חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:17 כ"ד בחשון התש"פ, 22/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 560 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 560 - כל המדורים ברצף
ביעור 'חמץ' רוחני יביא חירות אמיתית
"הדרך הישרה" לגלות ולהביא המשיח
"בא בימים"
חודש ניסן
שואלין ודורשין בהלכות הפסח (ב)
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 560, ערב שבת פ' מצורע, ו' בניסן ה'תשס"ה (15.4.2005)

דבר מלכות

ביעור 'חמץ' רוחני יביא חירות אמיתית

- תרגום מאידיש -

 

ב"ה, יום ג' שהוכפל בו כי טוב,

פ' ויקרא אל משה,

ראש חודש ניסן,

ה'תשמ"ג ברוקלין, נ.י.

 

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה' עליהם יחיו

 

שלום וברכה!

 

פעמים רבות צויין כי כל חג מכיל הוראות כלליות ופרטיות, לא רק לימי החג עצמו, אלא גם לכל ימי השנה כולה,

ובמיוחד חג הפסח - הראשון לכל החגים.

דבר זה אמור לגבי כל פרטי החג, אך במידה גדולה יותר לגבי רעיונות היסוד שבו, ועל-אחת-כמה-וכמה - אותם מביניהם שאינם משתנים, והם תקפים הן בזמן שבית-המקדש קיים הן בזמן הגלות, וכן בכל מקום.

נתעכב אפוא בזה, על עניינים מיוחדים הקשורים לשניים משמות חג הפסח: "זמן חרותנו" ו"חג המצות". שני שמות אלה מוזכרים תכופות, ככינוי לחג, בתפילות, בברכות וכו', והם משקפים את ענייני החג התקפים בפועל גם בזמן הזה ובכל מקום.

מה-שאין-כן השם "חג הפסח" - הקשור עם קרבן הפסח, הנוהג בפועל רק בזמן הבית, או "מועד חודש האביב" - הקשור רק עם חצי הכדור שלנו (כולל - ארץ-מצרים), הצפוני.

* * *

מהו אפוא הקשר שבין תוכן ה"חרות" וה"מצות" ומשמעותם, וההוראה שבהם והשפעתם, לכל השנה ולכל יום בשנה?

- זמן חרותנו, אין מובנו רק חרות ושחרור עמנו, בני-ישראל, צבאות השם, משעבוד גשמי במצרים של פעם, אלא גם, כפשוטו, החרות (האמיתית) שלנו, השחרור של כל אחד ואחת מאתנו.

וכפי שמוסבר עניין "יציאת מצרים" בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, וב"הגדה" עצמה, החל  בכך ש"לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש-ברוך-הוא ממצרים, אלא אף אותנו גאל עמהם", ושהכוונה והתכלית (הפנימית) של יציאת מצרים היתה - "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו מתן תורה בהר סיני.

שהרי רק על ידי תורה ומצוות משיג יהודי חרות אמיתית, היינו שיחרור (גם ובעיקר) משיעבוד רוחני, הן מהשפעות חיצוניות ובמיוחד - (לא להתפעל מן העולם החיצוני, ולהשתחרר מהשתעבדות של נחיתות ושפלות לגבי העולם הלא-יהודי וכו'), והן מנטיות פנימיות והרגלים, ה"מצרים" (="מיצרים וגבולים"), המפריעים ליהודי להגיע למלוא שלימותו - השלימות העצמית יחד עם שלימות העם, על-ידי אהבת ואחדות ישראל אמיתית.

אחת מגורמי ההפרעה המרכזיים ביותר לעניין האמור (היינו, לשלימות הבאה מאהבת ואחדות ישראל אמיתית) היא העובדה ש"אדם קרוב אצל עצמו", דבר שעלול להביא לידי כך שייגרם פירוד רב ותיבנה מחיצה בינו לבין יהודי אחר, חס ושלום.

מכאן מובן, אגב, מדוע קשור זמן חרותנו (מיד עם תחילת סדר של פסח, הנהוג בדרך חרות) עם ההכרזה: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח" (=כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויערוך הפסח). מזמינים אל שולחן הסדר לא רק קרובים וידידים, אלא כל דכפין וכל דצריך, יהודים ללא הבדל, באהבה אמיתית, אהבת כל ישראל (לא רק לקרובים וידידים).

לפיכך היה ב"זמן חרותנו" הראשון, מיד עם תחילת הדיבור אל פרעה - התנאי של "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", ולאחר מכן, ביציאת מצרים, יצאו כל בני-ישראל, בני כל השבטים, ממצרים, מבלי שנשאר יהודי אחד ויחיד בגלות - כולם ללא הבדל ובאותו הרף עין, באותו רגע.

* * *

העניין של "חג המצות" מורכב משני חלקים: החיוב לאכול מצה, והשלילה של אכילת חמץ, עד כדי "בל יראה ובל ימצא".

בין שני אלה קיים הבדל: חיוב אכילת מצה יש לו שיעור ומידה בכמות ובזמן (יוצאים ידי חובה באכילת "כזית מצה", זאת דווקא בלילות הראשונים של חג הפסח, שכן לאחר מכן ניתן להסתפק ב"מצה עשירה", מביצים וכיוצא בזה, או במאכלים אחרים כגון - בשר ודגים וכיוצא בזה, ובלבד שלא יהיו חמץ). לעומת זאת איסור החמץ הוא מוחלט והוא כולל אפילו משהו חמץ, בכל רגע (זמן כלשהו) של כל משך ימי חג המצות.

בכך יש רמז והוראה לחיי הנשמה של היהודי, בהתאם לתכונות הטבעיות של החמץ ושל המצה.

טבעו של החמץ הוא שהבצק תופח ומתרומם עוד ועוד, דבר המעניק טעם מיוחד ללחם האפוי. ואילו המצה, מתהווה מן ההיפך המוחלט: כאשר לא מאפשרים לבצק לתפוח ולהתרומם כלל וכלל.

מוסבר בספרים כי החמץ רומז לגאווה וגסות הרוח החודרות, רחמנא ליצלן, לחיי היום-יום. במקביל מוסבר עוד כי מידת הגאוה מהווה שורש ומקור לכל הנטיות הבלתי רצויות: "תועבת ה' כל גבה לב", וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה לפיו על אדם שבו יש גסות רוח אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם", וכן קיימים מאמרים נוספים של חכמינו ז"ל ברוח זו.

