ר' משה קם והתייצב במרכז הדרך. כשהרוכבים התקרבו צעק אליהם: "עצרו! אני יהודי. השבת מתקרבת ואני חייב להגיע לעיר במהירות!"
השמש נטתה יותר ויותר מערבה. עוד מעט תיכנס השבת, והוא תקוע באמצע היער.
ר' משה בוים נולד בפרשיסחה שבפולין, בשנת תרל"ב. אביו, ר' קלמן, היה מתלמידי רבי שמחה-בונם מפרשיסחה. ר' משה מילא את מקום אביו בתפקיד ראש הקהל בעיר במשך עשרים וחמש שנה.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, התפתחה אינפלציה משתוללת וערך המטבע ירד. המצב הכלכלי הקשה הביא יהודים רבים לידי פשיטת רגל. סכנת רעב ריחפה על משפחות רבות.
ר' משה חש שמוטלת עליו האחריות להחיות את הנפשות הרעבות. הוא ניסה לטכס עצה כיצד למנוע את חרפת הרעב מיהודים עניים, וממי שחיו חיי רווחה ולפתע התהפך עליהם הגלגל והם נהפכו לנזקקים.
שבת אחת, בתום התפילה, עלה על בימת בית הכנסת והכריז כי הוא דורש מכל יהודי הקהילה להיכנס אליו במהלך השבוע הקרוב ולשוחח עימו ביחידות. "יש לי דבר חשוב לומר לכל אחד מכם", הודיע.
כל מי שנכנס לביתו באותו שבוע שמע מפיו הוראה חד-משמעית: "או שאתה נותן או שאתה לוקח". אם היה לפניו אדם בעל יכולת, הורה לו לתרום ככל יכולתו בעבור בני הקהילה. ואם נוכח שזה אדם שירד מנכסיו והוא מתבייש ליטול מכספי הציבור, הורה לו ליטול את הנחוץ לו בלי להתבייש, וכשישתפר מצבו יוכל להחזיר את הסכום שקיבל.
התברר כי רבים ממי שנחשבו בעלי יכולת נזקקו לעזרה, ודווקא מבני המעמד הבינוני היו רבים שבידם רכוש שמחירו בשוק השחור נסק לגבהים, והללו תרמו ביד רחבה. כך כלכל ר' משה את בני העיירה בכבוד.
יום אחד הגיעה לאוזניו שמועה כי בעיר אופוצ'נו הסמוכה יש מחסור חמור בנרות, וכי מחירם זינק במאות אחוזים. הוא קפץ על המציאה, שכן בפרשיסחה היו הנרות מצויים בשפע ובזול. את פער המחיר ינצל לטובת היהודים הנזקקים. הוא קנה כמות נכבדה של נרות, שכר עגלון נוכרי והעמיס את הסחורה על העגלה.
בבוקר יום שישי, מייד אחרי תפילת שחרית, יצא לדרך. הוא שיער כי בתוך כשעתיים יעשו הסוסים את הדרך בת עשרים ושמונה הקילומטרים בין פרשיסחה לאופוצ'נו, והוא יוכל למכור את הנרות במהירות ולחזור לביתו לקראת השבת.
ואולם רבות מחשבות בלב איש... השלג שירד בימים האחרונים נהפך לקרח, והעגלון נאלץ להאט מאוד את הליכת הסוסים, כדי שהעגלה לא תחליק.
כעבור כמה שעות התחמם מזג האוויר מעט והקרח נמס. עכשיו נהפכה הדרך לביצה טובענית. הסוסים התקשו לסחוב את העגלה. מדי פעם בפעם שקעה העגלה בבוץ ונדרשו מאמצי חילוץ.
ר' משה ראה לחרדתו את השמש מתקדמת יותר ויותר לכיוון מערב. הוא כבר הבין שלא יוכל לחזור לביתו לקראת שבת. כל משאלתו עכשיו הייתה שיצליח להגיע לאופוצ'נו בטרם תפרוש השבת את כנפיה.
כשקלט שבקצב הזה לא יספיק להגיע לעיר לפני כניסת השבת הודיע לעגלון שהוא יורד מהעגלה ויעשה את הדרך בריצה. "אתה המשך בדרכך עם מטען הנרות", הורה לו.
ר' משה החל לרוץ לעבר העיר. היה עליו לחצות יער. הוא הוסיף לרוץ עד שהרגיש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא ישב לנוח מעט על סלע כלשהו. עיניו זלגו דמעות. המחשבה על השבת המתקרבת, בעוד הוא מצוי הרחק מן העיר, הרעידה את נימי נפשו.
ופתאום שמעו אוזניו שעטת סוסים. הוא הפנה את מבטו לעבר הקולות וראה שיירה של קוזקים דוהרת לקראתו.
ר' משה קם והתייצב במרכז הדרך. כשהרוכבים התקרבו צעק אליהם: "עצרו! אני יהודי. השבת מתקרבת ואני חייב להגיע לעיר במהירות!".
הוא ידע כי מעשהו מעמיד אותו בסכנת מוות. הקוזקים היו ידועים באכזריותם ובשנאתם ליהודים. ואכן, אחד מהם פלט לעברו צרור קללות ופקד עליו לפנות את הדרך.
בצעד נועז זינק ר' משה קדימה ואחז בכל כוחו ברסן הסוס. הרוכב נדהם מאומץ ליבו של היהודי המוזר. "אם תשלם לנו עשרים רובל, אקח אותך", קרא לעברו.
"ודאי!", זעק ר' משה. "אני מוכן לשלם אפילו מאה רובל". הקוזק נעתר, העלה את ר' משה על הסוס והמשיך בדהרה.
כעבור זמן הבחין ר' משה בבתיה הראשונים של אופוצ'נו הנראים באופק. בצד השני ראה את השמש נוטה לשקוע. "ארד כאן ואמשיך ברגל", אמר לקוזק. הוא הוציא את ארנקו והחל לספור את הרובלים שהבטיח כשכר הנסיעה.
לתדהמתו סירב הקוזק לקבל את הכסף. "יהודי פוחד מקוזק כמפני השטן", אמר לו. "אם הראית גבורה כזאת, הרי שהפחד מפני חילול דתך גדול מהפחד ממני. ראוי אתה שאקח אותך בחינם!".
(על-פי סיפורו של חיים-דוד רוזן, 'המודיע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
