- תרגום מאידיש -
ב"ה, יום השישי ערב שבת-קודש פרשת צו, שבת הגדול,
י"א ניסן, ה'תשמ"ג,
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בהמשך למכתב מראש-חודש ניסן, שבו נידונו מספר נקודות-יסוד בקשר להוראות המיוחדות הנלמדות מחג המצות, זמן חרותנו,
ובהתחשב בחשיבות העליונה של החג הזה, כראש וראשון לכל החגים,
מן הרצוי להסביר נקודות מסויימות במעט הרחבת והעמקת יתר,
- החל בעניין המשמעות הרוחנית של חמץ ומצה, אשר החמץ (בהתאם לטבע של בצק חמץ - לתפוח ולהתרומם) מסמל גאווה וישות, ואילו המצה (היפוכו המוחלט של החמץ) - עניוות במלוא המידה, עד לביטול היש. בעניין זה מלמדת ההוראה כי איסור חמץ הוא אף ב"משהו", שגאווה וישות יש לשלול לגמרי וכך מגיעים לדרגת ביטול היש, שאז ניתן להשיג חירות רוחנית אמיתית, במלוא המשמעות של חג המצות וזמן חרותנו, ולבצע בפועל, במלוא המידה, את השליחות האלוקית שניתנה לכל יהודי, איש ואשה: "אני נבראתי לשמש את קוני",
כפי שהעניין הוסבר בקווים כלליים במכתב הקודם.
מכך מובן שהאדם נדרש להביא לידי ביטוי ולפתח שתי תכונות (ומידות רוחניות):
מצד אחד דורשת ממנו התורה, שהיא תורת-חיים, המורה דרך בחיי יום-יום, ותורת-אמת, שיעמוד בשיא התוקף מול השפעות של חולין, המפריעות לבצע את מטרת בריאתו (לעבוד את ה' באמצעות התנהגות יום-יומית על-פי התורה והשולחן-ערוך), ועד כדי מסירות-נפש.
מצד שני דורשת אותה תורת-חיים ותורת-אמת לשלול ולהרחיק כל תחושה של גאווה וישות, ואף את זאת עד כדי שלימות מוחלטת, כפי הביטוי "ונחנו מה".
נשאלת, איפוא, השאלה: כיצד יכולים שני דברים אלה - המנוגדים לכאורה - להיות באדם אחד, בו בזמן, ובעוצמה ואמיתיות מלאות (וזהות)?
מיותר להדגיש כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות מובנת ומשכנעת גם לאדם פשוט ביותר, שכן שתי התכונות נדרשות מכל יהודי, וגם הגדול שבגדולים נזקק להסבר בכך, ואדרבה: להסבר עמוק יותר, שכן השלימות הנדרשת ממנו היא באופן נעלה ביותר, לפי דרגתו.
* * *
התשובה לשאלה - היא: "היא הנותנת", כיוון שכל יום וכל רגע של מציאותו של היהודי קשור בעבודת הבורא, שהיא היסוד והתכלית של בריאת האדם, "אני נבראתי לשמש את קוני", להשכין אלוקות בעולם באופן גלוי, מובן שמעשי החולין שאינם תואמים את התכלית האמורה - אסור לו, ויתר על כן: כיוון שנברא לשימוש זה - אי-אפשר לו כלל, להתחשב עם העולם, ונותן לו התוקף הדרוש להיות כך כיוון שזו שליחותו של הקב"ה, שהוא בורא ואדון העולם כולו.
וכפי שמספרת התורה כי זו היתה הנהגתו של היהודי הראשון, "אחד היה אברהם", שנקרא "העברי" על שהיה בזמנו אחד ויחיד מן "עבר האחד" בעניין זה, וכל העולם כולו מן העבר השני, ובסופו של דבר ניצח וביצע את כל מה שהיה צריך. וכוח זה הנחיל בירושה לכל יהודי ולכל היהודים עד סוף כל הדורות.
