חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 948 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 948 - כל המדורים ברצף
לשמור את מקור הברכה
בציפייה לגאולה
ספרים
מסירות-נפש על מלאכת-הקודש
אחדות ישראל
ברכת האחדות
למען השבת
מעורב עם הבריות
להבין את התורה בעזרת שפות עתיקות
להחליף ציציות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 948, ערב שבת פרשת ויקהל, כ"ג באדר-א ה'תשס"ה (4.3.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לשמור את מקור הברכה

בראייה חומרנית, עבודה בשבת אמורה לתת לאדם יותר כסף, אבל ראייה זו מתעלמת מהמרכיב החשוב והחיוני שנקרא ברכה

לפני כמה שנים, כאשר בעליו של קניון רמת-אביב הודיע שהקניון יהיה סגור בשבתות ובמועדי-ישראל – התנהלה מתקפה תקשורתית עזה נגד ההחלטה. היו שגייסו מיד את ססמת הקרב 'כפייה דתית', עד שהבינו כי בעצם הם המנסים לכפות על יהודי שומר שבת – לחללה. אחר-כך באו מומחי כלכלה וטענו שההחלטה פוגעת בבעלי המניות ובבעלי העסקים, שכן קניון שומר שבת לא יוכל להצליח, ובמיוחד ברמת-אביב.

השבוע משום-מה לא ראינו כותרות גדולות. רק ידיעה קטנה גילתה שהקניון הזה הצליח יותר מכל הקניונים האחרים וזכה לתשואה הגבוהה ביותר. מעניין איפה הם אותם פרשנים ומומחים שקמו אז לזעוק את זעקת בעלי המניות, שאמורים היו להפסיד את כספם. האם מוגזם היה להודות: סליחה, טעינו?

שיהיה מניין לשאוב

יהודים שומרי שבת אינם מופתעים מהעובדה שדווקא שמירת השבת מביאה שפע וברכה. בכל ליל שבת אנו חושפים את הסוד הזה בפיוט הנפלא 'לכה דודי'. שם נאמר:  "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה". בששת ימי המעשה אנו עובדים ומבקשים שתשרה הברכה במעשי ידינו, אולם 'מקור הברכה' הוא השבת. שמירת השבת מבטיחה לנו את מקור השפע והברכה, ואז יש מניין לשאוב בששת ימי החול.

דווקא אנשי-עסקים מבינים את חשיבותה של הברכה. אדם עשוי להתאמץ ולהתייגע, להשקיע כוחות עצומים וכסף רב, וההבדל בין הצלחה לכישלון הוא רק עניין של ברכה. כשיש ברכה, גם עסקה בעלת סיכויים נמוכים יכולה להניב תשואה גבוהה, ואילו כשהברכה נעדרת, גם העסקה המבטיחה ביותר עלולה להסתיים במפח-נפש.

בראייה חומרנית, עבודה בשבת אמורה לתת לאדם יותר כסף. על הנייר יש כאן יום עבודה נוסף, ולכאורה התוצאה אמורה להיות יותר רווח. יש ענפים שבהם העבודה בשבת אמורה להניב אף רווח גדול מהעבודה ביום חול רגיל. אבל ראייה זו מתעלמת מהמרכיב החשוב והחיוני שנקרא ברכה. כאשר מביאים בחשבון את הברכה, מתברר שההפך הוא הנכון.

משל למה הדבר דומה, לחקלאי שמגדל פרי לייצוא ומחליט להתחכם ולהכניס לתוך תיבות הפרי גם את הפירות המתחילים להרקיב. לכאורה הוא מרוויח, שכן יש לו עוד כמה תיבות פרי, אולם הכול מבינים שבסופו של דבר יפסיד לא את הפירות הרקובים בלבד, אלא גם את הפרי הטוב והאיכותי. בדיוק כך יש לראות את רווחי השבת – זה כסף שאין בו ברכה, והוא עלול לגרור עמו גם כסף כשר.

