עם הרב חיים-שלמה דיסקין
רב העיר ושליח חב"ד בקריית אתא
האם אדם צריך לשאוף לחיים של הקרבה עצמית או של הגשמה עצמית?
האמת היא שיש בעניין זה שתי גישות. יש גישה ולפיה תכלית חייו של האדם היא לקנות לו שלמות, ולהשיג את מלוא המעלות שהוא מסוגל לרכוש – בתורה, במידות טובות, במעשים טובים וכדומה.
לעומתה, הגישה החסידית גורסת שהאדם נדרש לבטל את עצמו ואת תחושת ה'יֵשות' שלו כלפי הקב"ה, ולשאוף להיות כלי שרת של הקב"ה, עד שרצון הבורא הוא הרצון האחד והיחיד של האדם.
תורת החסידות מסבירה שהקב"ה ברא את העולם יש מאַיִן, והאדם צריך לגלות את האַיִן שבתוך ה'יש'. היינו שהעולם והאדם אין להם מציאות משל עצמם, אלא כל מהותם היא הכוח האלוקי שבורא אותם ומקיים אותם.
המסורת החסידית משופעת בסיפורים על שלילת ה'אני'. כמו אותו חסיד שנסע לרבו ודפק על דלת ביתו. שאל הרבי: "מי שם?". החסיד השיב: "אני". הגיב הרבי ואמר: "מי יכול לומר 'אני' חוץ מהקב"ה, אני הוא ולא אחר!".
אין מדובר כאן בשלילת האנוכיות, שהיא מידה רעה, אלא על עצם תחושת ה'אני'. החסידות מחנכת את האדם להתבטל לגמרי כלפי הקב"ה, ולהפנים את המשמעות האמיתית של "אין עוד מלבדו" – הוא המציאות האחת והיחידה ואין עוד.
האם פירוש הדבר שהאדם צריך לוותר על היכולות והכישרונות שלו? בדיוק להפך. דווקא מתוך ההקרבה המוחלטת לקב"ה האדם נדרש למצות את יכולותיו וכישרונותיו לעבודת הבורא, ולנצל את כל הפוטנציאל שבו למילוי תפקידו בעולם.
אלא שמיצוי הכישורים והיכולות אינו נובע מהרצון לטפח את ה'אני', אלא מהשאיפה למלא את רצון ה' ואת תכלית חיי האדם בעולם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
