עם הרב גרשון שנור, מנהל בית חב"ד גני תקווה
יש לי חבר שניחן בהרבה תכונות חיוביות, אבל תכונה אחת שלו מעצבנת אותי: מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה.
אחד הערכים החשובים שנשחקו בימינו הוא עמידה בדיבור. יש הסבורים כי התחייבות שאינה מלוּוה בחתימה משפטית אינה מחייבת, ואין הם מתייחסים ברצינות הראויה למילים ולהבטחות.
תורתנו מצווה אותנו לקיים כל מה שיוצא מפינו. הרמב"ם קובע (הלכות דעות פרק ה, יג) כי אחד ממאפייניו של חכם הוא שאינו משנה בדיבורו.
עלינו לזכור ולהפנים כי מילים והתחייבות יש להן משמעות. עלינו להתייחס אליהן ברצינות, ולא להבטיח דברים שאין בכוונתנו לקיים. ואם הבטחנו – נעשה הכול כדי לעמוד בדיבורנו.
במיוחד נדרשת זהירות בקיום התחייבויות לענייני מצווה וצדקה, כציווי התורה (דברים כג,כד): "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ". כאן ההתחייבות איננה עניין שבין אדם לחברו בלבד, אלא גם בין אדם למקום.
כל מנהל מוסד ציבורי מכיר, לצערנו, תופעה זו. לצד אנשים שמילה שלהם יצוקה בסלע, יש מי שמתחייבים ואחר-כך נעלמים. זה יוצר אי-נעימות וגם בעיה ממשית, כי לעיתים התקציב נבנה על בסיס ההתחייבויות, וכאשר מישהו אינו מקיים את הבטחתו, נוצר גירעון.
הדרך להתמודד עם תופעה זו היא חינוך – חינוך לילדים וגם למבוגרים. להסביר את חשיבות הערך של קיום הבטחות, ולא להתייחס לזה בזלזול. ומובן שרב קהילה או מנהל מוסד ציבורי חייב לשמש דוגמה לעמידה בדיבור.
ברור שיש להיות ערים למצבים שבהם אנשים התחייבו מתוך כוונה כנה לקיים את התחייבותם, ואחר-כך נקלעו לקשיים שאינם מאפשרים להם לעמוד בדיבורם. מצבים כאלה מחייבים רגישות והבנה, ולפעמים יש צורך לעשות 'התרת נדרים', כדי לשחרר את האדם מהתחייבות שאין הוא יכול לעמוד בה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