לפיכך, אחד הטעמים לכך (אף שככלל יש לקיים את כל ציוויי השי"ת כציוויים אלוקיים ולא מצד טעמים אחרים) שאיסור חמץ הוא אפילו במשהו - הוא כדי לרמוז שיש לשלול כל גאווה וגסות הרוח לגמרי.

יתר על כן, האדם עוסק ב"חמץ" כל השנה, שעה שעושה לפרנסתו, "ששת ימים תעבוד", בעולם גשמי של חולין, עם השפעות של חול, הרי כמעט בלתי נמנע שלא תתגנב אליו מחשבה של "ישות", "אני ולי", וכיוצא בזה. וכן, במיוחד לאור הרגש הטבעי האמור שלפיו "אדם קרוב אצל עצמו" - עלול להיות שהתנהגות זו לא זו בלבד שתהיה אצלו ל"טבע שני", אלא שאף תיקבע בלבו הנחה שהיא מוצדקת וישרה, כביכול. מכיוון שכך, יש איפוא צורך, להבטיח את השמירה מפני האמור, במידה חזקה ביותר.

משום כך הרי כשמגיע ערב פסח על האדם לבצע בו עצמו "בדיקת חמץ" ו"ביעור חמץ" יסודיים, לבער כליל את ה"חמץ" שהצטבר במשך כל השנה, גם אם הוא בכמות זעירה ואפסית, "משהו", ולאחר מכן לשמור בקפדנות את עצמו ואת כל ביתו מ"משהו חמץ" במשך כל השבוע של חג הפסח (בתוספת יום-טוב שני של גלויות ביום השמיני - בגלות), הכולל יום ראשון, יום שני, וכך הלאה, כל יום מימי השבוע, עד לאופן - ש"לא יראה ולא ימצא".

כל זה, בצירוף עם חיוב אכילת מצה, מלמד ואף נותן כוח לכל יהודי לעמוד איתן כנגד ההשפעות של עולם החולין, ולהתגבר על הנטיות העצמיות, הבלתי רצויות, כדי להגיע באמת ל"זכר ליציאת מצרים", למידה הגדולה ביותר של חרות אמיתית בכל יום מכל ימי השנה.

* * *

החיוב של הזכרת יציאת מצרים הוא בכל יום, ויתר על כן - פעמיים ביום: הן ביום (כאשר שורר אור) והן בלילה (כאשר בחוץ שורר חושך).

כיוון שחוגגים את חג המצות, זמן חרותנו, כפי הראוי, מסייעת ההזכרה לכך שכל הפעולות של חיי היום-יום נעשות חדורות בתוכן הפנימי של חג המצות וזמן חרותנו: היהודי משתחרר מכל ההגבלות והבילבולים ומבצע את שליחותו של הקב"ה - "תעבדון את האלקים", "אני נבראתי לשמש את קוני" - על-ידי קיום תורה ומצוות, ובמיוחד את המצווה שהיא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". הוא מקיים גם בכל ענייני הרשות, פרנסה וכו', "בכל דרכיך דעהו", ו"כל מעשיך לשם שמים", טוב לשמים וטוב לבריות, וכל זה - בשמחה ובטוב לבב.

משום שכפי שזה היה ב"זמן חרותנו" הראשון כך הוא תמיד - "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים; הקב"ה בכבודו ובעצמו לא זו בלבד שמוציא אותך אלא אף מעלה ומרומם אותך מתוך (ובאמצעות) הגלות בארץ מצרים.

* * *

ויהי רצון שלכל אחד ואחת מאתנו, בתוך כלל ישראל, יהיה חג המצות כשר באמת, בגשמיות וברוחניות, וחרות אמיתית מכל העניינים המפריעים את מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

וזה יהיה הכנה קרובה ממש לחרות המלאה שהגאולה השלימה והאמיתית תביא לכל יהודי ולכל היהודים, ויתקיים: "מהר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ", "והיו עיניך רואות את מוריך" (ה'), ובאמצעות היהודים - כל העולם כולו: "והלכו גוים לאורך", "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'" "פחד ה' והדר גאונו".

בכבוד ובברכה

לחג הפסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן

 

(מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ראש-חודש ניסן ה'תשמ"ג
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ג, עמ' 1144-1140)

---------

יום ג' שהוכפל בו כי טוב: פרש"י בראשית א,ז. וראה אוה"ת (בראשית לג,ב. ועוד) שמקשר זה עם טוב לשמים וטוב לבריות - קידושין מ,א. וראה פיה"מ להרמב"ם פאה בתחילתה. מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בסה"מ תש"ט עמ' יח (השני). מכ' ומאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שם. ובפרש"י שם בסופו - דגם העבר נעשה טוב.

פ' ויקרא אל משה: להעיר אשר כפשוטם של כתובים בא בהמשך לס"פ פקודי, שנקרא בו ביום, "בחודש הראשון גו' באחד לחודש", ר"ח ניסן. וכ"כ בתנחומא ר"פ ויקרא. וצע"ק מגיטין ס, סע"א. שפרשת ויקרא גו' לא נימנית בין השמונה פרשות שנאמרו ביום שהוקם בו המשכן.

ויקרא אל משה: והתורה היא נצחית ובכל נפש מישראל יש בה מבחינת משה ושייך כ"ז עכשיו (לקו"ת סד"ה ויקרא אל משה).

ראש חודש: הכולל כל ימי החודש כראש הכולל כל איברי הגוף (עט"ר בתחילתו). וראה ר"ה (ד,א): באחד בניסן כו' רגל שבו כו'.

ראש חודש ניסן: אותו יום נטל עשר עטרות (שבת פז, סע"ב וראה תוד"ה עשר. תו"ש לפקודי מ סקי"ט. וש"נ) - הובא בפרש"י עה"ת ר"פ שמיני (מסדר עולם (פ"ז)), נשא ז,יב. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתכ"ט ס"ט. ובירושלמי שקלים בתחילתה שבו ביום נתרמה התרומה לקרבנות צבור (כולל - דאותו היום).

ראש חודש ניסן: ע"ד החסידות - ראה דרושי דא"ח עה"פ החודש הזה (אוה"ת. תורת שמואל תרכ"ו. ועוד) ועה"פ ויהי ביום השמיני. וראה לקוטי לוי"צ לזח"ג ר"פ שמיני.

חודש ניסן: וצירופו ישמחו השמים ותגל הארץ (משנת חסידים מס' ניסן בתחילתה). ראשית הנהגה נסית בכל השנה (עקידה פ' בא עה"פ החודש גו' (שער לח). הובא ונתבאר באוה"ת בראשית יח,יב ואילך. רד"ה החודש תרנ"ד, תרס"ו, תרע"ח (דפ' החודש). ועוד).

