הוא כבר עמד סמוך לגדר כאשר קולות שירה הגיעו לאוזניו. השירה הייתה מוכרת לו מסלוניקי. אלה היו יהודי יוון ששרו 'מעוז צור ישועתי'
"אם נשתחרר מפה", התנשף הקול באוזנו של יצחק כהן, "אאמץ אותך לי לבן. אם תשתחרר אתה לבדך, לך לשם, לכל המקומות שבהם הטמנתי אוצר".
הדובר היה יהודי מעשירי סלוניקי, בעל בית חרושת לעורות. קודם הגירוש למחנה ההשמדה הספיק להסתיר כמות נכבדה של זהב במקומות מסתור שונים, לַימים שאחרי המלחמה. מכל משפחתו לא נותר איש חי.
הוא דיבר במהירות. מנה מקום אחר מקום. "בבית החרושת מדריגות יורדות למרתף. יש לספור מלמעלה אחת-עשרה מדריגות, את המדריגה האחת-עשרה אפשר לפרק. בפנים יש פחים מלאים מטבעות זהב".
הם שכבו בצפיפות נוראה בצריף החולים בבירקנאו. יצחק בקושי הצליח להוציא הגה. הקור הנורא חדר לעצמותיו הדואבות. "אני נותן לך את כל זה", לחש אליו האיש, "אל תשכח!".
"טוב", מלמל יצחק בגרון ניחר, "יש לך אולי מעט לחם לתת לי עכשיו?".
יצחק כהן נולד בסלוניקי שביוון בקיץ תרפ"ב (1922). החיים היהודיים בסלוניקי היו טובים. הקהילה היהודית הייתה חמה ותומכת, והקימה מוסדות עזרה וסעד רבים. בכל שכונה הייתה מרפאה קטנה שהעניקה שירותים לחברי הקהילה, ומעוטי יכולת קיבלו את הטיפול בלי תשלום.
אביו, איסיד כהן, היה החזן והקורא בתורה בבית הכנסת 'אהבת עולם', ויצחק היה חבר במקהלת 'נותני זמירות', מקהלת הילדים שליוותה את התפילה. כשישים בתי כנסת היו בעיר, ובשבתות היו התפילות בוקעות מקירות בתי הכנסת ומשתפכות אל הרחובות.
אחרי סעודת השבת היו היהודים מתקבצים בקבוצות לקריאת פרקי תהילים, כל פעם בבית אחר. לאחר מכן היו שבים אל בתי הכנסת לשירת פיוטים ופזמונים ולשמיעת דרשות מפי הרבנים. "כמו כלה הייתה השבת בעיר שלנו", תיאר יצחק. "וכשהעריב היום וכוכבים ניצתו בשמיים, היינו מאריכים עוד מעט את הפרידה ממנה ומשַלחים אותה לדרכה בניגוני הבדלה".
החיים היפים בסלוניקי נגדעו באביב תש"א (1941), עם כיבושה של יוון בידי הגרמנים. בתוך כמה ימים החלו התושבים לחוש מצוקת רעב. מנת הלחם היומית שחולקה להם הייתה במשקל מאה וחמישים גרם לאדם. מקורות הפרנסה נהרסו, והתושבים נאלצו למכור חפצים מבתיהם כדי להשיג מזון.
מצב הביניים נמשך עד שבת כ"ו בתמוז תש"ב (11.7.1942), שכונתה 'השבת השחורה'. הגרמנים הורו ליהודים מגיל 19 ועד 45 להתייצב בכיכר החירות. המעמד היה משפיל. שעות ארוכות עמדו היהודים בשמש הלוהטת, ממתינים לקבל שיבוץ לעבודה כביכול.
במשך ההמתנה ציוו על היהודים לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. במהלך הריקודים ספגו מכות אכזריות. היו שהתעלפו ונזקקו לטיפול רפואי. מקצתם מצאו שם את מותם.
זו הייתה המהלומה הראשונה שניחתה על יהודי סלוניקי לקראת השואה שהתרגשה גם עליהם. במהרה התברר שה'עבודה' אינה כזאת ששכרה בצידה אלא עבודות פרך, שרבים לא שבו מהן. כמה חודשים אחר-כך החלו המשלוחים מסלוניקי למחנות ההשמדה.
גם כשיצחק, אחיו והוריהם נסעו ברכבת הדחוסה, עדיין האמינו כי הם עתידים לנסוע לקרקוב, שבה יוכלו לפתוח בחיים חדשים. אבל הם מצאו את עצמם במחנה אושוויץ-בירקנאו. ההורים ושלוש האחיות שולחו לתאי הגזים. יצחק נשאר עם שני אחיו, חיים ואברהם.
שלושת האחים נשארו יחד, והועבדו בפרך. אסירים רבים לא עמדו בתנאים הקשים, ובהם גם שני אחיו. יצחק נשאר לבדו בעולם. גם הוא היה פצוע וחולה, אבל בניסים הצליח להחלים ולהתאושש ולשוב למחנה העבודה.
עצוב ומדוכא הביט באסירים המאבדים אט-אט צלם אנוש ומתהלכים כצללים חיוורים של עצמם. הוא לא רצה להגיע למצב הנורא הזה, וממילא לא ראה עוד טעם לחייו.
בלילה חשוך, כאשר הכול ישנו, דילג יצחק בין טורי הדרגשים, הדף את דלת הצריף והחל לרוץ בכל כוחו. בליבו גמלה החלטה לחבק את גדר התיל המחושמלת הפונה אל המשרפות. הוא יאחז בה כשיביט בלהבות הגועשות מאפרם של אחיו. איבריו נעשו גמישים וקלילים. כל ייסוריו נעלמו ורוגע עטף את נפשו. עוד מעט ייתם הכול, אמר בליבו.
הוא כבר עמד סמוך לגדר כאשר קולות שירה הגיעו לאוזניו. השירה הייתה מוכרת לו מסלוניקי. אלה היו יהודי יוון ששרו 'מעוז צור ישועתי'.
הקולות בקעו מצריף שלוש-עשרה של אנשי הזונדר-קומנדו, יהודים שעבדו במשרפות. זה היה אחד מלילות החנוכה, והם הדליקו נרות ושרו.
השירה הפכה את קרביו. לרגע עמד לבדו בעלטה, ואחר-כך רץ בחזרה אל צריפו. באותו לילה החליט להישאר בחיים ויהי מה.
יצחק שרד את התופת, עלה לארץ ישראל, הקים משפחה והתגורר בירושלים. לפני כשנתיים נפטר, בהיותו בן 99.
(על-פי ספרו 'חלום אחד באושוויץ', בהוצאת המרכז הבין-לאומי 'שם עולם' כפר הרא"ה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:59
זריחה: 6:33
