הסימן הגדול
"אך את זה לא תאכלו" (ויקרא יא,ד). הסימן הגדול בעופות הוא הדריסה. עוף דורס טמא, מפני שדמו מחומם לאכזריותו, ונותן אכזריות בלב האוכל, ואין בכל העופות האסורים שאינו דורס זולת הפֶּרֶס או העוזנייה, ואין בבהמות הטהורות, שהן מעלות גירה ומפריסות פרסה, דורס. לפיכך מותר באכילה רק מי שיש בו שני סימנים אלו.
(רמב"ן)
לראות תמונה שלמה
"את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה" (ויקרא יא,ד-ו). "איננו מפריס" – לשון הווה. "לא יפריס" – לשון עתיד. "לא הפריסה" – לשון עבר. ללמדך שכשבאים לקבוע סימני טומאה אין לקבוע זאת על-פי ההווה בלבד, אלא גם על-פי העבר והעתיד. רק אם נוכחת שהעבר, ההווה והעתיד מציגים סימני טומאה בלבד תוכל לקבוע: "טמא הוא".
(מעיינה של תורה)
האדם כחרס
"וכל כלי חרש... אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג). רש"י מפרש: "אין כלי חרס מיטמא אלא מתוכו". לכן האדם נמשל לכלי חרס, "משול כחרס הנשבר", כי אף האדם אינו נטמא מחיצוניותו אלא מפנימיותו.
(מאוצרנו הישן)
סכנת טומאה מועטת
"אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא,מג). אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה. מטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מטמא עצמו בעולם הזה, מטמאים אותו בעולם הבא.
(יומא לט)
אספקלריה של מעלה
אין הפירוש שמן השמיים מטמאים אותו ומוסיפים על טומאתו, אלא שטומאה מועטת כאן היא טומאה רבה למעלה. כל פגם טומאה למטה מתגדל ומתרחב באספקלריה הקדושה שמלמעלה.
(מהר"ל)
רמז לביטול בשישים
"להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז). הפסוק מתחיל ומסתיים באות ל', רמז לדין ביטול איסורים בשישים.
(עיטורי תורה)
כך דרכו
"כל הולך על גחון" (ויקרא יא,מב). "זה נחש. ולשון גחון – שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו" (רש"י). הנחש רומז ליצר הרע (כמאמר הזוהר). "הולך שח" – בתחילה הוא מסית את האדם להרכין ולהשפיל את ראשו לעניינים ארציים, ההפך מ"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". והסוף הוא ש"נופל על מעיו" – גורם לאדם ליפול לגמרי לענייני אכילה ושאר הדברים הגשמיים והחומריים.
(לקוטי שיחות) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
