכם לשלול?].

תוקן: "מומלץ להשתמש בכלים רגילים (אם אוכלים מוצרים שנדבקים לצלחת - אין להשתמש בכלי ניר)".

מצה לתיאבון

נכתב במקור: "במהלך יום השבת, לאחר זמן שריפת חמץ, מותר לאכול רק מוצרים כשרים לפסח. בכל מקרה אין לאכול דברים הנאכלים במהלך הסדר כגון מצה, יין, אגוזים, תפוחים וכדומה. אין להרבות באכילה [כאן העיר הרבי: "מתי?"], כדי שנוכל לאכול את המצה [כאן הוסיף הרבי:  בלילה] לתיאבון.

לאר זאת תוקן הנוסח וחולק לשתי פיסקאות. פיסקה א מתייחסת לשלילת אכילת מאכלים הנאכלים בסדר. בפיסקה נפרדת נכתב: "במהלך השבת אין להרבות באכילה, כדי שנוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון".

הטלטול אסור

נכתב במקור: "שים לב: בשבת אסור לטלטל מהבית לרחוב [כאן הוסיף הרבי וכתב: "ולא ????"], ולכן, אין להוציא כלום מהבית אפילו את הזבל - עד הערב.

בעקבות זאת נכתב: "בשבת אסור לטלטל מהבית לרחוב או לחצר...".

"שיעור מוזר"

נכתב במקור: "יש לוודא שתהיה לך מצה עבודת יד "מצה שמורה" לפחות עבור הסדר, על כל אחד בסדר לאכול לפחות חצי מצה. הרבי הקיף את המלים חצי מצה וכתב: "שיעור מוזר".

מספר ר' משה גולדשמיד: "ביקשנו מהרב חודוקוב שבדרך חזרה הביתה, יראה אם יש אפשרות לברר אצל הרבי מה "מוזר" בשיעור שציינו וכיצד עלינו לכתוב. מאוחר יותר נודע לנו כי לאחר שהמכונית עצרה על יד ביתו והרבי כבר יצא, שאל הרב חודוקוב את הרבי בעניין והרבי ענה לו: 'הבה ניכנס למאפיית המצות ונראה שיש כל מיני גדלים של מצות'. כלומר, אין כזה שיעור 'חצי מצה', אלא צריך לציין משקל".

תוקן: "לפחות כזית (בערך אונקיה אחת)" .

המעשה הוא העיקר

בחלק האחרון של העלון הופיע מסר מהרבי לילדי ישראל:

"בוודאי למדת על ההגדה כבר עכשיו, בהגדה מופיע הסיפור על ארבעת הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. איזה מהם תרצה להיות? בוודאי הבן החכם או הבת החכמה! אך עליך להיות הילד החכם לא רק בליל-הסדר, אלא כל השנה. התדע כיצד להתנהג כבן-חכם-יהודי? "זה תלוי רק בך!

"למד את התורה הקדושה

"למד את מצוות התורה שניתנה לעם ישראל וקיים אותם!

"למד אודות מנהגי ישראל ושמור אותם!

"דאג שגם חברך היהודי ינהג כך.

"אם תנהג כך, ודאי תהיה בן חכם, ותשמח את הוריך שיהיו מאושרים ממך.

"בברכה לחג הפסח כשר ושמח

"לשנה הבאה בירושלים".

הרבי מתח קו מתחת למילים המודגשות וכך הן הודפסו.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש,
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

יש לזכור לסדר את שעון-השבת של התאורה בהתאם למה שיהיו ניעורים בלילה (ראה לקמן).

[אף-על-פי שאין קוראים היום שניים מקרא ואחד תרגום] יש לומר בערב-שבת או בשבת עצמה - ביחיד - הן את ההפטרה שקוראים היום, והן את הפטרת פרשת 'קדושים' (עפ"י 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 351).

הדלקת הנר. לפני כניסת השבת ומברכות 'להדליק נר של שבת ושל יום טוב', ללא 'שהחיינו'.

מנחה. אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'.

קבלת שבת. מתחילים 'מזמור לדוד'. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה". וממשיכים כרגיל. ערבית של שבת ויום-טוב.

אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' 'דא היא סעודתא' - בלחש. בקידוש אין מברכים 'שהחיינו'.

שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה.

בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה ומתוועדים.

היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבלקוטי-תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה, ללמוד את המאמר שלאחריו ד"ה 'והניף' (טז,ד).

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על עניין הלימוד) היא גם-כן עניין".

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, אין אומרים שלוש-עשרה מידות וכו', אלא מתחילים 'בריך שמיה'. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת בשלח "ויהי בשלח... ה' רופאך" (שמות יג,יז - טו,כו).

להלן המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד', רובן במקום שבו מוזכר שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קודשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים - עומדים. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם", כדאתמול (גם בשעת הדחק אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד" (שמואל-ב פרק כב).

הזכרת נשמות: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אבל בשנה הראשונה למיתת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת. אשרי. יהללו. תפילת מוסף. אומרים: "ולקחת סולת".

