בקרון הרכבת החל להרהר בדברי הרבי, לתת את השם "על האבא". לאיזה אבא התכוון? לאביו של הרבי, ה'צמח צדק', או לאבא שלו?
זלדה גינצבורג לא הייתה עקרה, אך ילדים לא היו לה. למרבה הצער, התינוקות שילדה מתו זמן קצר אחרי לידתם.
ר' משה גינצבורג, מהעיירה מיר שברוסיה הלבנה, היה יהודי פיקח, תלמיד-חכם, מעמיק בתורת החסידות. לפרנסתו עסק במסחר עצים והיה אדם אמיד.
אביו, ר' שאול, היה דמות נכבדה בחצר חסידות חב"ד. הוא נולד בעיירה קופוסט שברוסיה הלבנה ודבק ברבנו הזקן, בעל התניא. בבוא העת מצא את זיווגו במיר.
צער רב הצטער על שנאלץ להרחיק למיר הרחוקה, ואולם אדמו"ר הזקן הורה לו להקים במיר מניין חסידי, והעניק לו את סידורו במתנה. לא עברה שנה, ובמיר הוקם שטיבל בנוסח חב"ד.
בנו, ר' משה, נהג לפקוד פעמיים בשנה את חצר ה'צמח צדק' בליובאוויטש – בראש השנה ובחג השבועות. בכל פעם נהג להביא עימו שלוש מתנות: 'דמי ארץ ישראל', 'דמי מעמד' ומתנה אישית לרבי.
באותם ימים כל חסיד, גם העני ביותר, החזיק שקיק קטן, ולתוכו קיבץ כסף בעבור עניי ארץ ישראל. לקראת נסיעתו של ר' משה אל הרבי היו החסידים במיר מוסרים לו את הכסף שנאסף, והוא היה מביאו אל הרבי. נוסף על כך היה מגיש לרבי 'דמי מעמד' – סכום כסף נכבד שנועד להוצאות החצר.
הדבר השלישי היה מתנה אישית לרבי. את המתנה רכש בנסיעותיו העסקיות. זו יכלה להיות מטפחת משי מהודרת לצוואר, קופסת טבק עשויה כסף וכדומה.
בשובו היה מביא לחבריו שלוש מתנות אחרות – מאמר חסידות שהשמיע הרבי, ניגון חדש שלמד בחצר, ועוגה מאת הרבנית.
לקראת נסיעתו היו החסידים מתאספים בביתו ומוסרים לו את שקית המטבעות שאספו, עם פתקי בקשות. ר' משה היה חוזר לפניהם את מאמר החסידות האחרון ששמע מהרבי, והם היו אומרים 'לחיים' ושרים ושמחים.
החסידים קינאו בנסיעותיו אל הרבי. כל אחד מהם חלם לזכות בביקור כזה, אך דמי הנסיעה היקרים מנעו מהם את התענוג הנכסף.
שמה של זלדה, רעייתו של ר' משה, נישא למרחוק, בזכות צדקתה ומידת הכנסת האורחים שלה. היא גם הייתה ידענית גדולה. בכל שבת הייתה קוראת את כל ספר התהילים על-פה, בלי שום שגיאה, והייתה בקיאה בספרים שיועדו לנשים, 'צאינה וראינה', 'קב הישר' ועוד.
בכל עת צרה היו פונים אליה, להתעודד במילה חמה ובעצה טובה. הכול יצאו ממנה מחוזקים. חיי בני הזוג היו שלווים ומאושרים, אך צערם היה גדול בשל הילדים שלא שרדו.
בקיץ תרכ"ו שוב התעוררה התקווה בלבבם, ולקראת נסיעתו של ר' משה לליובאוויטש, לראש השנה תרכ"ז, הפצירה זלדה בבעלה להתחנן לפני הרבי שתזכה הפעם לזרע של קיימא.
חודש החגים הזה היה אפוף אווירה מיוחדת בליובאוויטש. אדמו"ר ה'צמח צדק' הסתלק בחודש ניסן האחרון, וההנהגה עברה לבנו הצעיר, המהר"ש, רבי שמואל שניאורסון.
ביום הראשון של ראש השנה אירע דבר שהיה בעבור ר' משה סימן מעודד. הרבי עלה לתורה למפטיר, ובאמצע קריאת הפטרת חנה הרים פתאום את עיניו ונעץ בו מבט חודר. ביטחון ואמונה גדולה מילאו את ליבו.
ימי ראש השנה חלפו, והגיעה העת לשוב לביתו. ר' משה התכונן ברעדה לכניסתו לחדר הרבי. הרבי ישב בכיסאו, עיניו נתונות בספר שלפניו והוא מזמזם את ניגון ההפטרה של ראש השנה. רגשותיו של ר' משה גאו. הוא פרץ בבכי ובקושי הוציא מפיו את בקשתו.
הרבי הקשיב לבקשה בשלווה. בפנים מאירות אמר לר' משה: "סע לשלום. התפללת בכוונה ותפילתך תתקבל, אם ירצה השם". לאחר הפסקה קצרה הוסיף ואמר: "את השם תיתן על האבא".
ר' משה התאפק לכלוא את פרץ הרגשות שמילא את ליבו. הוא יצא מחדרו של הרבי ומיהר לקבל את העוגה מאת הרבנית, ורץ לצאת לדרך, להביא את הבשורה המשמחת לאשתו.
בקרון הרכבת הרהר בדבריו האחרונים של הרבי, לתת את השם "על האבא". לאיזה אבא התכוון? לאביו של הרבי, ה'צמח צדק', או לאבא שלו, ר' שאול?
לא היה לו ספק שאשתו תלד בן בריא. אבל איזה שם יקרא לו? אולי לקרוא לו בשני השמות? ודאי לא לכך התכוון הרבי.
בבואו לביתו מיהר לבשר את הבשורה לאשתו, וזו קרנה מאושר. חסידים באו לטעום מעוגת הרבנית, ואיחלו 'לחיים'. ר' משה חזר על מאמר החסידות החדש ששמע מהרבי והתאמץ לבארו ככל יכולתו.
החורף חלף והגיע פורים. ביום זה, שנועד לניסים, ילדה זלדה שני בנים תאומים. מובן מאליו שכל אחד מהם נקרא "על שם האבא" – האחד מנחם-מענדל, על שם הרבי הצמח-צדק, והשני שאול, על שם אביו של ר' משה. ואולם ההורים כינו את הילדים – 'הרבי' ו'הסבא'.
(הסיפור נכתב ביידיש בידי ר' מנחם-מענדל, בנו של ר' משה. תורגם בידי אחיינו, נשיא המדינה שניאור-זלמן שזר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
