חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:29 ח' בכסליו התש"פ, 6/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 557 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 557 - כל המדורים ברצף
כאשר הוא מתנהג כ"יהודי" - הוא נעשה "בעל-הבית" על העולם
הקב"ה מבטל מיד את כל המדידות וההגבלות דזמן הגלות
ליהודים הייתה אורה
פרשת צו
סעודת פורים שחל בערב-שבת * יארצייט שחל בשבת בתוך שנת אבילות
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 557, ערב שבת פ' צו / פורים, י"ד באדר-ב ה'תשס"ה (25.3.2005)

דבר מלכות

כאשר הוא מתנהג כ"יהודי" - הוא נעשה "בעל-הבית" על העולם

לשם מה תיאור המשתה הארוך שעשה אחשוורוש - "שמונים ומאת יום" - ומה זה נוגע לסיפור המגילה? * מדוע חשוב לנו לדעת, לאחר שכבר התרחש הנס, שהמלך אחשוורוש הטיל "מס על הארץ ואיי הים"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע למגילת אסתר - שעניינה הוא סיפורו של נס פורים, כפי שביקשה אסתר "כתבוני לדורות"1 - צריך להבין הן בנוגע להתחלת המגילה והן בנוגע לסוף המגילה:

בהתחלת המגילה מסופר אודות מלכות אחשוורוש, ש"בשנת שלוש למולכו עשה משתה וגו'"2 כמסופר בארוכה כל פרטי המשתה והסדרים שבו.

ועל-דרך זה בסוף המגילה, שלאחרי שמסופר לא רק נס פורים, אלא גם אודות ההנהגות דימי הפורים עד סוף כל הדורות, נאמר "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים וגו'"3.

ולכאורה אינו מובן: מהי השייכות של התחלת המגילה וסוף המגילה לנס פורים?

וכדמוכח גם מדברי הגמרא4 בנוגע לחילוקי הדעות "מהיכן קורא אדם את המגילה", ש"תוקפו של נס" הוא מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"5, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לכל העניינים שאירעו קודם שאסתר נתמנתה למלכה - אריכות הדברים בנוגע לסדרי פרס ומדי, כמו ה"משתה גדול" שערך אחשוורוש לכל שרי המדינות שמלך עליהם, שכל זה אינו שייך לנס פורים?

לכאורה אפשר לומר, שכיוון שסיפור המגילה נכתב תחילה בספרי פרס6, או שחשבו שייכתב אחר-כך בספרי פרס (וכמבואר במפרשים7 שמטעם זה לא נזכר שמו של הקב"ה במגילה, כדי שבהעתקה לספרי פרס לא יכתבו במקומו שם עבודה-זרה), לכן נכתבו גם דברי הימים של מלכות אחשוורוש, כמנהג המלכות.

אבל אין זה תירוץ מספיק, שהרי בסיום המגילה נאמר "וכל מעשה תוקפו וגבורתו גו' הלא הם כתובים בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס", והיינו, שלא נכתבו במגילה כל ענייני אחשוורוש כפי שצריכים להכתב בספרי מלכי מדי ופרס, אלא רק העניינים הנוגעים לאלו שנתחייבו במקרא מגילה.

ובפרט על-פי מאמר הזהר8 שמביא הרמ"א בהקדמה לפירושו על המגילה, "ווי להאי בר נש דאמר הני מילי אורייתא אתיין לאתחזאה סיפורין בעלמא", אלא "ספורי אורייתא לבושא אורייתא הוי", והרי גם ה"לבוש" הוא חלק מהתורה, ובהכרח לומר שגם זה נוגע ליהודי.

ב. ויובן בהקדים ביאור וענין נוסף גם מסיום המגילה:

בסיום המגילה9 נאמר "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו - שאחשוורוש, שהיה מולך בכיפה10, נתן למרדכי את כל היקר והגדולה, ולא זו בלבד שניתנו לו ענייני הרשות, אלא שהיה גם העניין ד"ונהפוך הוא"11, ש"נתן המלך אחשוורוש... את בית המן"12, שניתן לתכלית הקדושה (נוסף על פשטות הדברים).

ועניין זה נוגע ליהודי בעבודתו - ככל ענייני התורה, מלשון הוראה13 - שצריך ללמוד מזה הוראה:

כאשר יהודי עומד בתוקף, כפי שהיה בימים ההם, וכדברי רבינו הזקן14 ש"לא עלה להם מחשבת חוץ חס ושלום" לסור מהמסירות-נפש עבור יהדות, אף-על-פי שבדרך הטבע לא היה מקום להינצל מהגזירה אם לא ימירו דתם חס ושלום, כיוון שאחשוורוש היה מולך בכיפה, ולא היה לאן לברוח - הנה לא זו בלבד שנשארים מקושרים עם תכלית הטוב ו"מחיה חיים"15 שזהו הקב"ה, אלא זוהי הדרך היחידה שגם למטה מטה בעניינים כפשוטם יהיה מעמד ומצב ד"יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן".

ובפרטיות יותר:

מרדכי היה אז היהודי היחידי "בשער המלך", בשעה שהמדינה כולה היתה נגד יהודים ויהדות, וגם לו לא היתה אפשרות להיכנס אל המלך, כי לא היו מניחים אותו, לפי שהמן בן המדתא האגגי היה ה"משנה למלך" לאחרי שגידלו המלך ונישאו מעל כל השרים.

ויתירה מזה, שגדלותו והתנשאותו של המן היתה בבחינת "מלכותא בלא תאגא"16 (כנ"ל בהמאמר17), באופן שלמעלה מדרך הטבע - כי מצד דרך הטבע, הרי בתחילה היה המן עבד אצל מרדכי, כמסופר במדרש18 "בא המן אצל מרדכי אמר לו הלויני ממון זה שבידך, אמר לו אין אני מלוך אלא אם-כן תמכור נפשך לעבד לי, קיבל על נפשו והלווהו, וכתב לו הרי המן עבדו של מרדכי". וגם לאחרי שנעשה שר, "ממוכן זה המן"19, היה הקטן מכל השרים;  ולאחרי כן התהפך המצב באופן הנהגת המדינה מן הקצה אל הקצה - שלא לטוב - ש"גידל המלך אחשוורוש את המן... וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", ומרדכי בתוכם, שלכן, מצד דבר המלך הנה הנהגתו של מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחווה" להמן היתה היפך דבר המלך, כפשטות הסיפור במגילה20.

ואף-על-פי-כן העמיד מרדכי את עצמו בסכנה - אף שראה שלא זו בלבד שהטבע הוא נגדו, אלא אפילו מצד למעלה מהטבע יש עזר וסיוע להרשע, "שהשעה משחקת לו"21 - ואמר ש"לא יכרע ולא ישתחווה", עם כל הפרטים ופרטי-פרטים המסתעפים מזה.