ייתכן שעל הנייר ירשום האדם לעצמו יותר רווח, על-ידי עבודת השבת, אבל בסופו של יום הוא לא ירוויח אלא יפסיד. גם אם העסק עצמו נראה מצליח, בכסף הזה לא תשרה הברכה. זה כסף שילך לרופאים, לכיסוי נזקים, תקלות, משפטים וכדומה. בסיכומם של דברים האדם לא ייהנה מהכסף הזה, והוא אף 'ירקיב' כספים נוספים.

הפלא של אל-על

העבודה בשבת דומה לאדם שמתקין ברז נוסף בחבית, אך לא שם לב שהברז דולף. לכאורה יש לו ברז נוסף, מקור שפע נוסף, אך הדליפה תגרום בסופו של דבר שהחבית תתרוקן והוא יישאר עם הרבה ברזים אך עם חבית ריקה.

הקניון ברמת-אביב הוא דוגמה אחת מני רבות. עדיין זוכרים אנו את אל-על, שהייתה חברה כושלת בזמן שעבדה שבעה ימים בשבוע. כאשר הממשלה כפתה עליה לשבות בשבת, זעקו מנהליה שזו מכת-מוות לחברה: אם בעבודה של שבעה ימים היא מפסידה, הרי כשתשבות בשבת – תקרוס כליל. והנה זה פלא, מאותו רגע שהחברה חדלה מלטוס בשבת, היא החלה להרוויח.

בעשרת הדיברות נאמר: "על-כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו". השבת היא יום של ברכה, שמעניק שפע וברכה לששת ימי החולין. שמירת השבת היא סוד הצלחתו של העם היהודי. שבת שלום.

בציפייה לגאולה

"בגן-עדן יש היכל אחד... אזי המשיח נכנס באותו היכל, וקורא לכל המחלות וכל הכאבים וכל הייסורים של ישראל, שיבואו עליו. ואילולא היה מקל מעל ישראל ונוטל עליו, לא היה אדם שהיה יכול לעמוד בהם" (זוהר ויקהל ריב,א)

ספרים

מורה לדור נבוך
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת 'כפר-חב"ד'

תרגום מבחר מאיגרותיו של הרבי שנכתבו באנגלית, ושעוסקות במגוון נושאים המטרידים את היהודי בן-זמננו. האיגרות נמצאו בעיזבונו של מזכיר הרבי, הרב ניסן מינדל, ופורסמו בשבועון 'כפר-חב"ד'. 307 עמ'. טל' 972-3-9606018.

על אם הדרך
מאת נדב שרגאי
בהוצאת שערים לחקר ירושלים

סיפורו של קבר רחל. הספר פותח צוהר אל עולם הזיכרונות, ההוויי, המנהגים, התפילות, יומני הקבר ועוד. הוא סוקר את השינויים במראה הקבר ואת המאבק עליו. 372 עמ'. טל' 972-26264488.

יש מאין
מאת פרופ' בנימין פיין
בהוצאת ראובן מס

המחבר הוא מדען בעל שם עולמי ואחד ממנהיגי התנועה היהודית הלאומית בבריה"מ בשנות השבעים. חלקו הראשון של הספר הוא "מחשבות על מדע, השגחה עליונה, בחירה חופשית ואמונה". חלקו השני מספר את סיפור חייו של המחבר. 234 עמ'. טל' 972-9-9587186.

כעפעפי שחר
מאת חיים סבתו
בהוצאת ידיעות אחרונות

ספרו השלישי של המחבר, שכבש בסערה את עולם הספרות. זה סיפורו של עזרא סימן-טוב, איש ירושלים, ודרכו נפרש לפני הקורא עולם מופלא של תורה וחסד בירושלים של פעם. 167 עמ'. להשיג בחנויות הספרים.

שלחן שבת

מסירות-נפש על מלאכת-הקודש

את המשכן וכליו בנו בצלאל ועמו המומחים למלאכה זו, המכונים בתורה "כל חכם-לב". אולם כשהתורה מפרטת בפרשתנו את עשיית כל כלי מכלי המשכן, היא כותבת "ויעש" את השולחן, "ויצף" וכדומה, מבלי לפרט את שמות העושים במלאכה. רק על ארון הברית כותבת התורה "ויעש בצלאל". מדוע?