ראש חודש ניסן... פסח: שמאז ואילך אפי' לדעת רשב"ג (פסחים ו,א) שואלין ודורשין בהלכות החג.

כל חג... הוראות... לכל ימי  השנה כולה: להעיר מלקו"ת ברכה צח,ב.

ובמיוחד חג הפסח: ראה שיחת חג הפסח תש"ג (סה"ש תש"ג עמ' 75) "באמת מאירה הארת כל המועדים בכל יום, נאר חג הפסח ווערט נמשך שטענדיק" - נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' קעג ואילך. ולהעיר, אשר עניין זכר ליציאת מצרים הוא: יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתינו (חינוך מצוה כא).

הפסח - הראשון לכל החגים: ר"ה שם. פיה"מ להרמב"ם ור"ח שם.

לשניים משמות: ראה ג"כ הגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים עמ' קנז ואילך.

משמות: עניין השם - ראה שער היחוד והאמונה פ"א. או"ת להה"מ ס"פ בראשית. ועוד.

השם "חג הפסח": ראה מכ' דר"ח ניסן תשל"ו ובהערות שם (נדפס בהגש"פ שם עמ' תפד).

מועד חודש האביב: משפטים כג,טו. תשא לד,יח.

חצי הכדור... הצפוני: שבחצי הדרומי - אז חודש הסתיו.

צבאות השם: בא יב,מא. וראה בארוכה תו"א תו"ח ואוה"ת ד"ה בעצם גו' צבאות גו'.

וב"הגדה": פיסקא בכל דור ודור. וראה פסחים (קטז,ב): בכל דור כו' צריך שיאמר ואותנו הוציא גו'.

בהוציאך... הזה: שמות ג,יב. ובפרש"י שם (משמו"ר פ"ג,ד): וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים.

רק על-ידי תורה... חרות אמיתית: אבות פ"ו מ"ב. וראה גם שמו"ר פמ"א, ז. ויק"ר פי"ח, ג. זח"ב קיג, סע"ב ואילך. ז"ח צז,ב. ועוד.

רק על-ידי תורה... חרות... מהשפעות חיצוניות: שהתורה נעשית לו חומה כדחז"ל עה"פ אני חומה זו תורה (פסחים פז,א). וראה ד"ה אני חומה (ס' המאמרים קונטרסים כרך א' עמ' 422 ואילך).

מנטיות... והרגלים: ראה דרושי דא"ח עה"פ לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

ה"מצרים" (="מיצרים וגבולים"): ראה תו"א יתרו עא,ג ואילך. ועוד.

אהבת ואחדות ישראל: ראה שיחת ליל שמחת תורה תשמ"ג.

על-ידי תורה... אהבת ואחדות ישראל: להעיר מתורת הבעש"ט על המשנה אבות (פ"ב מ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה (כש"ט - הוצאת קה"ת - הוספות סי' פו. וש"נ).

אדם קרוב אצל עצמו: סנהדרין ט, סע"ב. וש"נ.

סדר... בדרך חרות: שו"ע אדה"ז סי' תעב ס"ז.

יהודים ללא הבדל: ולהעיר מהנאמר בהגדה כנגד ארבעה בנים דברה תורה - שכוללים כל סוגי עם בני-ישראל. - ראה הגש"פ שם עמ' רה.

בנערינו... ובבנותינו: בא י,ט.

ובאותו הרף עין: מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ בא יב,מא.

בל יראה ובל ימצא: כן הוא בכ"מ (פסחים ה,ב. רמב"ם הל' חו"מ פ"א ה"ד. טושו"ע סתמ"ב. שו"ע אדה"ז סתל"א. ועוד) בשינוי מלשון וסדר הכתוב: לא ימצא (בא יב,יט) לא יראה (שם יג,ז).

חיוב אכילת מצה: טור או"ח ס' תעה. שו"ע (אדה"ז) שם ס"ז (סל"ב).

מצה עשירה: טושו"ע (ושו"ע אדה"ז) או"ח ס' תסב.

משהו חמץ: פסחים ל, רע"א. רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"א ה"ה. טושו"ע (ושו"ע אדה"ז) או"ח ר"ס תמז.

בכל  רגע: ראה שו"ע אדה"ז שם ר"ס תלא, ור"ס תמה: וכל רגע ורגע.

רמז והוראה... של החמץ ושל המצה: ראה לקו"ת צו ד"ה ששת ימים (הא') פ"ג. שה"ש יד,ד. ואילך. וראה גם אוה"ת דרושים לחג הפסח (ויקרא כרך ב) עמ' תנח. ועוד.

מוסבר  בספרים: ראה מקומות שנסמנו בהערה הקודמת.

הגאוה מהווה שורש ומקור לכל הנטיות הבלתי רצויות: בלקו"ת שה"ש שם: וכידוע שבחי' גסות נקרא אבי אבות הטומאה שהוא מקור כל התאוות כו'. וראה סה"מ תרכ"ז עמ' רטו. ועוד. ולהעיר מכש"ט סי' שעו. שם סי' כח. רלח. או"ת להה"מ סי' קפט. ועוד.

תועבת ה' כל גבה לב: משלי טז,ה.

וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה: סוטה ה,ב.

כל ציווי... כציוויים אלוקיים: ראה סה"מ תש"א עמ' 60. ובכ"מ.

שיש לשלול כל גאווה ... לגמרי: רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ג. רבנו יונה לאבות פ"ד מ"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה סוס"א. סקנ"ו ס"ג. נתבאר בארוכה באוה"ת ויקרא (כרך ב') עמ' תמא ואילך.

האדם עוסק ב"חמץ"... יש איפוא צורך... להבטיח את השמירה: ראה שו"ע אדה"ז שם סתל"א ס"ד, ור"ס תמז.

ששת ימים תעבוד: יתרו כ,ט.

טבע שני: דהרגל נעשה טבע שני - שבילי אמונה נ"ד ש"ב. וראה שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו. תניא ספי"ד (וראה גם פמ"ד - סג,ב).

לשמור... מ"משהו חמץ": ראה באר היטב או"ח ר"ס תמז: האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה. - נתבאר בשיחת אחש"פ ופסח שני ה'תש"מ.

הזכרת יציאת ממצרים... בכל יום... פעמיים ביום: רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז סס"ז ס"א. אבל ראה פע"ח שער חהמ"צ פ"ו. סי' האריז"ל סדר ההגדה - נתבאר בהגש"פ שם עמ' רג ואילך.

