כשהיה בטוח שאיש אינו שומע את שיחתם היה מעמיד פנים כעוסות ואומר ברוגז: "קונים סחורה ולא משלמים?! כך מתנהגים?!"
"בוא נצא לדרך", אמר ר' מענדל לעגלונו. "ניסע לרבי ונשאב קדושה מלוא חופניים, וגם אתפוס שם את בעלי החוב שלי, הנמנעים מלפגוש אותי כל ימות השנה".
שם משפחתו של ר' מענדל היה שכטר, אך הכול כינוהו קומנשטר, על שם הכפר קומנשטי שבאזור סוצ'בה ברומניה, שבו התגורר. בכפר חיו עשרים משפחות יהודיות בלבד, אך הן היו מגובשות וקהילתיות. לא בכדי נקרא הכפר 'ארץ ישראל הקטנה', שכן יהודי הכפר ניהלו אורח חיים חסידי עשיר.
פרנסתם התבססה בעיקר על תעשייה ומסחר. בבעלותו של ר' מענדל הייתה מזקקה לייצור משקאות חריפים. תוצרתה נודעה בטיבה המשובח, והיא שוּוקה לבעלי בתי מזיגה בכפרי האזור, רבים מהם יהודים.
כדרכו של עולם, בין לקוחותיו של ר' מענדל היו כאלה שמזלם לא האיר להם פנים. בתי המזיגה שניהלו לא הניבו רווחים גדולים, ולעיתים ההוצאות עלו על ההכנסות. את המשקאות קנו מר' מענדל בהקפה, ובבוא עת הפירעון לא היה בידם לשלם את חובם.
בעלי החוב האלה התביישו להראות את פניהם לפני ר' מענדל, וניסו להתחמק מלפגוש בו. הוא לא דחק בהם, וכך יכלו להמשיך בחייהם השגרתיים.
ואולם בהתקרב חודש החגים, כאשר יהודי האזור היו נוסעים להסתופף בצילו של רבי מנחם-מענדל הגר, מייסד שושלת ויז'ניץ, היו בעלי החוב נאלצים לפגוש את ר' מענדל ברצונם או שלא ברצונם.
עינו החדה של ר' מענדל הייתה מבחינה באחד מהם, והוא היה קורא לו הצידה. כשהיה בטוח שאיש אינו שומע את שיחתם היה מעמיד פנים כעוסות ואומר ברוגז: "קונים סחורה ולא משלמים?! כך מתנהגים?!".
בעל החוב היה מרכין את ראשו בבושה, ור' מענדל היה ממשיך בדבריו: "לא דיי שאינך משלם את חובך, אתה הולך וקונה משקאות מהמתחרים שלי?! וכי זו צורת התנהגות ראויה, לפנות אל המתחרים שלי כאשר אינך משלם את חובך לי?!".
לאחר שסיים את תוכחתו לבעל בית המזיגה היה מהרהר רגע ואומר: "אחרי החג בוא אליי ואתן לך לפנים משורת הדין את המשקאות שאתה זקוק להם. אולי הפעם יעזור לך הקב"ה, וכשהעסקים יצליחו, תוכל להחזיר גם את החוב הקודם".
כך נהג ר' מענדל בכל בעל חוב שעסקיו כשלו. למשמע ההצעה היו בעלי בתי המזיגה נענים בחפץ לב, וחוזרים לקחת ממנו סחורה. המשקאות שנתן להם בהקפה סייעו לרבים מהם להיחלץ מהמשבר שאליו נקלעו ולהחזיר את בית העסק שלהם לרווחיות.
אך היו מי שגם ההזדמנות החוזרת לא הועילה להם. הללו חזרו בבושת פנים אל ר' מענדל, כי כבר ידעו שהם עתידים להינזף אם ינסו ללכת אל מתחריו.
"כעת לא אוכל לתת לך סחורה סתם כך", היה ר' מענדל אומר לאותו יהודי במבט חמור. "הפעם תצטרך להביא לי שטר שבו אתה מתחייב להשיב את חובך. זאת ועוד, על השטר תצטרך לחתום לצידך גם זוגתך".
מובן שהדרישות האלה היו חסרות משמעות, שכן אם אין לאיש יכולת להחזיר את חובו, אין שום תועלת בחתימתה של רעייתו על שטר החוב חסר הכיסוי...
אבל כך היה ר' מענדל גורם לבעלי בתי המזיגה העניים לחוש בנוח לבוא אליו בפעם הרביעית ולקבל סחורה בהקפה. הללו מסרו לידיו את שטר החוב, שעליו מתנוססות חתימות שני בני הזוג, ור' מענדל היה נוטל אותו בארשת פנים רצינית ומכניסו למגירת שולחנו.
ר' מענדל הוסיף לספק לבעל בית המזיגה הכושל משקאות ביד רחבה, שהרי ברשותו 'שטר התחייבות' המבטיח כי התשלום ישולם בבוא העת...
בערב פסח נהג ר' מענדל ללכת בעצמו למאפיית המצות, ולהשתתף בגופו באפיית מצות המצווה. קודם צאתו היה מוציא ממגירת שולחנו את כל 'שטרות ההתחייבות' שהחתים את הסוחרים העניים במשך השנה. הוא היה סוקר את הערימה במהירות, ובורר מתוכה את השטרות שחותמיהם היו עניים, שאין באפשרותם לפרוע את החוב. את ערימת השטרות היה שם בכיסו ויוצא למאפייה.
לאחר שהתנור הוסק כראוי והאש בערה בו במלוא העוצמה, היה ר' מענדל תופס את חבילת השטרות ומשליך אותה בשמחה אל תוך התנור הבוער. רק אחרי שהאש הייתה מכלה לגמרי את השטרות והם נהפכו לערימת אפר היה מתחיל באפיית המצות.
רבו של ר' מענדל, ה'צמח צדיק' מוויז'ניץ, היה אומר: "מתקנא אני בכזית מצה של ר' מענדל", ואף היה מורה לחסידיו לטעום מן המצות הללו.
"יש לי שני חסידים", היה האדמו"ר אומר, "אחד יודע לתת והשני יודע לקבל. ר' מענדל מקומנשטי הוא האחד שיודע לתת"...
(על-פי 'אז נדברו') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