לכאורה אפשר לבאר, שאת שאר הכלים נתן בצלאל למומחים האחרים לעשות, אולם את הארון, הכלי הקדוש ביותר, בנה בצלאל בעצמו לבדו, ללא עוזרים. אך הסבר זה אינו נכון, שהרי התורה עצמה מדגישה (בפרשיות הקודמות) שהארון אמור להיעשות על-ידי כמה אנשים. היא קובעת "ויעשו את הארון" (לשון רבים), בעוד על הכלים אחרים מגיע הציווי בלשון יחיד - "ועשה".

יותר משאר החכמים

למעשה, די לראות את המפרט של הארון כדי להבין שאדם אחד אינו יכול לבנותו. הזהב שנדרש לארון עצמו, הכפורת והכרובים, היה רב מאוד, והפך את הארון לכלי כבד ביותר, שאין ביכולת אדם אחד להרימו. ברור אפוא שבצלאל לבדו לא היה יכול לבנות את הארון. מדוע אפוא אומרת התורה "ויעש בצלאל את הארון"?

מבאר רש"י, שעשיית הארון נקראת על שמו של בצלאל "לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים". אמנם גם שאר חכמי-המלאכה התמסרו לעבודת-הקודש בכל ליבם ונפשם, אולם במלאכת הארון מסר בצלאל את נפשו "יותר משאר חכמים", ולכן מלאכה זו נקראת על שמו.

מלמעלה עד למטה

מסירות-נפש היא למעלה מכל כוחות הנפש. יש באדם כוחות מגוונים, מהם כוחות מוגדרים (שכל, רגש, ראייה, שמיעה) ומהם כלליים ומקיפים (כוח הרצון, למשל). אולם מסירות-נפש היא למעלה מכולם. עם זה, התכלית היא שכוח מסירות-הנפש לא יישאר 'למעלה', אלא יחדור לתוך הכוחות האחרים, שגם הם יתאימו למסירות-הנפש.

זה מה שנאמר על בצלאל – "מסר נפשו על המלאכה". מצד אחד יש כאן מסירות-נפש, דרגה עליונה ביותר, ומהצד השני יש לנו 'מלאכה', שהיא הפעולה הממשית שבסוף הכול. זו הייתה מסירות-נפשו של בצלאל – היא חדרה לתוך כל כוחות נפשו, עד הרובד התחתון ביותר, שבא לידי ביטוי במלאכה בפועל.

מסורת של מסירות-נפש

כוח זה של מסירות-נפש בא לבצלאל בירושה מסבו – חור. הוא מסר את נפשו כדי למנוע את חטא העגל, שהוא היפוכו של המשכן. עניינו של המשכן להשכין את השכינה למטה, ואילו חטא העגל פגע בקדושה האלוקית. ולכן אחרי חטא העגל ציווה הקב"ה לבנות את המשכן, "כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל".

חור מסר אפוא את נפשו כדי שהשכינה תוכל לשרות כאן למטה, ולכן גם נכדו, בצלאל, מסר את נפשו על מלאכת הארון, שבו היה עיקר הגילוי של "ושכנתי בתוכם".

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 163)

מן המעיין

אחדות ישראל

קהילה אחת

"ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל" (שמות לה,א). בית-המקדש חרב בעוון שנאת-חינם. לכן כשבאו להקים את המשכן, היה התנאי הראשון "ויקהל" – להיות בקהילה אחת באחדות ובשלום.

(אור פני משה)

האחדות של מתן-התורה

במתן תורה התאחדו בני-ישראל בבחינת "כאיש אחד בלב אחד". בחטא העגל נפרדו והם הגיעו למצב של חרב איש ברעהו, הקמת המשכן הייתה גם כפרה על חטא העגל, לכן השתדל משה להקהילם שיהיו במצב שבו עמדו בעת מתן תורה.

(ארץ חמדה)

להמשיך באחדות

על "ויקהל משה" מפרש רש"י: "למחרת יום-הכיפורים". רמז משה רבנו לישראל, שלא רק ביום-הכיפורים צריכים להיות חדורים ברגש של סליחה ומחילה, לחיות באהבה ורעות, אלא גם למחרת יום-הכיפורים יש להמשיך במידות הללו.