מסייעת ההזכרה: כפי' האריז"ל עה"פ והימים האלה נזכרים ונעשים (ראה רמ"ז בספר תיקון שושבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט).

אני נבראתי לשמש את קוני: משנה וגמרא קידושין בסופה.

כלל גדול בתורה: " ואהבת לרעך כמוך": קדושים יט,יח. תו"כ הובא בפרש"י עה"פ. ויתירה מזו - זו היא כל התורה כולה (שבת לא,א). וראה תניא פל"ב. קונטרס אהבת-ישראל.

בכל... לשם שמים: אבות פ"ב מי"ז. משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים: תהילים פא,יא.

מהר... הארץ: ברכת "אהבת עולם".

והיו... מוריך: ישעיה ל,כ. וראה - ובכל הבא לקמן - תניא פל"ו.

והלכו... לאורך: ישעיה ס,ג.

ונגלה... כל בשר וגו': שם מ,ה.

פחד הוי' והדר גאונו: ע"פ ישעיה ב,יט. שם,כא.

 

משיח וגאולה בפרשה

"הדרך הישרה" לגלות ולהביא המשיח

"כל שהיא תפארת" - לימוד תורה בענייני גאולה ומשיח

השאלה היא: כיוון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" - מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בני-ישראל) שגמר ענייני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח?

והמענה לזה - "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם":

"תפארת" - קאי על התורה ("תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכוחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, "תפארת לעושיה") ושוב (המשכה למטה, "תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו וייתגלו בכלים, שעל-ידי זה מתגלה עניינה האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל עניין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחריה גלות.

...כיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה... של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא על-ידי מלכות בטהרתה, עניינו של מלך המשיח עצמו, אלא) על-ידי "מלכות שבתפארת", כלומר, עניינו של מלך המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת)... שעל-ידי התורה (עניינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות העליונים דהגאולה (עניינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי.

ובפשטות: "תפארת" - הוא עניין לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" - הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות,

- בתורה שבכתב (ובפרט "בדברי הנביאים... שכל הספרים מלאים בדבר זה") ובתורה שבעל פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה) ובמדרשים, וגם - ובמיוחד - בפנימיות התורה, החל מספר הזוהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמים"), ובפרט בתורת החסידות (שעל-ידי הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי-שיחות) של נשיא דורנו - מעין ודוגמה והכנה ללימוד תורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא", שילמד לכל העם פנימיות התורה (טעמי תורה), ידיעת אלוקות ("דע את אלוקי אביך"), כפסק-דין הרמב"ם ש"באותו הזמן... יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'" -

וההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע - ו' באייר ה'תנש"א;
ספר-השיחות ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 498-497, 501)

ניצוצי רבי

"בא בימים"

"לגבי הגיל אין להסתכל על ה'פספורט' אלא כיצד מרגישים" * "יש לדעת שצריך להיות 'בא בימים', כפי שמפורש בזוהר, שבאים עם כל הימים, עד שלא חסר אפילו יומא חדא" * צרור עובדות, התבטאויות ומאורעות הקשורים ליום ההולדת של הרבי נשיא דורנו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"בעתו קבלתי ברכתו ליום ההולדת, וכל המברך יתברך בברכתו של הקב"ה שהיא בתוספת מרובה על העיקר לחיים שלימים ונעימים מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף" - השיב הרבי לאחד ממברכיו בשנת תשי"א (איגרות-קודש, כרך ד, עמ' רעט). באותן שנים לא רבים ידעו את תאריך יום-ההולדת של הרבי ועל-כן, כנראה, מעטות הן ההתייחסויות לכך בכתובים.

"היום מלאו לו נ"א שנה"

להלן צילום מכתב ברכה ששיגר לרבי - י"א בניסן תשי"ג - החסיד המבוגר הרב אליהו-יאכיל סימפסון [שהרבי התבטא אודותיו בשנת תשכ"ז (ראה ספר 'איי המלך', עמ' פה) "שהוא מזקני החסידים, ואחד מאלו שעל-ידם נתייסדה 'תומכי-תמימים'..."].

צילום במהדורה המודפסת

הוספה במספר שבעים

יום ההולדת שצויין בליובאוויטש ב'שטורעם' הגדול ביותר היה, ללא ספק, יום הולדת השבעים (י"א בניסן תשל"ב). במידה מסויימת ניתן לומר שהרבה רעיונות היו בבחינת "אתערותא דלתתא", כשלנגד עיני אנ"ש עמדו דברי הרבי לקראת י"ד בכסלו תשכ"ט [שנת הארבעים לחתונתו, כאשר הרבי ביקש לקשר את האיחולים עם תורה, תפילה ותשובה - ראה גם ספר 'ימי מלך', כרך א, עמ' 311-309].

כך אנו מוצאים בין סעיפי ההחלטות שנתקבלו בכנס אנ"ש שיחי' בארץ-הקודש מכ"ף במרחשון תשל"ב - סעיף ד':

"...שנת השבעים לכ"ק אדוננו מורנו ורבנו שליט"א...

"1) קרן השבעים - לתרום סכום שבעים...

"2) הוספה בלימוד הנגלה והחסידות - במספר שבעים (מאמרים, שיחות, דפי גמרא, משניות, דינים וכו')

"3) להשפיע ולקרב מאחינו-בני-ישראל במספר שבעים ביחוד בקשר למבצע תפילין".

צילום במהדורה המודפסת

להלן טופס קבלת החלטות טובות של ציבור החסידים שבו מודיע כל חסיד וחסיד על ההוספות האישיות שלו בלימוד תורה - נגלה וחסידות ובהפצת המעיינות, לרגל יום הולדת השבעים לרבי:

צילום במהדורה המודפסת

מוסדות ויחידים מגישים 'מתנות'

במקביל יזם הרה"ח ר' אהרן פרידמן (ע"ה) מכפר-חב"ד פנייה לעסקני  אנ"ש באה"ק, שבה קרא להם להציע רעיונות בדמות מוסדות חדשים ופעולות חדשות לקראת י"א ניסן, ושנת השבעים בכלל.

ואמנם, לקראת היום הבהיר י"א בניסן תשל"ב הורגשה תכונה רבה מאוד בקרב אנ"ש. אנ"ש וה'תמימים' עשו באופן אישי הכנות רוחניות ליום הבהיר. כמו-כן התכוננו יחידים ומוסדות להגיש 'מתנות' לרבי ליום ההולדת, בעיקר בקו שאותו ביקש הרבי - הוספה בענייני תורה ומצוות, הוספה בצדקה במספר שבעים, הקמת מוסדות חדשים וכו'.