ומה היה בסופו של דבר? - מספרת המגילה שדווקא בדרך כזו הרגו חמשה ושבעים אלף מבני עמלק, ואת המן ובניו תלו על העץ, ואילו מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו', שלא בדרך הטבע לגמרי.

ג. אמנם, יכולים לחשוב שסדר כזה יכול להיות רק לאחרי ביאת משיח, שאז ישתנה כל סדר העולם, כמו שכתוב "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; אבל כל זמן שעולם כמנהגו נוהג (כמנהגו עתה), במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן"22, לא יכול להיות סדר כזה.

וכדי לשלול זאת - בא המשך הסיפור בסיום המגילה:

גם לאחרי ש"נתן המלך... לאסתר המלכה את בית המן", "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו'", "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף גו'"23 - מספרת המגילה שהמלך אחשוורוש נשאר בכל תוקפו: "ויישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים", והמגילה ממשיכה: "וכל מעשה תוקפו וגבורתו גו' הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס", היינו, שהמגילה מודיעה שישנו "כל מעשה תוקפו וגבורתו" שלא נתפרשו כאן, אבל יודעים שנכתבה אריכות בזה ב"ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".

ובסדר ומשטר כזה, שעולם כמנהגו נוהג, ו"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" - יכול יהודי, על-ידי מסירת נפשו, לפעול ש"יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן", בגשמיות כפשוטו; צריך רק ליתן למלך את כבוד המלכות, וכמו שכתוב24 "ודרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה גו' כי בשלומה יהיה לכם שלום", אבל לולי זאת, מתנהלים כל העניינים על-ידי בני-ישראל, שהם המושלים והשולטים בטבע אפילו בזמן הגלות, אם הם רק מתנהגים כדבעי למהוי. וכפי שהיה בימים ההם, שגם כאשר "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים", היה מרדכי היהודי משנה למלך, ורק בגלל שעדיין לא הגיע הזמן לגאולה האמיתית והשלימה, היו בני-ישראל עדיין בגלות מדי ופרס, אבל, מלבד העובדה שאחשוורוש הוא המלך, מתנהלים כל העניינים כפי שפוסק יהודי בסנהדרין על-פי תורה, שזה היה עניינו של מרדכי.

וזהו הלימוד מסיום המגילה בהנוגע לכל הדורות, אפילו בדורות שבזמן הגלות, במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ד. ועל-פי זה יובן גם בנוגע להתחלת המגילה:

לולי כל הסיפור שבהתחלת המגילה - לא היינו יודעים מהותו של העולם שעליו יכול יהודי למשול ולשלוט, שהרי יכול להיות עולם קטן ביותר, עם מדידות והגבלות, מיצרים וגבולים כו'.

ולכן מסופר בהתחלת המגילה גודל מלכותו של אחשוורוש - שהיה מושל בכיפה10, בכל העולם כולו, והיה לו תוקף לעצור את סדר הנהגת העולם ולערוך משתה גדול במשך "שמונים ומאת יום", חצי שנה!

אף שלכאורה הרי זה היפך הציווי "לא ישבותו"25 (ממלאכה), שלכן "עכו"ם ששבת חייב מיתה"26, ואף-על-פי-כן, כיוון ש"אמר מלכא", אפילו במלכותא דארעא שהיא כעין מלכותא דרקיע27, אזי יכול להיות "עקר טורי"28.

ובאופן של פיזור הכי גדול, לגלות ולבזבז את האוצרות בתכלית, ועד לכיסא שלמה29, שנקרא בתנ"ך "כיסא ה'"30.

וגם "לעשות כרצון איש ואיש"31 "ומרדכי והמן, מרדכי דכתיב32 איש יהודי, המן, איש33 צר ואויב"34, והיינו, שנתנו רשות והמתינו לראות מי יקבל את השליטה: המן או מרדכי.

ועל-דרך זה בנוגע לכל הפרטים בתיאור גדלות ההנהגה של אחשוורוש, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אלא ש"לבושא אורייתא הוי", והלבוש" של התורה הוא גם עניין של הוראה, להורות לנו אופן ההנהגה בעולם-הזה - שגם כאשר העולם הוא בקיומו ובתוקפו עם כל ההתפשטות המתוארת בתחילת המגילה, הנה ה"איש" שמתנהג על-פי ההוראות של "הוי' איש מלחמה"35, יכול להיות ה"משנה למלך", אפילו כאשר נמצא בגלות, תחת שלטונו של מלך מדי ופרס.

וכן הוא בכל דור, עד לדרא דעקבתא דמשיחא - שאם רק נעשים מציאות תורנית ("א מציאות פון תורה"), אזי ישנו הכוח שהתורה משנה את מציאות העולם להיות כפי התורה (שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"36), שהיא תכלית העולם - "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית".

ה. וזוהי ההוראה מימי הפורים על כל השנה, בחיי היום-יום:

שלא כדעת הדואגים, מה יהיה עם הגשמיות, אם תהיה ההנהגה שלא כרצון המדינה, וכיצד יתאימו הדברים עם חוקי הטבע - שהרי גדולה מזו מצינו, שאפילו כאשר רואים שלא רק הטבע הוא נגדו, אלא נדמה לו שיש עניין שבדרך הטבע היה צריך לסייע לו, וגם הוא מנגד לקיום התורה ומצוות, אזי צריך לידע ש"מנסה הוי' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים גו'"37 - האם ישנה אהבת השם, כפי שאומרים בכל יום "ואהבת את הוי' אלוקיך"38, וכמו שכתוב בהקדמת ספר החינוך39 שזוהי מצווה שחיובה תמיד בכל רגע.

וכאשר יהודי עומד בניסיון ד"הישכם אוהבים", אזי בו הדבר תלוי: אם זוכה - אזי נעשה "משנה למלך", ואם לא זוכה - אזי חסר הדבר, אבל, החיסרון אינו מצד התוקף של הלעומת-זה, אלא משום שחסר אצלו, שלכן מצינו שאפילו רשע שהשעה משחקת לו (שאז צריכים להיזהר ממנו, שלכן היתה התאוננות על מרדכי למה התגרה בהמן40, כיוון שהשעה היתה משחקת לו), הנה אם הנהגתו היא כדבעי, שאז נקרא "צדיק גמור", אזי מותר להתגרות בו41.