(רבי משה מקוברין)

רגש של חברות

"ויקהל משה... אלה הדברים אשר ציווה ה'". לקבץ את כל עדת בני-ישראל כדי לנטוע בהם רגש של אחדות וחברות – הרי זה "אלה הדברים אשר ציווה ה'" –  זה התפקיד והשאיפה, זה יסוד כל התורה כולה.

(הרב יצחק-יעקב ריינס)

מניעת מחלוקת בקודש

כאשר בא משה רבנו להקים את המשכן, ראה שקודם לכול יש לאסוף את בני-ישראל ולטעת בהם אחדות. לצערנו קורה שדווקא כינוסים במקום קדוש, כמו בית-כנסת ובית-מדרש, עשויים ליהפך חלילה למחלוקות ולמריבות.

(דברי ישראל)

יום שיש בו ערך

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר פעם אחת לבנו הרבי הריי"צ: כאשר אתה משכים בבוקר ולומד ומתפלל - פעלת משהו; אבל אם לא בא לידך לעשות טובה ליהודי בפועל ממש, יום יבש הוא. עליך לבקש ולהתפלל לקב"ה שיזמין לך יהודי הזקוק לטובה.

לא לאבד את הזכות

הרבי המהר"ש מליובאוויטש פירש את הפסוק (אסתר ד,יד) "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו": הרבה שלוחים למקום לשלוח על-ידם רווח והצלה לבני-ישראל, אך מי שלא עוזר לחברו, עליו נאמר "את ובית אביך תאבדו" – תפסידו את הזכות. אסור לאבד את הזכות הגדולה להיות שליח ה' לעשות טובה ליהודי שני.

אמרת השבוע

ברכת האחדות

שני שותפים, שפרץ סכסוך ביניהם, הגיעו אל הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, וביקשו מהרבי שיפסוק מי מהם צודק. אמר להם הרבי:

"אשאל אתכם שאלה. במקום אחד אמרו חז"ל 'מזלם של שניים – עדיף', וכן נאמר 'טובים השניים מן האחד'. לעומת זה נאמר 'קדרה של שני שותפים, לא חמה ולא קרה'. איך מתיישבים המאמרים הללו?

אלא ההסבר פשוט: כל עוד השותפים פועלים מתוך אחדות, שורה עליהם ברכה גדולה. על זה נאמר 'טובים השניים', כשהם 'מן האחד' – מאוחדים. אולם אם זו 'קדרה של שותפים', הרותחת וגועשת, כי-אז זה מצב לא-מוצלח".

מעשה שהיה

למען השבת

הסיפור קרה לפני יותר מיובל שנים, קודם שאור התורה והמצוות הופץ והתפשט ברחבי ארה"ב. היהודים שהקפידו על שמירת שבת כהלכתה, ב'ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות', היו מעטים באותם ימים. בעלי המפעלים והחנויות דרשו במפגיע מפועליהם לעבוד גם בשבתות. מי שסירבו - נדחו ממקומות העבודה או לא התקבלו אליהם מלכתחילה.

מאחורי דרישה בלתי-מתפשרת זו של המעסיקים עמדה, בין השאר, העובדה שהמשכורות בארה"ב שולמו בסוף כל שבוע (ולא בסוף החודש). מכיוון שסוף השבוע של הגויים חל בשבת, הרי שמיד עם קבלת משכורותיהם, היו העובדים יוצאים לקניות בחנויות. בעלי החנויות לא הסכימו אפוא להחמיץ את ההכנסה השמנה שהניבו המכירות בשבתות.

באותם ימים התגוררה באחת הערים משפחה שומרת מצוות, שהיגרה לארה"ב מפולין. על-אף קשיי הפרנסה הגדולים התעקש אבי המשפחה לשמור שבת ויהי-מה. בגלל התעקשותו זו לא הצליח להחזיק מעמד בכל עבודה שניסה יותר מכמה שבועות בלבד.

בתקופה הראשונה לעבודתו היה מוצא בכל פעם תירוץ אחר להיעדרותו מהעבודה בשבת, אך כשחלפו כמה שבתות והאמת מאחורי היעדרותו העקיבה נחשפה - היה מפוטר ממקום העבודה. כך התגלגל לו האיש ממפעל למפעל ומבית-עסק אחד למשנהו.

