"כשדפקת בדלת שמעתי קול", אמר לו הרבי. "אינני יודע אם שמעתי את הקול בחלום או בהקיץ. זה היה קולו של אבי שדיבר אליי"
השבר היה גדול. אלה היו הימים שאחרי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. הרכוש הפרטי הולאם. יהודים שומרי תורה ומצוות התקשו מאוד למצוא פרנסה שאינה כרוכה בחילול שבת. בעקבות זאת הגיעו רבים לפת לחם ממש.
נוסף על כל זה באה המהלומה הנוראה, עם הסתלקותו של הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, בשעה שניסה לשקם את החיים החסידיים בעיר רוסטוב שעל נהר הדון. בב' בניסן תר"פ נסתלק הרבי, והוא בשנה השישים לחייו.
הרב יעקב לנדא (לימים רבה של בני-ברק) היה מתלמידיו וחסידיו הגדולים של הרש"ב, והיה מקושר אליו בכל ליבו ונפשו. הרבי חיבב אותו וקירבו מאוד. הוא שיכן אותו בחדר מיוחד בביתו, ומינה אותו ל'רב החצר', שאליו הופנו שאלות הלכתיות שהתעוררו בבית.
הסתלקותו של הרבי שברה מאוד את רוחו. העולם כאילו חשך בעדו. בערב ראש השנה, כשעלה להשתטח על ציונו של רבו, כתב ב'פדיון הנפש' שקרא שם כי משאלתו היא שיזכה להיטמן בתוך חמישים האמות הסמוכות לציון.
כמה שעות אחר-כך, כשחזר מהציון הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), בנו-יחידו וממלא מקומו של הרש"ב, אמר לרב לנדא: "אבא ציווה למסור לך שלא תכתוב שטויות".
"אילו שטויות כתבתי?", שאל הרב לנדא.
"זאת אינני יודע. את זה אתה יודע. לי הורו רק למסור לך שלא תכתוב שטויות", הייתה תשובתו של הריי"צ.
הימים חלפו, והרעב והמחסור גברו והלכו. החורף היה קר, ולרב לנדא לא היו אפילו נעליים לרגליו. הוא עטף את רגליו בבלויי סחבות כדי להתגונן מהכפור. ימים שלמים עברו עליו בלי להכניס דבר מאכל כלשהו לפיו.
בערב שבת, כשכבר באו מים עד נפש, החליט הרב לנדא ללכת שוב אל ציון רבו, ולהעתיר בתפילה. הפעם, החליט בליבו, לא ינהג בדרך המקובלת, של אמירת נוסח ה'מענה לשון', קריאת פרקי תהילים וכו', בעת העלייה לציון. "אדבר עם הרבי ואשפוך את ליבי לפניו, כפי שנהגתי בימי חייו", אמר בליבו כאשר נכנס אל הציון ושפך שם את מר ליבו.
לאחר צאתו מהציון פנה הרב לנדא לקנות חלות קטנות ל'לחם משנה' לסעודות השבת. בפינת הרחוב פגש את מר ליפשיץ, בנו של רבה הקודם של העיר רוסטוב. "אולי אתה מעוניין לקנות עגילים", פנה אליו ליפשיץ בהצעה, לאחר שהבחין בדלותו. "תוכל להרוויח ממכירתם סכום נכבד". ליפשיץ הוסיף כי הציג את התכשיטים לפני מומחה, והלה אישר את טיבם ואיכותם.
לרב לנדא לא היה כמובן כסף לקניית העגילים, והוא הציע לליפשיץ כי ישמש מתווך, ויציע את העסקה לרב רפאלוביץ. אם הוא יקנה את העגילים, יזכה הרב לנדא בדמי התיווך. ליפשיץ נעתר.
"לצערי גם בידי אין הכסף לקניית העגילים", אמר לו רפאלוביץ. "אבל יש לי רעיון. אשלח את בני אל הרבי הריי"צ, ואולי הוא יוכל להלוות את הסכום הדרוש".
"זאת אוכל גם אני לעשות", השיב הרב לנדא, ומייד עלה לחשמלית ונסע לביתו של הרבי. הוא דפק על הדלת, וכעבור זמן מה פתח הרבי את הדלת. נראה היה שהתעורר ממנוחת הצהריים.
הרב לנדא התנצל על ההפרעה. "באתי אל הרבי לבקש הלוואה לקניית תכשיטים, שאוכל להרוויח מהם סכום נאה", אמר לרבי. "מצבי הכלכלי קשה מאוד, ואולי כך אשפר אותו מעט".
"מה אעשה", אמר לו הרבי, "שגם ברשותי אין כסף. אבל גש נא אל ר' זלמן אידל, ואולי הוא יוכל להלוות לך". ר' זלמן היה משרת שגר בבית הרבי ושימש את המשפחה. הרב לנדא עשה כעצת הרבי, ניגש אל ר' זלמן המשרת, ואכן, הוא הלווה לו את הסכום שביקש.
עם הכסף בידו חזר הרב לנדא אל מר ליפשיץ, קנה ממנו את העגילים, ולאחר מכן הלך לגביר החסיד ר' שמואל גוראריה, והוא קנה אותם ממנו. מהעסקה הזאת הרוויח הרב לנדא אלף רובל, סכום נאה, שבעזרתו היה יכול לקנות מזון, נעליים ועוד צרכים חיוניים.
מתוך הכרת התודה לרבי הריי"צ חזר אליו הרב לנדא לספר לו על העסקה המוצלחת. הדברים ששמע מהרבי הדהימו אותו.
"כשדפקת בדלת שמעתי קול", אמר לו הרבי. "אינני יודע אם שמעתי את הקול בחלום או בהקיץ. זה היה קולו של אבי שדיבר אליי ואמר: 'יענקל היה אצלי היום. מר לו מאוד, וצריך להשתדל לעזור לו'.
"באותו רגע נכנסת לביתי. הייתה לי תחושה קשה, בשל העובדה שלא היה לי במה לעזור לך. ואז נפל במוחי הרעיון להציע לך לבקש הלוואה מר' זלמן אידל.
"נו, תודה לה' שהרווחת", סיים הרבי את דבריו השמימיים. ניכר היה על פניו שהוא מרוצה על שהצליח למלא את בקשתו של אביו, הרבי הרש"ב.
(על-פי 'רב הארמון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