במהלך ההתוועדות של הרבי בי"א בניסן (תשל"ב) וכן לאחריה, הגישו השלוחים, העסקנים, נציגי מוסדות, ארגונים וקהילות - את איחוליהם ומתנותיהם לרגל יום-ההולדת. על רוב הדברים השיב הרבי בדברי תודה וברכה, כבר בעת התוועדות י"א ניסן וההתועדויות שלאחריה, או כשנכנסו מגישי ה'מתנות' לאחר מכן ל'יחידות'. רק למקצתם נשלח מענה  בכתב.

"אדם לעמל יולד"

האיגרת הכללית של י"א בניסן תשל"ב, וכן חלק הארי של התוועדות י"א בניסן, הוקדשו לדברי הפסוק "אדם לעמל יולד" ודרשות חז"ל בזה [ראה הנדפס בליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 235 ואילך; שיחות-קודש במקומו]. בכך נתן הרבי להבין שאין הוא מתכונן לקחת חופש מעבודתו, אלא  אדרבה.

לאחר אמירת המאמר פתח הרבי בשיחה ובה דיבר בפירוש על עניין זה:

בנוגע למה ששאלו שמכיוון ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", מה המקום לתכנן הפעולות לאחר מכן, לכאורה זהו הזמן לחשוב אודות מנוחה וכו' וכו', עניתי, ראשית - לא צריך להסתכל על ה"פספורט" אלא יש להסתכל כיצד מרגישים, ומה שיותר נוגע כמה מהשנים היו שנים קיימים (הרי אין זה "קונץ" שיהיה כתוב ב"פספורט" או בתעודת הלידה וכיוצא בזה כמה וכמה שנים). יש לדעת שצריך להיות ה"בא בימים", כפי שמפרש בזוהר, שבאים עם כל הימים עד שלא חסר אפילו יומא חדא.

אף-על-פי-כן הרי מנהג ישראל תורה הוא, ובפרט כדאיתא בחוות-יאיר ומובא בפרי-מגדים וכו' וכו' בהנוגע לשבעים שנה, ששם הפירוש כפשוטו:

הרי שהמענה מה צריך לעשות לאחר מכן הוא: נאמר בפירוש תיכף בהמשך הפסוק - "ואם בגבורות", אשר מה שהיה בחלישות בכל השנים שלפני זה - ובשעה שעושים חשבון צודק הרי "ידע איניש בנפשיה" - צריך אז להתחיל לעשות בהתגברות יתירה.

שבעים ואחד מוסדות חדשים

ואכן, בשיחה זו באה גולת הכותרת. הרבי אמר שמכיוון שישנו עניין הדורש תוקף מיוחד לביצועו, לכן חיכה לשעת הכושר בה תהיה "התעוררות מתאימה וגם התעוררות הניכרת בגלוי". וכעת מנצל הזדמנות זו לפנות ב"בקשה, הפצרה ותחינה" - להקים במשך שנת השבעים ע"א (שבעים ואחד) מוסדות חדשים.

הרבי עורר על כך בדברים נלהבים, ואף הבטיח השתתפות של עשרה אחוזים מההוצאות, אשר שלא כרגיל - תינתן מראש, כדי שיוכלו להתחיל תיכף בהקמת המוסדות.

דו"ח חודשי על הפעולות

במקומות רבים (ולראשונה במדור זה) התפרסם בשעתו מכתב ממזכירות הרבי בקשר להקמת ע"א המוסדות בעולם בכלל (מכתב חוזר מט"ו תמוז תשל"ב).

להלן קטעים מרישומי שיחות-הטלפוניות שקיבל הרב אפרים וולף בקשר לע"א מוסדות באה"ק ת"ו:

"נתבקשנו למסור לר' זושא וילמובסקי ולכל אחד ואחד מהמשתתפים בקבלת החלטות על-דבר ע"א מוסדות, שישלחו דו"ח מהדברים שנעשו, וכ"ק אדמו"ר שליט"א הדגיש שאופי הדו"ח צריך להיות על הבפועל ממש.

"וממילא שישלחו דו"ח חודשי, ושיישאר דו"ח זה אצל כל-אחד מהשולחים, והדו"ח שיהיה ממש במספרים סטטיסטיים על פעולות ואנשים.

"זה נמסר על שם ר' זושא וילימובסקי היות והוא החותם הראשון, אך שייך גם לכולם, ולמסור לכולם, שכל אחד ואחד ימסור דו"ח על הפעולות בפועל-ממש, מדי חודש בחודשו, בראש-חודש יכתבו דו"ח קצר על הנעשה בכל אתר ואתר.

"הדו"ח שיעשו בכל חודש, ושלא יצטרכו להזכיר על כך מדי פעם".

"איזה מוסדות נכללו"

להלן כמה תשובות והתיחסויות של הרבי לגבי המוסדות המוקמים במהלך שנת השבעים:

כ"ו אייר תשל"ב:

ע"ד ביהכ"נ [על-דבר בית-הכנסת] בצפת... באם הבנייה תגמר עד י"א ניסן יוכל זה להיות מכלל הע"א מוסדות.

י"ב אלול תשל"ב:

לכתוב פרטים איזה מוסדות נכללו בע"א מוסדות.

בחודש מנחם-אב תשל"ב כותב הרבי בקשר לסיום בניית בניין ישיבת תורת-אמת בירושלים ת"ו:

באם יוגמר כהנ"ל עד ליא"נ [לי"א ניסן] תשל"ג, יכניסו הנ"ל לסדר המענקים לע"א מוסדות.

גדולי תורה ומנהיגים מברכים

לא רק בקרב אנ"ש הורגשה תכונה לקראת יום ההולדת השבעים של הרבי, אלא גם בכל העולם היהודי כולו. רבנים וגדולי-תורה רבים הביעו את איחוליהם לרבי בצורה כזו או אחרת. כך התפרסמו מכתבי ברכה ששיגרו גאוני התורה וגדולי האדמורי"ם. ראש ממשלת ישראל דאז, הגב' גולדה מאיר, שיגרה את שגריר ישראל דאז בארה"ב, מר יצחק רבין, להביא לרבי את איחולי הממשלה והעם היושב בארץ-הקודש.