הגיעו הדברים למצב שהיהודי לא הצליח עוד לשאת בעול תשלומי שכר הדירה שבה התגורר עם משפחתו. בוקר סגרירי אחד השליכו בעל הדירה הגוי, עם אשתו וילדיו הקטנים, לרחובה של עיר.

בקומת המרתף של בניין מגורים סמוך התגורר איש-שירות, שדאג לכל העניינים המשותפים של הדיירים - כנהוג בארה"ב. כשראה הלה את בני-המשפחה נזרקים לרחוב, נכמרו רחמיו עליהם והוא הציע להם מגורים בקומת המרתף.

התנאים במרתף היו קשים מאוד, בלי מים ובלי חשמל. בני-המשפחה היו צריכים למצוא מקום לעצמם בין גושי הפחם ששימשו למערכת ההסקה המרכזית של הבניין. אך באין חלופה טובה יותר, הודו בני-המשפחה לאיש הטוב על החסד שעשה איתם. כך לפחות היו להם קורת-גג וארבעה קירות, שהגנו עליהם מפני הגשם והקור, וכן מקום להניח בו את הראש בלילה ולישון.

יום אחד, לאחר שהייה ממושכת בקומת המרתף, הפציעה השמש בחוץ והילדים הקטנים עלו מהמרתף ויצאו לרחוב לחלץ מעט את עצמותיהם ולשחק. מראם היה עלוב ומוזנח ופניהם וידיהם מפויחות מהפחם. באותה שעה עבר ברחוב יהודי, מהגר גם-כן, אשר עם בואו לארה"ב התרחק מיהדותו. לפתע נזקפו אוזניו של האיש והוא שפשף את עיניו כדי להיווכח שנית בפלא שנגלה לפניו - ילדים כושים דוברי יידיש!...

כשניגש אליהם הבין כי הילדים אינם כושים, אלא יהודים ממוצא אירופי, שפניהם שחורים מפחם. בין האיש לבין הילדים התפתחה שיחה ערה, שממנה למד על מצבה העגום של משפחתם. האיש, שהיה בעל אמצעים, לא נשאר אדיש. הוא נכנס לבניין עם הילדים וירד לקומת המרתף. בדיוק באותה שעה שהתה האם בחדרון פנימי כלשהו. האיש הוציא מכיסו חמש-מאות דולרים והניחם על אחד הארגזים ששימשו רהיטים. זה היה סכום גבוה מאוד במושגי הימים ההם.

לפתע הופיעה האם והופתעה לראות את האיש ואת הכסף. בתשובה לשאלתה אמר לה האיש כי שמע מפי ילדיה על מצבם העגום וכי החליט לקיים מצוות צדקה ולסייע להם למצוא מקום מגורים ראוי יותר.

האישה סקרה את האיש בעיניים בוחנות. "האם אתה שומר שבת?", שאלה אותו לפתע. האיש התבלבל לשנייה מהשאלה הלא-צפויה. כעבור רגע התעשת וענה את האמת: "לא, איני שומר שבת. בעבר שמרנו, אך כאן באמריקה, זה פשוט בלתי-אפשרי".

האישה השפילה את עיניה ואמרה בקול שקט אך בטוח: "אם-כן, איננו מעוניינים בכספך. אנחנו נמצאים כאן רק בגלל הקפדתנו חסרת-הפשרות על קדושת השבת. לא נוכל להסתייע בכסף שהושג על-ידי חילול שבת".

האיש היה המום. הוא נטל את כספו בחזרה והסתלק כלעומת שבא, מזועזע עד עומק נשמתו. כשבא לביתו סיפר על כך לאשתו, שהייתה נפעמת אף היא ממסירות-הנפש של המשפחה המסכנה למען השבת.

בעקבות המקרה הזה גמלה בליבם של בני-הזוג החלטה לשוב ולשמור שבת. שמירת השבת גררה קיומן של עוד מצוות, ובתוך זמן חזרה המשפחה לחיי תורה ומצוות מלאים.