וזוהי ההוראה שנמסרה לכל הדורות באריכות הביאור דסיפור מגילת אסתר - שלא תיבטל, כשם שימי הפורים לא ייבטלו - שכאשר יש מדינה שעומדת בתוקף, אין זה באופן שהיא מנגדת ליהדות חס ושלום, אלא זהו עניין של ניסיון בלבד;

וכאשר יהודי מגרש מעצמו את ה"מחשבת חוץ" ומתנהג כ"יהודי" - שבשם זה נקראים בני-ישראל במגילה - כדאיתא בגמרא 42 ש"כל בכופר בעבודה-זרה (שהוא כמודה בכל התורה כולה43) נקרא יהודי", שפירושו, שכופר בכל העניינים שהם זרים ליהודים וליהדות - אזי זוכה ונעשה "משנה למלך", והיינו, שמלבד העובדה שנמצאים עדיין בגלות תחת המלך של המדינה, כיוון שעדיין לא הגיע זמן הגאולה האמיתית, הרי הוא בעל-הבית על כל המדינה וכל ענייניה, ועומד בשלימות לא רק עם העצם, אלא גם עם כל ההתפשטות (כמו שכתוב באיגרת-הקודש הידועה44), ועד ל"עטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן".

וכל זה אמור הן בנוגע לחיים הכלליים של קבוצה, והן בנוגע לחיים הפרטיים של כל אחד ואחד - שיש אמנם עניינים שמצד הגלות אינו יכול לבטלם, אבל, זהו רק בנוגע לעניין אחד כללי, והגבלה אחת ויחידה - העובדה שנמצאים תחת שר המדינה, ומלבד זה, הרי הוא בעל-הבית על כל העניינים שתחת שר זה, שבזה נכללת כל המדינה.

וכל עניינים אלו - באופן של "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטם (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"), מתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב.

(קטעים מהתוועדות פורים ה'תשכ"א - יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) מגילה ז,א.

2) אסתר א,ג.

3) שם, י,א.

4) מגילה יט,א.

5) אסתר ו,א.

6) ראה לקו"ש ח"ו עמ' 19 הערה 9.

7) פתיחת הראב"ע למג"א.

8) ח"ג קנב,א.

9) אסתר ח,טו.

10) מגילה יא, סע"א.

11) אסתר ט,א.

12) שם ח,א.

13) ראה רד"ק לתהילים יט,ח. גו"א ר"פ בראשית. ועוד.

14) תו"א מג"א צז,א.

15) יומא עא,א. וראה סה"מ תש"י עמ' 44. ועוד.

16) סנהדרין קה, סע"א.

17) פ"ו (לעיל עמ' י ואילך).

18) יל"ש אסתר רמז תתרנו. וראה מגילה טו, סע"א ובפרש"י. טז, א ובגליון הש"ס.

19) שם יב,ב.

20) אסתר ג,א ואילך.

21) מגילה ו,ב. וש"נ.

22) שם יד,א. וש"נ.

23) אסתר ט,כט.

24) ירמיהו כט,ז.

25) נח ח, כב.

26) סנהדרין נח,ב.

27) ברכות נח,א.

28) ב"ב ג,ב.

29) יל"ש אסתר רמז תתרמו.

30) דברי הימים-א כט,כג.

31) אסתר א,ח.

32) שם ב,ה.

33) שם ז,ו.

34) מגילה יב, סע"א. וראה יל"ש שם רמז תתרמח (בסופו).

35) בשלח טו,ג.

36) זח"ב קסא, רע"ב.

37) פ' ראה יג,ד.

38) ואתחנן ו,ה.

39) באיגרת המחבר (בסופה).

40) ראה מגילה יג, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א. וראה גם אור חדש (למהר"ל מפראג) על מג"א ג,ב. ד,י (עמ' קכח. עמ' קנ). יערות-דבש (לר"י אייבשיץ) ח"ב דרוש ט (עמ' קמט ואילך).

41) ראה בהמאמר שנאמר בהתוועדות (לעיל עמ' ד ואילך).

42) מגילה שם.

43) קידושין מ,א. וש"נ.

44) אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' רס. וש"נ (נעתק ב"היום יום" בתחילתו). וראה גם סה"ש תורת-שלום עמ' 246 ואילך.

משיח וגאולה בפרשה

הקב"ה מבטל מיד את כל המדידות וההגבלות דזמן הגלות

כאשר עבודת בני-ישראל נעשית מתוך שמחה הפורצת גדר

בפורים מודגש ביותר כללות עניין השמחה - באופן נעלה יותר משמחת ה"ימים טובים", עם היותם "מועדים לשמחה". וכפסק-דין השולחן-ערוך (או"ח סו"ס תקכט) שבימים טובים "חייבים בית-דין להעמיד שוטרים כו'", כדי שהשמחה תהיה באופן של מדידה והגבלה, מה-שאין-כן בפורים - השמחה היא באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, וכפסק-דין השולחן-ערוך (או"ח סתרצ"ה ס"ב) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'".

ועניינו בעבודת האדם - עבודת ה' מתוך שמחה, כלומר, אף-על-פי שהעבודה היא באופן של "קבלת עול", ובלשון חז"ל (ברכות יג, א): "יקבל עליו עול מלכות שמים... עול מצוות" - אין הכוונה שעבודת ה' היא לעול ומשא אצלו, ולכן ביחד עם קיום עבודת ה' בפועל ממש, הרי הוא "נאנח" ח"ו או שאינו מרוצה מזה שצריך לעבוד את עבודתו, אלא אדרבה: עבודתו היא מתוך שמחה וטוב לבב, ועד לשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה - "עד דלא ידע".

וכאשר העבודה היא מתוך שמחה שעולה על גדותיה ופורצת כל מדידה והגבלה - אזי העבודה עצמה היא באופן של פריצת כל המדידות וההגבלות, כלומר, שפעולותיו בעניין הצדקה (הן צדקה בגשמיות כפשוטה, והן צדקה ברוחניות), וכן בכל ענייני התורה ומצוותיה - נעשות באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה.

והנה, כאשר הקב"ה רואה שבני-ישראל - "עם קרובו" ממלאים את תפקידם ושליחותם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי מכיוון שמידתו של הקב"ה היא "מידה כנגד מידה", ובזה גופא כמה פעמים ככה - מובן שהקב"ה מבטל את כל המדידות וההגבלות דעניין הגלות,

ובפרט כאשר בני-ישראל גוזרים שצריך להיות ביטול המדידות וההגבלות דעניין הגלות - ומכיוון ש"עמך כולם צדיקים", הרי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים",

כלומר, שגם כאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, נפעל כבר העניין ד"לכל בני-ישראל היה אור במושבותם" - כפי שהיה ב"ימי צאתך מארץ מצרים", שעוד בהיותם במצרים (לפני יציאת מצרים), ולפני המכה האחרונה, נאמר כבר ש"לכל בני-ישראל היה אור במושבותם".

ותיכף לאחרי זה - "מיד הן נגאלין", ובלשון הגמרא (מגילה ו,ב): "מסמך גאולה לגאולה", היינו, שמגאולת פורים באים תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שתהיה בחודש ניסן - "כימי צאתך מארץ מצרים".

כלומר: הגאולה העתידה נפעלת כבר בחודש אדר, ובסמיכות לימי הפורים, ובדרך ממילא - הנה בבוא חודש ניסן נמצאים כבר בני-ישראל במעמד ומצב של גאולה, וזוכים לחגוג את חג הפסח באופן ש"משה ואהרן עמהם" - בירושלים עיר הקודש, ובבית המקדש השלישי - "מקדש א-דני כוננו ידיך", "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים".

