ענייני התורה כתובים בארבעה רבדים מקבילים. לצד הפשט טמונים בדברי התורה רמזים, ענייני דרש וסודות עמוקים. גם בציוויים העוסקים בעניינים מעשיים חבויים הרבדים הנסתרים והפנימיים הללו.
פרשתנו עוסקת בדרכי הטומאה והטהרה, מטומאת צרעת ועד טומאת זיבה. טומאת הזב נחשבת חמורה, והזב מטמא את הדברים שהוא בא עמם במגע. אומרת התורה: "וכלי-חרש אשר ייגע בו הזב – יישבר, וכל כלי-עץ – יישטף במים".
האדם כחרס
מלשון הפסוק משמע לכאורה, שדי בכך שהזב נגע בכלי-חרס מבחוץ כדי לחייב את שבירתו. מפרשים חז"ל, שנגיעה בלבד "מאחוריו" (כלומר, מבחוץ) אינה מטמאה את הכלי, אלא רק הזזתו של הכלי פוסלת אותו (או אם הטומאה נכנסה לתוך הכלי).
הלכה זו רומזת למערכת היחסים בין האדם לבין ענייני העולם הזה. כלי-חרס, העשוי מעפר, רומז לאדם, שגם הוא "יסודו מעפר". ה'כלי' הזה, קרי: האדם, בא במגע עם ענייני העולם הזה, שיכולים להידבק אליו. אומרת התורה, שכל עוד הדברים השליליים נדבקים באדם "מאחוריו", מבחוץ, אין בכוחם לטמא את עצם מהותו של יהודי.
כך נבראנו
כך ברא הקב"ה את האדם, שגופו מוכרח לאכול ולשתות ולעסוק בשאר צורכי העולם הזה, שמצד הטבע יש לו הנאה מהם. עבודת האדם בעולם אינה לשבור את הגוף, אלא עבודת ה' צריכה להיעשות על-ידי הגוף, ועל האדם לעשות מהגוף הגשמי ומכל ענייני העולם שהוא בא עמם במגע – דירה לקב"ה.
לכן אין זו אשמתו של האדם שתוך כדי חייו בעולם דבקו בו עניינים של העולם הזה, ואין הדבר 'מטמא' אותו (אף-על-פי שבסופו של דבר יהיה עליו להתנקות מאותם דברים).
חריגה מהטבע
אולם יש דברים שאינם חלק טבעי ממהלך החיים בעולם הזה, והם מסומלים בטומאת הזיבה (שאף היא אינה עניין טבעי ושגרתי אלא מחלה). במשמעות הרוחנית הכוונה למצב שהאדם מגרה על עצמו את היצר (יותר מכפי שהיצר מצד עצמו מבלבל ומפריע). היה אפשר אפוא לחשוב שטומאה כזאת מטמאה את האדם אפילו במגע חיצוני.
מלמדת התורה, שגם טומאה חמורה זו אינה יכולה לפגוע בעצם מהותו של יהודי – אלא-אם-כן היהודי הניח לה 'להזיזו', כלומר, לטלטל את כללות מציאותו. כל עוד הטומאה נגעה בחיצוניותו בלבד, אין הוא נטמא. צריך רק להסיר את האבק שמכסה ומסתיר את רצונו האמיתי ואת מהות נשמתו, ואז יתגלה שבפנימיות רצונו משתוקק כל יהודי להיות חלק מעם-ישראל ולקיים את כל המצוות.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 166) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