לבני חו"ל : הזכרת נשמות - למחרת, ביום-טוב שני.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'קדושים'.

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האפ קאזאק' של הרה"ק הסבא משפולה, כיוון שזהו ניגון של שמחה וניצחון, נקודות המועדים הללו.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו 'ריקוד של משיח' ('משיח'ס טאנץ'), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

רבנו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום 'אחרון של פסח' (בחוץ-לארץ) והיתה נקראת אצלו 'סעודת משיח'. משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

מנהג קבוע לשתות 'ארבע כוסות' בסעודה זו, הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת.

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא - [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שיקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס, וכיוצא בזה.

"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח".

לבני חו"ל: סעודת משיח מתקיימת מחר. ראו בלוח במוצאי היום.

צבאות ה': יש לערוך כינוסים ומסיבות לילדי ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) ובארץ-הקודש בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות.

יום ראשון,
כ"ב בניסן, אסרו-חג*

מוצאי שבת ויום-טוב - הבדלה, 'ויתן לך'.

אין מתענים. מרבים קצת באכילה ושתייה.

עד אחרי ראש-חודש אייר, אין אומרים תחנון, 'למנצח... יענך' ו'א-ל ארך אפים'.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר "הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה עוסקים בשקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום - לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה - יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')".

מנהגי ימי הספירה:

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו.

בדבר נישואין בל"ג בעומר - "יש לעשותם ביום ל"ג בעומר ולא בלילה, אור לל"ג בעומר".

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה - בשנים עברו (אג"ק ח, עמ' שיח) העדיף הרבי לדחות לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות כשביטל ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה לפועל.

מותר לעשות שידוכין וסעודת-שידוכין בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר.

מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות".

אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע.

אבל נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ממכשירי הקלטה, ואף המחולות שבהתוועדות אין אוסרים.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג (ראה בירור בזה ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19).

תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות.

נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים.

תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום הולדתם חל עד ל"ג בעומר - יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר - במירון), ומי שנולדו אחריו - בערב חג השבועות, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות שלוש שנים.

כמובן, שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו בהגיעו לגיל שלוש. מנהגי 'הכנסה לחדר' נוהגים כשמכניסים את הילד בפועל ל'חדר', וזה יכול להתאחר לפי המצב.

נשים: מותר לאשה לספר בימי הספירה אותן שערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת.

שהחיינו: נוהגים שאין מברכים שהחיינו (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ) בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר - מברכים.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת-העומר).

איסור 'חדש':

אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז בניסן. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל (ובפרט כשהגיעה לאה"ק). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מחדש, ות"ל בשנים האחרונות רבים נזהרים בזה מכל החוגים. למיטב ידיעתנו, הקמח ומוצריו שבהשגחת הרב לנדא שליט"א אב"ד בני-ברק וכן זה שבהשגחת הבד"ץ של העדה-החרדית בירושלים, נקיים בשנים האחרונות מחשש זה לגמרי.

רפואה: לשון הרבי: "והרי הימים ימי סגולה, כמבואר בספרים, שימי הספירה מסוגלים לרפואת הגוף ורפואת הנפש, אלא שעל האדם לעשות התלוי בו בדרך הטבע, כהוראת רבותינו ז"ל".

נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר.

לשאלת רבים: למנהגנו, לילדים קטנים שאינם יכולים לאכול מצה, מעדיפים לתת במשך ימי הפסח מצה שרויה על-פני קטניות (וכמו שבאחרון-של-פסח בחו"ל מקילין בשרויה, אך לא בקטניות) - כך פסק ונהג למעשה המו"צ הוותיק הרה"ח ר' אברהם-צבי הכהן ע"ה מירושלים ת"ו.

לבני חו"ל: אחרון-של-פסח. הנולד והנחלב בשבת, אסור עד מוצאי יום-טוב, מחר בערב. הדלקת נרות (לאחר זמן צאת השבת) ללא שהחיינו. ערבית: תפילה דיום-טוב, ותודיענו (כמו בליל א' דפסח). קידוש: יקנ"ה - יין, קידוש, נר, הבדלה, ואין מברכים שהחיינו. מהדרין לאכול שרויה בסעודת הלילה והיום. במים אחרונים שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. שחרית: חצי הלל. בהוצאת ס"ת - י"ג מדות פעם אחת, רבש"ע. מוציאים שני ספרי-תורה, בס"ת הא' קוראים לחמישה עולים בפרשת ראה "כל הבכור..." עד גמירא (דברים  טו,יט - טז,יב). ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה: עוד היום בנוב..." (ישעיה י,לב - יב,ו). הזכרת נשמות (ראה מנהגיה בלוח דאתמול לבני ארץ-ישראל), אב הרחמים, אשרי, יהללו, מוסף ונשיאת-כפיים. "מהדרין לקדש. אחר-כך מתפללים תפילת המנחה, ואחר-כך סעודת-יו"ט".