לפיכך, כשיהודי מתבונן שכל מציאותו היא שמוטלת עליו שליחותו של הקב"ה, יחד עם הכוחות שהקב"ה מעניק לו לשם ביצוע שליחות זו, צריך הדבר להיות בד בבד עם המחשבה - "כשאני לעצמי מה אני": לכשעצמו בדרכו שלו - אפילו בנטיה הקלה ביותר מן השליחות האלוקית הרי הוא "אין ואפס". ומשום כך, ככל שהוא עומד איתן יותר לבצע את השליחות האלוקית, באמצעות תורה ומצוות בכל תחומי החיים היום-יומיים, הרי יותר נשללת בעיניו כל מחשבה של "אני ולי", של גאווה וישות.
במילים אחרות: כאשר שתי התכונות האמורות מבוססות על יסוד אחד ויחיד של "אני נבראתי לשמש את קוני", הרי הן לא רק מנוגדות זו לזו, כי אם, אדרבה, מחזקות זו את זו.
* * *
כל זה אמור כפי שהדבר מובן בשכל ובמחשבה. ברם, כשהדברים מגיעים לידי מעשה בפועל - "מתערב" בזה הטבע של האדם, שבו ברא אותו הקב"ה, אשר "הרגל נעשה טבע שני" (או, כביטוי המובא לפעמים, "הרגל נעשה טבע" - סתם), כמוזכר גם במכתב הקודם.
חיי האדם, כולל גם חיי היהודי, קבועים כך שבכמות מקדיש האדם יותר זמן וכוח לפעילויות כגון אכילה, שתייה, פרנסה, שמירת הבריאות, מנוחה וכיוצא באלה, שבהן עומדת מציאותו העצמית בהדגשה, ובשעה שהוא עוסק בהם, במעשה, בדיבור, ואפילו במחשבה, הוא עושה זאת תוך כדי שימוש בידיו, רגליו, ראשו וכו', בכוחותיו העצמיים שלו.
יתר על כן: אפילו בענייני תורה ומצוות יש חלק נכבד הקשור בדרישות התורה שהאדם ינצל כוחותיו ואפשרויותיו שלו במלוא המידה: "כל עצמותי תאמרנה". עליו ללמוד תורה ביקוד אש, לעמול ולהבין בשכלו, ולמצוא בה סיפוק (רוחני) ועונג.
כך גם בעשיית המצוות, כולל צדקה וגמילות-חסדים שהם שקולים כנגד כל המצוות. למרות שהדרגה הנעלית ביותר היא "מתן בסתר", צריך הדבר להיות "בכל לבבך ובכל נפשך", ובהזדמנויות מסויימות אף, יתר על כן, יש להזדקק להלכה של "מצווה לפרסם עושי מצווה", ובמיוחד כאשר על-ידי כך הוא משיג את המעלה של "יתן ויתנו אחרים", כשגם אחרים נוהגים כמוהו.
אמנם יחד עם זאת הוא פותח את כל יום ויום באמירת "מודה אני לפניך מלך", שהוא מודה ומכיר כי הקב"ה הוא "לפניך מלך", לא רק מלך העולם, כי אם גם מלכו שלו שלפניו הוא עומד, ובמשך היום יש לו קביעות עתים לתורה, תורת השם, ולתפילה, שאז הוא יודע "לפני מי אתה עומד" וכו', אבל מאחר שכל הדברים האלה הם, בכמות, פחות מענייני רשות וענייני חול, הקשורים ב"חמציות", כאמור לעיל, מביא הדבר לידי "טבע שני" חמוץ.
לכן, כדי להבטיח את הדבר, ויתירה מזה - כדי לנצל עניין זה עצמו בכיוון הטוב, קבעה תורת החיים (כאחד מן הטעמים) זמן מסויים בשנה שבו החמץ אסור באופן מוחלט במובן הפשוט, אסור במשהו, אסור במשך שבעה-שמונה ימים רצופים המייצגים את כל ימי הראשון בשבוע, השני בשבוע וכל שאר ימי השבוע של כל השנה, עד לאופן של "בל ייראה ובל יימצא". דבר זה מדגיש ומשפיע על האדם להישמר מ"חמץ" במובן הרוחני, ולרוות את נפשו ב"מצה" במובן הרוחני, עד שהתוכן העמוק יותר של המצה, שהוא עניין ההתבטלות לקונו, נעשה בסיס בלעדי ויחיד לכל פעילויותיו בכל הימים והשבועות של השנה כולה. יחד עם זה הוא מנצל את כשרונותיו וידיעותיו במלוא המידה ומלוא העוצמה, לפי ההוראה המוזכרת לעיל של "כל עצמותי תאמרנה", כשכל רמ"ח האברים נוטלים חלק בשימוש לקונו: לימוד התורה, עבודת התפילה וקיום המצוות בהידור.
