מר דיכאנד בא לפגוש אותי וסיפר: "בשנות החמישים העיתון שלי פרסם כתבה שממנה עלתה נימה אנטישמית. אני אדם מאמין, וכבר עברתי את גיל שמונים. רצוני לתקן זאת. אנא עזור לי"
עיניו של הרב יעקב בידרמן, שליח חב"ד בווינה, בירת אוסטריה, חשכו. כותרות ענק בעיתונות המקומית תקפו את חב"ד על הכוונה להקים בית ספר יהודי בעיר. הוא לא ידע מה לעשות.
בשנת תש"מ (1980) יצאנו בשליחות הרבי לווינה, מספר הרב בידרמן. אחרי כמה שנים פתחנו בית ספר יהודי, שגדל והתפתח. נוצר מחסור בכיתות. הילדים למדו בבניין דירות, ולעיתים אף בחדר המדרגות.
בשנת תשנ"ז (1997) נוצרה היכרות ביני ובין מר רונלד לאודר, ששימש שגריר ארצות-הברית באוסטריה. ביקשתי את עזרתו.
"אני מוכן לממן בעצמי בניית קמפוס מפואר", הודיע לי מר לאודר, אך הוסיף תנאי: "עליו להיבנות במקום מכובד".
הסברתי לו שבית הספר חייב להיות ברובע השני של וינה, שבו מתגוררים רוב היהודים, ושם הרחובות צרים ואינם מכובדים. ואולם מר לאודר עמד על דעתו כי מן הראוי שבית הספר ייבנה במקום מכובד דווקא.
פנינו אל אדריכל ידוע, וביקשנו ממנו להכין תכניות, אף-על-פי שעדיין לא ידענו היכן ייבנה בית הספר.
לאדריכל הזה חברים רבים בעיר. יום אחד התקשר אליי וסיפר שפקיד בעירייה, ששמע כי הוא מחפש מקום מתאים לבית ספר יהודי, הציע את האוגרטן פארק (Augarten Park) – הפארק המכובד ביותר בווינה, שהיה שייך בעבר לקיסר פרנץ-יוזף. הפארק הזה שוכן בקצה הרובע השני.
"שמע טוב", אמר לו הפקיד. "בשולי הפארק יש שטח שכיום צומחים בו שיחים, אבל לפני מלחמת העולם השנייה היה שייך לקהילה היהודית, שבנתה עליו צריפים לחולי שחפת מבודדים. הנאצים ימ"ש שרפו אותם. שם אפשר לבנות את בית הספר".
עדכנתי את התורם, מר לאודר. ההתלהבות הייתה גדולה. פניתי אל ראש העיר והוא לא היסס. "השטח שלכם", פסק מייד.
שמחים ומאושרים הפשלנו שרוולים. התחלנו לעבור בין פקידי העירייה, לקבל את האישורים הדרושים, ואז החלו הבעיות.
צריך להבין שבווינה אזור ירוק הוא 'קדוש'. הפקידים אמרו כי הציבור רואה בשטח הזה חלק מהפארק, ועלולה לקום התנגדות.
ואכן, תחנות טלוויזיה והעיתונות הכתובה פתחו במתקפה אדירה נגד היוזמה. בחנויות הועמדו דוכני החתמה. השכנים ערכו אסיפות מחאה. ראש העיר הפסיק פתאום להגיב לטלפונים שלי. אפילו ראשי הקהילה היהודית התנגדו, בטענה שהיוזמה מעוררת אנטישמיות.
כבר הייתי קרוב לייאוש. אין לי הסבר מדוע רק בשלב הזה נזכרתי לכתוב לרבי. ישבתי ושפכתי את ליבי במכתב, ושיגרתי אותו לציונו של הרבי, בבקשה לעורר רחמי שמיים שנוכל לבנות את בית הספר.
כמה ימים אחר-כך קיבלתי טלפון מיהודי ניצול שואה, פעיל בקהילה. הוא סיפר לי כי אישיות חשובה ביותר מעוניינת לפגוש אותי. "בשמחה", השבתי. האיש, מר האנס דיכאנד, היה בעלים, מוציא לאור ועורך של 'קרונן צייטונג', העיתון היומי הגדול והמשפיע ביותר במדינה. אין פוליטיקאי המתמודד למשרה בכירה באוסטריה שאינו עובר דרך עיתונו.
מר דיכאנד בא לפגוש אותי וסיפר: "בשנות החמישים העיתון שלי פרסם כתבה שממנה עלתה נימה אנטישמית. אני אדם מאמין, וכבר עברתי את גיל שמונים. רצוני לתקן זאת. אנא עזור לי".
באותו רגע לא חיברתי את הדברים. הצעתי שהעיתון יביע תמיכה בישראל, מול מתקפות העולם הערבי.
בסוף אותו שבוע התפרסמה במגזין העיתון תמונת ענק של ילד בן חמש מהחמאס, אוחז רובה בידו. לצד התמונה נכתב: "כבר בגיל צעיר הם מחונכים לרצח". העיתון פתח בקמפיין נגד הטרור הפלסטיני.
כעבור שבועיים ביקש האיש פגישה נוספת עימי. "אני מרגיש שזה לא מספיק. מה עוד אני יכול לעשות?", שאל. רק אז נפל לי האסימון. סיפרתי לו על בית הספר והמערכה הציבורית כנגדו. "הבנתי", קטע אותי מר דיכאנד ויצא מהחדר.
"אנו בעד ילדים!", זעקה למחרת כותרת בעיתון. "ילדים ועצים חייבים להיות יחד!", הייתה הכותרת כמה ימים לאחר מכן. הקמפיין כנגדנו התהפך במאה שמונים מעלות לטובה.
פתאום ראש העיר החל לחפש אותי. "מדוע לא שומעים ממך?...", שאל. תחנת הטלוויזיה הממלכתית ביקשה לשדר כתבה על בית הספר. התודעה הציבורית נעשתה אוהדת יותר ויותר.
בתוך כמה שבועות בית הספר קיבל את אישור כל הגורמים בעירייה, תוך תמיכה מהימין ועד השמאל הקיצוני. אירוע הנחת אבן הפינה נערך במעמד נציגי הממשלה וראש ממשלת ישראל, והרחוב שבו שוכן הקמפוס החינוכי נקרא, בהחלטה פה אחד של מועצת העירייה, על שם הרבי מליובאוויטש.
הרב בידרמן מסיים את סיפורו: "יש בידי שתי ערימות של קטעי עיתונים: ערימה של כתבות שליליות, מהתקופה שלפני הכתיבה לרבי, ומולה ערימה של כותרות חיוביות מהימים שאחריה. זה היה מופת גלוי שהעיר וינה כולה ראתה בעיניה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:42
זריחה: 6:27
