עם הרב מנחם גרליצקי, שליח חב״ד בצפון תל-אביב ורב בית הכנסת ׳סי אנד סאן׳
האם אמירת הסליחות והדגש על תשובה ועל 'אשמנו' והכאה 'על חטא' – אינם גורמים לנו להתהלך כל הזמן עם רגשות אשם?
כשעורכו הנכבד של העלון הפנה אליי שאלה זו, התקשיתי לנסח לה תשובה, אך הבטחתי לו שבתוך כמה שעות אשלח תשובה כתובה. לצערי, בשל סיבות מוצדקות למדיי, לא עמדתי במילתי, ומשלוח התשובה התאחר. מצאתי את עצמי מוצף תחושת אשמה, וכמובן מתנצל ומבקש אלף סליחות על העיכוב.
אז הבנתי שהצורך הנפשי שלי לבקש סליחה, הרבה יותר משתכליתו לפייס את מי שאִכזבתי, משקף את רמת הציפיות והשאיפות שלי מעצמי. הלוא אילו הייתי משלים עם העובדה שאני בטלן, שאינו מסוגל לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, מן הסתם לא הייתי חש כל צורך להתנצל. הסיבה שחשתי תחושת אשמה, וטרחתי לבקש סליחה, למרות הסיבות המוצדקות שעומדות לזכותי, נובעת אך ורק מהרצון הפנימי שלי שלא להתפשר על הבינוניות המקרטעת הזאת, ומהעובדה שאני מוסיף לצפות מעצמי להרבה יותר, ושואף להיות אדם מסודר וחרוץ יותר, העומד במילתו.
הקב״ה איננו זקוק לבקשת הסליחה שלנו. תחושות האשמה שלנו, והצורך שלנו לבקש סליחה, הם ביטוי טבעי לרמת השאיפות הרוחניות שלנו מעצמנו, ולקנה המידה המוסרי שעל-פיו אנו מודדים את עצמנו. ככל שאנו מצפים מעצמנו ליותר, כך אנו מוּדעים הרבה יותר לחסרונותינו, לפגמים הרוחניים שטרם תיקַנו באישיותנו, ולמרחק הגדול שעלינו עוד לעבור כדי להגיע לקרבת ה׳ המיוחלת.
בימי הרחמים והסליחות של חודש אלול, שבהם הקב״ה מראה את אהבתו ומתקרב אלינו, הציפיות שלנו מעצמנו מתעצמות והולכות, ואיתן הצורך בבקשת הסליחה, וההבטחה הנלווית לה שהפעם הזאת נצליח גם לממש את שאיפותינו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