(מהתוועדות פורים ה'תשמ"ג, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך ב, עמ' 1070)

ניצוצי רבי

ליהודים הייתה אורה

מאורעות פורים תשי"ב * התייחסות לדו-שיח בסעודת פורים תשח"י *  דיון במהות מחצית-השקל בתש"מ ומאמר חסידות נדיר בתשמ"א * כל זאת לאחר "המעשה הוא העיקר" - התעסקות ב'מבע פורים'

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח את רשימתנו בעניינים שבבחינת 'המעשה הוא העיקר'. כך כתב הרבי באיגרת מיוחדת מיום ז' באדר תשל"ט (צילומה הופיע ב'כפר חב"ד' גיליון 703 עמ' 34):

באתי בזה עוד-הפעם אודות ההכנות למבצעי פורים וביתר שאת ויתר עוז... בהכנות ככל הדרוש, ולאחר זה בימי הפורים בקיום בפועל כדבעי, דכל מצוות פורים, כולל מקרא מגילה ברוב עם ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

ובפרט לאלה שנמצאים בבתי מושב זקנים, בתי רופאים בית האסורים שהם זקוקים לעזר מיוחד בזה.

הצלחה באופן של "עד דלא ידע"

הנה דברים שאמר הרבי בשבת-קודש פרשת תצווה-זכור ה'תשמ"ו ('התועדויות' תשמ"ג, כרך ב, עמ' 1059):

כאן המקום להזכיר אודות שאר ה"מבצעים" ולכל לראש - עניין שהזמן גרמא - "מבצע פורים": לעשות "שטורעם" בכל מקום ומקום שידו מגעת אודות קיום כל ענייני פורים בשלימותן ובמילואן.

והוסיף איחול:

ויהי רצון שכל הפעולות בזה יהיו בהצלחה רבה ומופלגה, ובאופן שלמעלה ממדידה והגבלה "עד דלא ידע".

באותו מעמד ציין הרבי והודה:

ואשרי חלקם וגדול זכותם של כל המתעסקים ב"מבצע פורים", ובפרט אלו שנסעו לפינה נידחת עוד לפני השבת, כדי להביא את שמחת פורים אצל היהודים שנמצאים במקום רחוק ביותר... וכמו-כן בנוגע לאלו שנוסעים למקומות שונים מיד לאחרי צאת השבת... שיעסקו בזה באופן של "שטורעם" ובהצלחה רבה ומופלגה, למעלה מן המשוער לגמרי.

מגילה נקראת

בשנת תשי"ח (או תשי"ט) השתתף הרב אברהם רוטנברג, חסיד גור שהתגורר בקראון-הייטס  וזכה ליחס של קירוב מהרבי, בסעודת פורים שהתקיימה בבית כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (ולאחר מכן רשם את תוכן הדברים דלהלן - 'פרדס חב"ד', גיליון 10, עמ' 236):

באמצע הסעודה התבטא הרבי כי בירושלים יש שכונה שבה יש נוהגים לקרוא את המגילה גם בי"ד, וזאת, מפני ריחוקה הגיאוגרפי מהעיר העתיקה ת"ו.

ר' אברהם רוטנברג הגיב לדברי הרבי (שיש שכונה שנוהגים לקרוא בה בי"ד) שבימינו הנה היות ואין עשרה בטלנים מצויים בעיר העתיקה, לפיכך יש הסבורים שצריך לקרוא המגילה בכל העיר ירושלים בי"ד!

הרבי ענה לו על-כך "עס איז ניט נוגע" [=זה לא נוגע].

למחרת היום מסר ר' אברהם רוטנברג למזכירו של הרבי, הרב חודוקוב ז"ל, את 'ספר ארץ-ישראל' (מאת הרב יחיאל-מיכל טיקוצ'ינסקי), וסימן את עמ' נ שבו נאמר:

"...אמנם יש רבנים שהחמירו על עצמם לקרוא השתא בפרברי ירושלים גם ביום י"ד, משום שחששו לשיטת הרמב"ן והרשב"א שפסקו כרבי יהושע בן לוי [ש]'כרך שאין בו עשרה בטלנים (קבועים בבית-הכנסת) קורין בי"ד', וכדכתבו הברכי-יוסף ויד-אפרים [ר' אברהם הוסיף: מובא במשנה-ברורה סימן תרפ"ח ס"ק ב] להחמיר לקרוא בכהאי גוונא גם בי"ד, אלא שכל הקהל יכול לסמוך על שאר הפוסקים: הרמב"ם, הטור והשולחן-ערוך שלא פסקו כן (ראה כסף-משנה, ובית-יוסף, וטורי-אבן רפ"א, והגר"א תרפ"ח, ב) - וגם יש לומר שהרמב"ן והרשב"א דיברו בכרך שעשרה הבטלנים הם שעשו אותו לכרך, אבל זה שהנהו כרך מצד עצמו, ובו בתי-כנסיות רבים, והוא מובטח שיוחזר לנו - יש לומר שגם הם לא אמרו בו שבטל מיניה דין כרך", ועיין שם בהמשך.

לאחר זמן, קיבל ר' אברהם בחזרה את הספר בצירוף 'לוח ארץ-ישראל' (גם-כן של הרב טיקוצ'ינסקי) ופתק שבו כתוב בכתב-יד-קודשו של הרבי:

יעוין בלוח לא"י [=לארץ ישראל] - לבעהמ"ס [=לבעל המחבר ספר] המצורף - שלא הביא זה (שבספר) כלל, ובמקום זה הביא שנהוג בפועל שישנן שכונות מיוחדות שקורין בי"ד ובט"ו, ומטעם אחר.

"אשרי עין ראתה אלה"

קביעות פורים בשנת תשמ"א היתה כקביעות שנה זו - ביום שישי. ההפתעה היתה במאמר חסידות מיוחד שאמר הרבי כמעט בחשאי. אף שמאורע זה כבר תואר ביומן שנת הקהל תשמ"א עמ' 109, הננו מביאים בזאת תיאור אותנטי שנרשם בשעתו ומתפרסם כאן בפרסום ראשון:

"בשעה 3:15 מנחה. קהל קטן מאד השתתף בתפילת מנחה (כולם נסעו ל"מבצע פורים"), אחר מנחה חזר כ"ק אדמו"ר לחדרו.