* * *
לאמור, מתווספת עוד הוראה ולקח מן העובדה שחג המצות, זמן חרותנו, קשור עם חודש ניסן, חודש הגאולה: השחרור, לא רק מ"מצרים" של העבר, כי אם גם מכל המיצרים וההגבלות, הן חיצוניות והן פנימיות, עד לאופן על-טבעי (נס), כפי שהדבר רמוז בשמו של החודש "ניסן", מלשון "נס", למעלה מן הטבע.
ההוראה המיוחדת הנלמדת מכך היא, כי כאשר יהודי מתנהג, בתוקף המלא של "כל עצמותי תאמרנה" יחד עם ההתבטלות המלאה והביצוע המלא של שליחותו האלוקית בחיי יום-יום שלו, יש לו הצלחה בלתי רגילה, יתירה לאין-ערוך ממידת העמל והיגיעה שהשקיע בדבר, כפי שחכמינו ז"ל מבטאים זאת במאמר הקצר "יגעת - ומצאת", ההצלחה מן היגיעה היא באופן של "מציאה", דבר יקר שנמצא, למשל, ברחוב, שערך הדבר גדול לאין-ערוך וללא יחס לגבי העמל של ההתכופפות והרמת הדבר והבאתו לרשותו.
הצלחה על-טבעית זו קשורה במיוחד עם חודש ניסן, משום שבחודש זה הנהיג הקב"ה הנהגה ניסית, בהוציאו את עם ישראל, את כל היהודים, מגלות מצרים, והבטיח שכאשר יהודי יקבל על עצמו החלטות לבצע "יציאת מצרים" עם עצמו ועם סביבתו, מסייע לו הקב"ה למעלה מדרך הטבע, "כימי צאתך מארץ מצרים", שאז היה "המעלך מארץ מצרים", וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בהבטחה: "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה - מלמעלה".
הדבר גם רמוז בתורה: "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם", הקב"ה אומר לכל בני ישראל (שהאמירה מהווה נתינת כוח), כי העניק לכל אחד ואחת כוחות אלוקיים לרומם את עצמו, ואת כל אשר מסביבו, להיות בדרגת "אלוקים - מלאכים", ו"בני עליון", בניו של הקב"ה. יש רק לרצות!
* * *
ויהי-רצון, שכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, יתכונן ויחוג את חג המצות זמן חרותנו כפי הראוי ובשלימות, דבר הכולל גם "נטילה" והבאה לידי פועל את הלקחים וההוראות של החג לכל הימים ולכל יום של כל השנה, הן בנוגע אליו ובני ביתו והן בנוגע לסביבתו - על-ידי הצגת דוגמה חיה ועל-ידי דברים היוצאים מן הלב, עד שמקיימים במלוא המידה את "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח" גם במובן הרוחני, ובכל השנה, שכל אחד ואחת דכפין ודצריך, שחסרה להם שלימות בהנהגה היום-יומית לפי הוראות חג הפסח, מקבלים את העידוד הדרוש והסיוע המלא להשגתה,
החל בכך שכל אחד ואחת, "בנערינו ובזקנינו", ובמיוחד כל הילדים וכל ילד - יזכו, במובן הפשוט ביותר, לחג כשר ושמח, בגשמיות וברוחניות גם יחד,
ולהתכונן לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.
בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור,
ולחג כשר ושמח
מנחם שניאורסאהן
(מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ליום הבהיר י"א בניסן ה'תשמ"ג
- 'תורת-מנחם התוועדויות ה'תשמ"ג, כרך ג, עמ' 1240-1235)
יום השישי: בראשית א,לא. בו נברא אדם (הראשון) לשמש את קונו. - ולהעיר, אשר ביום זה נאמר ב' פעמים "טוב", ובפעם הב' - "טוב מאוד".
