עם הרב יחזקאל סופר, לשעבר רב הקמפוס באוניברסיטת בן-גוריון
חונכתי להטיל ספק בכל דבר ולא לקבל דברים באמונה עיוורת. ביהדות הגישה הפוכה, והטלת ספק נחשבת דבר שלילי. מדוע?
האיבה ההיסטורית ל'עמלק' היא מפני 'אֲשֶׁר קָרְךָ' – ניסיונו לקרר את האמונה התמימה, על-ידי הטלת 'ספק'. הספקנות נתפסת לפעמים כדבר חיובי, בטענה שזו הדרך שבאמצעותה אפשר להגיע לבירור מדעי. אבל לא כל מה שנכון במחקר מדעי נכון גם בתחומי חיים אחרים.
האם הטלת ספק בחיי המשפחה, למשל, היא דבר חיובי – שהבעל והאישה ישאלו את עצמם מדי יום אם בחרו בבן הזוג הנכון? וכי ילד אמור להטיל ספק אם בית הוריו הוא הטוב בשבילו ושאולי יש משפחה טובה יותר בעבורו? הכול מבינים ששם הדבר הנכון הוא קשר מוחלט ובלתי-מעורער ושהספקנות היא גורם הרסני.
האמונה היהודית אינה 'עיוורת'. להפך, היא ההנחה הבסיסית והטבעית של הנשמה, הרואה בעיני רוחה את האמת. היא היוצרת את אותו 'דחף בלתי-מודע' של רבבות יהודים ללכת ל'כל נדרי' ול'נעילה', כצורך נשמתי פנימי.
היהדות אינה שוללת בחינה שכלית לצורך לימוד. כך נאמר: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"? נסו לבדוק את כל האופציות באופן ביקורתי, ותגיעו להסכמת השכל למושגים שבהם האמנתם.
ה'ראייה' של הנשמה רואה את האמת המוחלטת, אלא שהצטברות 'ספקונים' על גבי שִמְשַת-השכל, מערפלים אותה. הפתרון הוא להפעיל את 'מגבי הדעת', המנגבים את כל ה'ספקות לכאורה', ודווקא אז משתחררת האינטואיציה הנשמתית, הרואה בוודאות את האמת האלוקית.
אחד הפתרונות לספקות טורדניים הוא לימוד פנימיות התורה, כמו ספר התניא. הלימוד הזה מעורר את הנשמה, וכאשר הנשמה מאירה – מתפוגגים כל הספקות, כשם שהחושך נמוג מפני האור. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