גם לבני המשפחה השנייה עזר הקב"ה והם הצליחו להשתקם ולחזור לחיים תקינים בבית משלהם.

שתי המשפחות זכו להקים דור ישרים, ולגדל בנים ההולכים בדרך ה', ובהם גם גדולי תורה ומזכי הרבים (שמסיבות מובנות שמותיהם אינם נחשפים).

סיפור זה סיפר הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, לגאון הרב חיים קרייזווירט, רבה המנוח של אנטוורפן. כשמוע הלה את הסיפור, הגיב בצטטו את הפסוק משיר-השירים: "אל תראוני שאני שחרחורת"...

דרכי החסידות

מעורב עם הבריות

קודם התגלות החסידות הייתה נפוצה מאוד בעולם היהודי תופעת הפרישות וההתבודדות. יהודים שרצו לעבוד את ה' היו מתבודדים, מתנתקים מחברת בני-אדם ופורשים מענייני העולם הזה. היו שאף לא הביטו מחוץ לארבע אמותיהם. על אחד הפרושים הללו מסופר, שכאשר היה יוצא מבית-המדרש היה מכסה את עיניו במטפחת, ואחרים היו מוליכים אותו לביתו, כאילו היה עיוור. כל זה כדי להתנתק מענייני העולם ולהקדיש את החיים לעבודת ה'.

להתבודדות אכן יש מעלות רבות. אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' 270): "היכולת להינזר מהעולם ולעשות הכול כדי להתנתק מכל ענייני העולם - היא ללא ספק מדרגה גדולה, וההולכים בדרך זו הם בעלי-מדרגה. על-ידי עבודה זו נעשים בעלי-צורה, כלומר, בעלי-נפש, במדרגה גבוהה ביותר".

מהתבודדות להתגלות

אולם על-אף מעלותיה של ההתבודדות, הסתייגה החסידות מדרך-חיים זו. ממשיך כ"ק אדמו"ר הריי"צ ומסביר (שם עמ' 272): "אף כי גדולה היא מעלת ההתבודדות, יש בה חיסרון הגובר על כל המעלות הטובות שבה. החיסרון מתבטא בכך, שעל-ידי ההתבודדות נעשים פרושים ומנותקים מהעולם. על-ידי התבודדות אמנם מגיעים לדרגות הגבוהות ביותר של השכלה. חיים בעולם שכולו טוב - שמים וארץ, הרים ונהרות, אילנות ודשאים, בעלי-כנף למיניהם... המתבודד האמיתי מתעלה על-ידי התבודדות במדרגות הגבוהות ביותר שבהשכלה. רעיונותיו משוטטים באין-מפריע בעולמות העליונים ביותר... אולם אין זה מתאים כלל לכוונה העליונה שיש בירידת הנשמה בגוף ובבריאת העולם בכלל".

בהמשך הוא מסביר, שגם משה רבנו עמד בדרגות הגבוהות של התבודדות, כאשר היה רועה את צאן יתרו במדבר; אולם בשעה שראה את הגילוי האלוקי וביקש להתקרב, אמר לו הקב"ה: "של נעליך מעל רגליך". עכשיו מתחילה דרגה חדשה בעבודתו - מהתבודדות להתגלות. משה אינו רוצה להיפרד מההתבודדות והוא 'מתמקח' עם הקב"ה, עד שהקב"ה מגלה למשה את סוד הבירורים, שזו הכוונה העליונה של בריאת העולם.

לא להיות יחידי

כ"ק אדמו"ר הרש"ב היה כעשר שנים (לאחר הסתלקות אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש) בגדר של מתבודד. לאחר מכן אמר, כי בשנים הללו הגיע להכרה והרגשה עמוקות באמרתו של רבי שמשון מאוסטרופולי: "טובה הפרישות עם הבריות, והבדידות בתוך בני-אדם". דרך זו היא תכלית הכוונה שאליה שואפת החסידות (שם עמ' 288).