"3:35 כ"ק אדמו"ר יוצא מחדרו כשסידור בידו, אחריו יוצא המזכיר הרה"ח וכו' הרב יהודה-לייב גרונר שי', נושא בקבוק יין. הרבי נכנס ל'זאל' הקטן (בית-המדרש למעלה), שם היו כחמישה-עשר נוכחים (אנ"ש ותמימים) באותה שעה. כ"ק ניגש למקום תפילתו במנחת שבת-קודש. המתין עד שהביאו את הכיסא מלמטה. בינתיים ביקש שיסגרו את הדלתות, לא יודיעו (ולא יכניסו) אף אחד. החל כורך המטפחת לאצבעותיו (כדרכם של הנשיאים בעת אמירת מאמרי חסידות). מתח עצום השתרר בין הנוכחים. הובא הכיסא. ביקש שיביאו יין וכוסות (הובאו מחדרו של הרה"ח נאמן 770 ר' מאיר שי' הרליג). החל באמירת המאמר "ליהודים היתה אורה" שנקודתו - להמשיך עניינים אלו בפועל בגשמיות. עם סיום המאמר (שארך בין שמונה לשתים-עשרה דקות) ביקש כ"ק שימזגו לו יין. כולם עמדו סביב אדמו"ר בדוחק עד שהשולחן נדחף. אמר 'לחיים' וביקש מכולם שיאמרו 'לחיים' ללא הגבלות. אחר-כך רמז למזוג שוב יין וביקש מכולם שיאמרו 'לחיים' בלי הגבלות. גם לכ"ק אדמו"ר מזגו לכוס פלסטיק (אחר-כך נחטפה הכוסית...) כמה ניצלו מעמד זה וביקשו ברכה בשעת רצון זו עבור אלו הזקוקים - ה' ירחם - כך נמשך המעמד המיוחד דקות ספורות.

"יצויין כי גם מהילדים שנכחו במקום ביקש שיאמרו 'לחיים'.

"אחר כך התרומם ממקומו וביקש שישירו 'ופרצת', ובעצמו החל לשיר לבד 'ופרצת'. אחר-כך הזכיר שלא ישכחו לברך 'ברכה אחרונה' וקם לחזור לחדרו. כשיצא ראה שהתאסף קהל גדול יחסית ופנה בטענה למזכיר: 'הרי סוכם שלא יכניסו ויסגרו את הדלתות!'. המזכיר התנצל שהקהל מיוזמתו פרצו את החלונות וכו'. מיד נסע לביתו. בדרך לרכב שרו ועודד את הקהל. אשרי עין ראתה אלה".

"תהיה לה רפואה שלמה!"

הנה קטעים מיומנו של הרה"ח ר' משה לברטוב, מתקופת פורים תשי"ב, שאז היה אחד ה'תמימים' ב-770 ('כפר חב"ד' גיליון 559 עמ' 38):

"קודם ז' אדר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לר' משה גוראריה, שהמתנגדים מתענים בז' אדר, אך אנו צריכים לומר 'לחיים' ... וציווה לו להתוועד עם הבחורים.

"ז' אדר אמר [=כ"ק אדמו"ר] תחנון.

"נוסח המברק ששלח כ"ק אדמו"ר שליט"א לפורים: 'בברכת פורים ולהרבות בשמחה ואורה ותורה ולהמשיכן בכל השנה' (עיין במאמר שאמר בפורים, ושם נתבארו שני עניינים אלו שיש בפורים).

"בליל פורים כשיצא כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות, פגשו ה' טברסקי, שיש לו אחות חולה מסוכנת (הרופאים אומרים שזהו רח"ל גרוע יותר גם מ...) ואחז בכ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר: 'הנכם כבר יודעים את הפרטים בזה (כי מסר על-ידי הרב חודקוב); רבי, האט רחמנות!'. ועמד כ"ק אדמו"ר שליט"א כרגע ואמר: 'גלייבט מיר, מיר טוט שטארק וויי' (=האמינו לי, כואב לי מאוד), והלך. אך הלה לא נתן, ואחז עוד-הפעם, ואמר: 'רבי, מבשרך אל תתעלם; רבי, איך בין אייערער א קרוב און זי איז א קרובה' [=הלה היה קרוב-משפחה של הרי"י טשערקאסער - כן נדמה לי]. ועמד כ"ק אדמו"ר שליט"א כרגע והוציא ידו הק' מידו, ואחר-כך אמר: 'זי וועט האבען א רפואה שלמה' [=תהיה לה רפואה שלמה].

"[בעת ההתוועדות] אמר, שאין אפילו אחד שאוחז ב'עד דלא ידע', למרות שזוהי מצווה שבגופו, אך 'אן ארט בשכל האט דאס' [=יש לזה מקום בשכל], לכן לכל-הפחות אחד יאחוז בכך, ואחר-כך יחקרו אם הוא אוחז ב'עד דלא ידע' או לא. להרבה ציווה לשתות 'לחיים' בכוסות גדולים וזרק להם מזונות. אמר, מה שאיני אומר ל'עלטרע רבנים' שישתו כוס גדול - זהו לא מפני שאינם צריכים אלא מפני ש..., ומכיוון שכל ישראל ערבים - הנני עושה מחאה בפומבי און איך נעם אראפ פון זיך די אחריות [=והנני מסיר מעליי האחריות]... ובנוגע לבחורים... יאמרו 'לחיים' בכלים שנקראים בגשמיות - קטנים, וברוחניות - הלוואי שיהיו כלים לקבל מה שנתן להם אדמו"ר וגם נותן כעת".

פלפול בדעת ה'בן חמש למקרא'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא תש"מ (נדפס אחר-כך בשיחות-קודש תש"מ, כרך ב, עמ' 404) התעכב הרבי על הנאמר בפרשת כי תישא שאותה לומד ה"בן חמש למקרא" בתקופת פורים לגבי מחצית-השקל, ובערב פורים נתן הילד (או שנתנו בעבורו) מחצית-השקל. וכשהילד פוגש את המושג 'מחצית השקל' הוא מתעניין האם למטבע שאותה שילשל בערב פורים יש קשר לציווי שבתורה? על כך משיבים לו בחיוב. אזי מתעניין הילד האם אכן זהו 'מחצית השקל' המקורי, ואם התשובה על כך שלילית, הוא ממשיך ושואל: מדוע אין אנו מקיימים המנהג במטבע (מחצית מעשרים גרה) שעליה דיברה תורה (ורק נותנים מחצית מכ"ד גרה)? משיב על כך רש"י: "השקל השלם ד' זוזים, והזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף", וזה מה שנותנים.

רושמי השיחות כתבו על-כך לרבי:

"לא תפסנו:

"הדין הוא (רמ"א או"ח סתרצ"ד ס"א) "שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר כו'".

"ועל-פי זה מובן לכאורה שכן היה גם בזמן רש"י, שלא נתן (בדווקא) מחצית השקל כמו שהוא בתורה, כי-אם חצי מהטבע ב'אותו מקום ובאותו זמן' - ואם-כן איך יתעורר אצל ה'בן חמש למקרא' השאלה מדוע לא נותנים מחצית השקל כמו שהוא בתורה?

