התרוממות נפש שלא חווה כמותה מעולם מילאה אותו. הוא עצם את עיניו והחל לשיר ניגון דבקות על המילים 'אנעים זמירות'
קול הבכי שהגיע לאוזניו של יהודה-לייב הרעיד את ליבו. הוא צעד בעקבות הקול, אל בית עלוב ומוזנח, בצידו השני של הנחל.
המזוזה בפתח הבית העידה כי דייריו יהודים. הוא נקש בדלת, ובהיכנסו ראה על רצפת הבית כמה ילדים קטנים, ממררים בבכי, ולצידם יושבת אימם ועיניה נפוחות.
"האם אוכל לעזור לכם?", שאל יהודה-לייב בעדינות את האישה. "לא", ענתה בקול נוגה, "אין איש בעולם שיוכל לעזור לנו".
יהודה-לייב היה אדם מבוסס. בבעלותו היה בית גדול, מוקף פרדסים ושדות מוריקים. אחוזתו גבלה באחוזות אצילים פולנים. בשבת אחר-הצהריים נהג לטייל בשדות שסביב ביתו.
שבת אחת, בעודו מטייל, שקע בהרהורים ולא שם לב לאן רגליו מוליכות אותו. הוא מצא את עצמו בקצה אחוזתו, שגבלה באחוזת האציל השכן. בין האחוזות זרם נחל ומעליו גשרון עץ קטן.
ואז שמע את קול הבכי של האישה והילדים. האישה הסבירה לו בדמעות כי חובותיהם לאציל הגיעו לסכום גבוה מאוד. "בעל האחוזה כלא את בעלי בצינוק חשוך. אם עד יום ראשון בצהריים לא יקבל את כל הסכום המגיע לו, הודיע, יוציא את בעלי להורג ואנו נגורש מביתנו".
יהודה-לייב היה המום. "אולי בכל-זאת אוכל לעזור לכם", אמר. "אני מכיר את האציל ויש בידי לגייס כסף בעבורכם. אמרי לי, מה סכום החוב?". האישה נקבה בסכום, ואכן הוא היה גבוה.
יהודה-לייב סב על עקביו במהירות ושב לאחוזתו. עם צאת השבת החל לפעול בקדחתנות. לא היה ברשותו כסף מזומן, אבל הוא עשה חשבון והגיע למסקנה שאם ימכור את רוב אדמותיו, יצליח לגייס את הסכום הדרוש.
בבוקר יום ראשון כבר היו בידו שטרי חוב על הסכום הנקוב, והוא הלך אל האציל. "אני מעוניין לפדות את האסיר היהודי", אמר. האציל פרץ בצחוק. "האם ידוע לך באיזה סכום מדובר?", גיחך. יהודה-לייב הבהיר לו כי כוונותיו רציניות.
בתוך זמן קצר נחתמה העסקה והיהודי האומלל שוחרר מכלאו. התברר כי מצבו הבריאותי הידרדר מאוד. יהודה-לייב ליווה אותו לביתו, ושם התקבל בצהלות על-ידי בני משפחתו.
בתחושת סיפוק עמוקה שב יהודה-לייב לביתו. כעבור זמן הגיע למסקנה שהשטח הקטן שנותר מאחוזתו אינו כלכלי. הוא מכר את הרכוש שנותר, קנה בית קטן בפאתי העיר הקרובה, והחל לנסות את מזלו במסחר.
כמה ימים אחרי שהתמקם בביתו החדש הופיע בחלומו היהודי שפדה ממאסר. האיש אמר לו: "לא התאוששתי מההידרדרות במצב בריאותי, ונפטרתי לבית עולמי. מאחר שבחיי הייתי צדיק נסתר, נפסק שאכנס מייד לגן העדן. אלא שאין מרשים לי להיכנס לגן העדן בטרם אפרע את החוב שאני חייב לך. באתי אליך להשיב את חובי".
"אינני רוצה ממך אפילו פרוטה", השיב יהודה-לייב בחלום. "לא עשיתי שום דבר מיוחד, ובוודאי אינני רוצה שכר בעבורו". ואולם הנפטר התעקש: "אנא, בקש ממני כל דבר שתרצה ואפעל למלא את בקשתך".
יהודה-לייב הרהר מעט ואמר: "משתוקק אני לחוש את ההרגשה שמרגישים בגן העדן ביום הכיפורים". הנפטר השיב כי אמנם זו בקשה גדולה, אך ימלא אותה. בבוקר התעורר יהודה-לייב ולא ייחס לחלומו חשיבות מיוחדת. הוא פנה לעסקיו וכל העניין נשכח מליבו.
חלפו כמה חודשים. יום הכיפורים הגיע. מאחר שלא הייתה ליהודה-לייב אפשרות לשלם על מושב בבית הכנסת, התיישב בקצה האולם, במקום המיועד לאורחים. חלף זמן קצר והתרוממות נפש שלא חווה כמותה מעולם מילאה אותו. הוא עצם את עיניו והחל לשיר ניגון דבקות על המילים 'אנעים זמירות'.
בעודו שקוע בניגון חש יהודה-לייב טפיחה קלה על כתפו. הוא לא רצה לפקוח את עיניו, כדי שלא להיפרד ממתיקות הדבקות שחווה. נדמה היה לו שבוודאי בא האדם שאת מקומו תפס, ולכן זז למושב הסמוך. אך הוא חש שוב טפיחה, ושוב סבר שככל הנראה גם המושב הזה שייך למישהו. יהודה-לייב זז שוב מושב אחד הצידה.
אחרי כמה טפיחות הרגיש יהודה-לייב כי הוא נתקל בקיר. כשחש טפיחה נוספת הבין שנראה כי מי שטופח על כתפו מבקש להעביר לו מסר אחר. הוא פקח את עיניו וגילה לתדהמתו שבית הכנסת ריק מאדם. רק השמש הזקן עומד לידו, מתחנן שיואיל לצאת, משום שהצום חלף והוא רוצה ללכת לביתו ולנעול את שערי בית הכנסת...
רק אז קלט יהודה-לייב שבמשך כל היממה של היום הקדוש היו גופו ונפשו שרויים בעולם אחר. וכך, מתוך שירת 'אנעים זמירות', קיבל את מבוקשו וזכה לטעום את טעם גן העדן ביום הכיפורים.
(על-פי 'הטרקטוריסט של הרבי'.
גרסת הסיפור ששמע הרב ראובן דונין ב'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:58
זריחה: 6:34