במקום אחר (ספר השיחות תש"ג עמ' 191) מוסבר מאמר זה כך: "פרישות והתבודדות אין משמעותן, כפי שסבור העולם, הינזרות מהעולם והתנתקות מחברת בני-אדם. המשמעות של פרישות והתבודדות היא לנצל כל דבר במובנו הנכון". וביתר הרחבה: "התבודדות פירושה - התבוננות פנימית חזקה של האדם על עצמו. כשהאדם מתבונן בעצמו ובוחן היכן הראש, היכן הלב והיכן הוא עצמו - זו התבודדות בתוך בני-אדם" (ספר השיחות תרצ"ו-ת"ש עמ' 310-311).

באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש כרך יח עמ' תקלה) מגיב הרבי מליובאוויטש על דבריה של אישה כי היא נוטה להתבודד, ומורה לה "אשר תקפוץ לתוך איזה עניין שבעל-כורחה תהיה בין בני-אדם מחוץ לביתה", בתקווה שבתוך זמן קצר תראה את רוב התועלת של הדבר. והרבי מסיים: "נפלאים דברי רז"ל... אשר כל דבר שבקדושה הוא דווקא בי עשרה. לא רק רבים סתם, אלא רבים בשלמות. וידוע גם-כן פתגם החסידות, הנאמר בשם כמה מגדולי תורת החסידות, אשר גרוע יותר להיות יחידי בגן-עדן מאשר להיות וכו' עם עוד יהודים".

חיים יהודיים

 

כהן: להבין את שפת-הקודש דרך השורשים

להבין את התורה בעזרת שפות עתיקות

בעלוני התדמית של האקדמיות בארץ ובעולם לא תמצאו את המקצוע הזה. גם הסבירות שצעיר מן השורה יחליט להקדיש לו את מיטב שנותיו נמוכה למדיי. מספר אנשי המחקר בכל העולם, העוסקים בתחום, מגיע לכמה עשרות בלבד. אבל איש-שיחנו ינסה לשכנע אתכם בלהט כי זה אחד הנושאים המרתקים ביותר. זהו הרב ד"ר שלמה כהן מפילדלפיה, מומחה לשפות שמיות ולכתב-יתדות. כבר יותר מארבעים שנה הוא חוקר את הנושא, ובקיץ הקרוב ירצה עליו ב'כנס עולמי למדעי היהדות' שיהיה בארץ.

כהן (65), איש חביב ונעים-שיחה, נולד בברוקלין ולמד בישיבת ר' חיים ברלין ובישיבה-יוניברסיטי. על תעודת הסמכתו לרבנות חתומים הרב יוסף-דב סולובייצ'יק והרב משה שאצקס מלומז'ה. מעודו נמשך, לדבריו, לדקדוק ולבלשנות, ובמיוחד לכל הקשור לשפת-הקודש.

רב צבאי אמריקני

בשלב מסויים הבין שכדי לעשות עבודה מושלמת יש להכיר את שפת-הקודש מן השורש. כך הגיע לחקר השפות השמיות ולכתב היתדות. יש לו תואר ראשון ביוונית עתיקה ובלטינית של רומא. הוא שולט היטב בארמית על ניביה השונים. גם ערבית ופרסית עתיקה הוא קורא, ואפילו בסנסקרית (השפה ההודית העתיקה) אי-אפשר 'למכור' אותו.

הד"ר כהן לא נטש את תחום עיסוקו גם כאשר שירת כשנתיים כרב צבאי אמריקני בגרמניה, ובמשך כל שנות שירותו כרב במילואים (בדרגת אל"מ) בפנמה. התזה המרכזית שלו ושל חבריו (כמה מהם שומרי מצוות גם-כן) היא, ששפת-הקודש המקורית שאבה מילים ומונחים מהשפות שהקיפו אותה (קרי, השפות השמיות) והתפתחה במקביל אליהן.

מהו 'בן-משק'

לראיה מציג כהן את דברי רבי עקיבא בגמרא, שחלוקת התפילין של ראש לארבעה תאים נלמדת מהמילה 'טוטפות', המורכבת למעשה משתי מילים: "'טט' בכתפי (שם ארץ) - שתיים, 'פת' באפריקי (גם ארץ) - שתיים". על בסיס עיקרון זה החוקרים מנסים להסביר מילים ומושגים בתנ"ך שהמפרשים התקשו בביאורם.