"ואולי הכוונה על-פי מה שכתוב בכף-החיים (שם): 'יש לעשות זכר למחצית השקל בשלימות דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית השקל ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר כו''.

"ועל-פי זה אולי יש לומר שגם בזמן רש"י היו נותנים מחצית-השקל בערב פורים כפי המחצית-השקל בתורה. האם נכון?".

הרבי השיב:

את המילים "לא תפסנו" הקיף וכתב אחריהם:?!

בקטע המתחיל "ועל-פי זה מובן לכאורה" הרבי מתח שני קווים תחת המילה "שלא" ואת המילה "מהטבע" תיקן ל"המטבע".

הרבי כתב בכתב-יד-קודשו: כמדובר ופשוט - הבן חמש עדיין לא למד (וסימן לכאן בחץ את הציטוט מהשולחן-ערוך) ולכן (הרבי סימן לכאן בחץ את הקטע המתחיל "ואם-כן איך יתעורר" ומחק את המילים "ואם-כן איך", כך שההמשך היה "יתעורר וכו'").

את הקטע האחרון "ואולי הכוונה" מחק הרבי במתיחת קו לאורכו.

בשולי ההנחה המודפסת נרשמו, איפוא, דברי הרמ"א ולאחריהם:

"אבל 1) צריך-עיון וחיפוש א) דעת רש"י בזה, ב) האם נשתנה המחצית בזמן רש"י מאשר היה בזמן הש"ס. 2) הבן חמש עדיין לא למד שולחן-ערוך".

אסמכתא מ'ספר המנהגים'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא תש"מ (שם) מצא הרבי אסמכתא לכך שגם לקטן יש שייכות למחצית-השקל (שנוהגים לתת בערב פורים), ממנהגו של חותנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ, המובא ב'ספר המנהגים' שהיה נוהג לתת מחצית-השקל "בעד הרבנית ובנים ובנות הקטנים". זאת בדומה לדברי המגן-אברהם (ש"נשים וילדים חייבים" במחצית-השקל). על כך תמה הרבי "ולא ידעתי מנא ליה האי" [=מהו מקורו של נוהג זה]", שהרי בתורה מפורש שמחצית-השקל צריכה להינתן "מבן עשרים שנה ומעלה" (כפי שגם נפסק להלכה על-ידי הרמ"א), כיצד, אפוא, ייתכן שקטנים גם הם מחוייבים בזה?

אחד הביאורים בזה - אמר הרבי - הוא על-פי דברי הגמרא ש"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו כו'" (מגילה יג, סוף עמוד ב). ומכיון שגזרת המן כללה גם "נשים וטף" - לכן קיים המנהג לתת גם עבור הנשים והטף.

(ולכן גם היה על רש"י לבאר לילד שבעצמו נותן מחצית-השקל וכנ"ל).

ממעייני החסידות

פרשת צו

צו את אהרון... זאת תורת העולה (ו,ב)
אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י)

מבאר זאת המגיד ממזריטש ברוחניות העניינים:

"זאת תורת" - הפסוק מדבר על עסק התורה.

"העולה" - עסק התורה עולה למעלה מכל הקורבנות.

"על מוקדה" - בתנאי שלומדים את התורה מתוך התלהבות הבאה מאהבת הבורא ויראתו.

"על המזבח" - זה האדם, שנברא ממקום כפרתו, מן המזבח.

"כל הלילה" - כל ימי האדם בעולם הזה, הדומה ללילה.

"ואש המזבח תוקד בו" - תיקוד בו אש התורה.

"לא תכבה" - כנאמר (יהושע א), "והגית בו יומם ולילה".

"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" - הזירוז על עסק התורה הוא גם לדורות, שהרי עסק התורה לא יתבטל לעולם.

"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" - שיטתו של רבי שמעון בר-יוחאי היא, שעל האדם להימנע מעסק הפרנסה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה" (ברכות לה). ואין לך חסרון כיס גדול מזה.

(אור-תורה צו, עמ' לח)

* * *

"אין צו אלא לשון זירוז" - כללות עבודתו של האדם לקונו צריכה להיות מתוך זריזות, מתוך שמחה ותשוקה לקיים את רצון הבורא.

"מיד" - מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא יש לקיימה מיד ללא דחיות.

"ולדורות" - הקיום אינו חד-פעמי, אלא הוא נמשך עד סוף כל הדורות. זאת בשני מובנים: א) יש לפעולה זו פירות ופירי-פירות עד סוף כל הדורות; ב) הפעולה עצמה היא תמידית, ובלשון הידוע - 'פעולה נמשכת'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשמ"ג, תענית אסתר תשמ"ו)

אש תמיד תוקד... לא תכבה (ו,ו)

מפרש כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

"אש תמיד" - זה הלומד עם חברו ומעורר את 'אש התמיד' האלוקית שבנפשו,

"לא תכבה" - זכות זו תעמוד לו לעד.

(היום-יום עמ' לט)

אש תמיד תוקד על המזבח (ו,ו)
תמיד - אפילו בשבת, תמיד - אפילו בטומאה (ירושלמי יומא פ"ד)

"מזבח" - רומז לחיצוניות הלב (כי המזבח האמור כאן הוא המזבח החיצון).

"אש תמיד תוקד על המזבח" - ה'אש' של אהבת-ה' צריכה להיות מורגשת גם בחיצוניות הלב, ולא דיי באהבה הפנימית והמוסתרת.

"תמיד, אפילו בשבת" - שבת, שתוכנה התעלות מעובדין דחול, רומזת להשגת אלוקות, המרוממת ומבדילה את האדם מענייני העולם. גם בעל השגה גדולה באלוקות אינו רשאי להסתפק בכך, אלא עליו לעורר בליבו אהבה גלויה ומורגשת לקב"ה.

"תמיד, אפילו בטומאה" - אפילו מי שנטמא בחטאים ובעוונות חייב ויכול לעורר ולגלות את 'אש התמיד' האלוקית הטמונה בנפשו.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 217)

אש תמיד (ו,ו)
אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות... אף היא מעל מזבח החיצון תוקד (רש"י)

"מזבח החיצון" - רומז לעבודת האדם עם זולתו, הנמצא ב'חוץ'.

"הדלקת המנורה" - רומזת ללימוד התורה, כנאמר (משלי ו), "ותורה אור".

כאן טמון רמז נפלא: העובדה שהדלקת נרות המנורה נעשתה דווקא מאש שעל-גבי מזבח החיצון, מלמדת שהדרך לזכות לאור התורה (הדלקת המנורה) היא דווקא כאשר האדם אינו מסתפק בעבודתו עם עצמו אלא מתעסק גם בטובת הזולת - "מזבח החיצון".

(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 56)

זה קרבן אהרון ובניו... מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (ו,יג)

הכוהן הגדול הוא ה'יחידה הכללית' של עם-ישראל. המשמעות הרוחנית של "קרבן אהרון ובניו" (חביתי כוהן גדול) בעבודת האדם היא, החדרת עוצמת ה'יחידה' שבנפש לתוך פרטי העבודה במשך המעת-לעת, "בבוקר ובערב".

