תיתי הרימה את ראשה הכואב. לחדר החקירות הוכנסו שני חברי המחתרת שמהם ספגה קיתונות של לעג על אמונתה. "האם אתם מכירים אותה?", צעק החוקר
חייה השלווים של תיתי השתנו לחלוטין עם פלישת הגרמנים לבריסל שבבלגיה, באייר ת"ש (מאי 1940). אביה שולח עם עוד אלפי יהודים ליעד בלתי-ידוע. תיתי נותרה עם אימה. הן ברחו לכפר שבו היו מתגוררים בקיץ.
כספן אזל במהירות. האיכר שאצלו התגוררו איים שאם לא יקבל את התשלום, ידווח לגרמנים על הימצאותן אצלו. אימה של תיתי נסעה לעיר לחפש עבודה. היא שבה ובידה הצעת עבודה בעבור תיתי בלבד.
על הנערה הצעירה הוטל לטפל בשלושה ילדים, בני שלוש-שבע. ההורים, בני משפחת מולר, היו ממנהיגי ארגון מחתרת בלגי אנטי-נאצי. בשל עיסוקם בפעולות המחתרת מסרו לידי תיתי את השמירה על ילדיהם. הללו הוחבאו בבית בפרוורי בריסל.
תיתי התאימה להפליא לתפקיד. היא אהבה את הילדים והעניקה להם את כל החום, המסירות והדאגה שיכלה לתת. היא סיפרה להם סיפורים, לימדה אותם לקרוא את האותיות העבריות, והנחילה להם את תולדות העם היהודי והמסורת. עד מהרה ידעו הילדים על היהדות הרבה יותר מהוריהם.
הדבר היחיד שהטריד אותה היו ההתכנסויות של החברים למחתרת. כמה מהם לעגו לנערה הצעירה על אמונתה העזה ודבקותה ביהדות. במיוחד היו שם שני צעירים שהציקו לה שוב ושוב.
ההצקות האלה הכאיבו לה מאוד. היא הייתה עוזבת את עבודתה אילולא נאמנותה למעבידיה ואהבתה לילדים. במסירות הוסיפה לעבוד, שואבת נחת מהתקדמות הילדים בלימודיהם.
באחד החגים באו הורי הילדים הביתה, וזו הייתה הזדמנות בעבור תיתי לבקר את אימה. היא דחתה את הצעת המולרים שכמה מחבריהם יסיעו אותה, והחליטה לצעוד ברגל שלוש שעות, כדי שלא לחלל את החג. לקול הצחוק של אותם חברים יצאה תיתי לדרכה.
כששבה למחרת, הבחינה כי בחזית הבניין עומדים שני זרים. היא ניסתה לסגת לאחור, אך הללו הבחינו בה. אלה היו אנשי גסטפו. תיתי נלקחה לחקירה על מעבידיה. במיוחד רצו הנאצים לדעת היכן הוסתרו תעודות ומסמכים סודיים של המחתרת.
תיתי הייתה היחידה שידעה את מקום המחבוא, מכיוון שהיא עצמה טמנה אותם במקום המסתור. המולרים הניחו כי איש לא יחשוד בנערה הצעירה, ולכן הטילו עליה את התפקיד. תיתי ידעה שההזדמנות היחידה שלה לצאת לחופשי היא להעמיד פנים שאין היא יודעת דבר.
החוקרים היכו אותה ואיימו עליה, אך היא לא סיפרה דבר, וטענה שמעבידיה אנשי עסקים ישרים, ואין להם שום קשר למחתרת כלשהי.
לאחר שעות של חקירה, שבה לא נשברה, הכניס קצין הגסטפו לתוך החדר שני אסירים אחרים. תיתי הרימה את עיניה וראתה מולה את שני חברי המחתרת הצעירים שנהגו לבוז לה.
הקצין הנאצי חבט בפניו של אחד מהשניים ודרש לדעת אם הוא מכיר את תיתי. הבחור התפתל מכאבים. כל גופו היה חבול. לאחר עוד כמה מהלומות נשבר והחל להשיב על כל שאלותיו של הקצין.
השניים הודו שהם חברי המחתרת הבלגית. הם סיפרו על הפגישות הסודיות שערכו בבית משפחת מולר. הם אף הודו שתיתי ידעה על המפגשים, ואפילו סיפרו כי נהגו ללעוג לה. החמור מכול היה כשהשניים העידו שתיתי יודעת את מקום המסתור של המסמכים.
תיתי התבוננה בשניים וקראה את מחשבותיהם. היא קלטה את הבושה שמילאה אותם מולה, כשהם מגלים את כל סודותיהם ובוגדים בחבריהם למחתרת. היא גם קראה את התקווה האילמת שבעיניהם, שהיא לא תישבר ולא תתוודה על כל מה שהיא יודעת.
שני האסירים הוצאו מן החדר והחוקר ניסה שוב להוציא מפי תיתי את המידע שביקש. תיתי עמדה על גרסתה ולא זזה ממנה. הנאצי איבד את סבלנותו. הוא שלף את אקדחו, כיוון אותו למצחה והחל לספור לאחור.
המחשבות התרוצצו בראשה. דמותה של אימה נראתה לנגד עיניה. היא חשבה על חייה הצעירים הבאים אל קיצם, ויותר מכול על שלושת הילדים שבהם טיפלה ועל הצפוי להם ולהוריהם אם תגלה את הסוד.
איש הגסטפו הוסיף לספור. היא הייתה מוכנה למות. הספירה נסתיימה ולא קרה דבר. הקצין התבונן בה ארוכות והורה לשומרים לשחררה. "הנערה הזו אינה נורמלית. זמני יקר מכדי לבזבז אותו על משוגעים כמותה!", קרא בזעם.
תיתי שבה לאימה. היא שלחה את בת האיכר להביא את שלושת בני מולר הקטנים. זו הביאה אותם עם מכתב מהוריהם, ובו ביקשו ממנה לדאוג לילדים.
מאותו יום לא שמעה תיתי דבר מבני הזוג מולר. כל ניסיונותיה לעלות על עקבותיהם עלו בתוהו. בתום המלחמה מסרה את הילדים לבני משפחתם, והללו שמחו לאמצם. תיתי עצמה נישאה וגידלה משפחה יהודית לתפארת.
(על-פי 'הצופן הסודי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:01
זריחה: 6:29
