פתאום, באמצע הסעודה, דפק בדלת שליחו של הרב והורה לבעל הבית לבוא עימו לבית המעצר. האיש לא הבין על מה ולמה ציווה הרב להענישו
שליח בית הדין עמד בפתח ביתו של היהודי והציג לפניו צו מעצר חתום בידי הרב ישועה בסיס, רבה של תוניס. פני האיש חוורו, והוא נאלץ ללכת עם השליח אל בית המעצר של הקהילה, ושם ננעל מאחורי סורג ובריח.
רבי ישועה בסיס קיבל סמכות מיוחדת מאת מושל תוניס, אחמד פאשה, הידוע בכינוי 'הביי', לעצור את הממרים את פיו. המושל העריך את חוכמתו ופיקחותו, ובין השניים שררה ידידות רבה.
פעם אחת בא לפני המושל תושב מוסלמי וטען כי אשתו אינה נאמנה לו. האישה טענה כי הבעל חושד בה חשד שווא וכי אין בה כל חטא. המושל החליט לשאול בעצתו של רבי ישועה.
השיב לו רבי ישועה: "בזמן בית המקדש היה מצב כזה מתברר על-ידי שהאישה הייתה שותה מים מיוחדים. אם חטאה, היו המים גורמים למותה; ואולם אם הייתה טהורה, הייתה מתברכת משתיית המים וזוכה לילדים".
שאל אותו המושל: "ומה בידנו לעשות עכשיו?".
אמר רבי ישועה: "אם האישה טהורה, הרי אף-על-פי שבני הזוג כבר נשואים חמש-עשרה שנה ולא נולדו להם ילדים – בתוך שנה האישה תלד בן; ואם איננה טהורה – תישאר בעקרותה".
מסר המלך את פסק הדין לבני הזוג, וכעבור שנה הופיע הבעל לפני המושל ובידו תינוק. הוא ביקש להודות למושל על שהחזיר את השלום לביתו ואף נתברכו בילד.
אמר לו המושל: התודה מגיעה לרבי ישועה בסיס, שבכוחו התחולל הנס הזה.
כעבור זמן התרחש עוד אירוע שגרם למושל לחוש הערכה גדולה יותר לרב. בקרב יהודי תוניס היה נהוג כי שוכר ראשון של דירה או חנות זוכה לחזקה בנכס לעולם, וכל השוכרים הבאים אחריו צריכים לשלם דמי חזקה לשוכר הראשון. חזקה זו כונתה בערבית 'שעול אל קנדיל' (הדלקת הנר). כלומר, השוכר הראשון שהדליק נר בבית קנה בו חזקה לעולם.
פעם אחת סירב יהודי אחד לשלם את דמי החזקה לשוכר הראשון. הלה הזמין את היהודי לדין תורה לפני רבי ישועה בסיס. ואולם אימו של אותו יהודי עבדה כמבשלת בבית המושל, והיא ביקשה מהמושל לעמוד לימין בנה.
המושל שלח מסר לרבי ישועה: "אינני מכיר בזכות של 'שעול אל קנדיל', וקובע כי אין לחייב את השוכר בתשלום החזקה".
רבי ישועה לא התרגש מהדברים ותבע מהשוכר הסרבן לבוא לפניו. בבואו הורה לו הרב כי מחובתו לשלם את דמי החזקה, כמקובל.
הלה השיב בחוצפה: "כיצד אתה מחייב אותי לשלם, והרי בכך אתה ממרה את פי אדוננו?!".
השיב לו רבי ישועה בנחת: "אדונך אינו מכיר במנהג 'שעול אל קנדיל', אך אדוננו מכיר. על כן אני מורה לך להזדרז ולשלם את חובך!".
אימו של האיש מיהרה לספר למושל כי הרב אינו מציית להוראתו. בתחילה כעס המלך מאוד, אך לאחר זמן מה נרגע וזימן אליו את השוכר. "אמור לי בדיוק מה אמר הרב", דרש.
השוכר חזר על דברי הרב. למשמע הדברים צהלו פני המושל. הוא הבין את משמעות דבריו במלואם: המושל אכן אינו מכיר את מנהג החזקה של יהודי תוניס, אך "אדוננו מכיר", זה משה רבנו, שגם המוסלמים מכירים בו, ומנהג החזקה נובע מחוקי תורת משה.
ציווה המלך לשוכר לשלם את חובו וקרנו של רבי ישועה עלתה עוד בעיני המושל.
פעם אחת, בתשעה באב, באו לפני רבי ישועה עדים והעידו כי אחד מיהודי תוניס נצפה אוכל ושותה בעיצומו של הצום. רבי ישועה הורה לזמן אליו מייד את היהודי וביקש הסבר למעשהו.
אותו יהודי הגיב בעזות מצח: "מדוע לנו לצום ולקונן על חורבן בית המקדש, הלוא מאז חורבנו כבר עברו אלף ושמונה-מאות שנה!".
רבי ישועה לא הגיב ושילח את היהודי לביתו. עברו הימים והגיע פורים. אותו יהודי הסב בביתו סביב שולחן עמוס וחגג את פורים במשתה ושמחה. ופתאום, באמצע הסעודה, דפק בדלת שליחו של הרב והורה לבעל הבית לבוא עימו לבית המעצר.
שעתיים תמימות ישב האיש במעצר, ולא הבין על מה ולמה ציווה הרב להענישו. כעבור שעתיים נפתחה הדלת והוא נקרא לבוא לבית הרב, שישב וערך את סעודת פורים.
"מה עשיתי שהרב השבית את שמחתי והשליך אותי לבית המעצר?!", זעק האיש.
השיב לו רבי ישועה: "מה לך לשמוח ולחגוג על נס מרדכי ואסתר שאירע לפני יותר מאלפיים ומאתיים שנה?!".
או-אז נזכר האיש בדברים החצופים שאמר לרב בתשעה באב. הוא השפיל את ראשו בכלימה.
הוסיף הרב בסיס ואמר למסובים על שולחנו: "אנו אומרים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. אם נשכח את חורבן ירושלים, בטענה שכבר עברו מאז דורות רבים, הרי אז 'תשכח ימיני' – יישכח גם נס פורים, שאירע בזכות מרדכי היהודי 'איש ימיני'"...
(על-פי 'מגדולי ישראל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:01
זריחה: 6:29