יום השישי... ניסן: להעיר מהמובא בספרים (חדא"ג מהרש"א ע"ז ג,א. שעה"כ עניין הקידוש (דליל שבת). ועוד) "יום השישי ויכולו השמים" ר"ת הוי' כסדרו - שבזה עילוי צירופו של חודש ניסן, דרק הוא כסדרו (משנת חסידים מס' חסידים בתחלתה. נת' בסה"מ תרכ"ו ד"ה החודש. ועוד).
יום השישי... ה'תשמ"ג: ראה רמב"ן עה"פ שם ב,ג: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם", ויום השישי הוא רמז לאלף השישי.
פ' צו: אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (תו"כ ופרש"י ר"פ צו). וראה אוה"ח הקדוש (עה"פ צו ו,ב): ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון כו' והודיע למשה לזרז לישראל כו', עיי"ש.
שבת הגדול: טושו"ע (ואדה"ז) או"ח ר"ס תל. וש"נ.
שבת הגדול... ניסן: ראה לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקכ"ד. או"ת עה"פ משכו וקחו (ל, סע"א ואילך).
י"א ניסן: נשיא לבני אשר, שהקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות (במדב"ר פי"ד, יו"ד. וראה ד"ה ביום עשתי עשר יום די"א ניסן תשל"א ותשל"ב. וראה ליקוטי לוי"צ איגרות עמ' שכד. שם עמ' תיט). - לקח לו גוי מקרב גוי בעת יצי"מ (ואתחנן ד,לד).
וראשון לכל החגים: ר"ה ד,א. פיה"מ להרמב"ם ור"ח שם.
כראש: ראה לקו"ת תבוא מא,ג. נצבים מז,א. ר"ה נח,א. עט"ר בתחלתו, ובכ"מ.
המשמעות הרוחנית של חמץ: להעיר מזח"ב קפב,א: מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לכו"ם איהו. ולהעיר, אשר גסות הרוח שקולה כע"ז ממש (תניא ספכ"ב. וראה סוטה ה,א). - ולהעיר מהצד השוה דחמץ וע"ז, דשניהם מצווה לבערם, אסורים במשהו ועוד.
במלוא המדה: ראה כתובות סז,רע"א.
אני נבראתי לשמש את קוני: משנה וגמרא קידושין בסופה.
תורה... המורה: ראה זח"ג נג,ב.
שיעמוד בשיא התוקף: ראה אבות פ"ה מ"כ. טור או"ח בתחלתו. רמ"א או"ח בתחלתו. שו"ע אדה"ז מהדו"ת רס"א. וראה שם מהדו"ק ס"ג.
מסירות-נפש: היינו שמנצל כל כוחות שלו למילוי שליחותו - בתוקפן, שלמעלה ממדידה והגבלה - "מאודך" ותוקף שלך.
ונחנו מה: בשלח טז,ז-ח. וראה תו"א נו,א. סה"מ תר"ל עמ' רכט ואילך. ובעמ' רל: דהנה משה ישנו ג"כ בכ"א מישראל שהם בבחי' ונחנו מה. ובכ"מ. וראה כש"ט (הוצאת קה"ת) סשצ"א. או"ת להה"מ ר"פ קרח (מו, סע"ב).
נשאלת... השאלה: בהבא לקמן ראה - באופן אחר קצת - לקו"ש בהר-בחוקותי תשמ"ב.
אחד היה אברהם: יחזקאל לג,כד.
"העברי"... עבר האחד: לך-לך יד,יג. ב"ר פמ"ב,ח.
בירושה לכל יהודי: ראה תניא פי"ח.
כשאני לעצמי מה אני: אבות פ"א מי"ד.
הרגל נעשה טבע שני: שבילי אמונה נ"ד ש"ב. פחד יצחק בערכו. וראה תניא ספי"ד. פט"ו (כא,א).
הרגל נעשה טבע: תניא פמ"ד (סג,ב).
יותר זמן כו': ראה הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש ד"ה דע כי הקדמונים חקרו.