דוגמה מעניינת מביא כהן מהפסוק (בראשית טו,ב) "ובן משק ביתי". רש"י פירש: "כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו 'ועל פיך ישק', אפוטרופא שלי". הסברו של כהן ממתיק את הדברים: "המילה 'משק' מקורה ב'מאשק', כדרך הגייתה בפי התימנים. מצאתי בספרות העתיקה של שנער את המושג 'משגים'. זה תפקיד שבדרך-כלל מילא נאמן-הבית, העבד הבכיר. לכן נקרא אליעזר 'בן-משק', וזה גם פשר ההשוואה ליוסף, המשנה למלך מצרים".

שלא ישכתבו

דוגמה מרתקת עוד יותר מציג כהן מלשון הכתובים בפרשת האזינו - "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם; לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת". מסביר כהן: "יש כאן שתי מילים נדירות - 'אפאיהם' ו'ינכרו'. בערבית דרומית המילה 'שפאי' משמעותה להשמיד מן השורש על-ידי גרידה. הקב"ה אומר, חשבתי 'אפאיהם', להשמיד את עם-ישראל מהשורש, אך איני עושה זאת 'פן ינכרו צרימו'. באכדית (שפת בבל העתיקה) המושג 'נכר' הוא לשכתב נוסח מחדש, על-ידי קילוף הכתב הקודם. הקב"ה אינו רוצה שהגויים ישכתבו את ההיסטוריה ויספרו לכולם כי 'ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת'".

כך, בעזרת כתבים מלפני אלפי שנים, מבינים את התורה טוב יותר.

פינת ההלכה ומנהג

להחליף ציציות

שאלה: האם יש בעיה הלכתית בטלית 'מוכנה' שקונים בחנות?

תשובה: פתילי הציצית חייבים להיות שזורים וטוויים על-ידי יהודי בן-מצוות, שיאמר שהוא עושה זאת "לשם מצות ציצית". מצויים בשוק פתילי ציצית עבודת-יד בהשגחה טובה, אולם ברוב הטליתות תלויים פתילים מייצור מכונה (בעיקר של 'פולגת' קריית-גת או 'ויטלגו' מילאנו), ללא כל השגחה. פתילים אלה אינם כשרים. עד היום אין ייצור במכונה בהשגחה רבנית כלשהי (אף שלהרבה דעות אפשר לייצר במכונה 'לשם מצווה'), ואם מוצגת תעודה כלשהי - היא מזוייפת או חסרת כיסוי לחלוטין.

הציבור החרדי קונה ציציות עבודת-יד בלבד, אולם לילדים קונים (עדיין) ציציות עבודת מכונה. הציבור הדתי והמסורתי קונה לרוב טליתות 'מוכנות', שהמפעל כבר קשר בהן ציציות משלו, ואלה הן, כמובן, עבודת מכונה.

למעשה מכשילים את הציבור הרחב, ובציבור החרדי – את הילדים, מדי יום ביומו, בביטול מצוות-עשה של ציצית ובברכה לבטלה. אף שהעובדות ידועות, המצב נמשך, והמפעלים מזלזלים בהלכה ובציבור, בחסות שתיקה כללית שאינה מובנת.

יישר-כוחם של רבים מרבני ישיבות ההסדר ותלמידיהם בצה"ל ובמגזר האזרחי, שעוררו את הציבור בקהילותיהם להחליף את הציציות הקשורות בטליתותיהם בציציות כשרות עבודת-יד.

מי שיש לו טלית כזאת ועדיין לא החליפה, יכול ללובשה רק אם הוא נותן אותה תחילה במתנה לאחר (כדין 'טלית שאולה', הפטורה מציצית עד שלושים יום), או שילבש זאת כ'צעיף' (שאין זו לבישה) – ובשני המקרים, ללא ברכה, כמובן.

מקורות: מנחות מב,ב. רמב"ם הל' ציצית פ"א הי"א. שו"ע או"ח סימנים: י, ס"י-יא. יא, ס"א-ב. יד, ס"ג, ונו"כ. החשמל בהלכה פ"ח.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)