בקושי סיים את דבריו, שכן הגבאים ניגשו אליו בבהלה לסלקו מהבימה, מחשש שהצהרות כאלה יביאו לסגירת בית הכנסת והענשת כל המתפללים
"זו שעת רצון", ניקרה המחשבה בראשו של החסיד ר' אברהם בַּרצונֶר. הוא בא מהעיר גומיל, שבדרום-מזרח בלארוס, לחגוג את פורים תרפ"ו (1926) במחיצת הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), האדמו"ר השישי מליובאוויטש.
אלו היו ימים קשים ואפלים. השלטון הקומוניסטי פעל בדורסנות להכחדת הדת ברחבי ברית-המועצות. תלמודי תורה נסגרו. מקוואות טהרה ננעלו. שחיטה כשרה נאסרה. עריכת ברית מילה הייתה עבירה חמורה. רבנים ומפיצי תורה הוגלו לסיביר. רבים הוצאו להורג.
הרבי הריי"צ קיבל את ההנהגה בתקופה קשה זו. הוא פעל בכל הכוח למען שמירת הגחלת היהודית בברית-המועצות. בהוראתו הוקמה מחתרת חסידית ברחבי המדינה שפעלה למען המשך החיים היהודיים.
השלטון עקב אחר מעשיו. בביתו שברוסטוב נעשה חיפוש מדוקדק וכמעט החליטו לאוסרו. לבסוף הסכימה המשטרה להימנע ממאסר, בתנאי שיעתיק את מקום מגוריו לעיר לנינגרד, שבה יוכלו לפקח עליו טוב יותר.
ואולם גם שם הוסיף הרבי לפעול למען היהדות, ביודעו היטב את הסכנה הטמונה בפעילותו. באווירה זו התכנסו בביתו החסידים להתוועדות פורים.
ברגע מסוים ניגש ר' אברהם אל הרבי. "אני מבקש ברכה שאצליח לצאת מרוסיה ולעלות לארץ ישראל", ביקש. תשובתו של הרבי הייתה: "עליך לעשות כאן ארץ ישראל".
ר' אברהם לא הבין את כוונת הדברים, ובתגובה סימן הרבי בידו לעבר חדר ה'יחידות'. ר' אברהם הבין כי הרבי מזמינו לפגישה אישית, שבה יבאר את דבריו. ואכן, מייד אחרי פורים נכנס ר' אברהם ל'יחידות'. בצאתו משם סירב לספר מה נאמר לו, ושב מייד לעירו.
חלפו כשלוש שנים. השלטונות סגרו עוד ועוד ישיבות, ותלמידיהן נאלצו להתפזר לערים אחרות. אחד התלמידים המבוגרים, שגם שימש מורה ומדריך, היה ר' מענדל פוטרפס, ששוּלח כעבור זמן לעשר שנות מאסר בסיביר, ולאחר מכן היה לאחד המשפיעים הנודעים.
באותו זמן הוטל עליו ללוות קבוצת בחורים צעירים שנשלחה ללמוד בגומיל. הממונה במקום היה ר' אברהם ברצונר. הוא שיכן כל בחור בבית אחר ודאג למזון ולספרים בעבורם. מקום הלימוד היה בבית הכנסת, ור' מענדל עצמו התארח בביתו של ר' אברהם.
השניים התקרבו ונעשו חברים. ר' אברהם לא חשש לספר לר' מענדל גם דברים אישיים. פעם אחת שאל אותו ר' מענדל מה היה באותה 'יחידות' אצל הרבי.
"כך אמר לי הרבי", נעתר ר' אברהם לבקשת חברו. "עליך לצום 'תענית הפסקה' שלושה ימים רצופים, מיום ראשון ועד יום שלישי בערב. ביום השלישי, קודם שתשבור את הצום, עלה אל בימת בית הכנסת בעירך ושפוך כל מה שעל ליבך. תתחיל בעבודה, יתקבצו סביבך כמה אברכים, ויכבדו את אשר תאמר להם".
"כך עשיתי. לאחר 'תענית הפסקה' עליתי על בימת בית הכנסת ושפכתי את מר ליבי לפני הקהל. אמרתי להם: "הקשיבו, יהודים! אולי אפשר להבין את העובדה כי אתם מחללים את השבת. טוענים אתם כי אין ברירה, ומוכרחים להביא פרנסה הביתה.
"אבל כיצד אתם מסכימים לשלוח את ילדיכם לבתי הספר הקומוניסטיים?! הלוא בכך אתם מוסרים אותם לשמד! לא יישאר מי שיאמר 'קדיש' אחריכם! על כך צריך למסור את הנפש בפועל ממש. זה 'ייהרג ואל יעבור'!".
ר' אברהם הוסיף וסיפר לר' מענדל כי בקושי סיים את דבריו, שכן הגבאים ניגשו אליו בבהלה לסלקו מהבימה, מחשש שהצהרות כאלה יביאו לסגירת בית הכנסת והענשת כל המתפללים.
"אבל לאחר מכן ניגשו אליי כמה יהודים והקמנו מחתרת חדשה. פתחנו 'חדר' לילדים, נקבעו שיעורי תורה ב'שולחן ערוך' וב'עין יעקב' למבוגרים, ואף התחלתי למסור שיעור בספר התניא".
ר' מענדל היה מספר בהתפעלות על דמותו של ר' אברהם, שלא התברך בכישרונות מיוחדים, אבל בשיעור התניא שמסר ישבו גם למדני העיר, שראו את האמת הקורנת ממנו.
שעות רבות ביום כיתת ר' אברהם את רגליו ואסף כספים בעבור הישיבה. בשאר הזמן עסק בהפצת היהדות והחסידות, מתוך מסירת נפש יום-יומית. בזמן הפנוי היה לומד משניות, וניזון מכמה פרוסות לחם.
קריאת שמע שעל המיטה הייתה אורכת אצלו כשעתיים. בדמעות שליש היה עורך חשבון נפש על 'חטאיו' ו'פשעיו'.
ר' מענדל סיפר כי פעם אחת שאל את ר' אברהם על מה הוא מתמרמר כל-כך, והלוא כל חייו מוקדשים להחזקת התורה והיהדות במסירת נפש. "הלוא גם רגעיך הפנויים מנוצלים עד תום, ואין רגע אחד שהולך לבטלה. אם כן, על מה אתה בוכה כל-כך?", שאל.
הרבי הריי"צ. "שפוך כל מה שעל ליבך"
"אכן", השיב ר' אברהם בקול שקט, "עושים, עושים". ואז הרעים בקול תקיף: "אבל זה מסריח מ'יֵשות' וגאווה עצמית!"...
(על-פי 'ר' מענדל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:25