כל עצמותי תאמרנה: תהילים לה,י. עירובין נד,רע"א. תניא פל"ז (מז,א).
צדקה וגמילות-חסדים... שקולים כנגד כל המצוות: ירושלמי פאה פ"א ה"א. תניא פל"ז (מח,א). וראה גם אגה"ק סל"ב.
שהדרגה הנעלית ביותר היא "מתן בסתר": ב"ב ט,ב.
מצווה לפרסם עושי מצווה: רמ"א יו"ד סרמ"ט סי"ג משו"ת הרשב"א ח"א סתקפ"א. מג"א בשו"ע או"ח סקנ"ד סקכ"ג. שקו"ט בזה בהעמק שאלה בראשית שאילתא ג,סק"ג. פתח-העמק ס"א סקי"ב.
יתן ויתנו אחרים: אבות פ"ה מי"ג.
לפי מי אתה עומד: ראה ברכות כח,ב.
שבעה-שמונה ימים רצופים... ב"מצה": ראה ביאוה"ז להצ"צ עמ' צו. ובסה"מ תרס"ח עמ' קעא: צ"ל אכילת מצה גם בהשישה ימים ויש בזה קצת מצווה.
המייצגים את כל ימי הראשון בשבוע, השני וכו': להעיר מהמבואר בכתבי האריז"ל (שעה"כ דרושי ר"ה (לפני דרוש הא'). סידור האריז"ל במקומו. מ"ח מס' ימי תשובה פ"א מ"ג) בעניין ז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ שיש בהם כל ז' ימי השבוע, שביום הראשון בשבוע שבימים אלו מתקנים ומעלים את ימי הראשון דכל השנה, ועד"ז ביום ב' וכו'.
לימוד התורה, עבודת התפילה וקיום המצוות: שהם ג' הקווים שעליהם העולם עומד (אבות פ"א מ"ב).
חודש הגאולה: שמו"ר פט"ו,יא. וראה אוה"ת בא עמ' רסד ואילך. ד"ה החודש תרכ"ו. ה'ש"ת. ועוד.
"ניסן", מלשון "נס": ראה ברכות נז,רע"א ובפרש"י שם ד"ה חנינא: נוני"ן הרבה נסים הרבה. - ואף ששמות החדשים עלו בידם מבבל (ירוש' ר"ה פ"א ה"ב. ב"ר פמ"ח,ט) הרי נזכרו ניסן וכו' במג"א. ויתרה מזו הרי דרז"ל טט בכתפי פת באפריקי (סנה' ד,ב - הובא בפרש"י עה"ת ס"פ בא). וראה כתובות (י,סע"ב).
יגעת - ומצאת: מגילה ו,ב.
באופן של "מציאה": ראה גם לקו"ש ח"ד עמ' 1165.
שבחודש זה... הנהגה נסיית: ראה עקידה פ' בא עה"פ החודש גו' (שער לח). הובא ונתבאר באוה"ת בראשית יח,ב ואילך. רד"ה החודש תרנ"ד, תרס"ו, תרע"ח (דפ' החודש). ועוד.
"יציאת-מצרים" עם עצמו: ראה תניא פמ"ז.
כימי צאתך מארץ מצרים: מיכה ז,טו. וראה אוה"ת עה"פ.
המעלך מארץ מצרים: תהלים פא,יא. וראה שיחת ש"פ ויקרא תשמ"ג.
בהבטחה: יומא לט,א. וראה המשך תרס"ו עמ' רסה.
אני... כולכם: תהילים פב,ו. וראה שמו"ר פל"ב,א. שם,ז. ובמפרשים עה"פ. - להעיר אשר זהו בשירו של יום השלישי (ר"ה לא,רע"א), יום הראשון דחהמ"צ בשנה זו [תשמ"ג].
"אלוקים - מלאכים": פרש"י עה"פ. תרגום ועוד רבים.
"בני עליון", בניו: יש לפרש גם ע"ד "בני חורין".
ועל-ידי דברים היוצאים מן הלב: דדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב כו' - ספר הישר לר"ת סי"ג, הובא בשל"ה סט,א. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