ראש עירית נתניה באותם ימים, מר עובד בן-עמי, החליט להעניק מתנה מקורית לרבי בדמות קריאת רחוב בעירו בשם "רחוב חב"ד". הרבי השיב לו על כך באיגרת תודה.

בתי חב"ד רבים, במיוחד בארצות-הברית, הוקמו במסגרת ע"א המוסדות, וכן הונחו תשתיות למוסדות ומפעלים נוספים.

שליחות התומכי-תמימים

בשולי רשימה זו כדאי להביא את סיפורו של המשפיע הרה"ח ר' שלמה שיחי' זרחי (בראיון ל'כפר חב"ד', גיליון 1110, עמ' 28 - כ"ט בתשרי תשס"ה), אשר בשנת תשל"א, עם סיום שנת לימודיו ב'כולל', ביקש לנסוע לשליחות וכתב על-כך לרבי. הרבי השיב על כך ב'יחידות':

"מה אתה חושב? 'שליחות' זה לארוז מזוודות ולנסוע לאוסטרליה? אם תהיה מסירות-נפש כשתהיה פה בישיבה, זו שליחות כמו באוסטרליה". הרבי הוסיף והדגיש: "אם זה יהיה במסירה ונתינה - זוהי שליחות כמו באוסטרליה".

מאוחר יותר, כאשר הכריז הרבי על הקמת ע"א המוסדות, כתב הנ"ל לרבי: "כעת יש את כל ה'קאך' לגבי הקמת 'ע"א מוסדות' ואני רוצה לנסוע לשליחות ולעסוק בעניינים של הרבי, במשך שלושה חודשים". הרבי לא ענה לו והדבר הכאיב לו מאוד. בהתוועדות של הרבי ביו"ד כסלו, בכה ר"ש זרחי, בשקט כמובן, בינו לבין עצמו, והנה למחרת בבוקר בדיוק יצאה לו תשובה מהרבי:

האומנם לדעתו יגיעה אשר תלמיד תומכי-תמימים יהיה תמים כדרוש אינו נוגע לכללות העניין דשנת השבעים?! לכותבו שאין בו חיות - זה מצד חלל השמאלי ולא מצד העניין שבו הוא עוסק.

ואברכה מברכך

נחתום במענה הרבי למברכיו לרגל יום הולדתו:

צילום במהדורה המודפסת

"חוב וזכות נעים לסיים בתודה לכל אלה שברכו ליום ההולדת, ובלשון המסורתי: כבר מילתייהו אמורה ואברכה (השם) מברכך בברכת השם המרובה על העיקר".

ממעייני החסידות

חודש ניסן

אמירת ה"נשיא"

מראש-חודש ניסן עד י"ב בו נוהגין לקרות פרשת הנשיא שהקריב באותו יום את קורבנו לחנוכת המשכן.

לאחר אמירת הנשיא אומרים "יהי רצון", שבו מבקשים ש"יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט". נמצא, כי על-ידי אמירת הנשיאים מאירים בכל יהודי כל הניצוצין והאורות של כל השבטים, הכוללים את כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו (שנברא "בשביל ישראל"). אין כאן איפוא זכרון בעלמא, אלא פעולה נצחית.

עניין זה - חנוכת המזבח - הוא יסוד והתחלה לעבודת ישראל במשך כל הדורות. שכן חנוכת המזבח ענינה כעניין החינוך. כשם שהחינוך מניח את היסוד לכל עבודת המחונך במשך כל ימי חייו, כך גם בחנוכת המזבח הועמד היסוד לעבודת המשכן, שהיא תכלית כל עבודת האדם - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

(ליקוטי-שיחות ניסן תשמ"ז)

ראש-השנה למלכים
"באחד בניסן ראש-השנה למלכים ולרגלים" (ראש-השנה פ"א מ"א)

יש לומר שהדבר קשור לכך שבחודש ניסן "נולד" העם היהודי כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", מלוכה וקדושה.

ושני הדברים קשורים זה בזה.

מלוכה - על יהודי להיות "כהן" ועבד של הקב"ה (על-ידי קיום מצוותיו), ו"עבד מלך מלך".

קדושה - עליו להכניס קדושה ב"חול" של ענייני העולם, שזהו עניין ה"רגלים", שהם "מקרא קודש".

(ממכתב ראש-חודש ניסן תשל"ז)

מחורף לאביב
"היום אתם יוצאים בחודש האביב" (בא יג,ד)

אביב מסמל תקופה של יצירה ופעילות משגשגת, ואילו חורף מסמל שיתוק פעולה והעדר יצירה. העובדה שיציאת מצרים התרחשה באביב מלמדת אותנו, שאף לאחר תקופה ארוכה של "חורף", אין לו לאדם להתייאש: ביכולתו להיכנס לתקופה מזהירה של "אביב".

ואף במצרים היה כך: לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד וסבל, לא היה נראה אפילו זיק של תקווה להתחדשות ושגשוג, ובכל זאת נגאלו בני-ישראל משם, ואף הגיעו לחירות אמיתית בעת קבלת התורה.

(ממכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

שלושים יום קודם החג

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (ב)

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ההכנות לסדר

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו - להפריש.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות.

יש להכין מצות בכמות מספקת עבור כל המסובים. שלוש מצות שלמות בקערה של עורך הסדר (וכל משתתף מבר-מצווה ומעלה), וכן מצות נוספות (שיהיו בהישג-יד לקראת קיום מצוותן) בעבור כל המסובין למצוות אכילת מצה, כורך ואפיקומן.

עבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות - בית קיבול, שזהו ענין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה1.

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע, והשנה צריך לעשות זאת לפני שבת. שכח ולא צלה, אסור לו לצלותה במוצאי שבת (מכיוון שאין מנהגנו לאוכלה אף ביום המחרת)2, ויניח במקומה בשר מבושל3.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע אחר-כך4 - כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט5 את כל הבשר מעל עצמות הזרוע1, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע6.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה1. אם לא בישלוה לפני החג, אפשר לבשלה בליל החג.

הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה7 [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', וטרם קבעו לה שם עברי תיקני] שניהם יחד - הן למרור והן לכורך1. פירור ה'חריין' השנה - לפני שבת (ולסגור היטב בכלי).

עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה - גם הקלחים - טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'8, הבעיה שבריכוז גדול מדי החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים)9.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן כנסת ישראל10, וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים"1. צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם11. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, אף-על-פי שבכורך לא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו12. פירור החרוסת - בערב שבת.

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך13. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)14.

היין:

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת15 לשתות ארבע כוסות יין.

מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום16) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו17.

הכוס:

חייבת להיות שלמה18 ולהכיל 'רביעית'19.

שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה - 86 סמ"ק20.

נוהגים להשתמש בגביע כסף21.

אין נוהגים להשתמש בגביע עם רגל22.

----------

1) ספר-המנהגים.

2) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"א.

3) כף-החיים שם ס"ק סג.

4) מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדמוה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

5) אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת - 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

6) ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

7) "מצווה לחזור אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל - פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

8) כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

9) ומציינים בזה למג"א סי' תעג ס"ק יא. אך במצב הנתון וודאי עדיף להשתמש בהם.

10) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

11) צריך לרככה, כיון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

12) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

13) אבודרהם, מהרי"ל - 'לקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

14) ב'רשימות' חוב' צ (יומן ניסן תרצ"ה, וורשא) עמ' 14: "לכרפס - היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, המלך במסיבו ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך השלחן ומעדני שמואל, וכן מציינים לחיי אדם ויסוד ושורש העבודה שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיא, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום, ובהגדת 'קול דודי' בשמו. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת - מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכל. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שבשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

15) שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים - יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. היינות ומיץ-הענבים מתוצרת משפ' שפרינגר כפר-חב"ד הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

16) שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו), וכן נהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, וראה 'הגדה-היכל מנחם' עמ' לז, שהקפיד על כך גם כל השנה. אמנם בכו"כ שנים השתמש הרבי ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה.

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין לו יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה יכול לצאת בהם אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ז).

לכתחילה, יין הכשר לברכת הגפן הוא שיש בו לפחות שליש מכמותו יין טהור (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רד ס"ט-י. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' כח. אמנם יש לדעת שע"פ המבואר שם - כל זה הוא רק כשהדרך לשתותו על-ידי מזיגה זו, ולא ניתן לברר זאת כיום כשהיקבים מוסיפים כוהל, ומהם גם תמציות שונות. ולכן לכל הדעות יש להשתדל להשתמש ביין שיש בו מידה מירבית של יין-טבעי. כן לכאורה כל זה אינו שייך כלל במיץ-ענבים, ושם יש להשתדל ביתר שאת, אם-כי ע"פ החוק כשכותבים "מיץ ענבים טבעי" אסור להוסיף תמציות וכד').

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפיסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

17) ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

18) שו"ע אדמוה"ז סי' קפג ס"ד.

19) שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

20) אך כוסו של הרבי גדולה ביותר - 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

21) 'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

22) במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה - הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות - כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם. וצ"ע באם אירע שיש רק כוס עם רגל, האם לדידן יש לאחוז מתחת הרגל או מעליה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת מצורע,
ז' בניסן

מוצאי-שבת-קודש: אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש' כרגיל (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג).

קידוש לבנה.

יום רביעי
היום הבהיר י"א בניסן

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד (משנת תש"י ואילך. קבלת הנשיאות בשלמות מיו"ד שבט תשי"א). התחלת שנת המאה וארבע להולדתו.

יום התוועדות. היום מתחילים לומר מזמור ק"ד. לאחר אמירת המזמור של הרבי אומרים את המזמור המתאים לכל אחד, לפי מספר שנותיו.

יום חמישי,
י"ב בניסן

תענית בכורות (מוקדם). מתענים - בין בכור מאב, בין בכור מאם, ואפילו כוהנים ולוויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים [גם קטן שעתיד להגדיל בערב פסח שחל בשבת] בערב פסח בסיום מסכת עם סעודת מצווה, וממילא פוקעת התענית לגמרי. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.

סיום מסכת: "היה סיום הש"ס באולם הגדול, וכ"ק אדמו"ר הרש"ב היה נוכח. אחד הבחורים... סיים, ואמרו 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ולא יותר. ואמרו קדיש דרבנן כמו שהוא בסידור, ולא כמו שהוא בהמסכתות" (רשימות דברים להר"י שי' חיטריק ח"ד עמ' ריט, מיום כ"ד בטבת תרע"ה בליובאוויטש).

יש דיון אם מי ששכח לעשות סיום ביום ה', חייב להתענות או לסיים מסכת ביום ו' ערב שבת-קודש.

בדיקת חמץ:

מי שעדיין לא קידש את הלבנה, יקדשה הערב (קידוש לבנה הוא מצווה עוברת, וקודם לבדיקת חמץ).

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם, ולשמור שלא יתפזר חמץ בשום מקום, מלבד מה שמיועד לאכילה מחר ובשבת בבוקר.

זמן קצר לפני כן מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה, כל אחת מהן פחות מכזית ועטופה בנייר, אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד - כזית). [הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים - יעשו שאלת חכם].

זמנה: כמו באור לארבעה-עשר - מיד אחרי צאת הכוכבים (במרכז הארץ - בשעה 7:39), ותמיד לאחר תפילת ערבית.

שכח לבדוק בלילה, יבדוק ביום לאור הנר. שכח, לא יבדוק בליל שבת אלא בליל יום-טוב (שו"ע אדמוה"ז סי' תלה ס"ג. 'ע"פ שחל בשבת' פ"ג הע' יב).

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה.

אופנה: בודקים לאור נר של שעווה, ועל-ידי נוצת עוף [כדי לאסוף מהחורים והסדקים]. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכל בנייר נוסף (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו. [צריך ליזהר להוציא מהשקית את הדף ובו הברכות וכו'].

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה.

כתב רבנו הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן [אבל לא בהכרח שכן יש לנהוג] שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת - אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו".

את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ [לכתחילה עושים זאת בכתב. חובה להוסיף בטפסים לפני ההחתמה את שם הרב. רושמים את פירוט המקומות שהחמץ נמצא בהם. אם אפשר, עושים זאת בצירוף 'קניין-סודר', ליתר תוקף. באין-ברירה ניתן לייפות את כוח הרב גם בטלפון].

בבית האדמו"ר [כנראה - רק הרבי בעצמו] מוכרים את החמץ לרב בצירוף 'ערב-קבלן', והוא מוכרו לגוי. הרב מוכר את החמץ לגוי בשטר ובקניינים נוספים, עם 'ערב-קבלן' [הערב-קבלן עצמו מוכר את החמץ שלו כהלכה ליהודי אחר, ייתכן אף למי שמשתתף במסגרת המכירה הזאת, או מייפה את כוחו של רב אחר למכור את שלו]. בזמן האחרון אין מדקדקים במסירת המפתח במכירת חמץ.