הדבר בא לידי ביטוי בכך, שמיד לאחר פרשת מנחת חביתין (עניין ה'יחידה') באים דיני הקרבנות הפרטיים - חטאת, אשם ושלמים.

(משיחת תענית-אסתר תשמ"ו)

זה קרבן אהרון ובניו... ביום הימשח אותו (ו,יג)
אהרון אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן? (ויק"ר פ"ח)

"אהרון אוכל כל הקרבנות" - אהרון מברר את הקרבנות ומעלה אותם לשורשם על-ידי אכילתו, דבר המוכיח שהוא עצמו מבורר בתכלית, שאם לא כן, לא היה יכול לברר את זולתו.

"עכשיו יצא ממנו קרבן?" - כיצד אפוא ייתכן שהוא בעצמו נזקק לבירור ולהעלאה על-ידי הבאת קרבן משלו?

התשובה היא, שבזכות זה שאהרון יורד מדרגתו כדי לברר ולהעלות את הבחינות שלמטה ממנו, הוא מתעלה לבחינות הנעלות ממנו ומתברר על-ידן.

(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' ז)

בירורי הלכה ומנהג

סעודת פורים שחל בערב-שבת * יארצייט שחל בשבת בתוך שנת אבילות

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

סעודת פורים שחל בערב-שבת

במכתבו של הרבי מיום כ"ט אד"ר תשי"ד להרה"ג הרה"ח ר' אפרים אליעזר הכהן יאלעס (אג"ק כרך ח עמ' רמז. בתוספת פיסוק, ופתיחת ראשי-תיבות וקיצורים), נאמר:

במה שכתב אודות התוועדות דפורים שתא זו, שחל בערב-שבת-קודש [שאלתו היתה, כנראה, מתי יתוועד הרבי].

[וענה הרבי (מסתבר שמשפט זה שייך לתשובה):] כיוון שהסעודה על-פי שולחן-ערוך צריך שתהא ביום ו'. הנה בדעתי שתהיה ההתוועדות בסמיכות לה [לסעודת-פורים], היינו בשבת-קודש בהמשך להקידוש [כנראה רצה הרבי שיטלו ידיים ויאכלו כזית לפני השקיעה, ואחרי השקיעה יקיימו "פורס מפה ומקדש" וימשיכו בסעודת-שבת, ואז ייכנס הרבי להתוועד], ועיין מראה-הפנים לירושלמי [מגילה] פ"א הלכה ד' [ד"ה את ששמחתו. שם מבאר, שהלימוד מהפסוק 'ולא יעבור' שלא לקיים את מצוות הפורים אחרי הזמן, אינו חל על משתה ושמחה. וכנראה הכוונה, שאף שבקביעות זו הרי זו כבר סעודת-שבת ולא המשך סעודת-פורים כמו כשחל מוצאי פורים בחול, מכל-מקום ניתן להתוועד גם אז. ואולי זהו רמז גם לדחייה למחר שהיתה לבסוף, כדלהלן].

אמנם ביום י' אדר-שני, בנסיעה בחזרתו מניחום אבלים, אמר הרבי ('תורת-מנחם - התוועדויות' (יא) תשי"ד ח"ב עמ' 120) "שההתוועדות תתקיים ביום השבת-קודש לאחר תפלת מנחה, ותימשך עד הלילה, כדי שגם אלה שדרים במרחק קצת יוכלו להשתתף בהתוועדות". וכן היה בפועל, ובפתיחת ההתוועדות (שם עמ' 130) הסביר הרבי, שבערים המוקפות-חומה, מקדימים בקביעות זו את קריאת המגילה ליום שישי ודוחים את הסעודה ומשלוח-מנות ליום ראשון, מהסיבות שאמרו חז"ל בזה. אבל 'ועל הניסים' שאין סיבה לדחותו או להקדימו - נשאר בזמנו, וסיים "ועל-פי-זה מובן, שכל העניינים שבהם אין שייכים טעמים לשינוי הזמן - נשארים בזמנם, ביום הפורים עצמו. והנה הסדר הרגיל הוא שההתוועדות דיום הפורים קשורה עם אמירת מאמר חסידות. ומכיוון שמצד טעמים מסויימים לא נאמר מאמר חסידות אתמול [שכנ"ל במכתב, הוא הזמן המתאים להתוועדות] - יש לאומרו עתה". [לאחר-מכן ניגנו, והרבי אמר מאמר]. ע"כ.

 

יארצייט שחל בשבת בתוך שנת אבילות

שאלה: אבל (רח"ל) על אביו בתוך השנה, שנהוג שאינו מתפלל לפני העמוד בשבת ויום-טוב, והנה הגיע בתוך זמן זה יארצייט של אימו (או להפך) ביום השבת-קודש - האם יתפלל לפני התיבה?

תשובה: נוהגים שאין האבל תוך שנתו מתפלל לפני התיבה בשבת ויום-טוב1. הטעמים שנאמרו בזה2:

א) לפי שהקהל שרוי בשמחה, ואין ראוי שיעבור לפני התיבה מי שאינו בשמחה. ב) מפני שמידת הדין מתוחה עליו, או דאיתרע מזליה. ג) כיוון שיש אבלים שאין קולם נעים, ובשבת ויום-טוב מתפללים באריכות ובנעימה, וכדי שלא לחלוק באבלים הנהיגו שלא יעברו אז כלל לפני התיבה

אגב, למנהגנו: "בראש-חודש ובכל יום שיש בו מוסף אין האבל יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפיל[ו]ת ערבית ומנחה"3. "גם בחנוכה האבל יורד לפני התיבה, לבד לאמירת הלל"4. אך ש"ץ קבוע ממשיך בזה בראש-השנה גם באבילות5.

והנה מענה הרבי בנושא זה6: "במ"ש בהתנהגות דיארצייט כשחל באמצע האבילות7, כפי ידיעתי נוהגים כהאומרים שמתנהגים כמו בכל יארצייט". ובשולי הגיליון מציין הרבי לכמה ספרים: "ראה שו"ת דודאי-השדה סמ"ד [שם כתב שיתפלל]. וילקט [כנראה כצ"ל] יוסף יד. תורת-מרדכי קסו [גם שם מתיר להתפלל]. ילקוט דת ודין ע' נו [תשובת הרה"ג ר' צבי פסח פראנק שם, שיתפלל]".

ומשמע דעתו, שאף שאבל "אינו יכול" (מבחינה רוחנית) להיות שליח-ציבור בשבת רגילה, הרי כשהוא בעל יארצייט - "יש לו את הכוח" לזה, אף שהוא אבל.

[ולהעיר, שאם אינו מתפלל ביארצייט כשחל בשבת, אולי יש בזה חשש משום אבילות דפרהסיא בשבת8.]

