זהירות בתוכחה
"אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא,א). המוכיחים את אחיהם ומשתדלים להחזירם למוטב, הם בבחינת כוהנים, בני אהרון. אומרת התורה לכל אחד ואחד מהם: "לנפש לא יטמא בעמיו". בשעה שהוא עומד ומוכיח את העם, ייזהר שלא יטמא ולא יקלקל את נפשו ביהירות, או בפניות צדדיות.
(המגיד ממזריטש)
שתי אמירות
"אמור ואמרת" – שתי אמירות: "אמור אל הכוהנים", שיהיו ראויים להיות בני אהרון – אוהבי שלום ורודפי שלום; "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא", עם כל הרדיפה אחרי השלום וההתקרבות, אל תסכנו את נפשותיכם מרוב רצון להתחבר – "לנפש לא יטמא".
(החוזה מלובלין)
טהרה עצמית
קדושת הכוהנים מקורה בהיותם מזרעו של אהרון. אבל לא דיי בזכות אבות, ויש צורך גם בייחוס עצמי. לכן "אמור אל הכוהנים בני אהרון", שלא יסתפקו בהיותם בני אהרון, אלא "ואמרת אליהם" – הדיבור מופנה אליהם, שמוטלת עליהם החובה להיטהר ולעלות במדריגות הקדושה מכוח זכותם שלהם.
(רבי לייבוש חריף)
זהירות מעבירות קטנות
"אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י). להזהיר את הגדולים, הצדיקים, על הדברים הקטנים, על עבירות קטנות. כי על משי לבן גם לכלוך מועט נראה ובולט, ובאור היום בולט גם כתם קטן. מי שזכה לעיניים מאירות, רואה את חסרונותיו ופגמיו אף כשהם דקים מן הדקים.
(רבי אלימלך מליז'נסק)
זוהר ואור
"להזהיר" – מלשון זוהר ואור. בשעה שהגדול שם לב לקטן ממנו ודואג לו, הוא זוכה לגילוי אור אלוקי נעלה, כמאמר רז"ל בשעה שהעשיר נותן מממונו לעני, אזיי "מאיר עיני שניהם ה'".
(הרבי מליובאוויטש)
הקב"ה 'מטמא' עצמו
"ולאחותו הבתולה... לה יטמא" (ויקרא כא,ג). עתיד הקב"ה 'לטמא' את עצמו כביכול כדי להעניש את אדום ולגאול את בני ישראל, ככתוב "וכל מלבושי אגאלתי". שכן כנסת ישראל נקראת 'בתולת ישראל', והקב"ה נקרא 'כוהן'.
(זוהר)
השכינה עימנו
כיוצא בדבר מצינו גם בגאולת מצרים. הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד למצרים, אף שהייתה מלאה גילולים, כדי לגאול את ישראל. כך כל אימת שבני ישראל נמצאים בגלות וגם כשיש שם עניין של טומאה, נמצאת השכינה עימם בגלות.
(הצמח צדק) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