מוכרים גם חמץ גמור, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח.

עדיף לפרש בשטר שהמכירה תחול קודם השבת, מלבד מה שיישאר בשבת לפני זמן איסורו, שאותו מקנה לו מעכשיו ('ערב פסח שחל בשבת' פ"ד סוף הערה ג).

"כשמכר הרבי את החמץ [בשנת תשל"ד] להרה"ח ר' שמואל לויטין, אמר שצריך לעשות שינוי או היכר וכו' שהמכירה בשנה זו היא אור לי"ג ניסן (התאריך על השטר הוא י"ג ניסן, ובכל שנה המכירה היא אור לי"ד, והשנה אור לי"ג)" - (ספר זיכרון 'דברי שלום').

תספורת-מצווה: אודות זמן תספורת הבן, שיום הולדתו חל הערב: אין כדאי לדחות לאחר-זמן, כי אם לעשות התספורת הערב או למחרת ביום (בקל-וחומר מאם חל בערב-פסח).

יום שישי
י"ג בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד (ביום ג' בסיוון תקפ"ח - קבלת הנשיאות בגלוי). נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב - לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות.

שחרית: אומרים 'מזמור לתודה'.

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי.

שריפת החמץ: שורפים לפני השעה 11:30, כמו בערב-פסח בכל שנה. אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים עבורו מדורה נפרדת. ונכון לשרוף 'כזית', לקיים בו מצוות ביעור.

במקביל לביעור אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי ובקפלי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים. כן לגבי החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן), וכן בפחי האשפה (או לפוסלו מאכילת-כלב). ולסגור היטב את החמץ המיועד לסעודות שבת.

אין אומרים עתה 'כל חמירא'. גם מי ששכח ואמר זאת, יחזור ויאמר זאת בשבת אחרי הסעודה בשעת כילוי החמץ, לפני השעה 11:30.

בשנים תשל"ד ותשמ"א אמר הרבי את ה'יהי רצון' לאחר שריפת החמץ ביום ו' ערב שבת-קודש.

מצות מצווה: הנוהגים בזה, אופים השנה בערב שבת-קודש אחר חצות היום (שו"ע אדמוה"ז תנח,ד). ומבטלים כרגיל את הפירורים והבצק הנדבק בכלים (שלא ישכחו לבטלם אחר-כך).

עירוב-חצרות: הרבנים וכד' יזכרו לזכות היום (אפילו בין השמשות) לכל העיר את המצות של 'עירובי-חצרות' כדין הנעשה בכל שנה בערב-פסח (שו"ע אדה"ז שסח,ד). לפני-כן צריך להפקיר או לכלות את העירוב דאשתקד, כמובן.

אכילת חמץ, הכשרת כלים, עשיית מלאכה, תספורת ונטילת הציפורניים - מותרות כל היום.

יש ללבוש בגדים נאים, לערוך את השולחן ולהציע את המיטות כרגיל בכל שבת, ולא לזלזל חלילה בכבוד היום ובקדושתו.

* בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' יש לקרוא הן את ההפטרה דשבת-הגדול ('וערבה') והן את ההפטרה של פרשת השבוע, 'אחרי' ('הלא כבני כושיים').

הכנות לשבת:

* אין לבשל לשבת זו מאכלי חמץ דביקים.

* רצוי לבשל רק מאכלים כשרים לפסח בכלי-פסח, ולהעבירם לכלים חד-פעמיים (כיון שיש חשש מהפירורים) לצורך סעודות-שבת. בשעה שניגשים לתבשילי פסח, כדי להעבירם לכלים חד-פעמיים, יש לזכור להיות נקי מכל פירור חמץ.

* להשאיר חמץ בצמצום (ומוצנע מילדים) עבור כל בני המשפחה, כדי שיאכלוהו כולו ולא יזדקקו לעצות כיצד לבערו בהגיע הזמן.

* לאכול על שולחן ללא חריצים או כשהחריצים מכוסים (כנ"ל בכיסאות), כך שיוכלו לבער בנקל את הפירורים, כגון בפריסת מפה חד-פעמית על השולחן, ומפית לחמץ לכל אחד ואחד.

* האוכלים את החמץ בליל שבת בקצה אחר של הבית, ישתדלו שיראו משם את הנרות.

* את הנרות יש להניח בקצה השולחן ולא על המפה, וזאת כדי שיהיה אפשר לאחר הסעודה לסלק את המפה.

* להכין מפות חד-פעמיות (ואם צריך לגוזרן - לעשות זאת היום), וכלים חד-פעמיים. אם צריך, אפשר לקדש וליטול ידיים בכלים כאלה, אם יש בהם שיעור.

* להכין קיסמים לניקוי השיניים אחר סעודת שחרית. אודות שיניים תותבות - יש שהתירו השנה על-ידי ניקוי בלבד, ויש שדנו להתיר הגעלה בכלי שני בשבת ('ע"פ שחל בשבת' פ"ז ס"ו ובהערות ה'מנחת שלמה' ע"ז).

* לוודא שהופרשו תרומות ומעשרות על כל פירות-העץ (גם לחג).

* להרכיב מסננת חדשה לפסח בפיות הברזים במטבח.

לא לשכוח להכין היום לליל-הסדר:

* לכוון את שעון-השבת על-פי הזמן הצפוי לסיום ה'סדר'.

* להשאיר אש דלוקה (כמו 'נר נשמה') להדלקת נר יום-טוב ולבישול המאכלים בחג.

* המכינים פמוטות מיוחדים ליום-טוב, ידביקו בהם את הנרות עוד היום.

* לדאוג להפריש חלה מן המצות, אם טרם הפרישו במאפייה.

* לבדוק את המצות מחשש כפולות ונפוחות.

* לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה (והתפוח-אדמה לכרפס) בערב שבת.

* לפורר את ה'חריין' (ולסוגרו היטב בכלי).

* לנגב את עלי החסה, ובפרט בשביל ה'כורך'.

* לטחון את החרוסת. לבדוק את החסה מחרקים, לסוגרה ולאחסנה במקרר.

* להכין הגדות לכולם (אסור לחפשן בשבת).

* להכין מאכלים לתינוקות לשבת וליום-טוב.

* המחליפים בבית-הכנסת פרוכת לקראת יום-טוב, יעשו זאת היום (ואם שכחו, יחליפוה לאחר כניסת החג, ועיין בשו"ע אדמוה"ז שטו,ז).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)