----------

1) רמ"א יו"ד סי' שעו ס"ד. ובשו"ת מאיר נתיבים סי' פ האריך לבאר דברי הרמ"א שכתב בלישנא קלילא "לא נהגו להתפלל" היינו שכך נהגו האבלים מעצמם, אבל אין בזה איסור כלל. וגם האמור בלשון הש"ך בנדון בס"ק יד "אסור", ראה בס' דברי סופרים על הרמ"א שם בבירור הלכה.

2) הובאו בנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פנ"ו ס"א, וש"נ. אגב, בעניין זה ציין שם (בהע' ה) לשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קצט, וצ"ל קכט. ולהלן (הע' ז) ציין לשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסא וצ"ל קסה.

3) ס' המנהגים עמ' 8, וש"נ לפרמ"ג במשבצות סי' תרעא ס"ק ח. שם, וכן בסי' תרפ"ג במשבצות ס"ק א ובערוך השלחן יו"ד שעו סו"ס יד - לא כתבו כמנהגנו בזה.

ממנהגנו זה מוכח, לכאורה, שהטעם אינו בגלל שמחה (שזה יש גם בחנוכה, ועל-כל-פנים בפורים), ולא בגלל נעימות הקול, שזה אינו תלוי בתפילת מוסף (עכ"פ לא בשחרית ומנחה של יום שיש בו מוסף). ואולי גם לא מצד מידת הדין (אם אינו מתאים לייצג את הציבור בימים נוראים, למה יעשה זאת - גם אם הוא ש"ץ קבוע). ואולי ישנו טעם אחר בנדון ע"פ פנימיות התורה. ולהעיר מדברי הגמרא (שבת כד,ב) "יום הוא שנתחייב בארבע תפילות" (ז"א שמה שיש ביום מסויים תפילת מוסף, זה משפיע על כל התפילות ביום זה), וכן מהמובא מכמה מקומות בזוהר, שבחול המועד ואפילו בראש-חודש יש דרגא מסויימת של 'נשמה יתירה' ('התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2075 וש"נ), ואולי יש לזה איזו שייכות לענייננו.

4) שם עמ' 71. ובהערה שם: "הדעות בזה ראה אחרונים או"ח סקל"א. תר"ס. תקפ"א. תקפ"ב. תרע"א. יו"ד סוף סשע"ו ועוד". בס' דברי-סופרים (החדש) סי' שעו ס"ק צד העתיק באריכות מיגוון רחב של דעות ראשונים ואחרונים בכל זה, ולא מצאתי שם דעה כמנהגנו (את מנהגנו עצמו לא זכה לדעת). 

5) אג"ק ח"ז עמ' שסג. ומציין למטה אפרים סי' תקפא סכ"ג-כד, שם משמע שההיתר הוא רק מדוחק. באלף המגן שם פי' טעם ההיתר, דהוי כרבים צריכים לו.

6) אג"ק כרך יד עמ' תל, שערי הל' ומנהג חיו"ד ס"ע שפד - וחבל שלא ציינו שם מהי השאלה.

7) מה שציין שם בגוף המכתב לפני-כן: "ויעיין בנ"כ השו"ע בערוך השלחן ס"ק מו-מז וש"נ" - לא מצאתי לע"ע, ואולי נפלה בזה טה"ד. בערוך השלחן שצויין לעיל הע' 3, כתב בפשיטות שש"ץ קבוע שהוא אבל מתפלל גם בשבת ויו"ט.

8) כמבואר בשו"ע יו"ד סי' ת ס"א. ובפרט שהחמירו בנושא זה למנהגנו, כמו בעניין לבישת בגדי שבת בשבת חזון (דלא כהרמ"א), ראה ס' המנהגים עמ' 46 הע' 10.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת צו
ט"ו באדר-ב' - שושן-פורים

בירושלים נוהגים 'פורים משולש': ביום שישי - קריאת-המגילה ומתנות-לאביונים; בשבת-קודש - אמירת 'ועל הניסים' בתפילה ובברכת-המזון (וכמובן שאין אומרים 'אב הרחמים' ו'צדקתך'), ומוציאים שני ספרי-תורה. בספר השני קוראים למפטיר 'ויבוא עמלק', וההפטרה: "כה אמר ה' פקדתי" (כמו בשבוע שעבר). וביום ראשון - סעודת-פורים ומשלוח-מנות [ורצוי גם מתנות-לאביונים1].

(ויש מחמירים לצאת ידי כל הדעות, ושולחים מנות בימים י"ד, ט"ו, ט"ז, וסעודת-פורים עושים גם בשבת, שמוסיפין סעודה אחת לשם פורים2).

* בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' בירושלים, יש לזכור לקרוא את שתי ההפטרות, כמנהגנו.

בערי הפרזות:

הפטרת פרשת צו: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. כה אמר ה' אל יתהלל... נאם ה'" (ירמיהו ז,כא-כח. ט,כב-כד)3.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מרבים קצת במשתה ושמחה2.

בתפילת מנחה: אין אומרים 'צדקתך'.

יום ראשון,
ט"ז באדר-ב'

בירושלים: אין אומרים תחנון, וגם לא 'ועל הניסים'. ויש לאומרו בברכת-המזון ב'הרחמן4.

בערי הפרזות: אומרים תחנון כרגיל.

ממכתב הרבי בקביעות זו5:

"מייד בראשית תקופת הגלות... קיבלו בני ישראל על עצמם שלא לשכוח את ירושלים, לזכור אותה ולהעלותה על ראש כל שמחה... לפיכך היה מן הראוי והנכון וטוב מאד, שיהודים בכל מקום יוסיפו ביום ראשון... בעניינים רבים של שמחה:

* בדברי תורה (שהם 'משמחי לב'),

* לשמח יהודים מתוך אהבת-ישראל,

* ואם מתאים ונחוץ - על-ידי משלוח-מנות איש לרעהו ומתנות-לאביונים,

* ובמיוחד על-ידי כנסים לחיזוק היהדות מתוך 'ירושלים' - יראה שלימה (את ה'). במיוחד - כנסים... של ילדי ישראל, שכל אחד מהם, אף העוללים והיונקים, נמנה על 'צבאות ה''. וכל זה מתוך שמחה אמיתית - וכאמור בסיומו של שולחן-ערוך אורח חיים הלכות פורים: 'טוב לב משתה תמיד'"...

----------

1) בהערה במכתב דלהלן בסוף הלוח.

2) לוח כולל-חב"ד.

3) ספר-המנהגים עמ' 33.

4) לוח כולל-חב"ד. ולפי זה, יש להוסיפו גם בתפילה, ב'אלוקי נצור'.

5) י"א אדר-שני תשמ"א (שנת 'הקהל'), נדפס בליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 490, ובלה"ק - בס' אגרות-מלך ח"א עמ' רמג.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)